פוסט אורח/ טל בשן, שנולדה בג'ונגל של מעריב, נפרדת

מאת טל בשן

כמי שנושאת בדי.אן.אי שלה 40 ומשהו שנות זיכרון מעריב במצטבר, 20 שנה של אבי, רפאל בשן ז"ל, שהיה מבכירי העיתון לפני שעבר לידיעות, ו-23 שלי, הרשיתי לעצמי להעלות כמה הרהורים אישיים, על אחריותי בלבד, על קריסתו העגומה של העיתון. הרי לא ירחק היום שבו לא יאמינו לנו כשנספר שעיתונות פרינט נחשבה למקצוע מכובד וראוי, שפרנס את בעליו בכבוד, וכי פעם יצאו לאור עוד עיתונים יומיים מלבד ישראל היום.

הייתי ילדת מעריב. נולדתי לתוכו כמעט פיזית. אבי היה כבר כוכב בעיתון כשההודעה על לידתי עברה בזמן אמת, בין מערכות חיפה לתל אביב, בטלקס. הרצועות המצהיבות שמורות אצלי.

"נו, איך מרגישות שתי הגבירות שלך"? שואלים במערכת מעריב בתל אביב.
"נהדר", אבי משיב, "הקטנה קופה שמנמנה".
ותשובה מת"א: "דולבון (העיתונאי אהרון דולב, ט"ב) אומר שאם היא קופה יש לה כל הסיכויים להצטרף לג'ונגל הזה כאן".
וזה בדיוק מה שהיה. בשנות השמונים הצטרפתי לאותו ג'ונגל, שהיה אז תמים וחמים כגינת תבלינים ביתית.


טל בשן בת שלוש, עם אבא, רפאל בשן

מעריב של שנות השישים התגאה בתואר "משפחת מעריב". היה בו משהו משפחתי וחם (וגם יכנעי , קצת כמו מכולת בוורשה), כמתבקש מעיתון קטן שנולד מתוך חבורת מייסדים (מורדי ידיעות אחרונות), הומוגנית למדי. חלק מהדמויות המרכזיות בעיתון היו פנים שזכרתי מילדותי: מלכה שניצר, אשתו של שמואל, סרגה לי צעיף צמר אדום; אריה דיסנצ'יק התערב בהחלטה של הורי לעבור מחיפה לרמת גן בטענה שלא יעמדו בתשלומי המשכנתה; טומי לפיד ומשה ז"ק באו לבקרנו בדירת מעריב בלונדון, לשם נשלח אבי ככתב בתחילת שנות השישים, ואת ספרו של עזריאל קרליבך על הודו קראתי כבר בגיל צעיר. מה יש לומר, משפוחה, ומשפחה, כידוע, לא בוחרים.

במחברות שלי מגיל שש שמצאתי לאחרונה אני מסבירה עובדת קיום בלתי מעורערת:

אבא שלי עיתונאי במעריב. הוא נוסע להרבה מקומות מאניינים וגם מראיין את כל האנשים החשובים שמגיעים.

לא הייתה דמות חשובה שלא עברה דרך ראיון השבוע הייחודי של אבי, שהמציא את ז'אנר ראיונות המופת עם הסוגריים התיאוריים בעידן של ראיונות יבשים ומשמימים. ממרלן דיטריך ואדוארד טלר, ממציא פצצת האטום, ועד עזר וייצמן ואבא אבן, וגולדה ודיין, כולם היו בניו (עד שתם עידן הראיונות הללו ועבר לטלוויזיה).


