את מופז של ידיעות אייר איתמר דאובה ואת זה של מעריב ערן מנדל. במקור ראשון שי צ'רקה. ישראל היום בחרו במשהו אחר לגמרי: לדרוך על ציפי לבני. ויתרתי על קריאת הראיונות עם מופז וגם על הילולת לבני. איור הספינקס של עמוס בידרמן כמעט הכי טוב, אבל גם הוא לא יפתה אותי לקרוא את הדברים עליו. האיור המצטיין לטעמי, זה המתאר את המצב כפי שאני רואה אותו הוא זה של צ'רקה במקור.
סחתיין לאפעס (ידיעות):
"יאיר לפיד מגיב לראשונה: 'אין לי כוונה להישבר. עד שמופז לא יחשוף את עמדותיו הפוליטיות, גם אני לא אחשוף את שלי'".
עשור לחומת מגן
חגיגות העשור לחומת מגן בוערות בעוז.
עלילות הקומנדו הימי בישר"ה, צה"ל מפרסם סרטונים, צוות מוספשבת חוזר לג'נין במעריב. בהארץ, אל"מ אמיר ברעם, מח"ט הצנחנים. בידיעות תא"ל (מתקנת הקוראת העצבנית דנה ולא סא"ל, ככתוב בכות' המש'), חגי מרדכי, מפא"ג איו"ש.
7 לילות
בתחילת פברואר שרטט הילו גלזר קווים לדמותו של ליאור שליין בז'ורנל של מעריב. בסו"ש זה הוא מתראיין למוסף ומככב בשערו. מה אומר? עוד כתבת תחקיר של רז שכניק על רשת, המבקר את הזכיינית בדיוק באותו אופן בו הוא מבקר את קשת. או במילים אחרות, עוד ראיון חלקלק ונטול מוקשים. שום התייחסות לאמירות כאלו ואחרות מהכתבה המוזכרת לעיל.
עצבים: מאחר שבני הזוג מרב מיכאלי-שליין לא מתגוררים באותה דירה ולא עברו אצל הרב כדי למסד את יחסיהם שואל המראיין את שליין אם הוא מונוגמי. שהרי ברור: נישואין+מגורים בדירה אחת=מונוגמיה. כל וריאנט אחר על זוגיות – לא.
ככל שזכור לי, לא קראתי עדיין ראיון עם אהרון לוין, הבן של חנוך לוין. יואב בירנברג מראיין את הילד שביים הצגה המורכבת מסיפורים ומערכונים של אביו. עוד כמה הרמות מסך על חייו של האיש שלא ידענו עליו כמעט כלום.
סופשבוע
ארנון גרונברג, סופר הולנדי עם שם ישראלי, יוצא למשימות חשאיות. הפעם, למשל, יצא עם חבורת אמריקאים בשנות החמישים לאוקראינה, כשמטרת מסעם היא למצוא כלות בנות 18-19. כה קראנו על זה וגם ראינו את הסרטים, נכון? לא מכירה את הספרים של האיש, אבל כטקסט עיתונאי הדברים הם בגדר הנחמד והמוכר ותו לא. הרווק-העיתונאי-הכותב החוקר לא ממש בא לידי ביטוי כאן, בחיפושיו אחר אישה, או אהבה, או כלה.
התרצו לקרוא שמונה עמודים מהללים על מח"ט גולני, אל"מ אופק בוכריס? בבקשה.
או: משפחות חילוניות מרובות ילדים.
7 ימים
אפשר לחשוב שיום העצמאות כבר פה (לא רק ידיעות, כל העיתונים, בגלל חגיגות העשור, עמוסים בראיונות עם מרובי הדרגות): על השער ראש אכ"א, אורנה ברביבאי.
"לימדתי את עצמי להתברך במה שאני. אני מתחילה את הבוקר עם ברכה בעיראקית מאמא שלי, ומאותו רגע מסוגלת לספוג הכל ומודיעה לעצמי שאני עושה כמיטב יכולתי".
