גם אני רוצה מיליון וחצי ש' בבנק כמו שיש לאורלי קסטל-בלום

הבלגאן החל כבר אתמול. בתוכנית הבוקר של ערוץ 10 שאלו אורלי וילנאי וגיא מרוז את שי גולדן מה הסיפור. איך הגיעה אורלי קסטל-בלום (המוכשרת והיקרה בנשים, עפר אני לרגליה) למצב בו היא מגדירה את עצמה כקבצנית. התשובה של גולדן (שהוא והעיתון שלו פשוט עשו הטעיה מכוונת פלוס מניפולציה שהיא המקבילה לסוביודיצה לשופטי פרס ספיר יום לפני קביעת העולים לגמר), היא שאק"ב נקלעה לחובות של מיליון שקל, מכרה את הדירה שלה וחיה מהשאריות. ובכן, השאריות הן מיליון וחצי שקל (בטלוויזיה אמר מיליון, בכתבה כתב מיליון וחצי) המצונפים בבנק. אני חושבת שכמה מיליונים מאוכלוסיית ישראל ובתוכם אני היינו רוצים ולו רבע, אולי שמינית מהסכום הזה בבנק.

וזה הניסוח המתעתע מיום רביעי:

השנה, לאחר שנקלעה לחובות עתק המתקרבים למיליון שקל, נאלצה למכור את ביתה במעוז אביב, וכעת היא חיה בבדידות בדירה שכורה (so? מה זה קשור לכסף? ומי אמר שכולם צריכים לגור בדירות משלהם?), מתקיימת מיתרת הכסף שנשארה לה מהמכירה (יתרה=מיליון וחצי ש') ומקוששת תרומות מהקרנות (כולם מציעים את מרכולתם לקרנות: סופרים, עיתונאים, קולנוענים, אמנים. זה לא תרומות. אלו סכומים המיועדים ליצירה) המעטות שעדיין תומכות בסופרים בארץ. מצבה הקשה מסכן את עתידה, ובשיחה איתה היא מדברת בגילוי לב על החשש לסיים את חייה כמו דוד אבידן או דליה רביקוביץ, שנפטרו בגיל מוקדם ובאופן לא מכובד.

ממיליון וחצי שקל בבנק אפשר לקבל ריבית (רק ריבית!) של יותר מ-3,000 ש' בחודש. אפשר גם להגדיל מהסכום הזה את ההכנסה החודשית בלי לזוז מטר, בעזרת תמרונים תזמורתיים בבורסה זו או אחרת. למשל, כותב אורי:

"בהשקעה בתוכנית בריבית סבירה היא יכולה להפיק הכנסה של כ-5,000 שקל לחודש ל-30 השנים הקרובות מההכנסה הזו".

את החישובים עשה כשחשב שמדובר במיליון ש'. הוסיפו בעצמכם 50%.

חוץ מזה אק"ב מקבלת תמלוגים (טוב, מעט, היא לא מוכרת הרבה) והספרים שלה מתורגמים בעולם, והיא מוזמנת להרצאות ומעבירה קורס לכתיבה יוצרת בבצלאל (מצוין בכתבה בשתי מילים). וכן סדנת כתיבה באונ' ת"א (לדבריה בראיון פיטרו אותה משם כי הסטודנטים טענו שהיא לא קוהורנטית. אז למה היא מופיעה באתר? בטח טעות). בראיון היא מדברת הרבה על התלמידים שלה, מכאן שהיא מלמדת לא מעט. לא פשפשתי בכל מכמני סדנאות הכתיבה המקומיות.

לא, אני לא חושדת שהשכר שלה בשמים, אבל למה ההתייחסות אליה היא כאילו לא תרוויח יותר שקל נוסף מעתה ועד אחרית ימיה? למה?
מעריב, הכותב ועורכיו יצרו מצג שווא.
אני בעד תמלוגים גדולים יותר או כל פיתרון אחר למצוקת הסופרים, אני נגד לתעתע בציבור, להשפיע על הבחירות בפרס ספיר ולתאר בכותרת הראשית של העיתון את אק"ב כקבצנית.
זוהי העיתונות העברית הזועקת על הצרת צעדיה. עיתונות שהמרחק ממנה לאמת הולך וגדל.

(כדי לצפות בראיון יש להגיע לשעה וחמישים דקות (1:50). זה לא בלתי מעצבן בגלל הפרסומות הנתקעות בדרך.

http://f.nanafiles.co.il/Common/Flash/Nana10Preloader.swf

הלאה. נעבור לעיתון של יום שישי.
ראשית, זו ההפניה בשער: "הראיון שחולל את הסערה". למה חולל סערה? כי אתם יצרתם אותם, במודע ובקור רוח מזוויע.

ושער סופשבוע. כן, שער יפה, יפה מאוד אפילו. מעוצב היטב, המילים נחות נכון על השולחן. המילים, אגב, מתארות לגמרי הלך רוח של הסופרת.
המילה "פרזיט" מתייחסת כמובן לאיך שהיא רואה את עצמה. קשה להאשים בכך את "הממסד", "החברה", או מה. ליתר דיוק, כמו שאמא שלה רואה אותה, לפחות לכאורה.

ועכשיו פרופורציות. על פני עשרה עמודים משתרע הראיון. עשרה עמודים. לא עמוד אחד פחות. זה נקרא לא לדעת את הגבול. ארוך ארוך ארוך מדי. מתוך 57 ע' מערכת, 10 ע' מוקדשים לראיון עם אק"ב. ושלא יהיו אי הבנות. אני, אישית, מוכנה לקרוא 300 ע' של אק"ב וזרם התודעה המפעים שלה בכל פורמט שהוא. אבל אני מייצגת מיעוט שבמיעוט. והשיחה שגולדן מנהל איתה אינטליגנטית ומעידה על בקיאות בחומר, ויש בה גם את מימד הקורא והמראיין המעריץ, אבל בטוב טעם.

מה שמקומם זה העניין הכלכלי המטעה, השגוי והשקרי. שקרי בעליל ובפירוש. וחבל שהעיתון נגרר לזה. נגרם בכך רק נזק למצב הסופרים ולמלחמה המוצדקת שלהם. רבים, רבים מאוד מהסופרים בישראל היו רוצים להיות במצב הכלכלי של אק"ב, ולזכות בכל הפרסים, הכיבודים והמענקים שהיא זוכה להם (ובדין, לא אומרת שלא).

ובכן, מיליון וחצי ש' יש לאק"ב בבנק אחרי שמכרה את דירתה במעוז אביב. היא דרה בבית עם גינה, כי גינה זה מאוד חשוב, בתל ברוך הישנה בצפון תל אביב. לא תגידו במבואות יפו או מעל מוסך ברח' המסגר. ממש לא. היא משלמת על הדירה 7,500 ש' בחודש.
לזכות גולדן ייאמר שבמקרה הזה הא שואל ומתעקש למה בחרה לגור שם, בשכ"ד אסטרונומי. תשובתה, פחות או יותר: כדי לעשות קידוח לעשירון העליון, כדי להיות סוס טרויאני. כי זה עזר לה לכתיבה. סילק את החסימה.

ושלא תחשבו שהיא מקופחת על ידי הממסד, כאמור. למשל, את פרס ראש הממשלה שאפשר לקבל שלוש פעמים בחיים, היא קיבלה כבר שלוש פעמים.
קרן רבינוביץ', בין 10,000-30,000 ש'  אפשר לקבל פעם בשנה. לא ברור מהכתבה כמה פעמים קיבלה.
מי שמפרנסת אותה, כך לדבריה, זו אמה הקשישה, שנתנה לה מיליונים במשך השנים.

אחר כך היא מדברת הרבה על המשכנתאות שלקחה, על כך שגידלה את ילדיה בלי עזרה כמעט מאז שהתגרשה ב-1998 (מהעיתונאי גדי בלום, היום עורך 7 ימים, וחבר [לכאורה] של ניר חפץ, עורך מעריב, שהיה הבוס שלו בידיעות, כשחפץ ערך את 7 ימים ובלום עבד תחתיו. יחסים מורכבים יש בין השניים, שכתבו יחד ספר, הרועה).

כשהיא משתעשעת בהרהורים נדל"ניים אומר לה המראיין שלה:

"על מה את מדברת? מה, את איל נדל"ן, טייקון? נשאר לך קצת כסף לחיות כמה שנים ללא נדבות, איך תקני דירות?

לא, גולדן, מיליון וחצי ש' זה לא קצת כסף, מה קורה לך?
בהמשך הוא מקשה:

אבל מה התוכנית הלאה? הרי יש לך סכום כסף שיספיק לתת לך חיים בישראל לשלוש-ארבע שנים, לא יותר.

לפי איזה חישוב בדיוק?

בהמשך, היא עצמה אומרת

"אני אשתדל בשבע שנים האלה שקניתי עכשיו (כמו שכתוב בכות' המש', V) עם הכסף ממכירת הדירה לפעול בחוכמה ולתת לעצמי אחר כך עוד עשר שנים. אני יודעת שאני לא מקבלת עזרה, כי אני ספרדייה גאה, אז אני לא מבקשת עזרה".

אני מקווה שה"אני ספרדייה גאה" זו בדיחה. אמן.

כשהיא אומרת שתיסע לצרפת כדי לכתוב, שואל המראיין:

"איך תסעי? אין לך גרוש על התחת (חוץ ממיליון וחצי ש', V), סליחה על העברית".

שוב, תעתוע שקרי.

ובקטנה:
1. אק"ב נולדה ב-1960. על פי כל חישוב שבעולם היא לא בת 50 (כך בכתבה), גם אם היא אומרת זאת, מאחר ש-2011 נגמרת עוד שנייה.
2. מה חבל שאין הסבר לקוראים מהי "הזרה". לא, מי שלא למד ספרות איפשהו, לא יודע. מצטערת.
3. כמה ספרים כתבה? תחליטו. 13 או 14?

שורה תחתונה:
מה שאק"ב צריכה זה יועץ כלכלי, ASAP. אולי גם אחר.
מה שגולדן ועורכיו צריכים זה פרופוציות ולהיצמד לאמת ולעובדות. חבל על הדרמה שיצרתם על לא כלום.
אדם עם מיליון וחצי ש' בבנק הוא אדם אמיד. לא קבצנית ולא נעליים.

תוס' מאוחרת: התגובה של מנחם פרי.

אודות דבורית

שום דבר מיוחד
פוסט זה פורסם בקטגוריה דו"ח מיוחד, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

268 תגובות על גם אני רוצה מיליון וחצי ש' בבנק כמו שיש לאורלי קסטל-בלום

  1. ג'ינג'י הגיב:

    לכל בעלי החסך בכלכלה, הנה דוגמה אחת להפקת כמה אלפי שקלים בחודש באפיק סולידי (כלומר, בעל תשואה יחסית נמוכה אך בטוחה) – אגרות חוב שמפיקה ממשלת ישראל תבדל"א.

    1. אדם הולך לבנק כשבכיסו 1,500,000 שקלים.
    2. אדם רוכש בסכום זה, נאמר, אגרות חוב מסדרת ממשלתי שקלי 0217.
    3. הריבית השנתית על אגרות חוב אלה היא 5.5% בשנה. זאת אומרת שמדי שנה, בתאריך מסוים, מי שמחזיק באג"ח זה מקבל 5.5% מסכום השקעתו.
    4. 5.5% ממיליון וחצי זה 82,500 שקל. בשנה. בחודש – 6875. יש על זה מס, אבל ברמה זניחה. יש על זה עמלה, אבל גם היא מאוד נמוכה. בכל מקרה, הסכום נטו הוא יותר מ-5,000.
    5. בתום כמה שנים (במקרה זה, 2017), האיש מקבל בחזרה את המיליון וחצי שלו. הוא יכול לשוב ולרכוש אג"ח אחרת ולהמשיך את ההסדר עד תום חייו. אם בא לו באמצע לפדות את האגרות שלו – גם זה אפשרי. הערך שלהן בדרך כלל לא יורד, ואם כן אז באופן זניח

    אדם שירצה להשקיע באפיקים נועזים יותר, אך עדיין סולידיים, ירוויח יותר

    אהבתי

    • אורן הגיב:

      ובכן אתה טועה. האג"ח נקנה במחיר השוק ולא בערך נקוב, כיום מבטא תשואה ברוטו של 3.5. כמובן לא צמוד, לאחר עמלות, שווה יותר ל2500 שח לחודש.
      כמובן ניתן לקנות אג"ח קונצרניות ולקבל תספורת. בעבר להגיע לתשואה של 6% ריאלי נחשב קל, באלף האחרון רק מיידוף יכל להבטיח תשואות קבועות כאלו.