רפאל בשן במטבח של גולדה

ועם מרלן דיטריך

אמא ואבא של טל: רפאל בשן ורות בונדי (צילומים: מיכה ברעם)

מעריב היה אז העיתון הנפוץ ביותר במדינה – גם בזכות מנהיגותו הראשונית של קרליבך, שהיה עיתונאי בחסד, כך שמעתי מאבי – אבל בעיקר מפני שפניו היו כפני המדינה הממסדית של אז: אשכנזים, בורגנים, ליברלים ודתיים לאומיים. את ידיעות, שנחשב לצהובון לא רציני, קראו רק אנשי השוליים. עורכי העיתון ובכיריו היו כמו קוראיהם, לאומיים ופטריוטים, שלא לומר ממלכתיים. חלקם היו זחוחים מחשיבות עצמית, שמן הסתם הייתה בעוכריהם בהמשך: היא לא אפשרה להם לקרוא בזמן אמת את השינויים הדמוגרפיים שהתחוללו מתחת לאפם בישראל של אמצע שנות השבעים והלאה: התחזקות עדות המזרח, עליית הליכוד, ירידת מפא"י הממסדית, העלייה הרוסית ועוד.

מי שהבין את המפה היה דב יודקובסקי, שהחליט להפוך את ידיעות בתחילת שנות השבעים לעיתון שיהיה מקובל "גם על השר וגם על נהג השר". בין השאר עשה מסעי רכש משמעותיים של עיתונאים מובילים, ביניהם אבי. ידיעות התחזק בהדרגה, אבל עד שבמעריב פענחו את המפה המשתנה עבר לפחות עשור.

שנות השמונים והקופה ריקה

גם בתחילת שנות השמונים, כשהתברר שהניהול הקואופרטיבי של מעריב לא עובד והקופה ריקה, העניינים התנהלו די כרגיל בממלכה. איך אני יודעת? כי באותה תקופה הצטרפתי לעיתון, כותבת ועורכת צעירה בת 22, למורת רוחם הגלויה של העורך הראשי שמואל שניצר ואחרים (המכתבים שמורים אצלי) שממש לא הבינו מה עושה בתו של בשן "העריק" דווקא אצלם. זה לא עזר: העיתונות הייתה בדמי, עניין של הצלבה גנטית כפולה (אמי, רות בונדי, עבדה אז בדבר השבוע). עבדתי קשה להוכיח שאני עיתונאית ראויה בזכות עצמי ובשם מרד נעורים מכמיר לב של דור שני למקצוע, התעקשתי לעבוד בעיתון שאף אחד מהורי לא עבד בו.


בשן ג'וניור בבית מעריב בתחילת האייטיז. הוכחה על לוח השנה

העיתון, עם זאת, נשאר די דומה למה שזכרתי מילדותי. אותה מנטאליות כבודה, אותה ממלכתיות נשואת פנים, אותם כותבים, יוסף חריף ולפיד ומשה ז"ק ויהושע יוסטמן, שניצר ושלום רוזנפלד, לוי יצחק הירושלמי ועדה כהן (עם תוספות להצערה פה ושם: סמדר שיר, מאיר עוזיאל, איטו אבירם).

גם בימיו של עידו דיסנצ'יק, אז נסיך עיתונות צעיר ויהיר, שמונה לעורך ראשי אחרי שניצר, נותרה המנטליות הזו על כנה: כשיצאתי לשליחות בת כמה שנים מטעמו של בעלי דאז, בעמק הסיליקון, קליפורניה, הודיע לי דיסנצ'יק בחגיגיות שלא אוכל לכתוב משם "כי מעריב לא מעסיק יורדים". כל כך נעלבתי שבמשך שנה לא כתבתי מילה, עד שפנה אלי ראש מערך המוספים, יעקב ארז, ושאל למה, לעזאזל, אני לא כותבת מהחוף המערבי של אמריקה.


בשן, דויד גרוסמן הפעוט ושמעון פרס. כתבת מסע

מחליפים פונטים

בניסיון נואש כבר אז, בשנות השמונים, להתחרות על לב הקוראים הצעירים מול ידיעות עשה דיסנצ'יק צעד נועז: הפיכת העיתון לטבלואיד, ושינוי הטיפוגרפיה והפונטים המסורתיים באדיבותו של המעצב שמעון זנדהאוז (ג'וגול). כל מי שעבר אז בעיתון זוכר את המהומה, הפיילוטים, הנסיונות. התוצאה הייתה קטסטרופלית: הקוראים הוותיקים לא יכלו לסבול את השינויים הקיצוניים שנעשו, והצעירים לא באו כבר אז, כי הם תמיד כבר במקום אחר.

