נשים בעירום, נשים בטלוויזיה, נשים
על נשים בטלוויזיה, ויותר נכון היעדרן (לא מדובר בתוכניות ריאליטי, כן?) נכתב בבלוג לא פעם.
הנה הסיכום האחרון שעשיתי בתחילת החודש:
אור בר שלום בעכבר על מופעי נשים בטיוי.
פוסט שכתבתי ב-2009 על מיעוט נשים אצל לונדון וקירשנבאום.
ד"ר נורית גילת ערכה תצפית בפברואר 2010, חצי שנה לאחר מכן.
מספר הנשים נשאר בעינו. כלום לא השתנה שם.
מצד שני מר לונדון הודה אתמול, עת דיבר אבי פזנר על ידידו ברלוסקוני, שכשהבמאי מריץ לו, ללונדון, מול העיניים את מצעד יפהפיותיו של האיטלקי הלוהט, הוא לא מצליח להתרכז בדבריו של פזנר.
הבוקר כותב על כך מורן שריר ומתייחס לאולפן שישי.
אני לא מבינה את התפשטות הנשים הזו. הרי אם הייתה זו פרסומת לתחתוניות או למרצדס הייתה קמה צעקה. עכשיו תגידו לי, אבל הכל תלוי בהקשר, מה את, סתומה? כן, אני סתומה. העובדה שנשים מוכרות משהו, גם אם מדובר בחופש ביטוי ובהיעדר הדרה, וצריכות להתפשט לשם כך, כי עכשיו זה מותר, והן יחליטו מתי כן ומתי לא, לא משכנעת אותי. גופי ברשותי, אני אעשה בו מה שאני רוצה, וכל זה, יופי, אז יאללה, המשפט הזה צריך להיות חובק כל. ההגדרה מתי מדובר בניצול ומתי לא, מטושטשת. וכן, גם נשים יכולות לנצל נשים אחרות לכל מיני צרכים.
רועי ארד גם היה שם, ומספר שבמצרים מתארגן צילום גברים. יופי.
ואורלי לובין: מה אתם מתפלאים על הדרת נשים?מה חדש?
הדרת הנשים מהמרחב הציבורי היא לא יותר מאשר ירידת מדרגה של המצב שבו נתונות נשים מאז ומעולם: כל הנשים – בכל הקשור לנחיתות בנגישות לחינוך, למשרות המניבות הכנסה גבוהה ולמעמד חברתי ותרבותי גבוה; ונשים בקהילות דתיות וחרדיות – בכל הקשור בחיי היומיום של האדם, גבר ואשה, הדתי/ת.
התנועות הפמיניסטיות נלחמו נגד ייצוגים פורנוגרפיים סטריאוטיפיים של נשים בפרסום ונגד כפיית נורמות של קהילות דתיות במסגרת דיני-אישות על נשים חילוניות; עכשיו נאלצות התנועות האלה לנהל מאבק על החזרת נשים לעולם הייצוגים הוויזואליים (ופרויקט תליית הצילומים של נשים "רגילות" על מרפסות ביתן הוא דוגמה מופלאה להתחמקות מהאירוניה שבמאבק על החזרתן של דוגמניות שמשדרות מסרים סטריאוטיפיים מנמיכים ודכאניים של נשים) ועל "זכותן" של נשים להשתתף באופן שוויוני בפרויקט הכיבוש, היינו במפעל הענק של דיכוי אחרים.
יהודית רותם על תולדות ההחמרה בחברה החרדית.
לחם עבודה/ כנס התקשורת בסינמטק
אני מטילה ספק במסיבת העיתונאים היום ב-12 בסינמטק: יתנו שם שואו הנואמים הקבועים, אלו שמצבם איתן והם מרוויחים משכורות עתק במקומות עבודתם, אלו שמחליפים ג'יפ אחד בג'יפ אחר ומעמידים פנים שירדו לעם, אלו שהשמיעו את הדברים שלהם מיליון פעם, אלו העורכים עיתון (שצמרתו מתחלפת כל יומיים) שבו עלות העסקת המנכ"ל החדש (שהובא כדי "להבריא" את העיתון מעסק אחר של הבעלבית), טל רז, היא 2 מיליון שקל, בזמן ש-25% משכר עיתונאי מוסף אחד קטן וחדש, "שלא עומד ביעדים העסקיים", מקוצצת. אלו שהבוס שלהם הוא טייקון שקנה עיתון אחד כדי להשמיד אחר, אלו שמייצגים עיתון המייצג ראש ממשלה, אלו שבעל הבית שלהם אוסר לכתוב על אדם זה או אחר, או על גורם טלוויזיוני אחד או שני, והם משלימים עם זה, אלו שמפטרים עיתונאים "מתבגרים" תוך שהם מציעים להם הסכמי פרישה "מעולים", וגם, כן, גם אלו שכותבים טקסטים לאנשי המחאה ואז מסקרים אותה. כל האנשים האלו הם משת"פים של עיתונות קלוקלת. נגד כל זה הם גם מוחים?
למה מתכוון שי גולדן, סגן עורך מעריב במשפט הזה שלו (ובכלל בטקסט)?
כלי תקשורת שעומדים על רגליהם מבחינה פיננסית הם כלי תקשורת שבעליהם רגישים יותר לאיזון המערכתי הנדרש מהם, וגם הפוליטיקאים לא יכולים לזנב בהם בפראות כזאת.
בן דרור ימיני כותב שיש סכנה לחופש הביטוי, אבל הוא נובע מאטימות ועדריות התקשורת עצמה.