      אהבתי

    • עובר אורח הגיב:

      החל בינואר 2012 מס ריוחי הון הוא 25% הוסף עמלת שמירה, עמלת קניה ומכירה
      תשלום עבור שאר העינינים בבנק אתה מתקרב בקלות ל 30% זה אינו זניח כלל.

      אהבתי

  2. סופרת כסף הגיב:

    דבורית כל הכבוד על הפוסט החשוב ואחד המדוברים שיהיו בתקשורת! כדאי גם לומר כל הכבוד לשי גולדן שהביא את הסיפור ואת ה'אומללות' של אותה סופרת על מנת שבדיוק אותם אנשי תקשורת אשר היו כמעט כולם בעד המחאה החברתית של הקיץ והתגייסו לאותו 'צדק חברתי' שקרי והזוי אותו דרשו אותם צעירים שמרוויחים כ 15 אלף ש"ח לחודש ולא גומרים את החודש.

    ( שי גולדן היה בין המעטים שהתנגדו והביאו את הקול השפוי נגד המחאה ומובילה )

    הכתבה על אותה סופרת שמכרה את הבית שלה והיום בבנק יש לה מעל מיליון וחצי ש"ח ומנסה להצטייר כעניה ואומללה היא בדיוק תמצית הסיפור של הקיץ האחרון של אותה 'אומללות' ואותו 'צדק חברתי' ותחושת עוני עליה נלחמו בקנאות דפי ליף וקבוצת האנרכיסטים השמאלנית .

    עכשיו כולם מתנפלים על שי גולדן שהביא כתבה מרעישה על אישה שעושה הרבה רעש מכל כך הרבה כסף (שאין לה) בבנק.

    אני כל כך שמחה שהסיפור על אותה סופרת יוצא לאור ומרעיש עולמות רק כדי להבין את המשמעות של המושג 'צדק חברתי' וכיצד התקשורת הישראלית אבדה את האיזון ואת היכולת לבחון את המציאות הישראלית בצורה שפויה.

    אהבתי

    • אורן הגיב:

      ערמת הר על הסיפור הזה. האנרכיסטים השמאלנים אוגרים כוחות, ולא שייכים לקסטלבלומיליוןוחציגולדן של סופהשבוע הנוכחי.

      אהבתי

    • במב הגיב:

      ***

      הראיון אופייני הרבה יותר ל-7 ימים של ידיעות, וצהוב כמוהו. מבחינת מעריב גולדן סיפק את הסחורה.

      טוב שדבורית חשפה את המציאות האמיתית. מצער שסופרת טובה זקוקה ליחסי ציבור כאלה. העיסוק החולני הישראלי בשקרים רק עלה מדרגה. שקרו לחברים שלכם ועזבו אותנו.

      אהבתי

  3. f הגיב:

    האם ייתכן שהכל פשוט
    תוצאה של שכר המגיהים הנמוך
    או של שי גולדן מתמלל ראיון עם קסטל בלום מנוזלת?
    והיה צריך להיות

    "אני קמצנית.. פשוט קמצנית"?

    אהבתי

  4. עזריאל קרליבך הגיב:

    שי גולדן הגדיר את השכר שקיבל בהארץ, כ-18 אלף ש"ח בחודש, כ"שכר כלבים". כעת, על פי הדיווחים, הוא משתכר 60 אלף ש"ח במעריב. הוא גר בבית עם כמה מפלסים בבנימינה, עם גינה. בשבילו, מיליון וחצי בבנק – זה "חסכון כלבים". מה לא ברור כאן?

    אהבתי

  5. סיפור פשוט הגיב:

    אז ניר חפץ לא כזה נורא. תראו איך הוא התגייס לעזרת גרושה של חבר טוב. כל הכבוד

    אהבתי

  6. Shriki הגיב:

    די, קסטל בלום גמרה את הקריירה…

    אהבתי

  7. רורגן הגיב:

    הפוסט הזה ו95 אחוז מהתגובות לו הם זיון שכל אחד גדול. אם סופר חשוב ואהוב נאלץ למכור את ביתו כדי לכסות חובות ולהתפרנס, כי הוא לא מצליח לגמור את החודש מספריו, זה חמור מאוד ומעציב מאוד. וכן, מותר לרחם עליו, וכן מותר לו לחוש את עצמו קבצן. כמעט כולכם הלכתם להפגין עם המחאה על זה שאי אפשר לקנות דירות בישראל כי הכל יקר פה וכי אי אפשר להתפרנס פה בכבוד, והנה אדם מספר איך הוא מוכר ופורט את הנכס הכי בטוח שיש לו בחיים כדי שיהיו לו כסף לחיות וכל מה שאתם עושים זה להתקטנן על שווי הדירה וחשבון הבנק שלו רק כי אתם סולדים מהמראיין, אולי עמוק בפנים אפילו מקנאים בו ולווט. איזה עולב

    אהבתי

    • הלום פוסט הגיב:

      התגובה השפוייה היחידה כאן.
      הפוסט וטוקבקיו הם התגלמות הרוע האולטימטיבי.
      תתביישו לכם.

      אהבתי

      • רן הגיב:

        באמת בושה וחרפה הפוסט הזה. כשאדם בן 50 (סליחה-סליחה-סליחה, 51!!! הבדל תהומי!!) נאלץ למכור את ביתו ולחיות מדמי המכירה, מצבו הכלכלי בכי רע. ומן הסתם גם מצבו הנפשי. V כנראה לא ידעה עוני מימיה. היא מזהה עוני רק עם הקבצן בפינת הרחוב. אבל גם אם ממיליון וחצי בבנק (בהנחה שחלקם לא הלך לכיסוי חובות, תחשבי קצת!) אפשר לקבל ריבית של 5000 ש"ח בחודש (ואי אפשר – אפשר אולי 4000; ונכון, אפשר גם להמר בבורסה – ולהפסיד), הרי אחרי ניכוי שכר דירה יישאר מעט מאוד למחיה, הרבה מתחת לשכר המינימום ולקו העוני. V מפגינה אטימות נוראה כשהיא לא מבינה שאדם בן 50 אינו סטודנט בן 20 שיכול להסתפק במועט ולבנות על הכנסה עתידית. ההכנסות בגיל הזה, במצבה של אק"ב, רק הולכות ויורדות, ועל המצב האומלל של התמלוגים בארץ רק בור ועם הארץ לא שמע. אין ספק שרבים האנשים בארץ שמצבם קשה ממצבה של הסופרת, אבל צריך מידה רבה של רשעות, ציניות, אטימות ולב ערל כדי להציג כעשיר אדם לא צעיר שנאלץ למכור את ביתו כדי להתקיים. כך נראית הידרדרות כלכלית, ורק עיוורת לא תראה זאת. בושה.

        אהבתי

      • velvet הגיב:

        חראם עליך, רן, אתה יודע, פה תובעים דיבה כשאומרים על מישהו שהוא עשיר מדי.
        אני חיה את העוני ביום-יום. בלי מיליון וחצי בבנק. בלי 1:20 מהסכום הזה אפילו. למעשה עם מינוס תמידי. ומעולם לא היתה לי דירה כך שלא נאלצתי למכור אותה כדי לממן את תאוותיי.
        אני לא בת 20, אני עובדת מגיל 14 עד היום בלי יום אחד הפסקה, ושכה"ד שלי 3,000 ש'.
        עכשיו תתנצל, כן?

        אהבתי

      • הנסיכה דיאנה הגיב:

        דבורית יקירה, לא היית צריכה לפרט, "כבודך, בת מלך, פנימה" גם אם אינך מסכימה. אנחנו מאמינים לך ויודעים והאורח הזה שלא היה פה אתמול יעלם ולא יהיה פה מחר. שבת שלום.

        אהבתי

      • velvet הגיב:

        את צודקת, הייתי צריכה לסתום לגמרי, אבל יש סמרטוטים אדומים שקשה לי לשתוק נכחם.
        בעיקר אלו שבהם מופרחים שקרים על אודותיי ובכלל.

        אהבתי

      • עובר אורח הגיב:

        לרן ולנסיכה דיאנה
        מבחינתי, אמנם זה אינו עסקי או ביתי
        לא, אורח אל תברח. תבקר, תדבר,
        שלא יהפך לקליקה.
        תודה

        אהבתי

      • הנסיכה דיאנה הגיב:

        תודה לך עובר אורח. רן יכול מבחינתי להשאר ולחטוף ביקורת בונה על תגובותיו הפולשניות והחצופות.
        וגם מוחמד, מתחתי, טועה לחלוטין לגבי "האובססיה של דבורית" ומוטב שילמד לפני שיגיב, אבל שיגיב כאן ועכשיו בכדי שנוכל לענות לו. שבת שלום.

        אהבתי

      • מוחמד הגיב:

        זה בדיוק מה שהקפיץ אותך וגרם לך לכתוב את הפוסט כאן, התחושה שאת עצמך חיה בעוני והאובססיה שלך לכסף היא מה שגרמה לך לבטא את הכעס כלפי הכתבה והסופרת.

        אני מאחלת לך להגיע לגיל 50 ולחיות בהרגשה שאת ענייה ולהמשיך לכתוב ממקום של עוני וחרדה ביחס לעתידך הקיומי.
        ——-
        V: 🙂 🙂
        גדול, "האובססיה שלי לכסף".

        אהבתי

      • Shriki הגיב:

        והנה בסופו של יום, מתקפה משולבת נגד דבורית ובעד גולדן-אק"ב-בירנית. מזכיר את הבליץ על לונדון

        אהבתי

  8. רק מילה הגיב:

    קומפוט לפוסט – לא יודעת מה זה. תטעמו ותחליטו.

    אהבתי

  9. מסיבת לשון הרע הגיב:

    95% מהתגובות כאן היו יכולים ביושר להיתבע על לשון הרע, עכשיו אפשר להבין למה העיתונאים כל כך מתנגדים לחוק.

    יודע העיתונאי את נפש בהמתו ואת נפשו הבהמית והמלוכלכת, פשוט מסיבת לשון הרע בבלוג תקשורת …

    אהבתי

  10. רק מילה הגיב:

    מבחינה שיווקית באזז הקבצנית הצליח מעבר למשוער.מעניין אם בשבוע הבא תצא הבהרה או התנצלות מאחד הצדדים הנוגעים בדבר.

    אהבתי

  11. תייר הגיב:

    יא-אללה, מה כבר נאמר פה שעורר כזו סערה?
    סה"כ הכותבת טענה ש-1.5 מיליון בבנק זה 1.5 מיליון יותר מלרוב האנשים שחיים כאן ועובדים בתחום, והאשימה את המראיין/עורך בעיוות המציאות לצרכי הנפקת כותרת, חלילה לא את מושא הכתבה. להירגע בבקשה.
    שבת שלום.

    אהבתי

  12. נהר הגיב:

    1. ראיונות עבר של קסטל בלום מכילים את אותו ניצוץ, אותן הברקות ואותה נועזות שמזוהים עמה, הן בספריה המשובחים והן בראיונות הרבים שהיא מעניקה לכל כלי התקשורת באופן תדיר. קסטל בלום היא מבריקה, מרתקת, וחשוב לה להיות חתרנית ומשעשעת, גם כשהיא מבקשת לקדם שיח בעניינים רציניים וחשובים.
    פשוט כאן היא נפלה על גולדן, ובמקום לתווך בין הלך רוחה של קסטל בלום לבין הקורא שאינו בקיא בחומר הקסטל-בלומי הוא שב ומנג'ס לה שהיא מעציבה אותו ו"לאן הלך הכסף?" וכל ה(ני)ג'אז הזה.

    2. גולדן הוא אדם חכם מאוד ומוכשר מאוד ששווה כל משכורת שייתנו לו, כי הוא יודע שתפקידו ליצור באזז ולעורר מהומות, והוא עושה את זה מצויין כשהוא לוקח את קסטל בלום למקום אחר, בניגוד לראיונות עבר עמה בהם מרואיינים תרגמו את דמותה עבור הקורא שאינו מכיר אותה ואת ספריה.

    3. כל מי שלא עובד כשכיר מכיר היטב את אותה תחושת עוני וחוסר ביטחון אליהם מתייחסת קסטל בלום, וזה באמת לא משנה כמה כסף וכמה נכסים יש לך, כי מה שאתה רואה זה רק הוצאות. אני בהחלט מבין אותה.

    4. לדעתי זה דפק לה את פרס ספיר.
    סביר להניח שהיא היתה שורטליסטד גם ללא הראיון, ואחריו יש תחושה כאילו היא קיבלה את זה בזכות הראיון, ועכשיו לא יש מצב שלא ייתנו לה את הפרס כדי שלא תיווצר מראית עין.

