עובדי הארץ מוחים בשער

הארץ חוזר למנהגיו קודמים: מאמר של דויד גרוסמן בשער עם הכותרת "למה מי מת?" התשובה היא עומר אבו ג'ריבאן.
גרוסמן מתייחס לתחקיר של חיים לוינסון וג'קי חורי מלפני שבוע.
זה הייחוד של הארץ. העיתון היחיד בו מאמר כזה יכול להיות כותרת ראשית, ובאלכסון לו,  למעשה ממש צמוד, מודעה של ועד עובדי הארץ, ובו הכרזה על סכסוך עבודה (ע"ע לחם עבודה) בין יוצרי העיתון לבעליו.

מעריב לוקח את טרגדיית סוריה ברצינות יתרה, והנה זו הכותרת העליונה: אסד מבצע פשעים נגד האנושות. דו"ח האו"ם.
ידיעות בע' 3).
המרכזית מוקדשת לגילה אדרעי, המקבלת את כל הבמה לשטוח את משנתה (שרה ליבוביץ-דר). העיקר שהוצאנו את השד העדתי: "מלחמה של אשכנזים בשיטות של אשכנזים". WTF?

ישראל היום בכותרת חרוזה:
פרס על איראן/
כל האופציות עלהשולחן
פרס ביקש להכחיש את הפרסום בהארץ, לפיו הוא מתנגד למתקפה, כך מבהיר העיתון.

– וכותרת ידיעות שונה לחלוטין: "שוחררו בעסקת שליט וחזרו לטרור". רוני שקד על ארבעה ממשוחררי העסקה שנעצרו בחשד שחזרו לפעול במסגרת הג'יהאד האיסלאמי, כשההערכה היא שברצונם לחטוף חייל כדי לשחרר את חבריהם הכלואים עדיין.

ועדיין, שם, חדשות מהלשכה: איתמר אייכנר מבהיר שעל פי תקנון שירות המדינה לבכירי הלשכה אסור היה לדווח לנתניהו.

"סעיף 42.474 בתקשי"ר (טעות בעיתון. ירון מתקן: צ"ל 43.474), שעוסק בהטרדות מיניות והתנכלות, קובע כי 'אחראי שקיבל תלונה לא יברר את התלונה, אלא יעביר אותה לאגף החקירות בנציבות שירות המדינה בלבד – ולא ימסור כל מידע הקשור לתלונה לכל גורם אחר במשרד או מחוצה לו".
(…)
"לפי התקשיר לא ניתן היה לדווח על כך לממונה הישיר על אשל, שהוא רה"מ… אם שלושת הבכירים היו מספרים לו… הרי שהיו מבצעים עבירה משמעתית חמורה…"

– שמעתם את ח"כ מיכאל בן ארי האוולוול?

"אם אחמדינג'אד הוא אורח כבוד בוושינגטון, מה הפלא שנופלים שם בניינים?"

– בשבוע הבא יתפרסם דוח הרפז המיוחל. בלי קשר או עם, גבי אשכנזי כותב לידיעות הבוקר את דעתו על סערת חוק טל.

– זמר ידוע תקף עובד חב' חשמל. זהות הזמר נשמרת בסוד. פרצופו מפוקסל. מיהו הזמר המוכר הלובש חולצת משבצות רכוסה על למעלה ומעליה סוודר וי?
ולמה זהותו נשמרת בסוד? אם אני או אתם היינו תוקפים עובד חב' חשמל, גם אז הייתה נשמרת זהותנו בפקסול?
אופס: שכחתי שהצעת החוק התקבלה לפני כחודש.

לחם עבודה

הסכסוך בין ועד עובדי הארץ להנהלת העיתון מחריף בגלל קיצוץ משכורות דרמטי לגרפיקאים.
אסיפת עובדים תיערך ביום ראשון בארבע על גג הבניין.

פלא בשער העיתון: מודעת רבע עמוד שבה עיתונאי הארץ מסבירים לקוראים על סכסוך עבודה בעיתון.
תוס': עמוס שוקן עצמו אישר את המודעה. המחיר: 17,000 ש'.
אין לי ספק: זה לא יכול היה לקרות בשום עיתון אחר (ודוגמה דומה: רן לוי, שפוטר ממעריב רצה לפרסם שם מודעה וסורב).

הם קוראים לקוראים להצטרף אליהם לקבוצה בפייסבוק "קוראי הארץ למען עיתונאי הארץ", אבל לא מצאתי את הקבוצה (נמצאה), או לכתוב לעמוס שוקן.

אל ג'זירה אינגליש נבחר לערוץ החדשות של השנה ע"י החברה המלכותית לטלוויזיה (RTS).
The stream זכתה בתואר תוכנית החדשות (מבוססת המדיה החברתית וסקייפ) החדשנית של השנה.

הנה דוגמה

הודעה לעיתונות: בשבוע הבא (27-28.2) ייערך במלון דן בירושלים כנס ירושלים התשיעי של העיתון הלאומי בשבע.
מושב התקשורת יתקיים תחת הכותרת ממחאת האוהלים ועד הדרת הנשים – סיקור עובדתי או קמפיין תקשורתי, מושב שיעסוק באופן הסיקור התקשורתי של סוגיות בוערות מהזמן האחרון.
ישתתפו, בין היתר: סיון רהב-מאיר, עמית סגליעקב אחימאיר ושלום ירושלמי.

בלוגלנד/ רשת/ פייסבוק/ טיוי

מאחורי הקלעים של הינשופים, כולל רוגל אלפר באאוטפיט אקסטראורדינרי.

התיקונים

בניגוד למשתמע ממאמרו של יואל מרקוס, ויהי בשלוש בלילה (הארץ, 3.2), איש העסקים רון לאודר לא פעל למען השר סילבן שלום וממילא אין כל קשר בין השניים.
(הארץ, 5)

לפני פיזור

מהדורת אצבעות שחורות תשוגר מחר ממש מוקדם. אל תצאו מהבית לפני שתבדקו.