וגיא רולניק במארקר:
אינני מתיימר לקבוע מהי עיתונות חופשית ואיך היא צריכה להיראות – אבל כמי שמצוי בעולם העסקי, הכלכלי והתקשורתי זה יותר מעשרים שנה, אני סבור שבישראל לא תהיה לעולם עיתונות חופשית כל עוד לא נחליט לטפל בריכוזיות הכלכלית החריגה של המשק הישראלי.
(…)
לא תוכל להיות בישראל עיתונות חופשית אם קומץ אנשי עסקים יהיו חזקים יותר מכל ממשלה ומכל פוליטיקאי. כי ממשלות אפשר להחליף כל ארבע שנים בקלפי, אבל טייקונים ששולטים במונופולים ובחברות פיננסיות יכולים לשרוד עשרות שנים. לא תוכל להיות בישראל עיתונות חופשית אם יהיה כאן מועדון קטן ומלוכד של כמה עשרות אנשי עסקים ומנהלים שכירים שחולשים על רוב כספי הציבור ועל מרבית הג'ובים הבכירים, ויכולים להציע לכל הפוליטיקאים, הרגולטורים, עורכי הדין, רואי החשבון, הפרסומאים, היח"צנים, העיתונאים ואנשי האקדמיה כסף גדול תמורת שתיקה, חוזי ייעוץ תמורת התקרנפות וויתור על עצמאות מחשבתית.
בזה הכנס יילחמו למען הדמוקרטיה, ולא ממש למען העיתונאים.
אורי משגב, חבר בצוות המארגן של האירוע, כותב במדור דעות אחרונות בידיעות על הקריירה העיתונאית שלו. חבל שהוא לא כותב את הההקשר: האירוע שמתקיים היום וחלקו בו.
הוא מסכם
"אני מתקשה לדמיין את עצמי ללא עיתונאות חופשית. לצד ההורות, היא השליחות של חיי… לעתים קרובות, בעיקר בישראל המשותקת פוליטית, נראהלי שעיתונות היא תמצית הדמוקרטיה עצמה. המעט שנשאר".
כן, זה נכתב בידיעות.
ואנקדוטה שולית פלוס חשיפה פראית. משגב כותב:
לקראת סוף התיכון התבלטתי ככותב מן החוץ במדור מוזיקלי פופולרי בעיתון ארצי. עיוור ליתרונות התהילה ומושפע מניק קייב המלנכולי, חתמתי על מכתמיי בפסבדונים ילד העצב, כשם אחד משיריו.
העיתון היומי היה חדשות מנוחתו עדן והמדור הופיע במוסף קליפ, שם הייתי סגנית העורכת. לזכותו של משגב ייאמר שחיכינו לטקסטים שלו בכליון עיניים.
בישראל היום לא מוזכר הכנס, אבל דן מרגלית, מאושיותיו, ינאם גם.
יאיר אולמרט מתכוון להגיע לרחבת הסינמטק עם מגאפון ולזעוק נגד הכנס.
—-
כתב העת תכלת עומד בפני סגירה. עורכו, ידידי אסף שגיב, סיפר לי על כך זה מכבר, אבל ביקש שלא אכתוב, כי הוא מעניק את הסקופ והראיון למעריב. אז לא כתבתי, כי נו, כמה חברים כבר נשארו לי בחיים.
שירי לב-ארי מראיינת אותו היום, והכתבה מתפרסמת בז'ורנל.
הגיליון האחרון ייצא בפברואר 2012, ולא ככתוב בכתבה, שנסגר בזמן שמטעם נסגר.
הודעה לעיתונות:
בית הדין לערעורים של מועצת העיתונות דחה פה אחד את הערעור שהגיש הארץ על חיובו להתנצל בפני יו"ר מועצת יש"ע דני דיין, בהקשר לדברים שפורסמו כנגדו על בסיס מסמכי וויקיליקס בחודש אפריל האחרון.
לפני כחודשיים פסק בית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות שעל העיתון להתנצל בהבלטה בפני דיין, אך הארץ ערער על ההחלטה. עתה פסקה גם ערכאת הערעור כי על העיתון אכן להתנצל.
בראש בית הדין לערעורים ישב עו"ד חנוך קינן וחבריו היו העיתונאים אלינוער רבין, ליאורה עיני, אמנון נדב ומעוזיה סגל.
בהמשך לדברי ביקורת חריפים עלהעיתון כתבו הדיינים: "מועצת העיתונות פועלת…להבטחת נאמנות לעקרונות האתיקה העיתונאית מצד כל העוסקים בעיתונות, גם לאכיפתן של אמות מידה מקצועיות, המושתתות על מחויבות מוחלטת לאמת, לדיוק, להגינות ולא פחות מכך, להגנה על כבוד האדם…".
הדיינים הותירו על כנה את ההחלטה כי על הארץ לפרסםהתנצלות בגיליון יום שישי, בהבלטה ראויה באחד משלושת העמודים הראשונים של העיתון.
רשת/ בלוגלנד/ פייסבוק
מעריב מתבקש לעדכן את הפרטים על אודותיו בדף המוקדש לו באתר עיתונות יהודית היסטורית.
אליען לזובסקי, עיתונאית בפרישה (אמן) ותסריטאית זוהרת עברה, כידוע, לגור במצפה רמון. סוףסוף פתחה היא בלוג, בביתי במדבר שמו. מכירים את אליען, נכון? אז בבקשה.
לפני פיזור
בעניין ההיפר לינק בתגובות, כותבת רק מילה:
מצאתי פתרון להחזיר את סרגל הכלים של קישור/ציטוט וכו' כמו גם כאשר אין אפשרות להגיב: לוחצים על "תצוגת תאימות" עד שמסתדר.