    5. הראיון עם קסטל בלום בהארץ לפני חמש שנים מרתק, ויש בו גם מימד שמכבד את קסטל בלום כמרואיינת, יש הכרה בתכונותיה, באישיותה, בזכות שלה להיות קצת מופרעת ומפתיעה, קונטרוורסלית, מבלי להיחשב ללא שפויה או מנותקת מהמציאותית. לכולנו יש את הזכות לכך, ולעניות דעתי, גולדן, מתוך הערכתו הרבה לקסטל בלום, התרגש יתר על המידה מהמעמד, והיה רציני איתה לאורך כל המפגש. התוצאה מכילה פעמים רבות מדי בהן קסטל בלום מהסה אותו כשהוא מתייחס אליה כאל מונומנט, מנסה להוריד אותו לקרקע, מבקשת שיפסיק להדר במעמדה, שיפסיק לקחת אותה כל כך ברצינות, אבל זה לא קורה.
    אהבתי את המשפט האחרון, עם האקדח, כשהיא אומרת לו "ספרותי", שוב, אחרי שכבר בפעם הראשונה שהופיע האקדח היא הבהירה לו שהוא לא שם כדי לירות במערכה השלישית.

    גם בראיון בהארץ מדברת קסטל בלום על בדידותה, דאגותיה הכלכליות ונטייתה לפזרנות. בואו לא נשכח שמדובר לא רק בסופרת מוערכת, אלא גם באדם פרטי, אישה, אמא, שהיתה רגילה כל חייה למעמד כלכלי מסויים, ובסטנדרטים שלה חלה הרעה במעמדה הכלכלי. לאור ההערכה הרבה לה היא זוכה, ובצדק רב, כסופרת, ההרעה במצבה הכלכלי מתעצמת. השאלה לאן הלך הכסף, במובן זה, גובלת בגסות רוח מסויימת, שכן מובלעת בה איזושהי פטרונות, והתשובה של קסטל בלום, אולי התשובה הרצינית היחידה שניתנה שם לאורך עשרת העמודים, מעידה על חוסר הנוחות של קסטל בלום מול השאלה הזו, כאדם פרטי המבקש לשמור על חלקת אלוהים הקטנה שלו. מי שקורא את הראיון מבין שהתשובה שלה שם חמקנית, אמורפית, היא אינה משתפת פעולה מפני שהיא מבינה שהשאלה הזו לא תואמת את מי שהיא, זו שאלה חומרית, וקסטל בלום מדברת על יצירה ועל רוח, על השתאות מול טבע האדם ומוזרויות אורבניות.

    בסופו של דבר, זה קצת
    i started a joke

    אהבתי

    • שולמית הגיב:

      ברגע שהיא מבקשת תמיכה ציבורית היא פותחץ פתח לשאלה : לאן הלך הכסף שלה?

      אהבתי

    • במב הגיב:

      שתישתאה מול טבע הכסף – שנגמר ככל שמבזבזים אותו.

      כמה שטויות? כמה? לכמה אנשים בארץ יש מליון וחצי בבנק? קצת פרופורציה.

      אהבתי

    • לי הגיב:

      מסכימה לגמרי, וזו התגובה המוצלחת ביותר בכל שרשור התגובות המעניין הזה. גם הפוסט עצמו מצוין.
      הראיון עצמו שם את הדברים של קסטל בלום בפרספקטיבה די שונה. המילה "קבצנית" למשל נאמרת כשהיא מספרת על פניה לגופים וקרנות שמעניקים מלגות לסופרים. כל מי שפנתה לגופים דומים כדי לממן פרויקטים מכירה את ההרגשה ואק"ב היא לא הראשונה ולא האחרונה שהשוותה זאת לקבצנות. כשזה הוצא לכותרת נוצר פתאום רושם שהסופרת המוערכת עומדת באלנבי עם כובע ביד, וזה לא הרושם שמתקבל מהראיון. כשהיא אומרת פרזיטית, היא מדברת על איך שאמא שלה רואה אותה, ובמובלע על היחס של חלקים נכבדים מהחברה הישראלית לסופרים.
      גולדן ידע היטב מה הוא עושה ויצר מהומה על לא מאומה. עכשיו הוא יכול להישען אחורה בסיפוק ולהיתמם שנטפלים למשפט אחד. האובססיה שלו לכסף והאובססיה של אמישראל לחיטוט בחייים של אחרים ניצחה. שוב.

      אהבתי

  13. תמוז הגיב:

    שי גולדן סתם נודניק..מה אתם ממליצים מקסטל בלום?

    אהבתי

  14. אורן בתשובה לנהר ובירנית הגיב:

    קסטל בלום מתראיינת בצורה דומה מתחילת דרכה, מה שהיה משעשע בפעם הראשונה, מעיק בהמשך. לא ברור מדוע גולדן נראה מופתע, בהנחה והתכונן לראיון. חלק מהדברים חסרי מקוריות. האקדח, שלא יורה במערכה השלישית, נדוש. "הזרה" של חפצים, תרגיל מלימודי משחק. הסיפור על מנחם פרי, העורך הנעלם, הופיע בוריאצות ביצירות רבות.
    קשה להבין את החזרה על הערצה, והנדנוד של גולדן בקשר לגדולת סופרי ישראל. התחושה היא שהתלבט כיצד לערוך את חומרי הגלם, ובחר פשוט להשאיר כבמקור. התחושה היא של חוסר תקשורת במימד הפסיכולוגי. קסטל בלום בהקצנה ונסיגה משועשעת, גולדן בפאתוס דרמטי.
    ההתרכזות בעריכה בנושא הכלכלי, פוגעת בכל מטרת הראיון. אם הסופרת החשובה ביותר, ראוי שתרואין כסופרת. עדיין התגובות מוגזמות. כל המגיבים שאין להם מיליון וחצי, הכנסתם לא שואפת לאפס.

    אהבתי

    • velvet הגיב:

      גם הכנסתה של אק"ב לא שואפת לאפס. הו, לא.

      אהבתי

    • גיל הגיב:

      אתה קרוב, אורן.
      מצד שני מלאכת העריכה על טקסט של קסטל בלום כמעט בלתי אפשרית. הגשתו במצב צבירה גולמי היא לא רק ברירת מחדל אלא גם הבחירה הנבונה ביותר.
      גולדן מצדו, בחר להקצין את משחק התפקידים ביניהם תוך שהוא משמש כעין מראיין-מעריץ, מזועזע עד שורשי שיערותיו.
      את שאלת הנדושות אניח בצד. היא פחות רלוונטית. המהומה היא הראיה הטובה ביותר לכך.
      מה שנותר ממנה עבורי הוא צמד המילים "אני אמנף". הן מכילות את הכל. העוצמה, הפחד, הדיכאון המשתק, השעשוע (אתה לגמרי צודק בעניין הזה) ושאריות של קיא מליל שתייה מופרזת.

      על העובדה שצמד המילים שהדהדו בראשה של בעלת הבית אחרי קריאת הראיון – "מליון וחצי" -לא אוסיף דבר. זולת אולי תיקון קל לכותרת:
      גם אני רוצה מיליון וחצי ש' בבנק כמו שיש לאורלי קסטל-בלום (אבל הייתי מסתפקת גם בכישרון הכתיבה שלה. או כל דבר אחר שלה. מוכנה לברטר).

      ניאו ליברליזם זה הכי זין.

      אהבתי

      • velvet הגיב:

        יש לי תיקון קל לתיקון הקל.
        הייתי מסתפקת בכסף או בכישרון. לא בשניהם. אני לא גרידית.
        ותו לא. אני לא רוצה שום דבר אחר שיש לה, שהיה לה, או שיהיה לה.

        אהבתי

      • גיל הגיב:

        לא חלמתי להאשים אותך בגרידיות. רק בקטנוניות וצרות עין.
        מנגד, התאפקת ונמנעת מלהקדיש פסקה או שתיים למצב ההגיינה הדנטלית או ההיירדו של אחותך התאומה. אשרייך.

        אהבתי

  15. מוחמד הגיב:

    דבורית למה את צועקת על חוסר אמירת אמת ? האם התחושה של הסופרת עשירה או במצב כלכלי ככל שיהיה היא לתחושתה מרגישה עניה, אומללה וקבצנית הרי זי בדיוק מה שהיא טוענת בכתבה והעיתונאי רק מצטט את הדברים שהיא אומרת, האם יש כאן אי אמירת אמת ?

    האם בכל ראיון ישנו 'אמת' ? האמת היחידה היא של המרואיין ותחושותיו ביחס למציאות בה הוא חי.

    הינה למשל אם היו מראיינים אדם מהציבור החרדי שחי בעוני עם עשרה ילדים בבית עם שלושה חדרים והוא היה טוען שהוא איננו עני כלל הוא עשיר ומאושר, האם גם אז היית נזעקת על אי כתיבת ה'אמת' ?

    כל מה שהעיתון עשה הוא להביא תחושה של מצוקה סובייקטיבית של סופרת אשר לתחושתה היא מרגישה מוזנחת וחרדה לעתידה.

    על כן כל הדיון הקטנוני כאן על כסף ועל שיעורי ריבית וכלכלה אינם ראויים.

    הדיון אינו על 'אמת' של הערך מיליון וחצי ש"ח אלא על הרגשתה של סופרת מפורסמת וידועה ביחס לעתידה ולתחושת המצוקה אליו היא הגיעה.

    אבל כפי שאחד המגיבים כתב כאן האובססיביות של העיתונאים לכסף והחטטנות בחשבון הבנק של האדם הפרטי תוך ניסיון של כל קורא להיות יועץ מס או יועץ כלכלי הוא מגוחך ועלוב למדי.

    מה שהבאת כאן איננו תחקיר אלא את אותה תחושה שלך עצמך כקוראת את החסך שלך בכסף ואת אי היכולת להכיל רגשות ומחשבות של אדם אחר שלתחושתו הוא מרגיש חרד.

    נראה כאילו שהחרדה של אורלי קסטל בלום חלחלה מאד טוב ,באמצעות העיתונאי שהצליח בכישרון רב להביא את אותה תחושה על דפי העיתון , לקוראי הכתבה ואלו כל אחד מגיב מהחרדה האישית שלו והכעס כלפי המרואיינת וכלפי העיתונאי שהביאו חרדה כזו אל ביתם.

    אהבתי

    • פוסט טראומה הגיב:

      צודק.
      גולדן העלה נושא חשוב ביותר, על מצב היוצרים בישראל. הנושא טופל באופן מרתק ובמשך שעה שלמה בתוכניתו של ירון דקל, כששם השאלה האמיתית שעמדה על הפרק היתה הדרך שבה מדינות אירופאיות מתייחסות לסופרים לעומת מצבם בישראל.
      אין חולק על כך שאורלי קסטל-בלום עומדת בשורה הראשונה של סופרי ישראל והשאלה היחידה היא כמה היא מתוגמלת על עבודתה כסופרת .
      שאלה עקרונית וחשובה זו, שנוגעת לכולנו – האם היצירה הישראלית חשובה לנו, או לא, לא באה לכל ביטוי בפוסט הרכלני והקנאי הזה, שיש אפילו כאלה שקוראים לו "חשוב".

      אהבתי

      • ר/ק וכו' הגיב:

        מי קובע מהי השאלה האמיתית, היחידה, העקרונית או החשובה?

        לטעמי השאלה היא האם הגב' נמצאת במלוא חושיה או שטוב יהיה אם תעבור בדיקת כשירות כדי שתפסיק להזיק לעצמה.

        אהבתי

      • אורן הגיב:

        הגזמת, באמת. הדיון פה עיקרו בצד התיקשורתי, מבלי לזלזל בכישורייך הקלינים.

        אהבתי

      • פוסט טראומה הגיב:

        הניחי, ר/ק וכו', דברי ממש לא כוונו אליך.
        אם לא הבנת את הטקסט הקצרצר שכתבתי, שבו צויין גם שמו של מי קבע, דברי מלכתחילה לא כוונו אליך.

        אהבתי

    • מיא עשת הגיב:

      אין דיון שלא יבוא הגאון ויכריז שלכל אחד האמת שלו.
      זהו, שמטבעה האמת היא אחת, ו-1.5 מיליון זה הרבה כסף לתמרן איתו, ומי שחושב אחרת כנראה לא רואה את המציאות נכונה, או עושה מניפולציה, ועל כך נכתב.
      אל תתמרנו אותנו בשמונה אמיתות.

