ולווט העצמאית, דו"ח חודשי, ספטמבר

שני דברים מעניינים אירעו החודש, שקשורים אחד בשני רק בעקיפין. בתחילת ספטמבר השתתפתי בשולחן עגול באונ' בר אילן, שארגנה לשכת העיתונות הממשלתית, שנושאו היה מי זכאי לתעודת עיתונאי, כלומר, האם בלוגרים ראויים לכך. בלי שהמארגנים התכוונו, הדיון הגיע לשאלות יסוד כמו מיהו עיתונאי, האם בלוגרים הם עיתונאים ועוד. כמובן שלא נמצאה שום תשובה לאף שאלה.
לאחר כמה ימים פורסם "קול קורא ועדה מייעצת לבחינת קריטריונים למתן תעודות". מוזמנים אתם להביע דעתכם.
אני אומרת, אם לחזור על עצמי, שללשכת העיתונות אין שום כלים ודרך לבחון מיהו בלוגר הראוי לקבל תעודה, וגם לאחר מכן, היה וקיבל אותה, אין ללשכה שום דרך לבקר את עבודת הבלוגרים מדי יום ולהחליט אם מישהו כבר לא ראוי לתעודה.

האירוע השני היה בשבוע שעבר, כשדיברתי בפני קורס כתבי גל"צ לעתיד. סיפרתי להם על תולדות הבלוג. לצערי הרב, בגלל הזמן הקצר לא הספקנו לנהל דיון על תקשורת. לא נורא, בשנה הבאה.
אבל לא זה היה החלק המטלטל. זו הייתה הפעם הראשונה שדיברתי בפני אנשים שנולדו ממש לתוך האינטרנט. ממש פיזית. אלו ילדים שהמילה בלוג היא חלק מערכת שלום כיתה אלף שלהם. כשאני מספרת להם בהתרגשות (כן, עדיין), איך פתחתי בלוג למרות שאני טכנוקלולס, ואיך איש לא ידע וזה, הם מתקשים להבין על מה המהומה, שהרי מכיתה ג' כבר היה לכל אחד מהם בלוג, ובתיכון לכל אחד היה בלוג חשאי, וכולם שמרו אותו בסוד מפני כולם. אני צריכה לזכור את זה בפעם הבאה בה אני מדברת בפני אנשים כה צעירים. בכל מקרה היה מרגש ביותר, מה גם שזו הייתה הפעם הראשונה שלי במתקני גל"צ. מעולם לא הגשתי ציפורי לילה מצייצות או מהמהמות, או כל תוכנית אחרת.

ועוד שני פוסטים חשובים לטעמי מהחודש האחרון: בגיל ארבעים תיזרקו לכלבים, וההמשך של טל איתן, החיים מתחילים בגיל ארבעים.
ואירוע טראומטי: הקורא והמגיב גיל, בחור יפה (כך על פי עדותו, לא הייתה לי הזכות), חכם ובעל קריירה משגשגת, עזב את הבלוג בטריקת  דלת מאחר שסיקורי את הפוני החדש של דפני ליף היה לצנינים בעיניו.

חרדה קיומית וריגוש תמידי

הבלוג העצמאי כבר בן שבעה חודשים, יושב לבד, מוחא כפיים. מה אגיד, החרדה הקיומית היא יומיומית, ואין חודש אחד דומה למשנהו. אי אפשר לדעת אף פעם מתי ולמה יתוספו עוד קוראים משלמים. יש פה גרעין קשה ותומך ונאמן, המאפשר לי להתנהל בצניעות חמורה, אבל השאיפה שלי להרחיב את המעגל. איך מרחיבים? לא יודעת, מבחינתי כתיבת הפוסט הזה מדי חודש היא הפעילות השיווקית המקסימלית שאני מוכנה לעשות. כי בכל זאת, הרי זה כל הרעיון, לאפשר לקרוא את הבלוג בכל מצב. לא, אין לי שום כוונה לשנות את המודל הכלכלי. אני מודה: עצם המחשבה שאתם ורק אתם קובעים מה יתוסף או ייגרע ל/מפתי החודש, מסעירה ומרגשת. זה מעולה להיות תלויה באנשים רבים, ולא בגחמן אחד או שניים. זה בדיוק כמו לפזר את הביצים בהרבה סלים. מישהו לא יכול או לא רוצה לשלם? יבואו שניים אחרים.