מדובר בחוק טבע: כמעט בכל פעם שנעשו בעיתון מודפס ישראלי שינויים מאסיביים בניסיון להתחנף לקהל הקוראים הצעיר והמתוחכם (כביכול), זה נגמר בכישלון קולוסאלי. קוראים לזה אפקט הזיגזג. קודם יש זיג של שינוי מטלטל, ואחריו צריך לבוא הזג המאזן, אבל הוא לא בא: עיתון הוא מוצר של הרגל, וקהל הקוראים של הפרינט הורגל למוצר הוותיק, נעל הבית המשובצת שלו.

את השינויים בפרינט צריך לעשות כמו קיפודים שעושים אהבה: לאט ובזהירות. שינויים דרסטיים המדיפים ריח פאניקה מעולם לא הצליחו, ודוגמאות לא חסרות: אם נמנה רק את האחרונות: מז'ורנל המתוחכם והמתחכם, שבהיעדר קוראים ומפרסמים גווע לפני שהספקנו ללמוד את שמות כל עורכיו, ועד את, מותג ותיק ואהוד בן ארבעים, שכמעט חוסל לאחרונה לאחר שהפך למעין ווג היפסטרי ענק ונטול כתבות. גם קוראי הארץ הוותיקים, ששילמו בנאמנות כל השנים על מנוי הפרינט, נוטשים כעת את מה שהוכרז כ"עיתון קטן עם אתר גדול".

כך קרה גם למעריב בעריכת אמנון דנקנר, שהבטיח לעובדים "רוח חדשה, רעננה ומקורית" שתעיף את העיתון מעלה-מעלה, ואכן נפטר במהלך חודשים ספורים מרוב הכותבים הוותיקים והמוכרים (ביניהם אפרים סידון, משה נגבי, מיכל קפרא, ליאת תימור, ציפה קמפינסקי וגם כותבת שורות אלה) לטובת "הצערת המערכת". פה ושם נותרו כמה ותיקים, אך גם הם הועזבו לאחר מכן. דפי העיתון התמלאו בבת אחת בכותבים ועורכים צעירים מעוטי שכר וחסרי ניסיון. מקץ עשור אפשר כבר לומר: זה לא עבד.

הטלטלות הללו לא נפסקו מאז. בכל פעם שהגיע מו"ל חדש נולד גם עורך ראשי חדש ועימו שלל נושאי משרות חדשים, עם מכוניות חדשות בחנייה ו"חידושים" עיתונאיים מפליגים, שרובם לא היטיבו עם העיתון ועובדיו ונסתיימו במפח נפש. השאלה כיצד מחליטים המו"לים על עורך ראשי – המשרה הכי מורכבת בעולם עיתונות, הדורשת גם תבונת שכל וגם תבונת לב – כנראה תישאר חידה עלומה.

כך הקדמתי את זמני

בסוף שנת 2002 כתבתי לעצמי מסמך קצר מתוך חוש היסטורי נבואי: "זו תחילת הסוף. הכל נפרץ. העיתונות כפי שהכרתי אותה נעלמה, וגם מעריב". הקדמתי אז מעט את זמני, אם כי לא בהרבה.

העילה המיידית לאותו הגיג הייתה מינויו של אוריה שביט, עיתונאי צעיר (ובנם של הפרופסורים זהר ויעקב שביט, ידידיו של דנקנר) חסר ניסיון משמעותי בעריכה, לעורך סופשבוע. עד אז נחשב סופשבוע לספינת הדגל של העיתון, אליו היו מגיעים רק כותבים ועורכים מנוסים ובעלי סמכות מקצועית. מינויו של שביט היה בעינינו, הכותבים במוסף שעבדו תחת מנחם תלמי, יעקב ארז, אמנון רבי וציפה קמפינסקי ורון מיברג תמוה לחלוטין, שלא לומר מעליב.