      אהבתי

    • באבא הגיב:

      מוחמד ,טוב שהעלית את הנושא. אכן, לכל אחד הנראטיב שלו. הדיון על הראיון חלחל גם אלי והציף את התחושה הסובייקטיבית, שמדובר בסופרת מוערכת יתר על המידה, ושאם הייתי משלם עבור העיתון, הייתי מרגיש פראייר יתר על המידה.

      אהבתי

  16. יוסי הגיב:

    לפני כמה שנים סוחר נשק גדול התראיין בקביעות ברדיו. קמה זעקה, הכיצד סוחר נשק מקבל פינה ברדיו הממלכתי והסוחר הודח מהתפקיד רם המעלה. והנה, לא חלף עשור וסוחר נשק גדול, מלווה בראש המלמ"ב לשעבר (חזי בצלאל וחורב) מנהלים משא ומתן על כניסה לערוץ 10. בלי בושה בכלל הם מביאים צלם מטעמם והיחצן שלהם שולח את התמונה לדה מרקר כדי שכולם יראו איך סוחר הנשק מנסה להלבין את שמו ולהיכנס לערוץ 10. והעולם שותק. כי העולם מתעסק עם זוטות כמו חשבון הבנק של קסטל בלום. כמה נוח להתעסק עם שטויות לא חשובות, כמה קשה לעשות תחקיר אמיתי על איך שוב ושוב בצלאלים וגאידמאיקים מנסים לחדור לכלכלה הישראלית כדי להלבין את שמם. זה שבוע שחור מאוד לעיתונות הישראלית שאלה סדרי העדיפויות שלה, קסטל בלום ודברי ההבל שלה במקום תחקירים אמיתיים.

    אהבתי

    • מוחמד הגיב:

      יוסי אתה לא צודק, כאשר הצופים הקוראים בבית יושבים וקוראים על אותו סוחר נשק שרובם אינם יודעים בכלל את עברו עושה הסכם עם ערוץ 10 אין זה נוגע להם, הם אומרים לעצמם "יופי נמצא פתרון לערוץ 10 הוא ימשיך לשדר ומה לי ולדאגות של ערוץ 10 ומי השותפים החדשים שלו"

      ואילו כאשר אותו קורא יושב בבית וקורא על מצוקה כלכלית של סופרת ותיאורים מכמירי לב שלה על העתיד המקצועי הוא הרבה יותר מתחבר לנושא כי זה נוגע בו,

      החרדה עוברת אל הקורא הוא לא עסוק בפוליטיקה שהיא חשובה לעתיד התקשורת אלא הוא עסוק בשאלה 'האם זה יכול לקרוא לי?'

      כך שסיפור אנושי הנוגע בחייו של הקורא הרבה יותר מעסיק ומטריד אותו מאשר סיפור תקשורתי על שליטה בערוץ 10 ע"י גורם שהוא אפילו לא מכיר את הסיפור של אותו אדם.

      חשוב לעסוק בשאלה ובמאמר החשוב על אורלי קסטל בלום , חשוב לעסוק בו בשאלות המהותיות כמו מהו קיום בכבוד ? ובשאלה מהו עוני ? והאם החרדה של הסופרת נוגעת בי והאם אני הקורא צריך לעשות משהו לשנות באורח חיי ?

      אהבתי

  17. יוסי הגיב:

    מוחמד יקירי אתה טועה בגדול. מצוקתה הלכאורית של קסטל בלום היא נושא מאוד מאוד חשוב לקסטל בלום. בהחלט אפשר להבין את רצונה העז לזכות ב-150 אלף שקלים. די ברור שהיא לא שרויה במצוקה אמיתית אלא סתם עושה מניפולציה זולה, אבל לא משנה, נניח שבאמת גברת ששוכרת דירת גן ב-7500 שקלים לחודש שרויה במצוקה כלכלית מאוד גדולה. הבעיה שלה היא בכל אופן מאוד שולית וזניחה ומלבד רכילות משעשעת אין פה הרבה. תחקיר אמיתי על איך התדרדרנו, איך בעבר סוחר נשק לא יכול היה לקבל פינה ברדיו והיום הוא יכול לקבל את ערוץ 10, כמה עלובה מדינה שמאפשרת לעלובים ולנקלים שבבני האדם לחדור אל לב הכלכלה שלך ואיך ערכים כאלה ישפיעו עליך, מוחמד ועל קסטל בלום ועל כולנו, זה הרבה הרבה הרבה יותר חשוב מאשר ריהוט הגן של קסטל בלום.

    אהבתי

    • ר/ק וכו' הגיב:

      מעניין מה כל כך מפריע לך בסוחר הנשק בצלאל כשבסך הכל מדובר שהוא יקנה מסוחר נשק אחר (מילצ'ן) את האחוזים שלו בערוץ 10. צא כבר מהסרט שלך.

      אהבתי

  18. יוסי הגיב:

    אין דבר יותר מבחיל ונקלה מסוחרי נשק והעובדה שגאידאמקים כאלה מנסים לחדור לכלכלה הישראלית ולפעמים גם מצליחים זה אות קלון עצום למדינת ישראל ובזכות טיפוסים כמוך ודעות כמו שלך זה מתאפשר

    אהבתי

  19. פרח תרבותי הגיב:

    הכתבה הזו, הבוחרת לעסוק בקטנות ובשטויות (הגיל שלה? המילה "הזרה"?!) , מחמיצה את העיקר – האמנם אנחנו רוצים לטפח (חוץ מטייקונים כמובן) שחקני כדורגל, בוגרי הישרדות והאח הגדול או שאנחנו רוצים שסופרים יחיו כאן בכבוד ויקבלו שכר הולם עבור היצירות שלהם.

    אהבתי

  20. שועלן הגיב:

    מסתייג מאוד ממה שהתפתח פה, לכן גם לא הגבתי עד כה.
    חסרה לי תגובתה של אק"ב.
    אני לא חושב שהיא תמימה, וברור שהריאיון נועד להשפיע על ועדת הפרס, אבל בהחלט יכול להיות שמעריב עשו מהריאיון איתה הרבה יותר ממה שהיא כיוונה לו, מה שהביא להתלהמות.
    זה לא חיבוק דוב, זה כבר אונס.

    אהבתי

    • מוחמד הגיב:

      הו. הנה הגיע משקיף האו"ם שלא הגיב עד עכשיו כי קשה לו עם התגובות שהיו עד עכשיו.

      אדון שועלן, אם היה לך באמת לא נוח עם התגובות כאן ראוי היה להתבטא ולומר בקול את אי הנוחות ולא להגיע לכאן ולזרוק אמירה שגם היא טיפשית בלשון המעטה שהראיון בה להשפיע על ועדת הפרס.

      ועדת הפרס שוקלת את איכות הכתיבה והיא כלל לא זרוע של ביטוח לאומי, על כן אין שום השפעה על בחירה או רצון להשפיע על שיקול הדעת של ועדת פרס ספיר.

      מי שחושב כך הוא אינו מבין כלל מהי ספרות ומהי ועדת פרס ספרותית.

      וכן היה ראוי שתכתוב את אי הנוחות שלך מהטוקבקים חסרי הרסן ומלאי הערס והשנאה ביחס לסופרת עברית ועיתונאי בכיר בארץ.

      אהבתי

      • מבולבל ממוחמד הזה הגיב:

        אם התגובות כל מלאות ערס (ערסאוות, אנא אערף….) וכולה סופרת עברית ועיתונאי בכיר בהארץ, אז למה קוראים לו מוחמד, אולי זה בכלל נועם או שי או זהבה (גולדה) או נועה ?? אתמההה.

        אהבתי

  21. ר/ק וכו' הגיב:

    החלטה.
    בעל השם הנבואי/איסלמי הוא ללא ספק אינטרסנט למען הגיברת ואולי אף מטקבק בתשלום עבורה.

    אהבתי

  22. פרספיר הגיב:

    V כיון שאף אחד פה לא קורא מקור ראשון, אז לא ראיתם ראיון עם דן בניה סרי (מועמד לספיר) "בוכה" גם לקראת קבלת הפרס.
    כמה נמוך(סרי לא כמו אורלי!) אפשר לרדת בשביל "פרס"?
    עד הרצפה! כולל לגייס את יוסי שריד לטובתך!
    סרי לפחות עבד כל חייו (קם ב3 בבוקר לכתוב!) כי ידע שמספרים לא חיים! מספרים נהנים!
    מיליון וחצי זה לא כסף? עד היום "הסתכנת" בלהייות סופרת? תסתכני שוב, ותשקיעי נגיד חצי מליון באיזה עסק אחר, אבל שמישהו חכם כבר מנהל אותו!

    אהבתי

  23. הנסיכה דיאנה הגיב:

    דבורית, כל הכבוד לפוסט מצוין ועירני וכל כך מעורר תגובות, למרות שבת קודש. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה תגובות צבועות בצהוב (או ורוד) עם יותר מ-10 "לייק" או "דיסלייק" לכל אחת. כנראה שרבים מאד גולשים ומסמנים תגובות באדום וירוק, גם אם אינם מעיזים לכתוב תגובה משל עצמם.
    לאור הסערה הרגשית למול "האחת התאומה שלך" אני מעריך מאד את הכתיבה המאופקת, אך נחרצת.

    אהבתי

    • הנסיכה דיאנה הגיב:

      לאור הסערה הרגשית למול "האחות התאומה שלך" אני מעריכה מאד את הכתיבה המאופקת, אך נחרצת

      אהבתי

      • מוחמד הגיב:

        דבורית לקחה מהאחות התאומה שלה רק את הבריאות הנפשית שלה, מעבר לזה היא לא לקחה שום דבר.

        אהבתי

      • מבולבל ממוחמד הזה הגיב:

        תשמע, חבר מוחמד, אני יודע שזה לא שמך ואתה מגיב פה בשכער. אז אנא ממך אל תפגע בציפור נפשנו, כי בנפשנו היא, הדבורית הזאת, ואנחנו כולנו בריאות נפשית מלאה. שמור נפשך ולשונך.

        אהבתי

  24. לא משנה הגיב:

    פשוט תמללת את כל מה שעבר לי בראש שקראתי את הכתבה, שהייתה הזויה כמו הסיפורים המופלאים של קסטל-בלום.

    במהלך הקריאה, אם נשתמש באמצעים הספרותיים של המרואיינת, חוויתי הזרה. הכתבה העבירה אותי מאהדה מוחלטת לכעס, ואח"כ לרחמים.
    אהדה: לאחר קריאת הכותרת
    כעס: לשכור דירה ב7,500 שקל, לזכות בכל פרס אפשרי ולהתלונן? למה היא לא עובדת?
    רחמים: היא לא מסוגלת לעבוד או לחיות אחרת, היא חולה, הסיפור שלה יותר מטורף מהסיפורים שהיא מחברת.

    בכל מקרה, תודה על פוסט חזק ומדויק להחריד.

    אהבתי

    • עוגיפלצת הגיב:

      "כשקראתי", לא "שקראתי".
      סתם אני במאבק בטחנת רוח, להחזיר למקומה את ה"כ" שנראה כי הולכת ונעלמת ממקומותינו.

      אהבתי

  25. עובר אורח הגיב:

    שלום
    כתב מוחמד, זה מעניין כי כידוע לפי המאמינים מוחמד המקורי לא
    ידע כתוב וכתיבת הקוראן היא נס, כי הופיע מלאך ופקד עליו, כתוב !
    כך אלו, לפחות אצל המוחמד המקורי דברי אלוהים חיים.

    "על כן אין שום השפעה על בחירה או רצון להשפיע על שיקול הדעת של
    ועדת פרס ספיר. מי שחושב כך הוא אינו מבין כלל מהי ספרות ומהי
    ועדת פרס ספרותית".

    ובכן, אלו דברי אלוהים חיים ואני בין הלא מבינים.

    תודה

    אהבתי

    • מוחמד הגיב:

      עובר אורח , תקרא את הקישור בוואלה ומה כותבים שם ביחס לפרסום במעריב : "רבי המכר לא צריכים להיכנס לרשימה הזו, זה לא מעיד על הערך הספרותי שלהם", אומרת הסופרת רות אלמוג, שדווקא מגדירה את הרשימה כ"מוצלחת". "להיפך, זה שלא נכנסו רבי מכר, מעיד על כך שלאלו שנבחרו יש ערך ספרותי".

      "צריך להיות מאוד זהירים ולוודא שהפרס יינתן על מצוינות ספרותית ולא על דברים אחרים. זה לא שאני רומז שזה מה שיקרה כאן כי מדובר לכל הדעות בסופרת מצוינת, אבל צריך לשים לב שזה לא יהיה פרס על התמדה בתחום הספרות או מן מלגת תמיכה לסופרים. אני בפירוש לא רומז שזה השיקול שעומד מאחורי מה שהיא עשתה, היא מצאה את ההזדמנות לקונן קצת, אבל בשל ניסיון העבר צריך דאוג לא להפוך את זה לקרן סעד".