רואים? ככה מתמודדים עם המציאות.
וגם: תמלילי החקירה של דניאל מעוז. מיותר לקרוא את נפתולי מוחו וחקירות הנאשם, ולכן אסתפק רק בסוף:
מה גברים באמת רוצים? מאמר מתורגם מסייכולוג'י טודיי. נו, תם יודעים. אבל אם בא לכם עוד קצת ממה שאתם יודעים ממילא.
מוספשבת/ מעריב
למוסף יש קונטרה לכתבה של ידיעות: האח התאום, ניר מעוז, מפרסם מכתב המתאר את מערכת היחסים המשפחתית.
ז'ורנל
צה"ל מתנגד להקרנת הסרט שלטון החוק של רענן אלכסנדרוביץ' (ראיון מסוף השנה בהארץ). הסרט חזר עטור מפסטיבל סאנדנס.
הסרט ישודר מחר בערוץ 8, מאיר שניצר נותן לו ארבעה כוכבים וחצי, וכותב:
"בסרט… נוטל על עצמו הבמאי… אנליזת רוחב של תולדות הכיבוש, על פי ההכשרים המוסמכים שממשלת ישראל קיבלה מרשויות המשפט. במובלע משחיז הסרט כתב אישום מחודד נגד שמגר, כיום נשיא ביהמ"ש העליון בדימוס, המצטייר כמי שהיה שם תמיד ע"מ לסלול את התשתית החוקית ליישום הכיבוש, שנתפס כיום בעולם כבלתי חוקי בעליל…"
במחילה, אנא אל תביעו דעתכם אם לא צפיתם בפריים מהסרט ואינכם מתכוונים לעשות זאת, ומאותן סיבות, אל תשללו מהבמאי באבחת תגובית את הכסף שקיבל או לא ממדינת ישראל.
יש עורכים בבית?
אביעד מתקן את נחום ברנע:
נחום ברנע מוכיח שוב שאת פרס ישראל לתקשורת הוא קיבל לא דקה אחת מוקדם מדי. ב…ידיעות הוא כותב היום: "חגי סגל, עורך השבועון הדתי-ימני מקור ראשון…"
אז ככה: סגל אינו עורך מקור ראשון. שלמה בן צבי הוא העורך. זה אינו שבועון כי אם עיתון יומי… ומקור ראשון לא מגדיר את עצמו כעיתון דתי וגם לא ימני אלא "ישראלי-לאומי".
אם זו רמת התחקיר שלו, כשמדובר בעמיתו למוסף שאפשר מן הסתם להשיג בשיחת טלפון (אני כבר לא מדבר על גיגול, פעולה שמצריכה מחשב או סוג של גדג'ט קטן כזה, שהוא לא פנקס) מעניין כמה אפשר לסמוך עליו בעניינים קצת יותר חשובים.
לדעתי הוא לא יודע שלסגל יש טור במוסף בו הוא כותב. מה שיותר חמור, העורכים של ברנע לא יודעים מה עושה הכותב שלהם, סגל, בזמנו החופשי.
המוסף לשבת/ ידיעות
לניר הוד יש תערוכה ניו יורקית חדשה, אמא, על האישה שעומדת לצד הילד בצילום המפורסם מגטו ורשה. עדי גולד דיבר איתו.
רעיון מצוין.
השבוע/ הארץ
איור מעולה של ערן וולקובסקי את גילה אדרעי. מציג את כל הדמונים (מאייר את ציפרלנד).
יוסי שריד חיבר נאום לכאורה של נשיא ביהמ"ש העליון, השופט אשר גרוניס. האם יבינו הקוראים את כוונתו? האם הוא מוסגר כהלכה?
בעיתון המודפס העיצוב מבהיר את התמונה קצת יותר. קצת.