שביט ביקש ממני לכתוב על ניתוחי הצרת נרתיק לנשים, ועל ג'קוזים מפוארים בבתי עשירים. ראיון שערכתי עם ההיסטוריון פרופ' צבי יעבץ על מפעל חייו מוקם אחרי כתבה על תחתוני בוקסר לגברים. הייתי אז כבר מראיינת ותיקה, שעבדה במוסף 20 שנה, ערכה מגזינים, לימדה סטודנטים לתקשורת. זה מכבר סיימתי לראיין למוסף החג את עמוס עוז, עם צאת ספרו סיפור על אהבה וחושך. אבל שביט התעקש על ניתוחי הצרת נרתיק. "כו-לם במוסף יכתבו על ה-כל", הכריז. מחיתי באוזני דנקנר על הבחירות של בן טיפוחיו, וזמן לא רב לאחר מכן הלכתי הביתה, לאחר 23 שנות עבודה בעיתון, "מטעמי קיצוצים", כך נאמר.

לא עברו חודשים רבים וגם שביט הלך הביתה בחטף. אחריו הלכו ובאו אחרים. מעתה כל כותב, מנוסה ומוכר ככל שיהיה, היה מועמד להחלפה חטופה. עיתונאים נתפסו כברגים קטנים ובני החלפה במכונה הגדולה. סופשבוע, כמו גם מעריב, מעולם לא חזר לעצמו.


עם המנצח ליאונרד ברנשטיין

היינו נייר הלקמוס

אין לי אשליות: עיתון תמיד גדול מסך כותביו, ולא בגלל עזיבתי או עזיבת חבריי נפל העיתון. ייתכן שהיה נופל בכל מקרה, כך או אחרת. אבל אנחנו היינו סימפטום, נייר לקמוס להתנהלות הגחמתית והלא מקצועית שהשתוללה מימי נמרודי ודנקנר א' וכלה בדנקנר ב'. בקיץ 2003, ביום שבו עזבתי את העיתון ותהיתי איך אתפרנס מעתה, רכש עופר נמרודי מכספי החברה שתי מרצדס. האחת ב-1.2 מיליון ש' עבורו, והשנייה (למרות ההכחשות), פושטית, לאודטה שוורץ, הכותבת החביבה עליו באותה עת.

פה קיצוצים ושם מרצדסים. כך זה התנהל עם האישומים הפליליים, הקונסיליירים, הנהגים, הסיגרים, היאכטות, המועדונים והרעפות הכספים על מנהלים ומקורבים (שחינם סר זמן קצר לאחר מכן). את האפקט המוראלי שיש לסוג ניהול כזה על העובדים מיותר לתאר.

נמרודי דווקא חי את העיתון והערה לתוכו לא מעט ממון, אבל אי אפשר היה להפריד את ההתנהלות המקצועית של נמרודי מזו האישית: מינוי דנקנר, שהגן עליו בשצף בטורים יומיים והיה חף מכל ניסיון ניהולי; פיטוריו של המנכ"ל רוני קליינפלד; התקופה בה החליט נמרודי כי ישמש כמו"ל וגם כמנכ"ל העיתון (שבה החל העיתון לצבור הפסדים של ממש); החזרת קליינפלד לתפקיד המנכ"ל עם הבטחה לרותי יובל ולדורון גלעזר להזרמת כספים, הבטחה שהופרה בסופו של דבר על ידי נמרודי; מינויה של אווה מדזי'בוז' שהגיעה מרדיו מקומי, חסרת ניסיון בניהול מערכות גדולות למנכ"לית העיתון, וכמובן מכירת העיתון לזקי רכיב, שלא ידע לאיזה בור הוא נכנס, ומצא את עצמו תקוע עם תפוח אדמה לוהט ומפסיד ביד ועם ג'ודי ניר מוזס כיועצת (ובנה כפרסומאי של העיתון). ומשם עבור לנוחי דנקנר, שרבות כבר נכתב על מניעיו ועדיין לא מספיק, ושום דבר כמעט לא נכתב עדיין על אשר התרחש שם בימיו.