אודות דבורית

שום דבר מיוחד
פוסט זה פורסם בקטגוריה שערים, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

79 תגובות על עובדי הארץ מוחים בשער

  1. נהר הגיב:

    אני רוצה להוסיף משהו, שגם הוא מובן מאליו כמו כל השאר, וזה שמה שהביא אותי לכתוב את התגובה הוא שהטור של גרוסמן ממחיש כמה קוטבית הפכה החברה הישראלית להיות, אם אפילו גרוסמן הגיע למצב של אותן דמויות שתמיד נמצאות עם אותה דעה שמושמעת רק כשצד מסויים מופיע בכותרת (ונכון שהוא תמיד היה שם, ואני ואחותי אתו, אבל לא באופן הפופוליסטי הזה).
    הרגישות לכאב של האחר צריכה להיות זהה עבור מתנחלת ששוטר בועט לה בבטן ביצהר ופלסטיני ששוטר השאיר אותו למות בצד הדרך. אחרת אנחנו לא פחות אכזריים מאלה שאותם אנו מבקרים, אם יש לנו יכולת להתעלם מכאב של אדם בגלל שהוא ממוצא/מין/שכונה וכו' אחרים משלנו.

    אדם שרגיש לאחר כואב גם את אותם אזיקונים על ידי עציר במחסום, ואת אותה אם לשבעה ילדים מוצלחים כל כך שהתראיינה בערוץ הראשון מתוך דירת החדר בו מתגוררת המשפחה בצפת.

    למאמר של דויד גרוסמן היה ערך לו היתה בו הארה כלשהי ביחס לחברה ואולי גם איזשהן תובנות להמשך הדרך, אבל אם כל מה שיש לגרוסמן להגיד זה "ראיתם את הזוועה? ממש לא אנושי", אז שיגיד את זה גם כשתופיע הידיעה על אישה שנאנסה, גם אם היא בת 44 ולא 17, ואני בטוח ששיחה עם כל מתנדבת במרכז סיוע תבהיר לסופר הרגיש איך זה להיות dead man (or woman) walking.

    זה חרא שהשאירו אותו למות שם ככה, והם מפלצות, ויש עוד כמוהם בעולם, שמבצעים פשעים לא פחות בלתי אנושיים בקורבנות אחרים, אבל אין להם שם סקסי לאוזניים אשכנזיות, לא קוראים להם עומר אבו ג'ריבאן, ואף סופר לא יכתוב עליהם טור (אם בכלל יגיע סיפורם לעיתון).

    אהבתי

    • אורן הגיב:

      אני מניח שגרוסמן לא היה משתמש במילה "צרפוקאים" לתאור דורסי לי זיתוני. בשבילי מספיק בכדי לדחות את הביקורת שלך.

      אהבתי

      • לפני פיזור הגיב:

        ובתחיית ציון נסתפק ונשמח.

        אהבתי

      • נהר הגיב:

        צודק, זה אכן ביטוי מעורר סלידה משהו, אבל כאן הוא התאים כדי להראות עד כמה הם חייזרים עבור גרוסמן ושות׳.

        וזו לא ביקורת. זו קריאה מודעת של טקסט, ועשיתי אותה כאן בקול, זה הכל.

        אתה יכול לדחות או לקבל או להוסיף, דבר אחד ברור, מעבר לסמיילי הטעון בהערת הצרפוקאים שלך אין התייחסות לתוכן, ואולי גם אתה תמיד יודע מי צודק ומי טועה, וכשאתה קורא מאמר כזה של גרוסמן או של קרני אלדר יומיים אחר כך אתה תמיד מסכים.

        צרפוקאים
        צרפתים מרוקאים. אתה יכול להיות צבוע כמה שבא לך, אבל אתה לא יכול למחוק לאדם את הזהות רק בשם הפוליטיקלי קורקט שלך. אתה לא יכול לכתוב על אדם שמעניין אותך מה הוא הרגיש ומה הוא חשב ובאותו זמן להשתמש בתמונה שלו ובשם שלו כולל שם המשפחה כשיש שם משפחה ברקע שאותה אף אחד לא שאל אם הם רוצים שהסיפור הזה יסופר ואת המת ממילא אי אפשר לשאול אם מתאים לו הטור האשכנזי הזה על התהיות והמחשבות כשכתוב שהוא היה גנב וכל השאר. יש לי תחושה שהוא היה מעדיף שלא ידברו עליו כלל. את הסיפור הזה אפשר היה לספר גם ללא חשיפת זהותו.

        ואורן אני מתחיל לחשוב שאתה אדם צבוע.

        אהבתי

        • אורן נהר רוגע הגיב:

          שמת אותי בסירה של גרוסמן, תודה רבה.

          אהבתי

          • נהר הגיב:

            או של קרני אלדר, אותודבר, כשזה מגיע לטור דעה בהארץ אנחנו תמיד נדע למי הם רגישים. וזה כנראה הדבר היחיד שיש לשניהם במשותף. ברור שעדיף להיות בסירה של גרוסמן מלטבוע עם אלדר, אבל אם כל מה שנותר לגרוסמן להגיד זה עוד מאותו דבר אז עלול להתחיל להיות מפחיד שם בסירה כשהחושך יורד (ועכשיו שצירפת את עצמך אז בכלל).

            אהבתי

  2. נהר הגיב:

    "המסע האחרון של עומר אבו ג'ריבאן התחיל ב-28 במאי 2008. באותו יום גנב מכונית עם חבר מרמאללה ויצא לכביש 6. השניים נהגו בפראות, וסמוך למחלף שורק התנגשו במכונית וגרמו לפציעתם של ארבעה נוסעים. השב"ח נפצע קשה ופונה לקפלן."

    מתוך הכתבה, ההדגשות שלי.

    אני מסכים עם כל מה שגרוסמן אומר, וזה די נדוש להצביע על המובן מאליו, וגם לחזור ולהגיד, שוב ושוב, '…לאף אחד לא אכפת' זה פשוט גובל בקיטש לשמו.

    המאמר לא הופך את כותבו, גרוסמן המפורסם או מזרחי האלמוני, לאדם נשגב יותר, רגיש יותר, ש'קורא את הידיעה הקטנה בשולי עמוד פנימי בעיתון' ו'בניגוד לכל שאר האנשים ה-dumb ass בעולם, שממשיכים לידיעה הבאה וממשיכים לשתות את הקפה ולאכול את העוגה, הוא גרוסמן הרגיש והחכם באדם, נעצר, הידיעה הקטנה, על המסכן הזה, מה הוא חשב, מה הוא הרגיש, כמה אצילי לעצור ולחשוב מחשבות כאלה בתשע בבוקר, בזמן שכל תתי-האדם ממשיכים לחיות את חייהם ולא רואים, ורק הוא, הסופר הרגיש, זבוב על הקיר האטום והמחוספס של הישראליות, רואה את מה שכולנו לא יכולים לראות, כי ליבנו גס, איבדנו את הרגישות, הרגשות, ו'חשוב' להראות, לסמן, להצביע, להגיד, קורא יקר, כן, אתה, נהר, רק אתה ואני שמנו לב, זוכר שבוע שעבר קראת וזה העציב אותך, גם אני, אתה ואני, שנינו לבד מול החברה הישראלית המטונפת.