      "השופטים של ועדת הפרס שוקלים שיקולים של איכות בלבד", אומרת בתגובה האחראית מטעם מפעל הפיס על הפרס וראש אגף התרבות שלו, דולין מלניק. "גם בבחירת החמישייה, נושא הכתבה או הידיעות על מצבה הכלכלי של קסטל-בלום בכלל לא היוו שיקול, וחלקם של השופטים בכלל לא ראו את הכתבה ורק לקראת סוף הישיבה דיברו על כך. הבחירה נעשתה רק משיקולי איכות ולא משום שיקול אחר."

      אהבתי

      • מבולבל ממוחמד הזה הגיב:

        תחליף את השם, מוחמד, לפי הלמ"ס אתה בכלל נועם (או נועה). המחאה שלך מעניינת אבל תן שם אמיתי.

        אהבתי

      • עובר אורח הגיב:

        הפתעתני, אז אמרו, או כתבו, אז מה? זה ספרות וכמאמר
        מורינו "מיטב השיר כזבו" כך גם ספרות ועסקי ספרות, זה לא
        ריצת 100 מטר או "טור די פאנס" שם יש שעון עצר שוויצרי
        אלקטרוני מדוייק עד מאית הדקה וגם שם מרמים.

        אהבתי

  26. ארחטון הגיב:

    זה רק קצה הקרחון…

    יש כאן רמיזה למשהו רחב בהרבה , הרבה מעבר להקשרים הכלכליים , הספרותיים והברנז'איים שלטוניים שלו.

    כמו ציפורה לבני בראיון האחרון שנתנה עם דנהל'ה ספקטור , עובר בתוכניתה עם זוגה , שיחיה , אבל פחות , אק"ב והגולדן ממוללים לא רק את מה שנשאר משאריות הקומן סנס הבסיסי שלנו , אלא , ובעיקר , את זה שנשאר משל עצמם.

    הטיפול הנפשי העמוק שאת ממליצה לאק"ב לעבור והמוזרויות עד התפלצות הרגשיות שתדיר אנחנו רואים יותר ויותר נדחסות ומהונדסות למסכים ולדפים המודפסים סביבנו , כפי המודגם תדיר על ידי הספקטור וזוגה השריג , ובעיקר , המעבר הכללי כך נראה מביטוי של תפיסה מבוססת עובדות ועקרונות שונים ככל שיהיו (יש למליון שקל משמעות סופית כלכלית , אנשים יכולים להתאבד וזו זכותם , זה שציפי לבני מתוסכלת לא אומר שהיא לא חרא של פוליטיקאית) וההשלכות שלהם , לאלו של העולם המוזר ואפוף הריחות של ה"כנות חסרת הפשרות" של הדבר הטוב ביותר שאני יכול להגיד לתועלת עצמי ברגע נתון (כלכלית , חברתית , ברזנאית וכן הלאה ) בין אם יש לו משמעות שניתנת להבנה למישהו פרט לי (ואולי אפילו גם זה לא) , ובין אם לאו , הוא הדוגמא הטובה ביותר לכך שכל הרשומים מעלה לגמרי לא מנסים אפילו לפנות אל הקומן סנס שלנו , אלא למשהו בסיסי ממנו בהרבה , כאשר ההנחה שלהם היא כנראה שמכיוון שהם יכולים לפרסם את הדברים , וודאי בדרך יגיעו אל האשמה שלנו שאנחנו לא יכולים להחליף אותם בפנייה אלינו , ומכאן , זכותם גם להתלונן (אכן , מליון וחצי שקל זה חרא כסף , איך מקבלים השראה ככה?) ואם לא כך הדבר איך יתכן שאנחנו הקוראים והם הכותבים? אם אנחנו המקדישים להם החשיבות הזו , למה צריכה להיות לה משמעות כלשהי , שנשלם החארות .

    יכול לגמרי להיות שזה נובע מצורך משכנע כל כך להצדיק את הפרסום/החשיבות הבלתי מובנת שלהם (ואולי גם כלפי עצמם) , באופן שכרגע הוא מזדקק לצורה הבסיסית , ולכן המביכה כל כך שלו , עד כדי שבעצמם כבר אינם מבינים מה בעצם הם רוצים מאתנו ( או כך זה נראה) , אבל נדמה לי שהמדובר במוצר מהונדס רגשית פי כמה.

    תנסו לחשוב על המוכרת ב H&M שמודדת את התחת שלכם בהנאה תוך כדי שהיא מבליטה את ציצי הסיליקון החדשים שלה ומתרגמת ביעילות את הכל לתחושת הבלבול שלכם ולבהירות חסרת הפשרות שבה היא מנסחת את ה"את נראית מדהים" שלה עד הצ'צ'ינג בקופה , ותשווה לאק"ב על הפרזות הפולניות המהונדסות שלה , ציפקלה עם ה"זה שאני לא מדברת על רגשות לא אומר שאני לא מנסה להנדס את אלו שלכם" והזנות הרגשית השריג והספקטור , א-לה "אנחנו כבר מזמן איבדנו את זה , תפסיקו לבאס ובוא נעשה סמים ביחד , ולעזעזל הילדים" ותבינו שכנראה , לאנשים כבר לגמרי נמאס אחד מהשני , ויתכן אפילו שגם די מעצמם , כל שנשאר , זה הכלכלה התת מודעת של הגופים שצריכים לפלצותם להכיל את התודעות הללו.

    וולקם טו דה דזרט אוף דה ריאל , 2011

    אהבתי

    • שולמית הגיב:

      ארחטון, טוב ויפה דיברת אך למה שירבבת לכאן את הפולניות

      אהבתי

      • ארחטון הגיב:

        אכן , התיוג שמבוסס על המציאות שמבוססת על התיוג הוא חלק מהעניין ואני לא חף ממנו.
        זה בדיוק הענין של דרך הביטוי שמאפילה על המשמעות שלו.

        דרך הביקורת הנכונה והמצוינת שלך הבנתי שזה מחלחל עמוק אפילו ממה שחשבתי , והנכות הזו בכתיבה שלי , דווקא מתוך הרצון לעשות אותה ברורה לעצמי לקוראים , מסתבר שממחישה את מה שכתבתי ביתר שאת.

        גילוי נאות: הכותב הנו רומני למחצה 🙂

        אהבתי

  27. חיה הגיב:

    תגידו, התחרפנתם? זה היה ראיון משעשע ומצחיק עד דמעות. הפער בין המראיין הבטוח שנוחי דנקנר אימץ אותו לבן ולא רק שכר את שירותיו לשעתיים, לבין מי שאיבדה הרגע את ביתה ומוצפת חרדה מפני העתיד והמציאות בכלל, הוליד דיאלוג הזוי לחלוטין. כאשר קסטל בלום מאיימת שתשים קץ לחייה, שואל אותה גולדן ברצינות תהומית: "מה, את לא רוצה לראות את הנכדים?" תעשה לי טובה!
    גולדן היקר, בוא נעשה תרגיל הדמיה קטן, ונספור את הכסף שלך כגרוש, רק לצורך השוואה. חלק לשניים את ערך הבית, החזר את המשכנתא, חלק את הפנסיה שלך לשניים, וגם את החסכונות, עכשיו תוריד מזונות חודשיים והוצאות על בית שכור. אתה עדיין חושב שמצבה של קסטל בלום עגום? אני בספק. כן, כן, ברור שלא תתגרש לעולם, אשתך היא העוגן שלך וכו'.

    אהבתי

    • ארחטון הגיב:

      להציג את ספקטור כמי ש"מי שהרגע איבדה את ביתה ומוצפת חרדה מפני העתיד והמציאות בכלל" ללא שמץ של ציון שהיא בעצמה , ומתוך בחירה מודעת (ואגב מצולמת) בחרה לעזוב את בעלה ומשפחתה לטובת גורל אחר , שפיר ומוצף באהבה ככל שיהיה , (ושוב , ללא קשר לסיכוי ההצלחה של הזוגיות הקודמת שלה , מידת האושר שלה וכן הלאה ), היא ללא ספק האנדרסטייטמנט של השנה.

      ואפילו אם כן , אם מצבה היה עד כדי כך מחורבן , זה היה עושה אותה מראיינת טובה יותר? מועדת יותר להכיל את נהיותיה של הליבני ולחשוף את האשה שמאחורי המנהיגה הקשוחה?

      כמדומני שהנשים נופלות בפח הדואלי הזה שוב ושוב.

      הדבר האחרון שיעניין אותי לעשות הוא לדון בנפקות המוסרית של בחירותיה של הגברת ספקטור אבל לתפיסתי המסחור של בדיוק אותה דילמה (שלי נראית כלא דילמה כלל מבחינתה של הספקטור , וביתר שאת לפי המהירות וההחלטיות של החלטותיה , ויותר מכוונת לתפסיתי לכיון האשליה של הדילמה , לצורך האפקט הדרמטי) בטלויזיה המסחרית , והמינוף שלה ע"י ספקטור (או ע"י כל שאר הגורמים האחרים , זה לא באמת משנה ) ככלי למיצובה כמראיינת אחרת , שלא מפחדת לשאול את השאלות שאחרים מפחדים לשאול (ואולי למעשה , באמת ובתמים , תוהים על הקשר שלהן לעניין , ועל מידת העניין של הקוראים בלכלוך , ההתבכיינות ולמעשה , של כל מה שלא קשור פרקטית ופרגמטית לתפקידה ותפקודה של המרואיינת) , משאיר אותנו הקוראים לדעתי עם משוואה די פשוטה , ולא פשוטה בעליל להתמודדות.

      כשאין לך מה לומר , תמיד אפשר לדבר על כמה זה מרגיז ומעצבן להרגיש שאין לך מה לומר.
      זה בדיוק מה שציפי עושה , והיומרה שלה לחשוב שהיא יכולה לתמרן את היכולת שלנו לראות את זה על ידי זה שהיא מביאה מראיינת שעשתה קריירה בדיוק מאותו שטיק , רק מראה שתחושת התסכול שלה מ"חוסר היכולת שלה להתמודד בעולם הזה שמלא רשע טהור" נובעת בעיקר מהעובדה שאותו העולם לא לגמרי מאמין שהגרסא הפרטית שלה לגבי הטוב והנכון אכן משכנעת , ובעיקר , שאולי הציפי שמרגישה כל כך מתוסכלת , אולי אינה למעשה הציפי שהציגה עצמה כאחרת.

      שסטיב ג'ובס עשה את זה , קראו לזה שדה עיוות מציאות , אבל לפחות אצלו , ניתן היה למצוא חן במניפולציה כי היה ברור שהבן אדם מכוכב אחר , וקצת קשה לו עם זה שאנחנו לא מבינים את השפה , ואפשר להזדהות עם זה. אצל ציפי ספקטור ואק"ב זה יותר מדי נראה כמו "וואו , אנחנו לא מאמינים שזה עובד לנו , ועוד כל כך טוב!".

      אז מאמר כזה כמו של velvet , ותחושת המיאוס שנראה כי גוברת בזמן האחרון מכל טרחן רגשי/קורבני/מבין שמשוכנע שכולם חייבים לשמוע על כך רק ממחישים לנו , שככל הנראה הם טועים.

      פשוט עושים עלינו עוונטות , זה הכל.

      אהבתי

      • רק מילה הגיב:

        לטרחנטון:

        כשאין לך מה לומר , תמיד אפשר לדבר על כמה זה מרגיז ומעצבן להרגיש שאין לך מה לומר.

        אהבתי

      • ארחטון הגיב:

        מ.ש.ל

        אהבתי

      • רק מילה הגיב:

        וחוזר חלילה

        אהבתי

      • עובר אורח הגיב:

        ארחטון אמר
        "לדון בנפקות המוסרית של בחירותיה של
        הגברת ספקטור". לא טרוליות, לא התחסדות,
        צדקנות, שמאל או ימין. רק כבוד העברית
        והארמית. מה זה "נפקות מוסרית"? השורש
        הארמי נ-פ-ק הנו שווה ערך/מובן, בשדה סמנטי
        רחב יחסית, לשורש העברי י-צ-א, הפיק=הוציא,
        הפקה=הוצאה,וכ"ו. נפקה בלשון התלמוד שווה
        יצאנית שווה זונה. בשדה התוכן של נושאי דיונך,
        כלומר גברת מסויימת, מערכת סמנטית זו
        רבת משמעות בתוך השורות, מעליהן וביניהן.
        ניתן היה לבחור במונח פחות רב משמעי.
        תודה

        אהבתי

      • ארחטון הגיב:

        מצטער , אבל אני לא בוחר את ריבוי המשמעות בדברי לפי השורש הארמי שלהם.
        ויתכן שאולי עלי האשמה , אבל למיטב הבנתי טעונת לימודי המשפטים החלקיים שלי ,
        נפקות = משמעות , זה לא שרציתי להגיד שציפי ליבני זונה 🙂

        אני מבין שנקלעתי לשדה מוקשים לשוני ,
        אבל לפעמים , דעה היא פשוט דעה.
        גם אם המקור הארמי שלה, לוקה בחסר.