אחדד רק את מה שכבר הוזכר פה ושם: הפער הבוטה כל כך, שהלך והחריף עם השנים, בין תנאי השכר והעבודה של המנהלים והעורכים הראשיים לאלה של העובדים. 40, 60- ו-120 אלף שקל למנהלים (שרובם ככולם לא הפגינו שום יכולות מיוחדות) לעומת 5,000 או 10,000 שקל למעצב או עיתונאי. מכונית חדשה ומקום חנייה מסומן לעומת חיפושי חנייה במגרש צפוף עד אימה לעובדים. לשכות מפוארות מול כוכים מחניקים. זה היה גרידי, זה היה דוחה, זה לא היה חייב להיות כך, וזו, לטעמי, אחת הסיבות לקריסה.

500 שקל לכתבה

לצערי, חוויתי מקרוב גם את הסוף: בקיץ 2010 (אחרי שבע שנות עבודה כבעלת עסק עצמאי בתחום התוכן ובהוראת עיתונות) הציעו לי לשמש כעורכת מגזין להיות הורים מבית מעריב כתבי עת. התעקשתי אז להישאר פרילאנסרית, להמשיך לנהל גם את העסק הקטן שהקמתי, בבחינת מי שנכווה ברותחין וכו'. כמובן שבסוף נסחפתי ונבלעתי כליל בעבודה בעיתון.

למה הסכמתי? מאהבה. בחיי. כי התגעגעתי לעשיית עיתונות. לעבודה האינטנסיבית בצוות, לחשיבה על הנושאים, לעבודה עם המעצבת, לדפי ההגהות, לריח של מגזין טרי שיוצא מהדפוס. הטבעת די.אן.אי של ילדה שגדלה על עיתונים וכתבה וערכה בהם כל חייה.

מצאתי בבניין הממורטט והמוזנח הרבה פרצופים לא מוכרים, רובם צעירים, חלקם ותיקים, עובדים בשליש השכר שהיה מקובל בעיתונות של פעם (על כתבה משלמים 500 שקל, על כתבה באינטרנט 150 שקל. אלוהים, איזה ניצול!), נאנקים תחת עול קיצוצים בלתי פוסק, בעיתון שנמצא כל העת על סף סגירה. מנסים במסירות ובמאמצים לעשות עיתון במחצית כוח האדם התקנית, בתת תנאים.

העיתון הפך ל-Sweatshop. כולנו חותרים קשי יום בספינת עבדים אחת גדולה שלא ברור לאן מועדות פניה. על הסיפון ניצבים הקברניטים (אם למנות רק כמה שעברו מעל ראשינו בשנתיים האחרונות: אבי משולם, מדז'יבוז', יואב צור, ישראל גולדשטיין, ניר חפץ, שי גולדן, טל רז, דני יעקובי), כולם עתירי שכר, כולם מקריני ביטחון ואופטימיות וידענות וכולם נעלמים או ייעלמו כנראה אל האופק כפי שבאו, עם מצנח זהב נחמד.

בכל פעם שישבת עם מנהל ידעת שאולי הוא (או אתה) יוחלף מחר. "האמת", אמרתי בבדיחות בפגישה עם ישראל גולדשטיין, מנכ"ל העיתון בתקופתו של רכיב, "בכל פעם שסיכמתי משהו עם מנהל פה, למחרת הוא כבר לא היה". גולדשטיין חייך. למחרת גם הוא לא היה. כל כך נבהלתי שהפסקתי לדבר עם מנהלים.

האופטימיות וסופה

בראש השנה שעבר בא דנקנר: שמחה, אופטימיות, הזרמת כספים, הבטחה לעוד כספים. יש עיתון ! גיוסים נרחבים שמסתיימים בעיקר בגולדן ומזל מועלם, המון מנהלים חדשים ומכוניות חדשות בחנייה. מוסף עסקים חדש, מוסף עסקים מצטמצם. יש ז'ורנל. אין ז'ורנל. אין מגזין יומי, יש מגזין יומי. מעצבים את העיתון מחדש, רגע, התפכחות! אין כסף! הודעה על קיצוצים וצמצומים. ועוד קיצוצים. ופיטורים. אני בחוץ. המעצבת בחוץ. עוד מעט כולם בחוץ. יש פיצויים, אין פיצויים, יש שלמה בן צבי, אין בן צבי. כך או כך – סופו של עידן. קרליבך אולי מתהפך בקברו. אבא שלי לא בחיים לראות את מה שקרה, ואולי טוב שכך.