    אז זה מה שיש לי להגיד לכותב (לא ניתן אגב להעלות תגובות נוספות למאמר באתר הארץ)

    גם אני קראתי הידיעה ולא עברתי הלאה את הידיעה הבאה על מחירי הנדל"ן או מחאת הפסק זמן

    גם אני הבנתי שמישהו היה שם לפני להבחין ברמות הרשע והפשע שהנוגעים בדבר הגיעו אליהן, היה זה כמובן הכתב שהביא את הידיעה לעיתון. זה אכן בלתי נתפס שבני אדם נוהגים באדם אחר ככה. זה מתכתב עם אותם מקרים בהם אנו קוראים על אנשים שמעללים בחיות. זה מאותו מקום, אכזריות בלתי נקלטת של בני אדם.

    זוועות מהסוג הזה מתרחשות מדי יום, לא רק לפלסטינאים אל לאנשים אחרים בני עמי אחרים במקומות שונים בעולם. רק שהן אינן מסוקרות, וכך לא ניתן לצביע עליהן ולהגיד: לאן הגענו?

    כל הדברים הללו מובנים מאליהם.

    דבר אחד חסר לי במאמר של דויד גרוסמן.

    הכרה בכך שלא מדובר בסתם גנב. מדובר באדם שפגע, כך לפי הידיעה, בחייהם של אחרים, בכוונת תחילה, תוך נהיגה בפראות.

    אני לא חושב על כל זה במובן של עונש ומה ראוי, ודאי שלאף אדם לא מגיע יחס כל כך שטני כמו זה לו זכה עומר אבו ג'ריבאן, וממש לא אכפת לי אם הוא יהודי או מוסלמי או גרוזיני, העובדה שהוא פלסטיני ודאי לא מקנה לו זכויות יתר והעובדה שהוא נהג בפראות והביא לפציעתן של מספר דמויות עלומות ובנוסף להן – את עצמו, לא הופכות אותו למי שהדמעות עליו יורדות לאט או מהר יותר, וכולנו יודעים שיותר משיש כאן סיפור על אדם שהתייחסו אליו באכזריות והושאר למות בשולי כביש, בשולי המדבר ובשולי הנראטיב הארץ ישראלי, יש כאן סיפור על כמה זונות נהיו האנשים בעולם, בין אם הם משרתי ציבור שבעבר הרחוק עוד נתפסו בעיני מישהו ממש תמים כמייצגים איזשהו מודל מוסרי ואילו היום כולם יודעים שאין מה לפנות אליהם בעת צרה/בכלל, ובין אם הם הקוראים, שודאי השאירו את אותן תגובות כלביות-פבלוביות של "אבל הוא גנב".

    לא אכפת לי שהוא גנב. אכפת לי על ההתחסדות של גרוסמן שמוות של "צעיר" + "פלסטיני" מוציא ממנו טור ואילו לי זייתוני והצרפוקאים הם משהו שאפשר לעבור עליו הלאה לידיעה על מחאת הפסק זמן.

    ודאי שלא.
    אבל כאן יש את כל החומרים הדרושים לעונת-חנק ישראלית, ממש כמו בחדר האוכל בקיבוץ:

    גנב רכב (אפילו לא גנב שרשרת מזקנה, אלא גנב רכב, ממש על הגבול של רובין הוד).

    פלסטינעימאוד!

    צעיר! שהרי העולם שייך לצעירים, לא לכל הבני 54 האלה ששום דבר כבר לא ייצא מהם, אין להם דעות ומעניין אותם רק הנכד שלהם המתוק. צעיר זה משהו אחר, כל החיים לפניו, והוא עושה צחוקים ושטויות. אם לא היה גונב את הרכב ולא היו משאירים אותו למות הוא עוד היה יכול להתגלות על ידי עובד של האו"ם, ואולי תוך שנה הוא כבר היה יושב על מלגת הצטיינות בקורנל עם עבודה מהצד כמתרגם בצוות הפלסטיני לשיחות השלום.

    הישראלים הרעים.
    היהודים האלה, איך שלא מסובבים את זה, הם פשוט רעים. חלק נהיו רעים (שואה לאשכנזים המגעילים האלה השמשעממים, שאה לספרדים האלה, עם המורי שלהם והעובדיה יוסף המגוחך), והקורא הממוצע, האדם ברחוב, לא חשוב מאיזה עדה או היסטוריה או מעמד סוציו-אקונומי, אותו קורא שעבורו עיתון גלובס הוציא לפני כשנה מוסף חדש: 'נדל"ן', לא ספרות, לא תרבות, מוסף נדל"ן, כי זה מה שמעניין אותם את הישראלים הרעים האלה. בשביל עומר שהושאר למות בצד הכביש אף אחד לא יצא להפגין, אבל בשביל מחירי השכירות כל מדינת תל אביב יצאה מהבית.

    נדל"ן
    הגיבור לא הושאר למות בתחנה המרכזית בתל אביב, הוא מת בדיוק במקום הנכון, הירואית, למות בו. שמה איפשהו במדבר, כמו איזה גיבור תנכ"י.

    דויד גרוסמן היקר.
    קראתי את ספריך. אני מעריך אותך עד (יותר מ)מאוד מאוד. הנקודות שאתה מגלה עליהן אור בהחלט מעוררות השראה.
    אתה חכם ורגיש, יותר מרוב האנשים, וחד ובהיר.