ואז שואלים אותי: אז את ממליצה על המודל הזה? כדאי לי לפתוח אתר בתשלום? לא, אני לא ממליצה, או יותר נכון, לא אומרת יאללה, לכו על זה. אני חושבת שהמקרה שלי הוא ייחודי, בגלל האופן בו מתנהל הבלוג וזורם לאורך השנים, ומאחר שאותם קוראים משלמים הם קוראים שמלווים את הבלוג זמן לא קצר. מכירים אותי, מכירים את הבלוג.

ועוד דבר, לכאורה מובן מאליו. ודאי שמתם לב איך התנהל הבלוג החודש, המהירות בה הוא עולה, אפס תקלות (טפו טפו טפו חמסה חמסה חמסה). הכל אודות לחיים נייברג וטל רוה, האנשים הנדיבים מ-NetRun המספקים לבלוג שרת ישראלי, ועונים לצרכיי בכל פעם שיש לי איזה עניין וניג'וס. כן, יש אנשים טובים בישראל.

אז שוב, לטובת מי שנעדר בימים האחרונים, שנה טובה, נעימה ומספקת.
תודה לכל מי שנמצא כאן.

תוס': מסביב לעולם

במקרה קיבלתי את זה למייל בשבת בבוקר, מהמייסד של Salon.com, אתר לו שילמתי לפני בערך עשור.

Dear Salon reader and Premium supporter:

I founded Salon 16 years ago because I thought the country needed a strong, independent news operation. The Web gave us a platform for free and spirited journalism, and we took full advantage of it. For the first time in my life as a journalist, we — editors, reporters and critics — were in sole control of our work, not managers and corporate sponsors. As a result, Salon became known for its fearless independence, breaking stories on the Clinton impeachment machine, the dark side of the Bush-Cheney war juggernaut, and the continued abuses of our freedoms under the Obama administration.

Now, six years after leaving Salon, I've decided to return as CEO, because I think the country needs a fighting, independent media more than ever. You can read more about my plans for Salon here.

I wanted you to know first because your previous support for Salon has meant a great deal to us — not just the money, but the sense of solidarity from your choice to become a Salon Premium member. Salon Premium was groundbreaking and successful by any yardstick. Now, as a reflection of the new direction for Salon and the concerns of many of our readers, we are revamping and renaming Salon Premium. Our new program is called Salon Core, and as a core and early supporter of Salon, we hope you will consider renewing your partnership.

We are adding many new benefits, amongst which are: opportunities to engage with writers and editors, magazine subscriptions, and if you choose, benefits from select marketers who we believe will provide value and enjoyment to you. [Note that our new partner benefits are entirely optional and your contact information will be shared only with the partners you select. To learn more about these new benefits, and, if you choose, select them, visit the Core section on Salon. We plan to roll out numerous additional benefits in the months to come and truly hope you will opt in to take advantage of the discounts and gifts available only to Salon Core members.]

With the American people struggling to stay afloat in the Great Recession, and their hopes and well-being largely ignored by our political system, a free press is more vital than ever. We need an independent media to do what no other institution seems to be doing these days — fight for the people. But as you know, a free press is not free. Original, in-depth journalism costs money — it does not simply drop from the sky into news aggregation sites. So your support is absolutely essential.

Membership has always played a key role in Salon's business, and now will be more important than ever. Thank you again for your support. It is deeply appreciated.

David Talbot

אודות דבורית

שום דבר מיוחד
פוסט זה פורסם בקטגוריה דו"ח מיוחד, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

15 תגובות על ולווט העצמאית, דו"ח חודשי, ספטמבר

  1. ר/ק וכו' הגיב:

    גם אני כלולה?