אחרי ששמענו כל מה שיש לחייל זקן להגיד על התקיפה העתידית לכאורה (טפו טפו חס וחלילה וחס השם ישמור, לא רוצה שום תקיפה) באיראן, הנה מומחה לתורת המשחקים משחק גם הוא.
מוסף הארץ
דילגתי על שמונים אלף עמודי אוכל, כולל עמוד מזעזע עם צילומי נקניקים מדממים, בעעע, ואח"כ צלעות ועוד זוועות. ואז נגמר הגיליון וזהו סוף הזיכרון.
לפני פיזור
צילם ושיגר: דוד אסף, ברודוויי
רק התייחסות אחת לפוסט של מיברג, שקומם עלי ועליו עולם ומלואו:
הכי אני מזדהה עם התגובה של עובר אורח (ערוכה ומובאת בחלקה, בכפוף לדעתם החולקת של כמה מידידי הבלוג):
…סכסוכים נוראיים בין יוצרי ביוגרפיות (מאמרים, ספרים, תערוכות, סרטים) למשפחת הנושא מרובים כמים בים. הרצאות צדקניות על גילוי סודות משפחה, סודות שגילה הביוגרף לא נחשפו ונשמרים כאיום, מנהג, מוסר, נימוס, דרך ארץ, השמצות, יללות, יבבות, איומים, תביעות משפטיות, בכי על פגיעה באמת, בעובדות, בפרטיות ובכבוד, הנה זה גם כאן.
כמעט כולם מדברים עם חבריהם על צאצאיהם (ועל הוריהם!). לאב דואג היה מה לדבר על עידו רוזנבלום. רבים רוצים לדעת מה אמרו עליהם הוריהם לחברי ההורים ויש מי שאינם רוצים ויש מי שגם וגם.
תחרות בין חברים לבנים והורים על תשומת לב ומרכזיות וחשיבות גם היא נושא עתיק ומוכר…
—
ואפרופו, עיינו למשל בראיון של אמירה לם ב-7 ימים עם חיים הורביץ, בנו של אלי הורביץ, לרגל ביוגרפיה על אודותיו, שיוצאת ארבעה חודשים אחרי מותו. מה עם מנהגי האבלות, אה?. כות' המש' אומרת: "ארבעה חודשים אחרי מותו של אלי הורביץ מתחיל המאבק על ירושתו: בנו חיים מכריז שבכוונתו להתמודד בעתיד על תפקיד יו"ר קונצרן התרופות… מסר על אב ש'לא אמר מילים רכות, לא חיבק'…"
גבירותיי, שכחתן את "כל משפחה אומללה על פי דרכה"?
–
יום ארוך: ניפגש בדקה לחצות עם סיכום מרץ, בסיעתא דשמיא.
ולווט אנדרגראונד 
ועוד משהו: אולי שמתם לב לבוקסית בינונית בעמוד 2 של ידיעות כותרת (סופ"ש) על 100 עובדים (מתוך כ300 עובדיה) שעיריית שדרות מתכוונת לפטר. סיפור שחוזר על עצמו בווריאציות שונות ברשויות שונות – ניהול כושל של עיריה מוביל למצב כלכלי קשה, ומי שמשלם את המחיר הוא העובדים. העיריה פנתה לבית הדין לעבודה על מנת שיאפשר לה להתקדם בהליך הפיטורין, ההסתדרות והועד מתנגדים, הדיון ביום ד' בבית הדין לעבודה בב"ש. תשומת ליבכם התקשורתית תתקבל בברכה.
אהבתיאהבתי
פך פספוס עריכתי שהחמצת: ב7 לילות בכתבה על אהרון לוין מופיעה תמונה בצד ימין למטה שתחתיה הכיתוב "אהרון וחנוך לוין בתמונה משנות ה70". בתמונה ילד בן 2-4 משתובב עם אביו.