        אהבתי

  28. ארחטון הגיב:

    טוב , ואולי זה טרחני , אבל כדי לתת את ליטרת הבשר לטרול הספק משועשע מעצמו רק אומר שהכינוי שלך מאוד במקום , ומכיוון שהרהבת עוז לשתיים , אז בוא נגיד שתגיד שהשתקת אותי.
    מי אני שאחנוק את פרץ היצירתיות הזה , או במילים אחרות ,

    פחחח

    אהבתי

  29. חיים חובה הגיב:

    שי גולדן גאון – ראו למה הוא גורם.
    מחכה בכליון עיניים לפרק הבא.  

    אהבתי

  30. עידו הגיב:

    הדברים שהכי מעצבנים בראיון הם:
    א. לפי התקציר ב-NRG, הכריחה (???) את הבת שלה לחתום לה על ערבות למשכנתאות. וההתנהגות הנכלולית והמנוולת הזאת נראית לה מצחיקה ומובנה מאיליה.
    ב. לדעתה זה שהכתירה את עצמה כ"סופרת" כבר אומר שיש לה מקצוע. ברור – הרי היא בחרה לשבת בביתה (ואם הבית חוסם לה את המוזות אז לעבור לבית אחר לא משנה מה המחיר) ולחכות להשראה. זהו זה! עכשו יש לה מקצוע. אז בדיוק כמו שאמא שלה אומרת (לפי הראיון) – זאת התנהגות פרזיטית. מקצוע הוא דרך קבועה להשתכרות. ואם לא משלמים לך על "מקצוע" מסויים, ייתכן שעבר זמנו, ייתכן שאת לא חיה ביקום הנכון או בזמן הנכון (ייתכן שביקומים אחרים איש לא היה טורח להוציא לאור את כתבייך הנעלים) אבל יש להיערך לזיקנה באופן אחר. לא להסתמך על "מקצוע" שלא ניתן להרוויח ממנו.
    ג. וזה הכי גרוע – לווה מאימה הקשישה כסף ולא רואה בזה שום פגם. הרי אק"ב לעולם לא תממן את ילדיה, למה אימה צריכה לממן אותה? איזה הורה היה מרוצה מלממן את ילדו בן ה-50? זאת מחשבה מדכאת באופן קיצוני, ולא משנה עד כמה יוצא חלציך (בגיל 50 כבר לא ניתן לקרא לו "ילד") הוא מוכשר / מוכשר בעיני עצמו.

    אהבתי

  31. הנסיכה דיאנה הגיב:

    פוסט מדהים, איכותי, מעניין, נחרץ ומאופק. מציג את האמת המכוערת של עיתונות צהובה שלא יודעת די, להדפיס ולתלות על הקיר במערכות עיתונים ויומני חדשות, למעט מעריב שלא יאהב את זה.
    כל הכבוד לך, דבורית !!! אל תקשיבי לעצים שמדברים, עשית כאן עבודה נאמנה !!!

    אהבתי

  32. איש השדרות הגיב:

    טוב.אז קראתי בעיון את התגובות עד כלותן ולא כל כך הבנתי מה בדיוק הטענות נגד אורלי.

    1. היא מתארת מצב שבו עיסוקה אינו מצליח לקיים אותה. בשם טענה זו
    התמלאה בקיץ האחרון השדרה במוחים והכיכרות – במפגינים.חזרתם בכם רבותיי? ביבי והטוקבקיסטים שלו צדקו כשנבחו עליכם " רוצים שנממן לכם דירות בצפון,
    סושי ומקטרת מלאה, יא מחלואות"?!

    2. היא מתארת מצב (הפוך) של אבדן קורת גג מחמת חובות (בכיכרות הפגינו על אותו היעדר) שלוחי ביבי נבחו בתגובות,"לכו תגורו במצפה רמון זאת אומרת בפריפריה מפריפריה,יא שמאלנים מזורגגים".

    3.העיתונים מלאו תיאורים של צעירים בני מעמד ביניים שאינם מצליחים
    להשתכר לקיום יום יומי,נאלצים להיעזר בהורים קשישים,ושלוחי הביבבים מדדו לכם כמידתכם "למה מה קרה,לא נשאר כסף לבית קפה ולחומר טוב? צריכים שאבא ואמא הזקנים ימממנו לכם מוצץ יא מאפנים?"

    4.בתגובות ביבים רבות הושם ללעג עיסוקם של ראשי המהפכה ,והם כונו
    "קולנוענים של התחת" כולל רמיזות מעודנות למימדי העכוז של אחת ממחוללות המהפיכה. " למה מה,ניקיון לא מספיק טוב בשבילכן" וכן הוזכר
    בית הוריה של אחת המוחות,המצוי בכפר מסויים,הידוע בעשירות תושביו.
    ישוב עשיר פי כמה מזה שבו איוותה אק"ב לגור.

    ואני,רבותיי,משפשף עיני בתדהמה למראה התגובות כאן,שהדמיון בינן לבין
    תגובות הטוקבקיסטים הביביים אינו ניתן להכחשה.אני מזכיר: קסטל בלום אינה קולנוענית מתחילה,אלא סופרת מוערכת,שכתבה ספרים רבים,וגם צעירה איננה,מה שמעמיד את התגובות כאן באור חמור עוד יותר.(שלא לדבר על רמיזות בעניין בריאותה הנפשית של המכותבת).לזכותם של שכירי הביבים יאמר,שהם ניסו לקושש קצת פרנסה,ולמען האמת לא האמינו כלל במסרים שטיקבקו.כאן נכתבו תגובות הביבים נגד אק"ב בכוונה תחילה,מכל הלב,וללא תמורה!

    טוב,או שכל הקיץ האחרון על שדרותיו המלאות מחאה לא היו אלא חלום פרוע, שלא התרחש מעולם,או שהפנמתם,כאן,ר ו ב כ ם ככולכם, את הביביזם הנאור מבלי להרגיש ופתאום הוא נפלט לכם,כמו גיהוק מפוגל,כמו גירת ביבים מחליאה.כאן,במקום הזה,בו גירה אותכם סגן עורך מעריב (שכחתי את שמו של החבוב הזה) בדגדוג נוצה קל!
    אני במקום רוב המגיבים כאן,הייתי רץ לראי לבדוק איזה ביטוי חיצוני
    קיבלה התמורה הזאת.מי הפך מקק,מי הפך צבוע,ומי הפך להיות מיס פיגי –
    ומי סתם שרץ מאוס. מה דעתך על כל העניין הזה,דבורית ? יש לך אחריות מיניסטריאלית על כל העניין המחליא הזה?

    אהבתי

    • velvet הגיב:

      קצת התבלבלו לך כמה עניינים, אני חוששת.
      והקשר בין אק"ב לשדירה לא קיים.
      ואם לא נאים הטוקבקים בעיניך, אז לא, מה לעשות.

      אהבתי

      • איש השדרות הגיב:

        אכן,אנאלוגיות זה עניין קשה.
        תמיד אפשר להרכיב משקפים שחורות ולסתום באוזן צמר.
        אגב,איך אפשר לטייל בכתבי אק"ב בלא היכולת לגלות אנאלוגיות?
        אני מניח שהצרות והקשיים הכלכליים עלולים לסתום לאנשים את המוח
        מהיבט זה לא אק"ב היא שעומדת בראש קבוצת הסיכון.

        מה לאחל לכולם פה?! טיול קבוצתי לבניין שבו תעבוד אק"ב כמנקה?
        הלוואי שתגיעו לסיפוקכם,וכבר לא משנה איך ומה!

        אהבתי

      • מיכאל הגיב:

        א. איך התחלפו הדורות – פעם היה פה שמאל סוציאליסטי שאנשי הרוח שלו (שגם הם ישבו בת"א) ראו בעובדי הכפיים ובאנשי הגבולות וערי השדה (מה שמכונה כיום "פריפריה") את פאר הדור והדרו. הם ראו את עצמם כשוליים לאנשי הציונות העובדת – בקיבוצים ובמושבים, בארגונים הצבאיים ובקבוצות העבודה. את עצמם הם חישבו כיוצקי מים על ידיהם של אנשי המעש הבונים את המדינה שבדרך. כעת אנו קוראים שהאנשים העובדים למחייתם בעבודות "נחותות" כמו נקיון ושמירה וחקלאות ותעשייה אמורים לממן בצרורם הנקוב את אנשי הרוח ש"מגיע להם" מליון וחצי בבנק עם דירה במעוז אביב.
        ב. אין צורך להתנצל או להיראות קפטליסט רע לב כאשר מעלים תהייה מדוע אישה בת 51 אינה יכולה לפרנס את עצמה משלל עיסוקים המזומנים לה מתוקף מעמדה כ"סופרת איכותית". אם להתלות בגדולים (שהרי הכותבת היא "קפקא שהגיע לתל אביב") פרנץ קפקא עבד בחברת ביטוח ממשלתית על אף שאביו היה אדם אמיד שיכל לדאוג למחסורו. ואם להיתלות ב"קטנים" אז אבי עבד כל חייו בעבודות כפיים מבנייה דרך חקלאות ועד לתעשייה. לפני גיל הפנסיה הוא אף הגיע לעבודה "הבזויה" ביותר בעינייך – מנקה רחובות. אין כל סיבה שהוריי, אני, ומאות אלפי עובדים אחרים יפרישו משכרם על מנת לממן לגברת ה"בודדה" שכירת דירה בצפון הישן עם גינה נחמדה. זו לא סולידריות חברתית – זו חזירות.
        ג. כמובן שאחרי הסופרים האיכותים יגיעו הקולנוענים האיכותיים שזכו בפרס הסטודנטים של מחוז שינג'וקו ביפן ואחריהם הפסלים והציירים והיי מדוע נקפח את חלקם של עורכי הוידאו – הם ודאי תרמו יותר מכולנו ל"בניין החברה".
        ובבניין ירושלים ננוחם.

        אהבתי

      • איש השדרות הגיב:

        טוב,לאחר הנאום הסטריאוטיפי,אציג לך עובדות:

        הממסד הפועלי (באמצעות ההסתדרות וגופים שונים מטעמו) ידע לדאוג היטב
        לסופרים ואמנים,למרות המצב הכלכלי הקשה,החל משנות העשרים של המאה
        הקודמת!

        מברנר,הזז,אלתרמן,ועד אבידן,אצ"ג שלונסקי ועוד מאות(!!) סופרים נתמכו הן ישירות והן בעקיפין (באמצעות פרוייקטים ממומנים),פעמים ישירות על ידי משרד האוצר.

        אבידן בשנות השישים נתמך ישירות על ידי משרד ראש הממשלה,לוי אשכול!

        תמיכה זו נמשכה למעשה עד אמצע שנות השבעים של המאה הקודמת.

        טוב,לא היה מה לעשות עם הכסף.מופע הטייקונים השודדים היה רק בתחילתו…

        סופרים שלא היו חביבי הממסד,נתמכו ישירות על ידי עיריות או גורמים
        מבוססים.(עיריית רמת גן באצ"ג,חיפה של חושי העניקה דיור לסופרים.וכך נמנע מהם הכבוד לשלם 7500 ש"ח… )

        ועכשיו לעניין אורלי קסטל בלום: תישן בשקט על משכבך.אורלי קסטל בלום לא קיבלה מעולם פרוטה מכספי המיסים שלך!
        1.פרס ראש הממשלה מבוסס על תרומה גדולה של אדם פרטי.
        2. פרסים על מפעל חיים – שוב,תרומה של אדם פרטי באמצעות האוניברסיטה
        3.מפעל הפיס – אל תקנה חישגד ובכך תבטיח שהפרוטה לא תעבור לטייק
        אוואי של אק"ב…
        4. המקדמות שקיבלה הם כספים מסחריים של הוצאות ספרים ולא כספי ציבור
        או מיסים.