    ואולי נתת כל מה שהיה לך.
    ואולי, לא אולי, ודאי, יש התרחשויות בחיינו שאחריהן הכל משתנה, גם השכל הנפש והתודעה.
    זה הספר האחרון שלך וזה המאמר הזה. זה הנאום ההוא. פשוט כל הפאולו קואלו הזה זה לא אתה.
    ממי שקנה את עולמו בזכות היכולת להאיר באחת סימני זהות בנפש האדם, ולצייר את אותו מבע ישראלי שעורר הזדהות עמוקה, אתה הופך למן התכתבות שיטחית עם רמת הרגש שמוגשת בערוץ 2, וגם הפעולה שאתה עושה זהה לחלוטין לזו של ערוץ 2: מגיב על אירוע כלשהו, וגרוע מכך, כותב על אירוע שכבר נכתבו עליו בערך אותם הדברים (ללא הפרשנות, כי אין צורך, תודה, כן, זה אולי יישמע לך מדהים, אבל גם אני, הקורא מטומטם הרגש, מכור לריאליטי ולמוסף נדל"ן של גלובס, יודע לזהות רוע כשהוא ניצב מולי, ואת מרכיבי הסיפור כולו, גם ללא הפרשנות שלך,
    אל עצום חכמה של ישראל.

    אהבתי

  3. דרור הגיב:

    http://news.walla.co.il/?w=/90/2511642

    מתוך הכתבה :

    "בימים בהם סופג נתניהו ביקורת על התנהלותו בפרשת אשל, שלח שמשון ליבמן מכתב תודה לראש הממשלה"

    בעוד ראש הממשלה בנימין נתניהו מתמודד עם חצי הביקורת המופנים לעבר התנהלותו בפרשת אשל…… מכתב שקיבל השבוע מספק תזכורת, שאך לפני ארבעה חודשים הגיע לשיא תמיכתו הציבורית בקדנציה השנייה שלו, וזכה למחמאות מכל עבר

    מהנ"ל אפשר להסיק שביבי מרוסק לגמרי מבחינה ציבורית , דבר שהפוך מהאמת . למעשה, למעט כמה עיתונאים שמתעבים את ביבי ותוקפים אותו על כל הגה שהוא מוציא מהפה , אף אחד לא התרגש יותר מדי מהפרשה. כיום ביבי חזק מבחינה ציבורית יותר מאי פעם .

    אהבתי

  4. גל הגיב:

    הסיבה שלא פורסם שם הזמר היא התיקון לחוק שאוסר חשיפת פרטי חשודים במשך 48 שעות

    אהבתי

  5. ירון הגיב:

    בקשר לסיפור של איתמר אייכנר, הסעיף הוא דווקא 43.474. הוא מתיחס להגשת תלונה רישמית ע"י הנפגעת בעניין הטרדה מינית או התנכלות הקשורה להטרדה מינית. הנפגעת לא הגישה תלונה, לא ברור שהמתלוננים היו במעמד של "אחראי" וגם לא הייתה הטרדה מינית.

    http://147.237.72.225/doc/nasham/nashamprod.nsf/MainWebFrameset?OpenFrameset

    אהבתי

    • velvet הגיב:

      העתקתי את המספר מהעיתון. כך כתוב שם.
      בכ"מ אני מעתיקה לפה את הסעיף האמור מהתקשי"ר. ההדגשות שלי:

      43.474
      (א) אופן הגשת התלונה וקבלתה:
      1. ניתן להגיש תלונה בכתב או בעל-פה;
      2. הוגשה תלונה בעל-פה:
      א) מקבל התלונה ירשום את תוכן התלונה;
      ב) המתלונן או מי שמגיש את התלונה יחתום על הרישום של מקבל התלונה לאשר את תוכן הדברים;
      ג) מקבל התלונה ימסור למתלונן עותק מהרישום החתום.
      (ב) התקבלה תלונה בקשר להטרדה מינית או להתנכלות על-פי החוק, מקבל התלונה יידע את המתלונן באשר לאפשרות על-פי דין לטיפול בתלונות אלה כאמור בסעיף 43.46, אף אם לא תוגש תלונה, הכל על-פי נסיבות העניין (ראה נסמן (ה) להלן);
      (ג) אחראית לא תטפל בקבלת תלונה אם היא בעלת נגיעה אישית לנושא התלונה או במעורבים בה.
      אחראית שהיא בעלת נגיעה אישית כאמור, תעביר הטיפול בקבלת התלונה למנויים בפסקה 43.462;
      (ד) מובהר בזאת כי אחראית ו/או הממונה על קידום ושילוב נשים בשירות המדינה שקיבלו תלונה, לא תבררנה את התלונה, אלא תעברנה אותה לחקירה לאגף החקירות בנציבות שירות המדינה בלבד, כפי שמפורט בנסמן (ה) להלן, ולא תמסור כל מידע הקשור לתלונה לכל גורם אחר במשרד או מחוצה לו;
      (ה) נודע למשרד על מקרה של הטרדה מינית או התנכלות במסגרת יחסי עבודה, ולא הוגשה תלונה או שהמתלונן חזר בו מתלונתו, יעביר את המקרה, לאחר התייעצות עם ראש אגף החקירות או עם הממונה על התביעה, לבירורו של אגף החקירות בנציבות שירות המדינה; הועבר מקרה כאמור לבירורו של אגף החקירות או נודע לאגף החקירות על מקרה כאמור, יקיים אגף החקירות, ככל שניתן, בירור על אודות המקרה לפי סעיף זה, בשינויים המחויבים, ואם המתלונן חזר בו מתלונתו, יברר גם את סיבת החזרה מהתלונה, ככל שניתן.

      אהבתי

      • באבא הגיב:

        לא הבנתי משהו. אם למקבל התלונה אסור להעביר מידע לגורם אחר, אז איך זה ששלושה אנשים שונים ידעו על האירוע. אם נניח למשל שהנדל היה הראשון לשמוע, אז לכאורה כמו שאסור לספר לביבי גם אסור לספר להאוזר או ללוקר. לא ברור לי.

        אהבתי

      • ירון הגיב:

        צר לי שהייתה כנראה בתגובתי קונוטציה של ביקורת עלייך. לא התכוונתי לכך כלל. ניסיתי להתווכח עם הלוגיקה של המאמר שאת לא כתבת ולא אחראית לתוכנו.

        איתמר אייכנר טוען ש*אסור* היה על פי התקשי"ר לשלושת המתלוננים לגלות את הפרשה לנתניהו.

        הוראת התקשי"ר אינה רלוונטית למקרה שלנו מפני שהיא עוסקת במקרה שעובדת *מגישה תלונה* ל"אחראית ו/או הממונה על קידום ושילוב נשים בשירות המדינה".