    אהבתי

  2. אברהם הגיב:

    לדבורית, לעונג ואף לכבוד. שנמשיך ללקק את האצבעות, אף שהן שחורות משחור-הדפוס. שאפרוס לך פרוסה מעוגת הדבש המיושרת תכופות בימי החג?

    אהבתי

  3. אני רק מלה הגיב:

    סילוק ר/ק וטריקת הדלת של גיל הם הוכחה שכל פורום הוא מיקרוקוסמוס של העולם המפחיד והמסוכסך.אאאאני ממממצדי אאאאשתדל ללללא ללללהרגיז אאאאאאפחד.

    אהבתי

  4. שטוטית הגיב:

    אז כחול ולבן זה הצבע שלנו
    שאפו לשרת הישראלי

    שנה טובה והמשך מוצלח

    הערת אגב לפוסט של אתמול וואללה איזה יום היה אתמול?
    גם בשנה שעברה תל-אביב התרוקנה מיושביה בחגי תשרי
    וקטנעת בנחת ברחבי העיר

    אהבתי

    • שולמית הגיב:

      שנה טובה שטוטית. איזה כף לפגוש אותך כאן.
      לV. המשך מוצלח. הינה, גם אני טרחתי בערב ראש השנה לגשת לדואר, לקנות מעטפה מבוילת ולעשות את מה שהיה עלי לעשות כבר קודם. כל טוב
      שולמית 8)

      אהבתי

  5. מיצבשת הגיב:

    עזיבת גיל מראה שהבלוג שלך נוגע באנשים אם פוני סורר גורם לכזה כעס.
    לגבי תוספת הכנסה:
    1. סקר קטן באתר מיהו הקורא הטיפוסי שלך מה הפרופיל הסוציואקונומי שלו
    לי נדמה שבין קוראייך יש הרבה אנשי הי-טק יכול להיות שאם תהיה הפניה מ – "חורים ברשת" ואתרי טכנולוגיה אליך תגדל החשיפה של הבלוג.
    2. הוספת כותבים באתר – לפנות לכמה מהתותחים של "רשימות"
    3. העלאת מחירים – לבקש יותר כסף

    וחוץ מזה מאחל לך שנה טובה
    😉

    אהבתי

  6. דיתה הגיב:

    הבלוג מעניין ולא פעם מחדש במידע או בתובנה. יש כמה מגיבים שמקלקלים לפעמים, אבל הי, אף אחד לא מושלם… שנה טובה

    אהבתי

  7. שועלן הגיב:

    שנה טובה.
    הבלוג באמת השתדרג מאוד מאז המעבר.

    אהבתי

  8. הללויה הגיב:

    שנה טובה ותודה רבה רבה לך על הצוף ועל העוקץ.
    ולקורא/מגיב גיל טוב המראה, שסיפק הרבה תוכן מרתק,
    אנא הימלך ושוב הביתה.

    אהבתי

  9. שוקי הגיב:

    גיל די צודק… הציניות העבשה הזו בנוגע לכל דבר כמעט – לגמרי מוציאה את החשק לקרוא

    אהבתי

  10. שולמית הגיב:

    אני דווקא נהניתי מהעיסוק בפוני של דפני ליף. נראה לי שהיא לוקחת את עצמה הרבה יותר בקלות מאשר לא מעט אהשים שמתיחסים אליה כאל קדושה חדשה. עליה להיזהר ולזכור מה שקרה לזאן ד'ארק. שנה טובה גם לה ולמחאה

    אהבתי

  11. אני רק מלה הגיב:

    שיעור בשווק- איך מגבירים את תפוצת העתון בלי להתאמץ. הנה תגובה אחת מני רבות: "תודה שהבאתם , הסתובבתי בכל הקיוסקים באיזור וגם המוכרים לא הבינו למה מעריב אזל.חשבתי כבר שלא אצליח לקרוא את הכתבה. אז תודה לכם שהעלתם."

    למה מה קרה? במעריב חילקו כסף? יותר טוב מכסף. העם דורש א-ל-י-ר-ז

    http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/290/454.html?hp=47&cat=307

    אהבתי

  12. velvet הגיב:

    תודה רבה לנוכחים, למברכים, לתומכים ולתורמים

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s