אומרים שעיתונות הפרינט על סף כליה. אינני יודעת. עובדה שהקולנוע שרד גם בעידן הטלוויזיה, והספרים שרדו גם בעידן העיתונות. דבר אחד ברור לי: הצלחתו של עיתון תעמוד תמיד ביחס הפוך למניעי האגו של בעליו. עיתון שנקנה כצעצוע לילד משועמם, ככלי התנגחות בעיתון אחר או להאדרתו של מישהו לא יצלח בסופו של דבר. גם לא עיתון שנקנה רק כמשאב כלכלי, ככלי או כפלטפורמה למשהו אחר.

מו"ל שרכש עיתון חייב לרצות באמת לעשות עיתון נטו. נקודה. להיות מצויד באהבה אמיתית למקצוע, הערכה אמיתית לעוסקים במלאכה, אורך נשימה והצנעה של האגו שלו ושל מנהליו. כי עיתון הוא קודם כל מקצוע. מקצוע ואהבה למקצוע. יש בו נשמה. בעידן הטייקונים הקפיטליסטי, בו הדברים נמדדים רק בכסף, יש הרבה אגו, אבל אין הרבה נשמה.

אבל אסור להתייאש. הנה אנחנו כאן, עדיין כותבים, הפעם בדיגיטל. מי שאוהב עיתונות וכתיבה הרי ימשיך לעשות עיתונות, כך או אחרת. איך יתפרנס? זו כבר שאלה עגומה אחרת.

טל בשן
________________________________________________

*טל בשן היא בעלת חברה לשירותי תוכן ולימודי כתיבה עיתונאית.

* בשן הגישה לפני כחודשיים תביעה לבית הדין לעבודה באמצעות עו"ד דן כרמלי נגד הוצאת מודיעין, שי גולדן, ניר חפץ וטל רז על פיטורים שלא כדין.

אודות דבורית

שום דבר מיוחד
פוסט זה פורסם בקטגוריה פוסט אורח, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

97 תגובות על פוסט אורח/ טל בשן, שנולדה בג'ונגל של מעריב, נפרדת

  1. אני הגיב:

    יפה כתבת ומדוייק גם כן. על החמדנות והנהנתנות של כמה מאנשי הצמרת של העיתון בימים של קיצוצים, קימוצים ופיטורים לאחרים, עוד יש מה לכתוב….

    אהבתי

  2. נהניתי. הכתיבה כנה וקולחת והנושא מעניין. מבין השורות אני מנחש שהדור הקודם של העיתונאים "האמיתיים" ניפח אגויים על חשבון אהבת העשיה, וכנראה ששם בדיוק התחילה ההתפוררות. חסרה לי תחושת שליחות כשמדובר במקצוע שבמהותו הוא שירות ציבורי-חברתי, כמו רפואה. מקווה שיש עוד כאלה.

    ~~~~
    הימים והלילות בסתיו טובים לחשבון נפש פרטי וחברתי. גמר חתימה טובה לכל אלה שמנסים להפוך לאנשים טובים יותר.

    אהבתי

  3. שרוט הגיב:

    כתוב יפה. חומר קריאה טוב לחג. גם אני הייתי שם בחלק מהשלבים המדוברים, ראיתי את הניצול ואת השופוני של העשירים. סווטשופ זו הגדרה נכונה. למזלי יצאתי בזמן, כנראה שגם אני הקדמתי את זמני.
    אורן, אתה לא חייב להגיב

    אהבתי

  4. שלבקת חוגרת הגיב:

    טור מעולה. כל הכבוד

    אהבתי

  5. שועלן הגיב:

    פוסט מעניין בתזמון טוב.
    רק תתקני את ה"שתי מרצדס" הצורם.

