החיים מתחילים בגיל ארבעים/ פוסט אורח

את הפוסט כתב אשף הרשת טל איתן, ידידי הווירטואלי.
תכננו להיפגש לראשונה במרץ 2011, כשהבלוג עבר למתכונתו העצמאית פלוס.
עד היום לא הספקנו, אבל מה בוער?

טל איתן

בבגיל ארבעים תיזרקו לכלבים עלתה נקודה מאוד נכונה, מעציבה ומדויקת להכעיס – אחת התופעות המטופשות בהן נתקלתי אי-פעם בתחום התעסוקה והקריירה, ובפרט במדיה – הפליה על רקע הגיל, להלן אייג'יזם.

יש המון חולות רעות בחברה הישראלית של שנת 2011, גם בשדה התעסוקתי והקרייריסטי. זו לא מחלה שלנו בלבד, מדינות רבות לוקות בה. אבל דווקא כאן, כשרבים-רבים מתחרים על משרות בודדות, הפך הגיל לקריטריון מטופש לקבלה או דחייה לעבודה. דווקא במקום שבו אמורים היינו להעריך ניסיון מקצועי, ידע, חשיבה שמתפתחת לאורך שנים – יש עדיין מעסיקים רבים שמעדיפים את הצעיר חסר הניסיון על פני המבוגר המנוסה, משיקולי מחיר, תדמית או השד יודע מה.

כל בר-דעת יבחין מיד שמדובר בדיסוננס. הרי אדם המגיע לגיל 40, שעשה קילומטרז' לא מבוטל בזירה המקצועית שלו, מביא לשולחן יכולות, ניסיון, הבנה, בגרות ובשלות שאדם צעיר המתמודד על אותה המשרה רחוק מלהשיג. אך היגיון ועסקים לא תמיד הולכים ביחד, ובפרט כשזה מגיע לחלק מהמעסיקים עבורם מה שחשוב הוא לא הניסיון או הידע, אלא הסטריאוטיפים הגלומים בהעסקת א/נשים שגילם, מגדרם, זהותם וקבוצת השתייכותם הם כאלו וכאלו.

ולא רק הסטריאוטיפים, הרואים משום מה באנשים בני 40+ "עייפים" או "חסרי מוטיבציה", הם שמונעים את העסקתם של רבים בתפקידים כאלו ואחרים. גם העניין הטכני, של משכורות נמוכות המאפיינות את תחום התקשורת גורם למעסיקים לשקול פעמיים לפני שהם מביאים אדם מבוסס, עם או בלי משפחה, לעבוד תמורת שכר מעליב לכל הדעות. להעסיק בחור צעיר וחסר ניסיון ("רעב", כפי שאוהבים לכתוב במודעות הדרושים) – נשמע הרבה יותר נכון.

בעיניי, יש משהו מאוד אידיוטי בכל הקונספט הזה של "אנשים רעבים הם עובדים טובים". אז נכון שאדם רעב יאכל הכל ולא יבחל במנה המוגשת לו, אבל ברגע שיציעו לו משהו טעים יותר הוא יתחפף מבלי לחשוב פעמיים. וכך נראה שבעסקים רבים צירי הדלתות מסתחררים מרוב אנשים שנכנסים ויוצאים. מעטים מנהלים קריירה לאורך זמן, צוברים ניסיון ומצליחים לבסס את יכולותיהם בארגון ולתרום להתפתחותו ולגיבוש מה שיועצים עסקיים אוהבים לכנות בשם "גוף הידע הארגוני". במילים אחרות: יש לנו עסק עם ארגוני מתלמדים, שוליות ואנשים זמניים.