מה לעשות ובגוף הכתבה נכתב שאהרון היה בן 19 כשאביו חנוך נפטר בשנת 1999. כלומר, אהרון לא ביקר מעודו בשנות ה70, וודאי שלא כילד בן 2-4.
אהבתיאהבתי
קטנות.
ידיעות עמוד 3 כתבה על רווחי הבנקים ובכותרת המשנה יש גם: תנובה, לעומת, סיימה את "שנת המחאה והקוטג'" בירידה חדה של 90% בהכנסותיה. אם זה נכון אז עשרות אלפי עובדים הולכים לאבד את מקום עבודתם ומחסור עצום יתחולל בקרוב במוצרים רבים. אם ממשיכים לקרוא מתברר שהירידה היא לא בהכנסות אלא ברווחים כשההכנסות (מכירות) דווקא עלו ב-5%. הרי ידוע שרבים קוראים רק את הכותרת. לטעמי זה בלתי נסלח שהרי מי שכתב/ה את הכותרות מקבל/ת כסף בדיוק בשביל כאלה דברים. כל סיפורי חוסכים על עורכים וכו' לא מחזיקים מים בזילות כזה של המקצוע.
קצת מחו"ל. במעריב רביעי היתה כתבה מתורגמת מהוושינגטון פוסט בעניין הקפוצ'ון שלבש הנער שנהרג בגלל, כנראה, שלבש קפוצ'ון. הכתבת מציינת שכבר בימי הביניים לבשו קפוצ'ונים (כנראה צפתה בשם הורד) אבל ההיסטוריה של הלבוש הזה קדומה הרבה יותר, לפחות לזמן הרומאים. גם אז זה סימן עוני ורצון להתחבא לעיתים. אגב, יש בקפוצ'ון גם קשר כלשהו עם הרעלות המוסלמיות.
אתמול בערב התחילו להתכונן למחאה המתחדשת והפעם הממסד היה בכוננות מלאה עם מאות שוטרים/פקחים מול כמה עשרות בודדות של מוחים שניסו להרים אוהלים בכיכר רבין (העירייה). כל אוהל שהוקם נלקח מיד ע"י הפקחים. היו גם מעצרים. היום היתה תהלוכת המחאה מהעירייה עם לפידים סמליים ונותר לראות מה יעשו עכשיו המוחים. להערכתי, בגלל המדיניות הנוקשה של הממסד לא להתיר הקמת אוהלים, הם יצטרכו לארגן עלייה של עשרות/מאות אוהלים בבת אחת בלילה בודד.
באותו זמן של התהלוכה היתה גם מחאת לוקסוס לטובת המוחים הסורים ליד הבימה. שקטה ומוקפת שוטרים/פקחים.
נאמר, לא ראיתי למרות שהייתי באיזור, שהיתה הפגנת יום האדמה ביפו. כנראה שהיא נמשכה רק כדי לתת לכמה פוליטיקאים ערבים הזדמנות להביע את דעתם הבלתי חשובה ולטנף כרגיל את המדינה היהודית הדמוקרטית.
אהבתי ללמוד שאהובתי הותיקה היססה כרגיל ופסחה (ברוח החג הקרב) על הבחירה/תמיכה בין 2 המתמודדים בקדימה. מיד לאחר הנצחון של מופז הגב' הירושלמית הנכבדה, המורה לשעבר עם האספירציות הנשיאותיות, התייצבה ליד הדוכן אבל התקבלה בחשדנות המתבקשת. האיציק של הדליה. המיץ של הדומן.
אהבתיאהבתי
השמחה לאיד המתנחלים של פרשני השמאל עם דחיית פשרת מגרון ע"י בג"ץ בראשותו של גרוניס מגוחכת: ראשית טענו שרוצים להכשיר את מינויו של גרוניס לנשיא העליון כדי להשליט איש ימין על ממשלת העל של המדינה, שכידוע רשומה בטאבו על שמו של השמאל, עכשיו הם תוקפים את הדחליל שהם עצמם העלו ולועגים לימין על כך שהמינוי שהימנים כ"כ רצו (היו בסה"כ שתי אפשרויות, או גרוניס או נאור) לא התיישר לימין המתנחלים בשירת "עוצו עצה ותופר".