    אהבתי

  6. שממית הגיב:

    טל יקרה,
    נהדר.
    אוהבת…
    (ותודה לדבורית על האירוח).
    גמח"ט

    אהבתי

  7. ירון הגיב:

    תודה לטל בשן על הפוסט. שני דברים עלו בי לאחר הקריאה: 1. צער על כך ששנים כה רבות הושקעו בתחום שמתפוגג בצורה כל כך מכוערת; 2. צער נוסף על כך שניסיון וותק לא נחשבים, וניתן להחליף בקלות עיתונאים ותיקים בצעירים. יש תחומים נוספים שבהם הגיל והותק מהווים חיסרון ומחפשים רק "דם צעיר". זוהי תחושה קשה, כאילו המומחיות שצברת כלל לא נחשבת.

    אהבתי

  8. מוטי רענן הגיב:

    נסיון שני

    אהבתי

  9. סיימון הגיב:

    טור מעולה ומרגש. תחושה נהדרת ועצובה של סוף – הרבה רכות, הרבה מלנכוליה, הרבה מתבונת המפסידים.
    תודה לכותבת ותודה למארחת.

    אהבתי

  10. מוטי רענן הגיב:

    אני מצטער אך חסר פה הרבה מאוד אינפורמציה רלוונטית
    1-איך עיתון שהיה ידוע כלאומי ציוני הפך לפוסט ציוני?
    2-מה חלקו של אמנון דנקנר בהפיכת הקוו המוביל ל העיתון לפוסט ציוני?
    3-איך זה שהיום בשנת 2012 יש בעיתון הזה ראש וועד שזורק אבנים על חיילי צה"ל בבלעין וקורא לחרם השקעות בישראל?
    4-איך זה שהיום יש 2 עיתונאים מהימין בעיתון (קלמן וסגל)ו 600 עיתונאים פוסט ציונים?
    אני מאמין כשנדע את התשובות לשאלות האילו נוכל להבין למה מעריב קרס

    אהבתי

    • קורא הגיב:

      בשביל לעשות עיתון טוב לא צריך להיות ימני או שמאלני, מתי אתם בימין כבר תפסיקו לנתח את הכל על פי המפה הפוליטית?

      עיתון צריך להיות ביקורתי גם אם זה לא נעים לקהל הקוראים שלו.

      אהבתי

    • אור חוזר בו הגיב:

      מישהו מוכן להסביר לי מי המציא את השטות הזו ש"מעריב פוסט ציוני"?
      חלק ניכר מכותבי הדעות שלו בימין, הוא יעשה כתבה אוהדת וחסרת ערך תזונתי על צה"ל וטייסיו/ קצינותיו/ נשותיו בכל חג ומועד. בקיצור – הוא פוסט-ציוני כמו שידיעות פוסט-ציוני. מעריב לא פוסט ציוני, הוא סתם מבולבל.

      אהבתי

      • שרוט הגיב:

        אנשי הימין אובססיביים עם ה"פוסט ציונות". הם לא מבינים שהציונות הסתיימה מזמן וגם הם עצמם פוסט ציונים. למען האמת, אני חושש שקשה לצפות מהם שיבינו זאת, כי הם מהימין…

        אהבתי

    • מר קיז הגיב:

      מוטי
      חגי מטר מעולם לא הרים אבן על חייל צה"ל ולא על אף אחד אחר,
      חגי מטר כן השתתף בהפגנות בלתי אלימות נגד גדר האפרטהייד, בהפגנות האלו נוהג צה"ל אלימות קשה במטרה למנוע מהמפגינים את זכותם הלגטינמית להפגין על אדמתם.
      חרם השקעות גם הוא דרך מאבק לגטימית בשלטון שמנהיג כיבוש ואפרטהייד.
      מעבר לכל זה חגי זכאי להחזיק בדעות שמאל או ימין בלי קשר לניהול מאבק צודק למען עובדי מעריב

      אהבתי

      • נ הגיב:

        וחגי מטר הזה שלכם יוביל 2000 משפחות הביתה, בדיוק כפי שהוא מנסה "להוביל" לשלום. להיות בעד חרם השקעות על ישראל – ובמקביל להוביל עובדים ישראלים שרק רוצים לעבוד. פשוט בדיחה צינית, כל עובד מעריב נורמלי היה צריך להרים את הראש ולהגיד – האיש הזה בשמי לא מדבר.