מיותר לציין שאיכות התוצר שארגונים כאלו מפיקים בטווח הקצר אך בעיקר בטווח הרחוק, היא בינונית מינוס. על נאמנות אין מה לדבר בכלל, וגם מקצועיות היא עניין מאוד דינמי. את הקריירה שלי התחלתי אמנם לפני גיל 20, אבל עם יד הלב אני יכול לומר שרק אחרי שטעיתי, שגיתי, חטפתי, הותקפתי, נאבקתי, הובסתי ונדרסתי, הצלחתי להפוך לאיש מקצוע. את העסק הראשון שלי הקמתי בגיל 18, אם לא מחשיבים את עסקי-המיקרו של נעוריי, אבל רק אחרי שנים של ניסיון ועבודה, שגיאות ולמידה, הצלחתי להבשיל ולהביא את העסק לליגה של הגדולים.

"כשאתה רואה את קו הסיום – אתה מביא ספרינט"

אחת היזמות שאני מלווה כבר תקופה ארוכה היא אשה מבריקה, בת 45, שהגיעה אלי דרך חברים משותפים. בין המשפטים הראשונים שהיא אמרה לי, היה "אולי אני זקנה מדי לעסק הזה, אבל מצד שני אני כבר לא צעירה מדי בשבילו". המשפט הזה נחקק אצלי בשכל, ושינה את הפרספקטיבה שלי על אנשים שנמצאים פחות או יותר בגיל שלה. אני לא מסכים עם חלקו הראשון, אבל את החלק השני לקחתי בשתי ידיים. אפשר להיות צעיר מדי לעסקים. אי-אפשר להיות מבוגר מדי. לאחר ליטוש הרעיונות שלה, הכוונה וקצת עזרה מצדי, היא הקימה עסק פורח שמפרנס אותה ואת בני משפחתה. זה לקח לה חצי מהזמן שלוקח ליזם ממוצע עמו אני עובד. כששאלתי אותה איך זה קרה כל כך מהר, היא הפילה אותי לרצפה עם הסרקזם המופלא שלה כשאמרה: "כשאתה צעיר אתה יוצא למרתון שרק אלוהים יודע מתי תגיע אל סופו ובאיזה מצב. בגילי, אתה זקן מספיק כדי לראות את קו הסיום של המירוץ ופתאום מתחשק לך להביא ספרינט".

אני עדיין מאמין שליזמות אין גיל. גם לא לעצמאות. אתה יכול להחליט לצאת לקריירה עצמאית בגיל 25 ולהצליח, אתה יכול לנסות בגיל 60 ולהיכשל. אבל מהניסיון האישי שלי ומהעבודה עם יזמים רבים ושונים, אני יכול לומר בוודאות שהקמת עסק בגיל מבוגר יותר, יש משהו שונה לגמרי. הקצב שקול יותר, החשיבה בהירה יותר, והניסיון העסקי שהיזם צבר בעבודה כשכיר הוא משהו שאי-אפשר ללמוד לבד או "על הדרך". אתה פחות מפוזר, פחות מעורפל, יותר ממוקד ויותר מחושב. הסוציולוגיה מגלה לנו שבעולם המערבי של ימינו, מרבית בני ה-40 של היום כבר אינם מקובעים כמו בני ה-40 של פעם. הם שייכים לדור שהפנים ערכים של גמישות מחשבתית, יצירתיות, טכנולוגיה. המודלים המשפחתיים, הזוגיים, החברתיים שלהם מגוונים, ובניגוד לדורות הקודמים הם מאוד פוסט-מודרניים בסגנון חייהם והשקפותיהם. את אותם מאפיינים אפשר למצוא גם בפעילותם העסקית והקרייריסטית.