קודם מנפחים עכבר למימדי אריה ואח"כ, כשמתברר שזה בכל זאת עכבר, משתבחים במאבק שגימד את האריה למימדי עכבר.
אהבתיאהבתי
V – אם כבר אזכרת את שלל כתבות העשור לחומת מגן ואת חגי סגל, אז אפשר להוסיף שחגי סגל בזמנו החופשי פרסם השבת כתבה על הימים שקדמו ליציאה לחומת מגן (ויהיה מי שיטען – עם קריצה לימינו אנו ול"חומת מגן 2" בעזה) במוסף דיוקן של מקור ראשון
אהבתיאהבתי
משעמם לי.
אהבתיאהבתי
עוד חצי שעה ואת יכולה להתחיל לכייף. פרק כפול, מה את יודעת…
אהבתיאהבתי
בטי דרייפר נעדרת מהפרק הכפול עקב חופשת הלידה של זוללת השליה, מיסיס דרייפר החדשה מככבת בצרפתית. בכל מקרה פרק די משעמם.
אהבתיאהבתי
אכן, לא התכוונתי למיסיס דרייפר הישנה אלא לזו החדשה.
והתחושה שלי שהסדרה קפצה מעל הכריש בעונה הרביעית רק מתחזקת, הפרק הכפול היה מנג'ס ומשעמם עד שנרדמתי בחלקו השני
אהבתיאהבתי
ארבע, חמישה ואפילו שישה ילדים!!! הצחיק אותי. ה"מרובות" של החילונים אלו ה"מעוטות" של הדתיים.
אהבתיאהבתי
ומשפטים הזויים שמוטב היה לו לא באו לעולם, כמו:
כיון שלאף משפחה אין 2.4 ילדים בדיוק, נראה שאף משפחה לא שמעה על הססטיסטיקה.
אהבתיאהבתי
יש עורכת בבלוג? חגי מרדכי הוא תא"ל, ולא סא"ל, ובעגה צבאית הוא מאו"ג איו"ש ולא מפא"ג איו"ש. טלי קורה מבין עיניך
אהבתיאהבתי
פדיחה לידיעות, זה מה שכתוב במש' העצום. סא"ל.
אהבתיאהבתי
פדיחה לך. החליפי משקפיים. כתוב שהיה סא"ל בזמן חומת מגן, וכתוב גם שהיום הוא תא"ל
אהבתיאהבתי
אז מה הסיפור שלך, את העורכת של ברנע? בגלל זה העצבים?
אהבתיאהבתי
דפדפתי בייאוש בגיליון הארץ השבוע ואמרתי לעצמי, למה יש פה רק כתבות על אוכל? ואז חזרתי לשער וראיתי שזה בכוונה. כיוון שאני מנויה אין לי בחירה, וחבל.
אהבתיאהבתי
המלצה לקריאה בהארץ.
אהבתיאהבתי
רק אלהי הסלבס יודע על מה קיבלה חלי עשרות לייקים. לולא ידעתי בת כמה היא הייתי בטוחה שדבריה נכתבו ע"י בת 6. גילוי נאות- גם אני ידעתי אובדן פעמיים, ובטרמינולוגיה של חלי אני יתומה פעמיים.על כן אני מרשה לעצמי להעיר לה.
אהבתיאהבתי
מה לא ברור?
כל 'לא אוהבי מייברג' קיבלו הזדמנות פז להראות את נחת ידם ועוד במקום שברור להם שהוא יראה.
אז יאללה….
אהבתיאהבתי
רק אלהי הסלבס יודע שבגילה היא נראית נפלא וכותבת דברי טעם ולכן קבלה עשרות "לייקים" גם ממי שאיננו סלב או מלחך ברנז'ה. ידעתי אבדן ואין לכך כל קשר לתגובתי, אז טלי קורה מבין עיניך !!!