        העובדת לא הגישה תלונה, ואפילו לאחר שהפרשה נחשפה, שכרה עו"ד כדי להגן עליה מפני הצורך למסור עדות. לפחות שניים מבין המתלוננים למדו על הפרשה מפי השמועה. אני לא מאמין שאיש מהם נופל בגדר "אחראית ו/או הממונה על קידום ושילוב נשים בשירות המדינה" ולכן ההוראה בסעיף 43.474 (ד) המכוונת לאותה "אחראית" אינה חלה עליהם. אם הם עצמם למדו על הפרשה מפי השמועה, לא ברור מדוע לנתניהו אסור על פי התקשי"ר ללמוד מהם על הפרשה.

        2. אני רוצה להסתייג מהקביעה הנחרצת שלי שלא הייתה הטרדה מינית. ר' סירבה להעיד, ויתכן שזו הסיבה שהאמת במלואה אולי לא התגלתה.

        אהבתי

      • שולמית הגיב:

        הנראה לי שמתברר שאנשי התקשרת כדוגמת אברמוביץ, רינה מצליח ( ערוץ 2)וחסון( ערוץ 1) פשוט לא מתמצאים בנושאים שבהם הם מתבטאים. הם עסוקים כל כך בלפרש עד שאין להם זמן, רצון או צורך לבדוק את הכללים והתקנות. איזה מזל שכבר איננו צריכים לחיות ממוצא פיהם . חבל שרב הציבור לא טורח לברר את הדברים לאשורם

        אהבתי

        • פופציץ הגיב:

          גם כאן וגם במעריב עושים דבר לא הגון: התלונה לא היתה על הטרדה מינית אלא על הטרדה. בלי מינית. זה מספיק חמור, אין צורך להוסיף.

          אהבתי

  6. עידן הגיב:

    רק רציתי לשבח את שירות הלקוחות של מעריב.

    קמתי בעשר וראיתי שאין עיתון. החלטנו בכל זאת להתקשר למרות שמנסיוננו עם מקרים דומים, מבטיחים את העיתון לראשון וגם את זה פעמים רבות לא מקיימים.

    הבטיחו להביא את העיתון עד אחת, והוא היה בפתח הבית תוך פחות מארבעים וחמש דקות.

    אהבתי

  7. נורית הגיב:

    בענין מזרחיים מול אשכנזים, רואים שלא הספקתם לקרוא את מוסף הארץ. כותבת שם אווה אילוז (פרופסור מן המנין לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית) ש"עייפנו מהעדתיות". במאמר מענין ומנומק היא טוענת שמעולם לא הודרה מהחברה הצרפתית בגלל מוצאה האתני (מרוקו) או הדתי. היא תמיד הרגישה אזרחית שווה. מענין מה היו אומרים על כך כל "שחורי הרגליים" ושאר אוכלוסית צפון אפריקה בצרפת שמדי פעם יוצאים להפגנות ענק והרס, האם הם לדעתם מקופחים. הדשא בצרפת לא כל כך ירוק.

    היא טועת שיש אפליה נגד המזרחיים בישראל והיא צודקת, היא מתפלאת על העדרם של המזרחיים מהאליטה האקדמית, התרבותית , מנהלי התקשורת, מנהלי תאטרון, סופרים ואמנים, היא לא מזכירה ולו במילה אחת למרות הצהרתה שהיא פמיניסטית שאותה הדרה (מילה מזויינת סליחה) קיימת גם לגבי נשים. אם את פמיניסטית, תגידי שהאליטה בישראל היא ברובה אשכנזית וגברית. היא מספרת על כל האינטלקטואלים היהודים המזרחיים בצרפת – מונה את כל השמות והם של של גברים בלבד. אין אינטלקטואליות יהודיות מזרחיות צרפתיות? אולי אין, מי יודע.

    על כל שאר הדברים תוכלו לקרוא ולהחליט בעצמכן/ם – לדעתי מאמר מאד מוצלח למרות חסרונותיו.

    אהבתי

  8. חייל זקן הגיב:

    סיפור לשבת, והפעם זכרונות חייל זקן על קציני צה"ל, ספרות יפה ועתונאות נשכנית.
    ידיעה שקראתי במאקו אודות נגדת בקבע שפוטרה והתגוננה בטענה שמפקד הבסיס מנהל רומן עם הקצינה שהתעמרה בה גרמה לי להתקף נוסטלגיה (וגרפומניה) שכולו רומנטיקה צה"לית.
    כשהייתי חייל צעיר, מספר שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים, החטיבה שבה הוצבתי היתה פרושה באזור ירוחם למטרת אימון קיץ. באותה תקופה חטפתי ריתוקים רבים (בימים ההם, טרום כרמלה מנשה, זה היה גורלם של חיילים חכמולוגים). ברוב השבתות שביליתי במאהל המאובק מצאתי לצידי את הקצין הצעיר והנשוי, גיורא איילנד, שנהג להתנדב לתפקיד הקצין התורן. אך בעוד שאני העברתי את השבתות הללו בבור התחמושת ובש.ג. הקצין הצעיר העביר אותן בצורה נעימה בהרבה. למרבה המבוכה הגיעה בבוקר אחת השבתות הגברת איילנד לביקור פתע. כנראה שמה שראתה באוהל המפקד לא מצא חן בעיניה שכן הצעקות שעלו משם הרעידו את המדבר השלו בדרך כלל. מיותר לציין שזו היתה השבת האחרונה שאיילנד ואני בילינו יחד.
    מאוחר יותר כשקראתי קצת על ההיסטוריה של צה"ל נתקלתי בסיפור דומה (בתחילתו) שהתפתח לאבן דרך במור"ק הצה"לי (מור"ק = מורשת קרב). בשנות החמישים של המאה הקודמת היה סא"ל דב ירמיה מפקד בסיס הטירונים בה"ד 4. מורה חיילת צעירה ויפה בשם הדסה מור ששרתה בבסיס צדה את עינו והפכה למזכירתו. מאחר וגברת ירמיה לא באה לבקר התגרש דב מהזקנה ונשא לאשה את הצעירה. גברת ירמיה החדשה לא הסתפקה בסגן אלוף והצליחה בזכות כישוריה המגוונים להפיל ברישתה גם רב אלוף. מדובר בידיד נעוריו של בעלה הרמטכ"ל הנשוי גם הוא משה דיין. הפלירט נמשך מספר שנים עד שהתפוצץ. מאוחר יותר כתבה הדסה מור רומן שהתבסס על אותו סיפור ופנתה אתו להוצאת עם עובד. אהרון אמיר שהיה באותו הזמן עורך ספרותי בהוצאה עמד על ערכו של הרומן אך מאחר וידע שלא ניתן לפרסם סיפור כזה בהוצאה ממסדית פרסם אותו בהוצאת קוץ. שמו של הרומן שפורסם ב1963 הוא "דרכים לוהטות" והוא עוסק בעלילותיו של קצין בכיר וגידם שלפי דברי הדסה מור "חרש וקצר…". הספר היה פורץ דרך בתוכנו ובסגנונו אך לא הוערך כראוי על ידי אנשי האקדמיה שהעדיפו לכלות את זמנם בנבירה בספרות העבשה של ס. יזהר, עמוס עוז ודומיהם. הדים להשפעת הספר הנועז ניתן למצוא בספרה של המאהבת הצעירה של פנחס שדה, חבצלת חבשוש. הספר שנקרא "התמסרות" פורסם עשור לאחר ספרה של מור ועסק ביחסיה של הכותבת עם הסופר המפורסם. אחד הקטעים העסיסיים בספר מתאר כיצד נהג שדה להצליף באחוריה עם חגורה. גם המשוררת האלוהית יונה וולך, "בהמה מיוחמת" בפי סגנית שר החינוך והתרבות באותם ימים מרים תעסה-גלזר, הושפעה מהסגנון הנשי החדש. השיר "כשתבוא" מזכיר בתוכנו את ספרה של חבשוש:


    אתה שוטר
    תענה אותי
    תוציא ממני סודות
    אני לא אהיה גבר…

    שיר נוסף של יונה וולך, "תפילין", הוא לטעמי אחד משיאי השירה העברית. בניגוד לדעתם של המקטרגים, ובראשם המשוררת הגדולה זלדה, שראו בו שיר פורנוגרפי אני רואה בו שיר דתי עוצמתי במסורת שיר השירים.


    הנח אתה גם את התפילין עבורי
    כרוך אותם על ידיי
    שחק אותם בי
    העבר אותם מעדנות על גופי…

    הקורא שואל עצמו בודאי, כיצד השתרבבה יונה וולך לסיפור שעוסק בעניני צבא? ובכן, אביה של וולך נפל בשלהי מלחמת העצמאות כשהיתה בת 4 והדבר בא לידי ביטוי ביצירתה ובמיוחד בשיר המצמרר "החיילים יצאו לדרך":


    החיילים באים מלמעלה
    מן העבר השמימי
    הם תמיד הולכים לי הלאה
    אל הקבר הגשמי…

    הסיפור על המשולש הצבאי שהתרחש לאחר מבצע קדש פורסם בשעתו באמצעות רב סרן שמועתי. לעיתונות הגיע רק בתחילת שנות השבעים. באותה שנה הגיע לכותרות סיפור גירושיו של דיין מאשתו רות, גילוי זה כנראה הניע את דב ירמיה למסור לעיתון העולם הזה תכתובת שניהל בעקבות הפרשה עם דיין, עם אשתו רות ועם דוד בן גוריון. תשובתו של בן גוריון למכתב הטרוניה של ירמיה מעניינת במיוחד. על פי בן גוריון יש להפריד בן האישי והלאומי ולצורך זה נתלה בן גוריון באילנות גבוהים. דוד המלך שחטא עם בת שבע, אשת אוריה החיתי, והאדמירל הבריטי הורשיו נלסון שחטא עם אמה המילטון, אשת השגריר בנפולי, המשיכו בהצלחה בתפקידיהם ולא הודחו עקב חטאם האישי.
    אין זה פלא שהעולם הזה הוא זה שפרסם את המכתבים. העולם הזה היה אמצעי התקשורת היחידי שהעז לעמוד מול שלטון מפאי ולפרסם ידיעות שאינן נוחות לשלטון. המוטו של העולם הזה "ללא מורא, ללא משוא פנים" לא היה סיסמא ריקה. עורכו אורי אבנרי הותקף בשנות החמישים על ידי בריונים ששלח משה דיין ושברו את ידיו והעיתון גם סבל התנכלויות מצד השב"כ. לפני שהפך לפוליטיקאי תמהוני היה אורי אבנרי העורך החשוב והמשפיע ביותר שפעל בעתונות הישראלית. לאחר שיחרור המדינה מעול מפאי ב1977 ניטל עוקצו של העיתון והוא הלך ודעך עד שנסגר ב1993.
    התחלתי במעשה שהתרחש בזמן שרותי בצבא ואסיים במעשה נוסף. אחד החיילים הותיקים בגדוד המילואים בו שרתתי היה חסיד חב"ד, אב לשמונה. באחת התעסוקות צוותנו יחד למשמרת לילה במחסום והעברנו את השעות הארוכות בסיפורים. הוא סיפר לי על עלילותיו ועלילות הגדוד במלחמת יום הכיפורים ואני ניסיתי להסביר לו מדוע כשל צה"ל בלחימה תוך שאני עושה שימוש בטיעונים ממן אלו שבהם אני מטריח מדי פעם את קוראי הבלוג. החסיד דחה את הסברי מכל וכל. לטענתו שהה בשנה שלאחר המלחמה בחצר הרבי ושם הסבירו לו את סיבת הכשלון באותה מלחמה. לגרסת חצר הרבי הכשלון היה עונש משמים על כך שקצין בכיר בצבא בא על אשת איש שהיה פוליטיקאי בכיר. במשך שארית המשמרת ניסיתי לחלץ ממנו את שמות המעורבים בפרשה שגרמה לכשלון הצבאי. לקראת סוף המשמרת ולאחר שהפעלתי עליו את מיטב שיטות יחידה 504 נשבר החסיד וגילה לי שמדובר ברמטכ"ל צה"ל באותה מלחמה, דוד "דדו" אלעזר, ובאשתו הצעירה של מרדכי נמיר, אורה נמיר. ניסיתי הבוקר למצוא סימוכין לסיפור במרשתת אך מאמצי העלו חרס. לפיכך אני נאלץ להכריז שהסיפור על רב אלוף "ד" והמאהבת הנשואה שלו הוא בחזקת אמת לשעתה.
    שבת שלום

    אהבתי

    • א. הגיב:

      חייל זקן, אולי תוציא אסופת סיפורים באיזה בלוג בצורה רשמית יותר?

      אהבתי

    • אסתי סגל הגיב:

      נהדר. פשוט נהדר.