לצד הגמישות והגיוון הללו נמצא גם את הניסיון שצעירים לא יכולים להביא לשולחן. דווקא אנשים שהשתפשפו כשכירים משך שנים, שהתגלחו על אחרים ולמדו מה לעשות (ולא פחות חשוב מכך – מה לא לעשות), מפגינים יכולות יזמיות מציאותיות ומוצלחות. לא סתם אומרים שכשיש לך מה להפסיד, אתה משתדל יותר. אתה חושב יותר. אתה לא מהמר, לא לוקח צ'אנסים מסוכנים. אם בגיל 17 החבר'ה ישכנעו אותך לקפוץ מהגג, בגיל 40 תתבונן כלפי מטה ותשאל את עצמך "למה לי?". אולי תחשוש מסיכונים, כמו כולם, אבל תדע שאתה יכול לנצח אותם. הבעיות הופכות לאתגר כשאת הסיכונים שלך אתה בוחר בקפידה ולאחר מחשבה.

במקום לשנות את העולם כולו, שנו את העולם שלכם

זו הסיבה שאני כל כך אוהב לעבוד עם א/נשים בטווח הגילאים הזה, שכבר יש להם קריירה אך החליטו – לרוב בהדרגה – שהגיע הזמן לצאת לעצמאות. עם כל העצב שבדבר, סביר להניח שהתרבות שבתוכה אנחנו חיים לא תשנה עצמה במהרה. עשרות שנים של מאבק הנשים לזכויות טרם תיקנו את הנורמות המעוותות בהעסקתן. עשרות שנים של מאבק בהומופוביה טרם העלימו את עוצמתה וסכנותיה. עשרות שנים של מאבק בזכויות מיעוטים אתניים וגזעיים לא תיקנו את החברה ולא שינו ב-100% את פניה. אסור להיות פסימיים, צריך להמשיך להיאבק בקטן או בגדול, כל אחד כפי יכולתו ומרצו. אך במקביל לא כדאי לחכות. אם אתם בני ארבעים, קצת לפני או אחרי, ומרגישים חנוקים במקום העבודה שלכם, אם אתם מרגישים חוסר יציבות וחוסר ביטחון תעסוקתי וחוששים מחרב הפיטורים המרחפת, אני מציע שלא תילחמו בתחושה הזו. היא מתחפרת. היא פוצעת. היא מסרסת.

במקום זה, התבוננו על המרחק שעשיתם בחייכם, על ההישגים שלכם, על הניסיון שלכם, וחשבו לאט, בזהירות, האם כדאי שתפסיקו סופסוף לרוץ במעגל הסיזיפי הזה. זה מפחיד לאללה, אבל אם תצאו לדרך עצמאית סביר שתגלו כמה ההחלטה להאמין בעצמכם משתלמת, כלכלית ורגשית גם יחד.

אודות דבורית

שום דבר מיוחד
פוסט זה פורסם בקטגוריה לחם עבודה, פוסט אורח, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

26 תגובות על החיים מתחילים בגיל ארבעים/ פוסט אורח

  1. מי אם לא אני הגיב:

    פוסט מעולה.
    יכולה לומר שהקריירה שלי פרצה אחרי גיל 40.
    רק בשלב זה של חיי היה בי האומץ והבטחון לסמוך על האינטואיציה שלי (ורק עליה) לגבי מה נכון לי או לא תוך כדי ניקוי רעשים סביבתיים בנוסח "מה יקרה אם לא…" המסרס.
    וזה עבד. הו הו כמה שזה עבד.

    אהבתי

  2. אורי הגיב:

    טל, שמחתי על מאמרך האופטימי, אבל מייד כשחשבתי ליישם את מסקנותיו, נתקלתי במחסום החרדה הקיומית שבו נתקלים, קרוב לוודאי, רבים כמוני. (עיתונאים/ אנשי תוכן ותקשורת בני 40+ שנזרקו לכלבים). האם תוכל לפרט בבקשה מהן לדעתך תכונות האישיות ותכונות אחרות שנדרשות כדי לעשות את הצעד באופן מוצלח? דבורית, את עשית את הצעד בשלב מוקדם יותר, מה הכי עזר לך להצליח?