אהבתיאהבתי
בתור מי שכל כך חמה על קרדיטים לעצמה מבאס לראות איך את מחלקת קרדיטים בקמצנות, ולפעמים מגיע שנדע מי כתב, למשל, את שמונת העמודים המהללים את מח"ט גולני, כתבה חשובה מאין כמוה, בעיקר לדובר צה"ל שלא מאמין שזה קורה לו, אפילו בפרבדה כבר היו יותר סלקטיביים בבחירת הנושאים
אהבתיאהבתי
עזוב קרדיט, תביא שבדית.
אהבתיאהבתי
אם כל כך דחוף לך לדעת מי כתב את הכתבה, ואולי חלילה לקרוא אותה, מדוע שלא תיכנסי ללינק, חביבתי?
הנוהל הוא שכשיש קישור לכתבה, בחלק גדול מהמקרים אני לא מציינת את שם הכותב/ת, בהנחה שמי שמתעניין ייכנס ללינק שהקפדתי להכניס.
אהבתיאהבתי
תודה על הניתוח לשינוי מין, אבל בינתיים אני גבר ולא מתכוון לשנות את זה בקרוב
אהבתיאהבתי
אני דווקא ממש אהבתי את מוסף הארץ, ואני אפילו לא כזה חובב גדול של הדיון התרבותי סביב קולינריה (טוב, חובב קצת)
אהבתיאהבתי
האמת שהחגים כבר מזמן איבדו לגמרי את תוכנם בתקשורת, אז מתרכזים בעיקר באוכל וב"אירועים" שזה אומר קומוניקטים מיח"צנים, סרטים והצגות ילדים
אהבתיאהבתי
מה יש לחגי סגל לעשות בזמנו החופשי?
כלומר – כולנו (Let's hope) זוכרים מה היה לו לעשות בזמנו כחבר במחתרת היהודית (לפני כ- 20 שנה), עד שהפך לחופשי בחנינה השערורייתית שהעניק הנשיא הרצוג.
אבל כעת – איך אומרים: "שילם את חובו לחברה" והוא צח כשלג.
אז מה באמת יש לו לעשות בזמנו החופשי?
אהבתיאהבתי
בן דרור ימיני מספר על הדברים של אולמרט של ג'יי סטריט.
ושוב מתברר שכעומק החקירה זה גם עומק הנסיגה
חזרנו לסרט הזה אבל הפעם הכוכב יותר רזה וצעיר
אהבתיאהבתי
עוד על המצב בסוריה.
"המרוקאיות של אסד" סובלות מהאביב הערבי
התגובה הנפוצה בקרב הטוקבקיסטים של טמקא היא קריאה לממשלת ישראל להעניק להן מקלט מדיני.
מי אמר שהישראלים שונאים מהגרי עבודה ואדישים לנעשה בסוריה?
אהבתיאהבתי
העיתונות הישראלית חוזרת לימיה השחורים כאילו לא למדה דבר על ביצועי מפקדי צה"ל. כדאי לעבור מדי פעם בבתי הקברות בטרם מפרסמים את כתבות הפראבדה האלה.
אהבתיאהבתי
כ"א חוזר למקומות אותם הוא מכיר, גם ל"כשלון הגדול ביותר בתולדות צה"ל – חומת מגן"
אהבתיאהבתי
עוד 10 שנים גם הקפיטן של הקונקורדיה יוכל להתגאות במספר הנוסעים שהציל.
אהבתיאהבתי
למה לך לחכות 10 שנים לאיזה נכד של סילבה. תכריז כאן ועכשיו שמבצע השמדת שדות התעופה הערביים במלחמת ששת הימים היה כשלון צורב כי חיל האוויר הישראלי איבד יותר מרבע מכוחו. האמריקנים והבריטים התווכחו ביניהם כל מלחמת העולם השנייה אם אבדן 1% מהכוח התוקף הוא מצב נסבל אם לאו.