      אגב חייל, הידעת שבימים אלו ממש, כלומר באמשים אלו (כי זה היה לפני כחודש) יצא סרט על דב ירמיה? "הציוני האחרון" קוראים לו.
      אבי דבאח במאי

      אהבתי

    • חיליק הגיב:

      לגרסת חצר הרבי הכשלון היה עונש משמים על כך שקצין בכיר בצבא בא על אשת איש שהיה פוליטיקאי בכיר

      לא שמעתי על כך מעולם.
      הרבי דיבר לא מעט על מלחמת יום כיפור, והכישלון המלחמתי בה. נקודת מבטו היא בטחונית גרידא, ועסקה בעיקר בהתמהמהות מערכת הביטחון בכניסה למערכה (מסיבות פוליטיות), והחששלהכריע את המלחמה בכיבוש קהיר, מהסיבה הנ"ל.
      חלק משיחותיו בנושא מרוכזות בצמד הספרים "קראתי ואין עונה". עיין שם.

      אהבתי

      • חייל זקן הגיב:

        הסיפור מיוחס לחצר הרבי ולא לרבי עצמו. מכל מקום אני רק כלי שלישי בסיפור ואיני יכול להעיד עליו.

        אהבתי

        • מוטי הגיב:

          משהו כמו שמונים אחוז מהסיפורים שמסתובבים בקרב חסידים,
          בכל חסידות שהיא, הם אמת לשעתה.
          אם חסיד סיפר לך סיפור כזה, רוב הסיכויים שהוא אינו נכון.
          (אם כי תמיד יש עשרים אחוז)

          אהבתי

    • יוריק הגיב:

      לדברי הרכילות מאותם ימים, דדו אלעזר הכחיש בתוקף שקיים יחסים עם אשתו של הפוליטיקאי הבכיר. את נימוקיו לא אוכל להעלות על הכתב, אבל הם היו משכנעים לשעתם.
      😆

      אהבתי

    • שטוטית הגיב:

      ולבינתיים בנם של הדסה מור ודב ירמיה
      פרופ' באוניברסיטה העברית
      דב ירמיה חגג את יום הולדתו ה-97 לפני כחודשיים וחצי
      בקיבוץ "אילון" שבו התגוררה אשתו הראשונה ז"ל ושתי בנותיו מנישואיו הראשונים-
      לעת זקנתו המופלגת שב לקיבוץ עם אשתו השלישית מנוחה לבית יׁפה, בת נהלל
      בתו של אליעזר יׁפה חבר בקבוצות הראשונים בדגניה, מתכנן מושב העובדים, ממייסדי נהלל, ויזם ומנהל ראשון של "תנובה".
      ורות דיין צלולה ונמרצת כנערה צעירה הגיעה גם לחגיגה בקיבוץ
      שהפעם זו לא היתה חגיגת יום-הולדת רגילה כפי שדב אוהב.
      אלא כינס מספר מצומצם יחסית של חברים, בני משפחה וחברים לדרך
      להקרנה של הסרט: "הציוני האחרון" סרט תעודי שנעשה עליו
      בבימויו של אבי דבאח…סרט מרתק מומלץ.
      ועכשיו אני רואה שהטריילר נמצא ביו-טיוב :

      אהבתי

    • סיטונאי מים הגיב:

      הכל היה טוב עד שהגעת לאורי אבנרי. כדאי שתקרא את ספרו של אהרון בכר ז"ל "הנדון אורי אבנרי" ואת ספרו של שלום כהן ז"ל "העולם הזה" כדי להגיע למסקנה שחלקים הגונים "מהחשיפות" של אורי אבנרי הן עורבא פרח.
      ואם היית מקורב לבלופר הזה היית יודע את הסיבות האמיתיות לפירוק התנועה הפוליטית שיסד ולתקיעת הסכין שתקע בגבו של שלום כהן ז"ל, האיש שסיכן את חייו תחת אש כדי להציל את אורי אבנרי ושמימן חלק ניכר מרכישת השבועון הזה מידי אורי קייסרי. מזכירת המערכת. לא יותר, אך לא פחות.

      אהבתי

      • חייל זקן הגיב:

        לא באתי לסנגר על אופיו של האיש והעדה המוסמכת לכך היא אימו שהיטיבה לתארו בצוואתה שבה לא הותירה לו דבר. יחד עם זאת לא ניתן להתעלם מתרומתו ומכך שערך את העיתון היחיד שלא חשש להתעמת עם הדיקטטורה של מפאי.

        אהבתי

    • שולמית הגיב:

      חייל זקן. נהניתי מסיפוריך. אם תוציא אסופת סיפורים אשמח אם תודיע לי על כך. גיורא אילנד?!

      אהבתי

  9. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:


    שונאים ומודים לונדון לא מחכה לי….

    אהבתי

  10. איילת הגיב:

    גם אני חיפשתי ולא מצאתי את הקבוצה בפייסבוק.

    אהבתי

  11. מיא עשת הגיב:

    איזה מזל שיש אנשים טובים כמו שלמה מעוז וגילה אדרעי שמזכירים לי מדי פעם בפעם שאני אשכנזייה, מה הייתי עושה לולא המודעות למרכיב הכה משמעותי בזהותי העצמית?

    אהבתי

    • אורן על"נ הגיב:

      שאלות רטוריות זה של אשכנזים. גם ?WTF זה של אשכנזים, גם רטורית וגם באינגליש. ככה זה נשים אשכנזיות, במקום לעשות משהו מועיל בחיים, (לבשל, נניח), מבזבזות את החיים בלשאול שאלות, שלא מצריכות תשובה. קאפיש?

      אהבתי

    • שולמית הגיב:

      בדרך כלל, כאשכנזיה במגננה, אני יוצאת כנגד כל זיהוי בין ביקורת לבין מוצא( אלחוץ מאשר כשמדובר בפולניות) אלא שבמקרה של גילה אדרעי אי אפשר להתחמק מקשר ברור בין הדימוי המזרחי המוצן שלה ושל עובדי הרכבת לבין יחס התקשורת והציבור אליהם. יחס זה כולל גם מזרחיים שנוטים אחרי מה שמפמפמים להם בתקשורת. נראה לי שההבדל הרב בין החיבוק למתמחים לבין בוטה "לבין נעימות תרבותית , משלנו, כלומר אשכנזית" . במקרה זה לא המוצא קובע אלא דגם ההתנהלות וקירבתו של הדגם לאנשי התקשורת.