    אהבתי

  3. הללויה הגיב:

    הללויה

    אהבתי

    • גיל הגיב:

      מצרף הללויה אחד משלי (ומטפורה מעורבת):
      הצורך במימוש עצמי, מעט זעם קדוש וצאו לדרך.

      as much fun as shooting monkeys in a barrel
      הללויה.

      אהבתי

  4. כנסו כנסו באחד שיודע הגיב:

    ואני רק שואל אם הטקסט לא היה התעלסות אינטלקטואלית עצמונית? או לחילופין (זהירות ציניות) מודעת פירסום לשירותי יעוץ.

    כיזם אני יכול להגיד לכולכם שקשה מאוד לאמץ את תפיסת העולם הנדרשת מיזם. כלומר זה קל לרצות להיות עצמאי, אבל זה קשה מאוד להבין איך העולם האכזרי שלנו עובד. ואם אנחנו רוצים לבנות אירגון אמיתי (ולא להיות עצמאי שהוא סה"כ פרילנס שנאבק על פרויקטים כל יום) אנחנו צריכים להכיר את זה מהבית או להתחיל מוקדם. רוני כהן (הבוס של זהבית כהן מאייפקס) נוהג להגיד בהרצאותיו: תתחילו מוקדם, תחשבו בגדול, ולעולם אל תוותרו. אחרי גיל 40 אני יכול לזכור הרבה מאוד משפטים חכמים ששמעתי בדרך, אבל לעבוד 100 שעות בשבוע, ללא שכר, עד שהעסק עומד על הרגליים? זה כבר סיפור אחר.

    שאלה: כמה יזמים מבוגרים אתם מכירים שהקימו אירגון עם שווי מעל 10 מש"ח? וכמה כאלה בין 25-35? ילדים עם 0-5 שנות ניסיון, ורעב אמיתי להצליח שגורם לך לעשות הכל! הרי כולם יודעים שעל כל משרה/פרויקט/חוזה מתמודדים המונים. וכאשר אני פונה לשוק הבינ"ל המצב נהיה אף חמור יותר. אם אתם לא תרצו הכי חזק זה לא יעבוד. ולמעשה, ניסיון אינו ה'דבר' הכי חשוב. הוא חשוב, אבל ליזם, ניסיון הרבה פחות משמעותי מרעב להביא מכירות, ופלפל באיזורים מסוימים.

    הדבר הראשון שיזם זקוק לו זה יושר אינטלקטואלי – לראות את המציאות כמו שהיא. קשה, תובענית וחסרת רחמים. (אה כן, ומלאה באנשים טובים על הדרך)
    👿

    אהבתי

    • טל איתן הגיב:

      קודם כל, למען הסר הספק אין מדובר ב"מודעת פרסום". זהו פוסט שנכתב מנקודת מבטי הסובייקטיבית, בתגובה על הפוסט של דבורית על התופעה המטרידה שהיא העלתה.

      כשכיר, משך שנים הרגשתי שהיציבות התעסוקתית שלי מוטלת בספק. ידעתי שיכולות הקידום שעומדות בפניי הן רוחביות בעיקרן, ושרף ההשתכרות שלי לא תואם את יכולותיי. בניגוד לא/נשים אחרים, לא הסכמתי לקבל את העובדה ש"ככה זה" והחלטתי לפרוש לדרך עצמאית. זה היה לא קל, והייתי חייב להבטיח לעצמי שלושה דברים לפני שעשיתי זאת: 1) לכסות את המשכנתא על הבית שקניתי, 2) לצבור קצת כסף שיחזיק אותי שנתיים-שלוש גם בלי להרוויח 3) להקיף עצמי בתמיכה מקצועית ואישית.
      ההתחלה הייתה לא קלה. גם היומיום מורכב, בעיקר בגלל שברגע שאתה מעסיק אנשים אתה הופך לאחראי לגורלם ולרווחתם. אני מאמין בכך, ולא רואה בעובדים שלי אנשים ברי-חלוף. הם חלק בלתי-נפרד מהפעילות העסקית שלי, ומתוגמלים בהתאם. זה אומר שלפעמים אני לא מושך משכורת, ושיש חודשים שבהם אני מפסיד כסף (אבל מרוויח שפיות, אם תשאל אותי).
      כך שאני ממש לא חושב שזה פשוט, קל או עניין של מה בכך. אבל כשאני מסתכל על היתרונות מול החסרונות, די ברור לי שהייתי עושה את הקפיצה המטלטלת הזו שוב, ושוב ושוב.