אהבתיאהבתי
אני מניח שאתה מבסס את טיעוניך המלומדים על הספר הגאוני "מישהו הזיז את הגבינה שלי" שקיבלת במתנה מרב אלוף מופז. קטונתי …
אהבתיאהבתי
אני מבסס את הטיעון המלומד שלי על תופעה אנתרופולוגית שתוצפתה אצל בע"ח גריאטרים ושמסתכמת בערך במילים הבאות: "תראו, אמרתי לכם שאין לי השכלה צבאית ומעולם לא התעלתי מעבר לדרגת חפ"ש. בגילי, שמות קוד כמו 'עופרת יצוקה/חומת מגן/ענבי זעם/מלחמת לבנון הראשונה' מבלבלים אותי ואני צריך את ויקיפדיה כדי למצוא את הידיים והרגליים לפני שאני מחבר את החיבור הקבוע שלי. אז מה אם הקלדתי 'תל מוטילה' במקום 'ענבי זעם? איזה מזל שזה בלוג בו אני לא צריך לנמק את דברי אלא סתם לכתוב אותם. ואני גם צודק מאז שביהמ"ש העליון קבע בעניני תקשורת שקיים מושג 'אמת לשעתה' "
אהבתיאהבתי
אני מצטער אך עלי לתקן את דבריך. אני משתמש בויקיפדיה ובמחשבון. התוצאה של הצרוף של שני המכשירים האלה מתנגשת מדי פעם אפילו עם "אמת לשעתה". היתרון של חפ"שים בהשוואה לגנרלי פלזמות הוא שהדחף לשקר אצלם עדיין נשלט מהטעם הפשוט שאינם נדרשים לתרץ כשלונות
אהבתיאהבתי
הטירוף הביטחוניסטי כבר בשיאו, ואנחנו עדיין שבוע לפני פסח.
גועל נפש. אישית, לא אקרא אף כתבה על איש צבא כלשהון
אהבתיאהבתי
כלשהו… נו
אהבתיאהבתי
הביטחוניסטים יפרשו ויעשו הון כלשהו, לכן כלשהון זה טוב. אם לא על גבינו בתור נבחרי ציבור שמדי פעם פורשים לעשות לביתם, על גבי האפריקאים שהדיקטטורים שלהם נהנים להרוג אותם בהדרכה ישראלית.
אהבתיאהבתי
אתמול, איש הסמול במקום שהוא אוהב.
אהבתיאהבתי
רק אנשי שמאל כמו גדעון לוי ויוסי שריד משתבחים בישיבה בחברת קשישים.
אהבתיאהבתי
על הצילום.
בצד השני של השולחן ישבו יותר צעירים ממר אגו והיה אפילו תינוק שזכה לטלטול חמוד בידיים של גדון. את זה לצערי לא הצלחתי לצלם.
בעניין ההערה שלך:
היכן הפואנטה?
כאילו שאת יודעת, כמובן בבטחון מוחלט של 100%, שאין אנשים שלא מהסמול שיושבים עם מבוגרים מהם או מבוגרים בכלל? (אלו בתמונה לא קשישים).
או שרק כמותם יכולים להשתבח מזה?
או שהאחרים לא משתבחים מזה או אולי אפילו ההיפך, ניזוקים מזה?
הכללה זה את.
אהבתיאהבתי
מצאתי בשבילך איש ימין מצולם בחברת קשיש
אהבתיאהבתי
לא רק הכללה גסה אלא גם רשעות כי מי שידעה אבדן (פעמיים) מעולם לא נראתה בחברת מבוגרים וכבר ידוע ברבים שרק בסמול יש קשישים ובימין אין אנשים שמגיעים לגיל 97 או 102, או בכלל
אהבתיאהבתי