      אהבתי

      • שולמית הגיב:

        מצטערת, נמחק לי( נדמה לי שהאינטרנט מוחק לי קטעים או משמבש את ההדפסה כהתנקלות בורורה לאנשי הפריפריה)
        צריך להיותף: "נראה לי שההבדל הרב בין הגינוי והדחייה לעובדי הרכבת ונציגתם הבוטה לבין המתמחים ששידרו נעימות תרבותית ונשמעו"משלנו" מצביעים על הטייה עדתית או יותר מדויק, מעמדית תרבותית . במקרה זה לא המוצא קובע אלא דגם ההתנהלות וקירבתו של הדגם לאנשי התקשורת.

        אם נבדוק את תוכן הדברים שנאמרו על ידי המתמחים ואת התנהלותם לזו של עובדי הרכבת מבלי לראות את ההאנשים ומבלי לשמוע את קולם נראה, בבירור את ההטייה התרבותית מעמדית ובמקרה זה גם יוצא עדתית

        אהבתי

  12. אסתי סגל הגיב:

    זה הייחוד של הארץ. העיתון היחיד בו מאמר כזה יכול להיות כותרת ראשית, ובאלכסון לו, למעשה ממש צמוד, מודעה של ועד עובדי הארץ, ובו הכרזה על סכסוך עבודה (ע"ע לחם עבודה) בין יוצרי העיתון לבעליו.

    הוצאת לי את המילים מהמקלדת. התרגשתי כל כך הבוקר כשהרמתי את העיתון מהמפתן למראה הכותרת בלי תמונות, בלי צעקות, בלי "חדשות" ולשמאלה המודעה של עובדי העיתון.

    רק בעיתון הארץ דבר כזה יכול לקרות.
    אי של שפיות וליברליות. שרק יהפוך ליבשת.

    אהבתי

    • שולמית הגיב:

      עם זאת הארץ קיצץ בשכר עובדיו בדרך שלי נראית ביריונית. זה שנים רבות ש'הארץ' ( א רק הוא ) פועל כנגד התאגדות עובדים והצר את צעדי עובדיו שניסו להתארגן. אני זוכרת עדיין את שבירת שביתת עובדי הדפוס של הארץ.

      אהבתי

  13. רמי הגיב:

    דברי המלך דוד (גרוסמן) והנביא עמוס (עוז).
    כל הבלחה מטיפת מוסר של הצמד הזה זוכה לכותרת ראשית ולפורמט מיוחד.
    כמו, למשל, הרבובדיה ו"יום ליום". אבל שם זה משהו אחר. הם פרימיטיבים. אנחנו נאורים.

    אהבתי

  14. ע הגיב:

    "הארץ הוא יותר מעוד סתם עיתון"… "רודף דמוקרטיה, צדק ושלום"….
    סכסוך עבודה או לא סכסוך עבודה, אני אומר כל הכבוד שהתחילו לפרסם בדיחות בעמוד השער.

    ולגבי דויד גרוסמן – הסיפור הזה מעולם לא היה מגיע לעמוד השער או לידיים של הקדוש הגאון המרן גרוסמן אם לא היה מדובר בפלסטיני כמובן. כי הוא בטח גנב את הרכב הזה בשל סבל הכיבוש, שאהיד הרכוש הצדיק הזה. העיתון רודף הצדק והשלום לא ממש רודף סבל של יהודים, מה זה משרת בדיוק.

    אהבתי

    • velvet הגיב:

      די לדמגוגיה.
      איש לא אמר שהוא צדיק. גנב רכב. שב"ח. פושע. אוקיי?
      מכאן ועד לזרוק אדם פצוע (גנב וכו') למותו באמצע הדרך, המרחק די גדול.
      ולא, אם הוא לא היה פלסטיני איש לא היה זורק אותו לצד הדרך.

      אהבתי

      • דרור הגיב:

        זה הייחוד של הארץ. העיתון היחיד בו מאמר כזה יכול להיות כותרת ראשית

        מעניין שלא ראיתי בהארץ כותרת על מפוני גוש קטיף שנזנחו על ידי המדינה , או שמבחינתך עיתון ראוי רק אם הוא מתאר סבל של ערבים?

        אהבתי

      • פופציץ הגיב:

        במהלך פינוי גוש קטיף הסצינה של השלכת אדם בחור נידח באמצע הלילה התרחשה כמה וכמה פעמים. למשל, שתי בנות 16 הושלכו ב1 וחצי אחר חצות על הכביש הראשי ליד כלא באר שבע. העוון: הפגנה ליד מחסום כיסופים. לא שיש לי ציפיות למאמר מגרוסמן. אחרי הכל זה היה רק רגע קטן מתוך הסיפור ובכלל, לגרש יהודים מהבית זה בסדר, רק אצל ערבים זה טרנספר

        אהבתי

        • מימי הגיב:

          אחרי שואת גוש קטיף, אף אחד לא יכול יותר לתאר שום סבל אנושי בלי להזכיר או לתאר את סבלם של עקורי הגוש.
          למשל – סבלם של הפליטים מסודן ואריתריאה, או הסבל של אמהות חד הוריות שמפונות מהבתים.
          כל אלה לא סובלים ולא יסבלו כמו המפונים מגוש קטיף.
          (תקציבים שנשפכו עליהם כשהם התישבו שם, והתקציבים שנשפכו עליהם אחרי שפונו משם היו יכולים לפתור את בעיות הדיור במדינה לכמה וכמה משפחות מפונות דיור ציבורי)

          אהבתי

          • מומו ורבע הגיב:

            ובנוגע לגודווין, אם אין לך דרך אחרת להעביר את המסר שלך, אין לך ממש מסר.

            אהבתי

            • מימי הגיב:

              גודווין גודווין זאב זאב
              זה לא גודווין זה החוק השני של התרמודינמיקה – אילו היתה לימין הישראלי רגישות לסבל שעברו פלשתינים בסברה ושתילה, היה נמנע הסבל של גוש קטיף. מי שהימין בחר בו כשר בטחון וראש ממשלה – היה אחראי לשני האירועים

              אהבתי

  15. שטוטית הגיב:

    קצרצר

    הא באיזו שעה צריך להתעורר מחר בבוקר ולבדוק
    או במקרה שלי כמעט תמיד באיזו שעה ללכת לישון
    כי הרי צריך לבדוק?

    הא אם את נוסעת לחרמון לא מומלץ בשבת
    אלא אם את אוהבת להצטופף עם מלאן אנשים:)

    שבת שלום

    אהבתי

כתיבת תגובה