        5. התמיכה הישירה של המדינה בספרות (באמצעות עמותות) היא רבע מתקציב הכיבוד והסיגרים של לשכת נתניהו…

        והתמיכה בקולנוע עליה אתה מייבב היא משיקולים מסחריים – על פי כל
        חישוב הקולנוע הישראלי מכניס מט"בז למדינה כפליים (באורח יחסי) מההכנסות של המפעל ההוא בקריית גת,שעלה למדינה עד היום שני מיליארד בדולארים,(בערך) וגם מפרנס בערך אותה כמות של אנשים!

        אני מקווה שהרגעתי אותך.

        אהבתי

      • מיכאל הגיב:

        כנראה שרק אני ואתה נותרנו בפוסט הזה ולולא הבורות שגילית בתגובה האחרונה לא הייתי טורח (מצטער V על האמירה הנדושה) לענות לך.
        אז ככה – פרס ראש הממשלה ניתן מתקציב משרד החינוך. אני חוזר מתקציב משרד החינוך – מהקופה הציבורית. אתה התבלבלת עם פרס אחר – הפרס המבוסס על "תרומה גדולה של אדם פרטי" הוא פרס א.מ.ת שנוסד ע"י קבוצת ידידי ישראל מאמריקה הלטינית וקיבל את חסותו של משרד ראש הממשלה. הפרס ניתן בשלל נושאים – אומנות, מדע ותרבות והוא מחולק משנת 2002. לעומת זאת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ממומן כולו מתקציב משרד החינוך ומדי שנה מוקצים עבורו בין 10 ל- 14 פרסים והוא מחולק משנת 1969. כאן נמצא התקנון. כלומר אק"ב קיבלה קצת יותר מפרוטה מכספי משלם המיסים (ואם נדייק 65 אלף ש"ח כפול 3 = 195 אלף ש"ח שזה שלושה-ארבעה חודשי מחייה בסטנדרטים של אק"ב).
        כמובן שמפעל הפיס מפריש את כספי הפרסים שלו מהחלק המיועד לציבור מתוך רווחיו. לא מדובר במפעל פרטי – מדובר בגוף ציבורי שקיבל מהמדינה מונופול לכל נושא ההימורים. הוא מחוייב בחוק להשיא את רווחיו לטובת הציבור. מרבית הכספים מיועדים למוסדות חינוך, מתנ"סים ומרכזים קהילתיים אחרים. אין לי בעיה עם מתן הפרס לסופרים רק צריך לדעת שמדובר בכספים שאמורים לחזור לקהילה כך שכאשר סופרים בודדים מקבלים מאות אלפי שקלים ממפעל הפיס הדבר בא, לדוגמא, על חשבון שיפוץ אולם הספורט בבית הספר של ביתי שועד ההורים והנהלת ביה"ס מתחננת בפני מפעל הפיס להשתתף בשיפוץ.
        ולסיום – התמיכות לסופרים בעבר. כנראה שיש לך ליקוי מה בהבנת הניואנסים אז נאמר זאת שוב – התייחסתי לרוח התקופה. לא אם סופר מסויים קיבל תמיכה או לא. העניין שאינך מבין הוא שסופרים לא היו מעיזים להודיע כי "מגיע להם" דירה מרווחת וסכומים עצומים בבנק עקב היותם סופרים. הסופרים ראו עצמם כמשתתפים בפרויקט לאומי ובפרויקט הזה שבו גם הם נטלו חלק – נחשבו החלוצים, עובדי הכפיים, אנשי פלוגות העבודה ואנשי הארגונים הצבאיים כמובילים, כפנינים שבכתר כאלו שאליהם נשואות העיניים. בקיצור כאליטה.
        ואי אפשר לסיים בלי החוצפה בהעלאת שמות של סופרים מסויימים כדוגמא לנתמכים ע"י הציבור. כמעט כל הסופרים שהזכרת קמו בבוקר לעבודה. לא נתמכו ולא נעליים. אבל מעל כולם שלונסקי ודאי מתהפך בקברו. הסופר הזה שנודה בתחילת דרכו ע"י הממסד הספרותי ביישוב – לא בחל בשום עבודה או מקור פרנסה. האיש כתב פזמונים לערבי מסיבות, ערך מדורי ספרות בעיתונים, תירגם מחזות, ייסד עיתונים, עבד בהוצאות הספרים ובכל הזמן הזה המשיך לכתוב וליצור משלו. לקרוא לו נתמך זו בורות. כך גם לגבי שאר הסופרים שהזכרת. לכולם היו עיסוקים אחרים ורובם חיו בדלות ובנזירות. (ברנר נתמך? האיש עבד בלונדון כסדר דפוס וחי שם בחדר מעופש, בארץ היה מורה בגימנסיה הרצליה ובמקביל ערך והוציא כתבי עת ועסק בתרגום).
        נתפס בבורותו? לא נכחיש.

        אהבתי

      • איש השדרות הגיב:

        מיכאל היקר…

        רק עובדות:
        1.פרס ראש הממשלה נוסד בשנות השישים של המאה הקודמת מתרומה של א נ ש י ם פ ר ט י י ם והועברה ישירות למשרד ראש הממשלה דאז,כדי שמפירותיה יהנו סופרים.מדובר היה בעשרות מיליוני דולארים ( של שנות השישים!) היינו,במושגי היום מאה חמישים מיליון דולאר.בשלב מסויים המדינה שמה את ידה החמדנית על הכסף,והודיעה (החל משנות השמונים) שהיא
        תתקצב את הפרס.אז לא ניכנס לחשבונאות הלאומית של פקידי האוצר,אבל העובדות הן שהמדינה ר ו ק נ ה את הקרן,ואין תמה שאנשים כמוך סבורים
        שבכספי המדינה מדובר ולא בעושק ממשלתי,בעצם,של כוונות טובות של תורמים פרטיים שיעדו את הכסף כולו – לתמיכה ישירה בסופרים.

        שלונסקי ,פרט לתקופה קצרה בצעירותו כחלוץ,לא עבד בדבר ח ו ץ מעבודה
        ספרותית מובהקת,היינו,עריכה,מול"ות ותרגום.ברנר ,פרט לתקופה קצרה מאוד כעובד כפיים (בארץ),ומורה בגימנסיה בתל אביב (במלחמת העולם הראשונה) היה עורך ספרות בכתבי העת הפועליים "האחדות" ו"הפועל הצעיר".
        מחמת משבר משפחתי רחק מתל אביב תקופה מסויימת והיה מורה פועלים בגדודי העבודה.

        ברל כצנלסון,כבר בשנות העשרים הצהיר שעבודה ספרותית היא עבודה "פרופסיונאלית" הראויה לתקצוב ציבורי ולשכר הגון!

        וכך עשרות רבות של סופרים,והמדובר היה בתקופות של עוני ומשברים כלכליים עצומים – איש לא העלה על דעתו לאשפזם,לתת בידם מטאטא ויעה
        ,רובם ככולם,לאחר תקופה קצרה שבה הראו את "כוחם" בעבודה חקלאית, עסקו
        בעבודה ספרותית מכל סוג.תעלה איזה שם שאתה רוצה – ואספר לך במה עבד
        ואיך התפרנס – מספרות! (היו כאלה שהתפרנסו מעיתונאות).וכאמור,אמורים הדברים גם בדמויות אופוזיציוניות חריפות כאצ"ג,או כמשורר הידוע של ה"כנענים" – כולם עד אחד עסקו במה שהכשירו ויעדו את עצמם לעסוק בו -בספרות. מדובר גם בסופרי דור תש"ח,מהראשון ועד האחרון.כולל שילוב סופרים באקדמיה,כשזו התרחבה.

        רחל המשוררת היא דוגמה מובהקת: הייתה לה משפחה עשירה כקורח, כ א ן,
        ב א ר ץ, ׁאבל היא התעקשה לחיות משכר סופרים ב ל ב ד,וברל כצנלסון
        ד א ג לכך.הוא לא שלח אותה לעבוד בחברת כוח אדם…

        דעתך שהמדינה אינה צריכה לדאוג לסופרים ואמנים היא דעה לגיטימית,
        אבל המדינה והקדם מדינה דאגה לאמניה וסופריה בענק! אלה העובדות.היום אינה דואגת אפילו כזית – וזו כנראה זכותה החוקית לדאוג
        לטייקונים ולפקידי הממשלה המשרתים אותם ולחרדים,היינו,לדאוג או לא לדאוג למי שהיא רוצה ולשאר וליתר ליתן מטאטא ביד ולשלוח לעבודה בחברות כוח אדם או להתפגר ברעב.הסופרים? יקבלו טוקבקים זועמים בשכרם
        מטעם ציבור טמום ומוסת.אכן,חכם הוא מי שמלאכתו נעשית ביידי אחרים
        והוא עצמו יכול להתרווח בוילה בקיסריה,להצית סיגר שמן ולהתגלגל מצחוק,וזוגתו תוכל להמשיך להעסיק משרתות כחפצה ולראות בהם מטרה – לגיטימית – לרגשי הגדלות שלה.

        הערה : מפעל הפיס הוא בדיחה בפני עצמה: משקיע תועפות כסף בבניית אולמות תרבות העומדים ריקים כל השנה,משכן לעכברים ולחולדות,מאפס תקציב הפעלה.אבל גם המוסד הזה פועל על פי חוק,ומשתמש בחלק מהכסף לצרכי פ ר ס ו ם ו י ח ס י ציבור (במסגרת זו קומם "פרס ספיר" – שלא נועד לעזור לסופרים אלא לשפר את הדימוי העצמי הבעייתי של הלוטרייה הלאומית…)

        סוד : עד שנות השבעים הייתה גם קרן סודית (דרך העיריות) שפירנסה סופרים רבים לעת זקנתם.איש מהם לא הגיע למצבו של אבידן,שני עשורים מאוחר יותר!

        אהבתי

  33. היורש הגיב:

    מישהו יודע אם ביאליק היה עשיר או עני? או אלתרמן, יעקב שבתאי, פרוסט, סטיבנסון או סאפפו? כולם יודעים שזה לא ממש חשוב. עם קצת פרספקטיבה ברור שהכתבה המעריצה אינה במקומה. היה עדיף לשלוח כתב שהוא מעריץ פחות וספרותי יותר.

    אהבתי

  34. איש השדרות הגיב:

    ביאליק היה מבוסס מאוד במושגי שנות השלושים של המאה הקודמת.
    אלתרמן היה נווד ("הלך") במהותו,ואת כספו פיזר ביד רחבה,
    על שתיית אלכוהול במחיצת החבורה הספרותית,למרות שהיה מתרגם חרוץ ומופתי,ואשתו היתה שחקנית תיאטרון.מעבר לכך,אורחות חייו,מלבושיו וריהוט ביתו היו צנועים,כמעט ספרטניים.
    יעקב שבתאי הגיע מן הקיבוץ והתפרנס ככותב תמלילים לפזמונים,כמתרגם
    וכמחזאי של הבימה הקלה.את עשר שנות חייו האחרונות הקדיש לכתיבת הרומניים
    המופתיים שלו (זכרון דברים",סוף דבר",)ואשתו פירנסה אותו כמורה בתיכון.
    פרוסט היה ממעמד בורגני מבוסס.הואיל והיה חולה אמו פירנסה אותו עד יום מותו.הוא סגר את עצמו בחדר מצופה שעם שלא יופרע מהרעש שבחוץ
    ושלא יתקף קצרת מאבק החוצות.
    ממה התקיימה סאפפו – ודאי ממי נחל, מדיג שיבוטות ואהבה כל הזמן.

    ועניין אחרון: הספרות אינה זקוקה לעיתונאים-מתווכים.די לנו שנאפשר
    לסופרים קיום שפוי ,לא מוטרף ולא מותקף בגין מוזרויותיה ומצוקותיה, והיא כבר תדאג לעצמה בתוך מסגרותיה היא.

    אהבתי

  35. עברתי פה במקרה הגיב:

    במושגים האולי מיושנים שלי, כתיבה לא הולכת ביחד עם עושר. ספרות צריכה איזה חוסר וודאות קיומי, חור בלתי סגור. או בלב, או בכיס. גם חיים במצב מאוד אופטימי ומסופק, לא מייצרים כתיבה גדולה.
    פוסט מעולה, תגובות נשכניות ומלאות ארס פואטי ואחת וולווט, שלא יעזור כלום – היא הגדולה מכולם.

    אהבתי

    • איש השדרות הגיב:

      עובר אורח מקרי יקר! כיוונת בהחלט לדעת גדולים.
      ויליאם פוקנר,הסופר האמריקאי הדגול,הסביר פעם לסטודנטים שהמקום הנוח
      ביותר לסופר להתקיים בו הוא כפסנתרן בבית קלון:בנות הבית נוהגות בו כבוד רב,בבקרים שוררת שם דממה והסופר יכול להתרכז, הארוחות שם בזול,הוויסקי חינם,ובערב יש דיי בידור לשעשע את את רוחו ודיי אירועים לעבד ולכתוב אותם.