      אתה מציב רף מאוד לא נכון מבחינת ההתבוננות שלי. כשאני עובד עם א/נשים, אני לא מסתכל על מיליון, שניים, חמישה, עשרה כיעד. אני מכוון "להיות שמח כשאני קם בבוקר" פינת "להתעייף אבל להרגיש שאני מגשים את הפוטנציאל שלי". אני מסתכל על היכולת הריאלית שלהם להכניס כסף שיפרנס אותם, תחילה בטפטוף ולאחר מכן באופן יציב. על הפוטנציאל שלהם באופן אישי להתבונן במציאות בלבן של העיניים – כמו שהיטבת לנסח.

      אני לא מדבר על שוק בינלאומי. גם לא על תאגידי ענק או אקזיטים מטורפים. אני מסייע לאנשים שעובדים מולי לענות על השאלה: מה המינימום שאתה צריך כדי להרגיש את מקסימום המיצוי שלך. לשם אנחנו מכוונים, ומשם – לאט לאט ובזהירות – גדלים ועולים. אני חושב שהעובדה שאני לא מתיימר להבטיח להם מיליונים בזכות "טכניקה מופלאה לעשות כסף", אלא פשוט מעודד אותם ונותן דחיפה קטנה קדימה, שמאלה או ימינה כשצריך למקד את המסלול, היא זו שהופכת את העבודה שלי לכל כך מהנה ומוצלחת במבחן המעשה.

      העובדה שאני יכול לתרום את היכולות האישיות שלי, את החבר'ה שעובדים אצלי ואיתי, את הרשת הענפה של אנשי מקצוע מתחומים שונים ומגוונים שהקמתי עם השנים – גורמת לי להיות מאושר. הפעילות העסקית הזו גוזלת 30% מהזמן שלי, ונמצאת על מאזן הפסד כי אני עובד על תקציב מינימום (או חינם, או ברטר, או תשלום "כשתרצה ויהיה"), ורק עם אנשים שאני באמת אוהב ומעריך.
      רו"ח שלי טוענת שאני משוגע. אמא שלי אומרת שאני פראייר. ואני? אני מבסוט לקום לעבודה שלי. בדרך כלל 😯

      אהבתי

  5. רג'ינה ספקטור הגיב:

    אני מקבלת לעבודה בעדיפות גבוהה בני 40 פלוס. הניסיון והכישרון שלהם עולים עשרות מונים על אלה של הצעירים, לפחות במקצוע שלי.

    אהבתי

  6. מ' הגיב:

    ל"כנסו כנסו באחד שיודע" ולכל מי שחושב כמוך (ויבורכו דבורית וטל איתן שדנים בנושא מלכתחילה!):
    על אילו מיליונים אתה מדבר?! כמה אנשים בארץ מרוויחים במושגים האלה בכלל? הרי לא כולנו יזמי הייטק צעירונים ובעלי זיפים שזה עתה החלו לצמוח. זה בדיוק הרעיון, שיש גם אנשים אחרים, בני 40+ (וגם ++) נבונים ומוכשרים בכל קנה מידה, שמשום מה מתקשים למדי להתנהל מתחילת החודש ולאורכו (ולא רק "לגמור אותו").
    בתור עצמאית (ובלית ברירה, משום שפוטרתי אחרי כמה שנים של עבודה במקום שהיה אהוב עלי במיוחד, עקב קיצוצים, "הצערת המערכת" ו"שינויי תפקיד" שונים, וגם אם הייתי בחברה טובה הייתי בהלם מוחלט מהפיטורים הראשונים בחיי), ורק בשל עוצמת ההלם והקושי למצוא עבודה אחרת ב"גילי המתקדם", על אף פרצופי החף מקמטים, כישוריי המרובים בהחלט וחוש ההומור הדק והידוע שלי.
    אז למען הסר ספק, בתור עורכת ספרים, ועוד כזו שעובדת בלי סוף, עם המו"לים הטובים בארץ, ואפילו קמה עם חיוך על שפתיי, גם 10% ממיליון לשנה ישמחו אותי עד אין-קץ (וכמוני יש בטח רבים)! לא יודעת על אילו סכומים אתם מפנטזים, אך רובנו מייחלים למשכורת סבירה, לא יותר, כזו שמאפשרת חיים בכבוד ופה ושם קניית פירות אקזוטיים אצל הירקן בלי להרהר בכך שמוכרחים לקנות גם ג'ינס חדש לילד שגודל במהירות האור, ואז להתאפק ולהסתפק בתפוחים ובאגסים הרגילים. שנה טובה לכולם.

    אהבתי

  7. אורן הגיב:

    בסיסית, מבחינת רוב האנשים, היכולת לשלוט בגורלך היא אשליה. אמונה אופטימית המתנפצת מול המכשולים הראשונים. ראציונלית אתה אמור להמעיט בהערכתך העצמית בקבלת החלטות, סוציוליגית אתה אמור להכיר במגבלות, שהכוחות החברתיים מטילים. אך לא יזיק לנסות, מקסימום תאשים אחרים.
    ובהפוך על הפוך, אחרי שהמושג הפך לקלישאה, מאמר חיובי בעיקרו בניו יורקר על קואצ'ינג.

    אהבתי

  8. היא פה הגיב:

    בעיית האפליה על רקע גיל, והקושי של בני 40+ למצוא עבודה קיימת במשק ואי אפשר להתכחש לה. שמחה על הדיון הער והעלאת הנושא על סדר היום. יחד עם זאת, הפתרון של "יציאה לעצמאות" מתאים ורלוונטי רק למעטים. טוב שיש מי שמעודד ודוחף לכך את אלה היכולים אך חוששים.
    במקביל ובלי קשר, חשוב שמנהלים/מעסיקים/ארגונים יפעלו לצמצום אפליה זו, ויעשו מאמצים לקלוט עובדים מנוסים ומתאימים בכל הגילאים.
    מעבר להשלכות הפרטיות של האוכלוסייה הלא מועסקת, יש כמובן השלכות חברתיות וכלכליות רחבות בכך ששכבת אוכלוסייה גדולה יוצאת ממעגל העבודה מוקדם מדי.
    בעניין זה, ידוע לי כי משרד התמ"ת עתיד לצאת בקרוב בפרוייקט לעידוד "תעסוקת מבוגרים" (למרות השם הגריאטרי משהו – הכוונה היא להחזיר בני 45 + למעגל העבודה).

    אהבתי

  9. מעין הגיב:

    מישהו יודע למה כלכליסט לא מעלה את הראיון על האינטואיציה עם דניאל כהנמן שהם הבטיחו?

    V: הנה

    אהבתי

    • אורן הגיב:

      יש לי אינטואיציה לסבטקסט של השאלה של מעיין, אך נוותר לה. אפשרה לV להוכיח את הנדיבות הטבעית שלה. לי כמובן אין נדיבות.

      אהבתי

  10. יולי הגיב:

    חיפשתי כאן את התגובות של מעסיקים. מצאתי רק תגובה אחת (חיובית בעיני). אני מאמין שלמעסיקים יש הסברים ברורים מדוע הם מעדיפים עובדים צעירים ואת כל הנימוקים הטובים בפוסט הם יודעים.
    מחפשי עבודה – כדי לראות את המציאות, צריך להקשיב היטב לנימוקים של המעסיקים ואז אפשר ללמוד משהו ואולי להסיק מסקנות.
    רבים מאד יקראו את הפוסט הזה בהזדהות עמוקה. קל לבכות יחד עם הבוכים, אבל אין בזה פתרון. אולי שחרור לחצים, כי "יש עוד כמוני".
    ועוד הערה – שיעור האבטלה בארץ 5.6%. אירופה וארצות הברית היו חותמות בשתי ידיים ובשמחה על שיעור אי-אבטלה כזה. אצלנו מקטרים. מה תגידו, מחפשי העבודה, אם וכאשר האבטלה תגיע ל-10%? כבר היו שנים כאלה.
    אני מבין את הבעיה שלכם ואין לי הצעה לפתרון. אבל צריך להבין שהבכי לא מביא תוצאות.

    אהבתי

    • velvet הגיב:

      נימוקי המעסיקים (המופרכים) נמצאים בפוסט שלי, אליו לנקקתי בראשית דברי טל.
      אתה מוזמן לקרוא.
      ומה הם יגידו? נכון, אנחנו אנשים חשוכים עם דעות פרימיטיביות ומפלות? הרי זו האמת, ומי שיכחיש, משקר.
      פיתרון? הבאתי בדבריי. וגם לטל פיתרון מטעמו.
      ברור שיש כמה יוצאי דופן. ראה רג'ינה למשל.

      אהבתי

      • יולי הגיב:

        את התגובה של רג'ינה הזכרתי לטובה.
        המעסיקים אינם רק אנשים חשוכים עם דעות פרימיטיביות כמו שהמועסקים אינם רק אנשים נאורים עם דעות מתקדמות. או אולי התכונה החשובה למעסיק (ואיש עסקים, טייקון) הוא דעות פרימיטיביות?
        אני לא בא לייצג את המעסיקים. מעולם לא העסקתי איש. אבל אני עומד על דעתי – להסתפק בקיטורים בצוותא לא יעזרו לאיש, מלבד אולי לפסיכולוגים.
        ואני חוזר – לצערי, כל אחד צריך להתמודד בדרכו ואין לי פתרון פלא.

        אהבתי

    • יעל הגיב:

      המעסיקים, בעיקר בתחום התוכן, רוצים לשלם פחות ולכן מעדיפים צעירים עם פחות ניסיון שמצפים לפחות.

      שנית, שיעור האבטלה הוא בדיחה. הוא לא סופר למשל את המגזר החרדי בכלל. הוא מחשיב כאדם עובד את מי שעובד ברבע משרה כי לא מצא שום דבר אחר, והכי חשוב, הוא נסמך כולו על הנתונים של מי שנרשם לקבלת דמי אבטלה. אני עצמי הייתי מובטלת לא אחת, אך בגלל חוסר זכאות לדמי אבטלה לא ניגשתי ללשכה ומעולם לא הייתי חתומה בה. כך גם רבים ממכריי. אחרים מפסיקים להירשם כשהזכאות נגמרת. כלומר, הנתון הזה הוא רק קצה הקרחון.

      אהבתי

      • ר/ק וכו' הגיב:

        רק הערה קטנה לגבי שיעור המדידה לאבטלה.
        השיטה הזאת נהוגה בכל העולם ולכן הנתונים בה הם אמיתיים ונכונים. לפיהם מקבלים החלטות בכל העולם.
        לטעמי יש להתגאות שיצאנו מתקופת הפנקסים, החשבונות והעבודות היזומות לתקופה של נתונים המקבילים למקובל בעולם המערבי.