      אגב,ביום שזכה בפרס נובל,(בסוף שנות החמישים)לא היה א ף ס פ ר שלו בחנויות הספרים בניו יורק.בעיר הולדתו ,יצאה ההכרזה ששדה התעופה המקומי יקרא על שם אחיו,ג'ון פוקנר,גראפומאן עלוב ושיכור.מה שמוכיח שבתיעוב עדרי כלפי סופר,עוד יש לנו הרבה מה ללמוד ומרחק רב לעשות.

      (אמנם,לשלוח אותו לעשות ספונג'ה לא העזו.הכל עניין של תרבות!)

      אהבתי

  36. נועה הגיב:

    רק לכל אלה שמפטירים פה כלאחר יד "שאק"ב תמצא עבודה, שתתפרנס"- יש סופרים שפשוט לא יודעים לעשות משהו אחר מלבד להיות סופרים. לא במקרה מגיעים אנשים עם נפש רגישה מהממוצע להיות סופרים; הם מתבודדים יותר וכותבים בקצב שלהם, כי הם לא מסוגלים לעבודה שדורשת לקום בבוקר ו/או ללכת למשרד לעשר שעות ולהתעמת שם עם אנשים אחרים. הבעיה של אורלי קסטל בלום היא לא שהיא סופרת ואנחנו לא מתגמלים סופרים מספיק טוב (זה גם נכון, אבל זה לא העניין), אלא שהיא פשוט לא מסוגלת לעבוד בשום דבר בנוסף או במקום (אחרת כבר היתה עושה זאת כמו רבים מעמיתיה למקצוע שצוינו לעיל). הסיבות לכך יכולות להיות מגוונות: בריאותיות, נפשיות, לקויות למידה מסוימות שאנו לא מודעים להן.

    בשורה התחתונה: האישה פשוט לא מסוגלת להתפרנס. זה כל הסיפור. היא יודעת לעשות דבר אחד, והדבר הזה פשוט לא מניב כסף. מבחינתי הביטוח הלאומי על שלל ועדותיו צריך לפרוס עליה את חסותו ולתת לה קצבה חודשית, שתחזיק אותה בנוסף לחסכונות. לא כי סופרת קאנונית (קראתי רק ספר אחד שלה ולא אהבתי למען האמת), אלא כי היא פרט חלש יותר בחברה וחברה מתוקנת דואגת גם לפרטים החלשים שבה.

    אהבתי

    • ר/ק וכו' הגיב:

      לא מביטוח לאומי יבוא עזרה.
      הסכום המקסימלי הניתן בביטוח לאומי למי שלא מסוגל לעבוד בכלל (אי כושר עבודה) הוא סביב 2,200-2,500 ש' בחודש. זה מותנה באי קבלת שכר, מכל מקום/ר שהוא, מעל כ-1,700 ש' בחודש. זה לא מותנה בכמה כסף/רכוש יש לנזקק.
      לאור רמת החיים אותה ממשיכה להפגין הסופרת הרי שזה סכום בטל בשישים. לפתרון אחר נצטרך.

      אהבתי

  37. אהוד אמיר הגיב:

    סופרים ומשוררים רבים עבדו ועובדים למחייתם. האם הדבר פוגע באיכות כתיבתם? יהודה עמיחי עבד כמורה. אורי ברנשטיין הוא תעשיין. אבנר טריינין היה כימאי. אמיר גוטפרוינד כתב את "שואה שלנו" כקצין בקבע. אלון חילו הוא משפטן ובכל זאת מצא זמן לכתוב. גם אמנון רובינשטיין. אף אחד מהם לא ביקש טובות מהממשלה. סופרי דור הביט ומשורריו – גינזברג, בוקובסקי, קרואק – לא חשבו על תמיכה ממשלתית, לעזאזל. הם היו נגד כל החרא הזה. המינגוויי ואקזופרי היו מתפתלים מצחוק – והמינגוויי היה בטח מקיא את כל האלכוהול ששתה ביממה האחרונה – למשמע הצעת החוק לאיסור על הוזלות ספרים, לשם תמיכה-לכאורה בסופרים.

    ג'יימס פנימור קופר היה דיפלומט. אלכסנדר דיומא, ג'ונתן סוויפט ואריך קסטנר היו פקידים. פרנק באום היה מחזאי, סוחר, חקלאי ועורך. הנריק גולדשמיט (יאנוש קורצ'אק) היה מורה, רופא ומנהל בית יתומים. לואיס קרול היה פרופסור למתמטיקה. ג'יי קיי רולינג היתה מורה לאנגלית. גם פרנק מק'קורט. ג'יימס הריוט היה וטרינר. לאה גולדברג ודן פגיס היו מרצים באוניברסיטה. הם כתבו בלילות, נתנו את הנשמה, השקיעו מזמנם הפרטי ולא ביקשו כלום – לא שכר, לא סיוע ממשלתי ולא העדפה מתקנת.

    אני מודה שאני מוּנַע מתחושת כעס: אני נאבק על פרנסתי, מקיים משפחה, אין לי שניה לעצמי, ביום טוב אני מצליח, בעיניים נעצמות מעייפות, לסחוט מעצמי אותיות ספורות – וקסטל בלום, אמורה לקבל כסף על זה שהיא נושמת? קודם שתקיים את עצמה ורק אז תקדיש את שארית היום לצורך הפרטי שלה, הכתיבה.

    כן, כתיבה היא צורך פרטי. למה שהסופר יקבל כסף על כך שהוא מספק את הצורך הפרטי שלו? יצירת השפה היא צורך, לא זכות. כל אדם יוצר את השפה ללא הרף, בעצם השתתפותו בשיח. מיליארדי אנשים יוצרים את המרחב הציבורי והפרטי מחדש, ללא הרף, בהשתמשם בשפה ובעצבם אותה מחדש, ולא, הם לא מקבלים שכר על תרומתם לחברה. הצופים במשחק כדורגל יוצרים ערך לחברה. הם מעצבים את הרקמה האנושית והחברתית שלה. הם מגדירים אותה בכל פעם מחדש, בכך שהם יוצרים ביציע יצירות לשוניות שלא אחזור עליהן כאן. כפי שהמרכל בטלפון לא יכול בלי זה, והאוהד לא יכול בלי אופן התקשורת הייחודי המזומן לו ביציע – כך גם הסופר. לא צריכים לשלם לסופרים על עצם כתיבתם, כפי שלא משלמים לאיש על כך שהוא מדבר בטלפון או מקלל ביציע.

    סופר אינו יכול שלא לכתוב. הכתיבה – על ההשתהות והבחינה מחדש שטמונה במהותה – היא הדרך בה הוא יוצר קשר עם העולם. הסופר מגדיר ומנסח לעצמו את העולם על ידי הכתיבה. הוא מאשש את עצם קיומו על ידי כתיבה, כפי שרוב בני האדם עושים על ידי דיבור. הסופר מביט בעולם ברובד נוסף – סמלי, סמוי. רובד זה מסייע לסופר לצקת משמעות בעולם כאוטי, אנרכי, אלים, גס וחסר משמעות. אופן ההסתכלות הסופרי על העולם, התהליך הבלתי פוסק של מתן משמעות לעולם, הוא כורח קיומי עבור הסופר, כמו הנשימה. ועוד לא שמעתי שמישהו קיבל כסף עבור נשימתו.

    רוב בני האדם אינם זקוקים לשירה. הם זקוקים לריטואל הפולחני המילולי ("יאללה בית"ר, יאללה"). החזרתיות והקהילתיות מרגיעות אותם כסם, מהוות עבורם צופן לחיים, מפענחות עבורם את המסתורין שבקיום. אין להם צורך בדיוק מילולי. הם זקוקים לקשר המבוסס על הבנה ללא מילים, על השתייכות אוטומטית ולא ביקורתית. הם יעדיפו לשבת ביציע, לקפוא בקור הירושלמי ולראות תיקו אפס תשעים דקות, מאשר לשבת באולם מחומם, בערב שירי משוררים. החתירה לדיוק ולמורכבות בביטוי, המהווה את מהות קיומו של הסופר, מהווה מכשול על קיומו היומיומי של הרוב. מעצם העובדה שהוא חותר נגד הפשטנות, העילגות והשטחיות, ומכוון למורכבות, לדיוק ולעומק, מהווה כל סופר חלק ממיעוט חתרן, בלתי נסבל, עבור הרוב ועבור דרכי הביטוי שלו.

    בחברה המודרנית זוכים אמצעי התקשורת להערכה על פי הקצב שבו הם ממלאים נפח שידור או דפוס בתוכן מילולי, כפי שממלאים פח זבל. בחברה כזו לא נודע ערך למילה הבודדת, לשיופה ולהקצעתה. עידון, דיוק ושכלול מילולי מרחיקים את האדם מהשתלבות בחברה כזו. הסופר והמשורר אינם נתפסים כתורמים לחברה כזו, אלא כיוצרים בה גירעון מצטבר של מסה מילולית. הם אינם יוצר כמויות עיתונאיות-סיטונאיות מהסם המילולי המרגיע, אלא תורמים להיווצרות ההפך המוחלט, כיוון שאומנותם היא ברירת המילים ומחיקתן. מדוע שבעולם כזה – המודד את האדם לפי מספר מילותיו ולא לפי ערכן – ישלמו לסופרים ולמשוררים?

    על הסופרים להודות על כל קורא ולא לקבל אף קורא כמובן מאליו. ולסופרים המקוננים על כך שהשקיעו שנים מחייהם ולא קיבלו תמורה – מי קבע שאתם מורמים מעם, נבחרים, ראויים לתמורה? תיאבקו בשוק החופשי של הדעות על מקומכם. ולסופרים המקוננים על כך שהם נאלצים לעבוד למחייתם – סליחה? 5,500 ספרים יצאו לאור בישראל בשנת 2009. האם כותביהם ביקשו תמורה? האם סבי, שכתב כל חייו, הוציא לאור על חשבונו 20 ספרים ומת אלמוני לחלוטין- האם הוא זכה לתמיכה? לא. כל אותם סופרים היו מוכנים לשלם הון – ובלבד שספריהם יצאו לאור. מדוע עלי לממן את הנרקיסיזם היהיר והאוטיסטי של אלו המכנים עצמם "סופרים"? שיתרמו לחברה בעבודה יצרנית – שיהיו מורים כיהודה עמיחי, מדענים כאבנר טריינין, עיתונאים כפרנק באום – ורק בלילות, לאור עששית נפט מפויחת, ישקיעו את חלבם ואונם בכתיבה. כך יאה להם, כך יאה לנו. כך כתבו הסופרים הגדולים לאורך הדורות וכך תצמח יצירה אמיתית. כך תצמח יצירה שאינה חייבת טובות לשום ועדת קומיסרים ממשלתית, שתקבע מי ראוי לתמיכה ובכך ייוותר לעד חייב לחסדיה.

    אהבתי

  38. כל כך נכון וכתוב מרתק – אחרי תגובה כזאת לא נשארו לי מילים..

    אהבתי

  39. ורד הגיב:

    יש לי לא מעט ביקורת כלפי גולדן שמנצל בכתבה את מצבה הנפשי הלא יציב של הסופרת לצרכיו ובוחר לבצע ראיון שהוא על טהרת הצהובון וחבל מאוד כי הנושא שהוא נגע בו חשוב מאוד ואפשר היה לבחור ו"לתקוף" אותו בדרך יותר נכונה שאולי הייתה מוכרת פחות… מאידך קראתי את הביקורות בין היתר גם זו פה, שנסובו סביב מיליון (וחצי) השקלים שיש לסופרת בטענה שמספרים אלו לא הופכים אותה לענייה שהיא מנסה לתאר. יתרה מכך נטען כי עיתוי הכתבה מצביע על ניסיון להטות את השופטים בפרס ספיר.
    דעתי אגב על כך היא שפרס ספיר גם ככה כבר מוטה מזמן וההתרעמות של העיתונאים והסופרים ביחס לעובדת מיליון וחצי ש"ח היא התחסדות צבועה. מעבר לכך הדיון סביב מיליון וחצי השקלים מלמד אותי שאף אחד פה כבר לא רוצה להתמקד בעיקר, אלא רק להעלות על המוקד את התפל…

    אהבתי

  40. איתן הגיב:

    מעניין מאד. תודה עלהשיתוף.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s