        אהבתי

  11. ארבע על ארבע הגיב:

    טעות קטנה: בעולם האייג'יזם הרבה פחות חריף מאשר בישראל. מדינתנו האהובה היא מדינה אכזרית בכל הרמות, צעירים מתקשים לחיות כאן, מבוגרים בקושי שורדים, ורק קומץ גברים לבנים עושים חיים וכמובן הקיסרית ירום ירום הודה הוד מעלתה ובעלה סמרטוטיהו השני ירום הודו, גם הם עושים פה חיים משוגעים

    אהבתי

    • velvet הגיב:

      טעות קטנה: בעולם האייג'יזם הרבה פחות חריף מאשר בישראל.

      איפה בדיוק הטעות? זה מה שכתבתי בפוסט הראשון.

      אהבתי

    • ניר הגיב:

      אני לא יודע על מה הקביעה הזו מתבססת.

      מכרים הגרמנים מספרים שאחרי גיל 40 אפשר לשכוח מעבודה (בעיקר נשים, אני לא יודע אם זה המדגם או שיש גם אפליה מינית). בארה"ב הבעיה נפוצה מאד – תכנסו לשדה תעופה במקום כמו לאס וגאס ותראו כמה מהבודקים הבטחוניים (עבודה שמקבילה למקדונלדס באמריקה) בגיל של הוריכם. תעשו גוגל ותראו כמה דיונים יש באתרים אמריקנים על אפליה גילאית בהיטק.

      אני לא מכיר מקום בעולם שהבעיה לא קיימת. לא אומר שאין, אלא שאני לא מכיר.

      אהבתי

  12. פינגבאק: תובנה לשנה החדשה: לכו על זה ובענק! « כאן עובדים בכיף

  13. בגיל המתאים הגיב:

    ראשית אני בן 46, שנית אני עצמאי, אבל מתנהל כמו שכיר. כלומר עובד לפי שעות – לא עבדתי לא קיבלתי.
    לעצם הנושא, בעברי הייתי מנהל תחום בחברת מחשוב, בני 40 לא היו נשקלים כמועמדים (גם אם ננטרך את הידע המקצועי שלחלקם היה) מכמה סיבות, שאני חושב שרלבנטיות גם היום והן אלו שיוצרות את הבעיה:
    1. ציפיות שכר, מי שפוטר בגיל 40 במרבית המקרים הרוויח יפה ופוטר בגלל עלות שכרו. אל תטעו, זאת הבעיה הגדולה – עלות השכר הגדולה, ולכן מפטרים בני ארבעים חמישים, לפיכך כאשר אדם כזה מגיע לראיון עבודה המראיין חושש כי ציפיות השכר יהוו מכשלה שתגרום לחוסר שביעות רצון והתפטרות או פיטורים.
    2. הרבה, לא יודע להגיד אחוזים, בגיל שלי לא רוצים לבצע עבודות שחורות, או עבודות קטנות. אמנם לא כולם רוצים להיות מנהלים אבל אנחנו רוצים תפקיד מאתגר, ולא תמיד התפקיד הוא כזה. אז כמעסיק – למה לי לקחת מישהו שמראש אני יודע שלא יתאים לתפקיד ?
    3. עתיד, בינינו לא כל משרה המוצעת בשוק היא לטווח ארוך , ייתכן המשרה היא לניסיון אם יילך מצויין אם לא נפטר את המועסק. אל תשכחו שאין ערובה לכל דבר, ומעסיק לפעמים "עושה טובה" לבן ה 40 במחשבה שמישהו צעיר יותר ידע להתמודד עם הפיטורים ומציאת עבודה חדשה טוב יותר ומהר יותר.

    אישית, אני חושב שסיבה מספר 1 היאה הדומיננטית ביותר, ולה צריך למצוא פתרון, למשל אנשי הקבע שמקבלים פנסיה חלקית – אולי להחיל זאת על מי שעבד 15 שנה באותו מקום, ואז הציפייה לשכר גבוה תקטן , לא יודע .

    אהבתי

  14. פינגבאק: תובנה לשנה החדשה: לכו על זה ובענק! - כאן עובדים בכיף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s