        ולהערה של "בשביל לעשות עיתון טוב לא צריך להיות ימני או שמאלני".

        ברייקינג ניוז: מעריב עיתון חרא.

        ולא, אם עיתון (כל עיתון) שתחת ארשת אובייקטיבית מביא לנו "חדשות" – ובעצם שוטף את מוחנו מבוקר עד ערב בתעמולה אנטי ישראלית – לא, הוא אינו יכול להיות עיתון טוב.

        זו הסיבה שהארץ ייסגר, מעריב ייסגר, ומי ייתן – גם ידיעות.
        אלה אינם עיתונים – אלא מכשירים אנטי דמוקרטיים לנסיון ניהול מדינה דמוקרטית במקביל למוסדות הנבחרים.

        לגבי הפוסט – כל התגובות כה נרגשות ומפרגנות, אני פחות התלהבתי מעבודת השורשים הארכנית ומודה שלא הבנתי מה הגברת רוצה חוץ מזה שיש לה זכרונות חמודים ממקום העבודה של אבא (ואחלה תמונות מהסיקסטיז, שהם היתרון היחיד בפוסט).

        אהבתי

      • velvet הגיב:

        …אני פחות התלהבתי מעבודת השורשים הארכנית ומודה שלא הבנתי מה הגברת רוצה חוץ מזה שיש לה זכרונות חמודים ממקום העבודה של אבא (ואחלה תמונות מהסיקסטיז, שהם היתרון היחיד בפוסט).

        אני שוקלת מבחני מיצ"ב ייחודיים לקוראי הבלוג.
        רק מי שיעבור אותם יהיה מורשה-תגובה.

        אהבתי

      • אורן הגיב:

        בחייך, למגיב היתה דעה להעביר, את מצפה שגם יקרא את הפוסט במלואו, ועוד באמצע יום עבודה לחוץ.
        אני מניח שעל בשן היה לקצר את קריירת העיתונות שלה רטרואקטיבית למענו.
        נושא אחר, ניתוחי וגינה, זכורה כתבת השער מהגארדיאן עם האיור המופלא. רק שהיתה ביוזמת הכותבת ולא העורך, הבדל די רחב.

        אהבתי

      • קורא הגיב:

        לא טענתי שמעריב עיתון טוב, טענתי שכדי לעשות עיתון טוב לא צריך להיות ימני או שמאלני אלא עיתונאי טוב. מבחינתי אתה מוזמן להמשיך לקרוא את העיתון ה"טוב" שלך, ישראל היום, שם לא תקרא שום ביקורת. אם זה לא מספק אותך, תעבור לרוסיה לקרוא פראבדה.

        עיתונים הם המכשירים הכי דמוקרטיים והם יסוד חשוב לדמוקרטיה, חבל שאתה לא מבין את זה.

        אהבתי

      • האמיר הגיב:

        אתה כותב על הסטראוטיפ של ישר"ה יותר מאשר על העיתון עצמו.

        אהבתי

      • מר קיז הגיב:

        נ. יקר
        דעתו הפוליטית של חגי מטר איננה מורידה או מעלה לגבי יכולתו לנהל מאבק למען ציבור עובדים
        השאר לחבריו למעריב לשפוט אם הוא מנהל היטב או לא את המאבק

        אהבתי

      • captain beefheart הגיב:

        אתה באמת מאמין בהבלים שכתבת?

        אינני מכיר את חגי מטר אישית ומעולם לא הייתי ברדיוס של קילומטר ממנו. אני רואה בתמונות בחור צעיר, בעל מראה שלוכי חינני עם הזקן והשיער מהסבנטיז, וידוע לי שמדובר בשמאלן מוצהר ואף "קיצוני".

        ועם זאת ברור לי שהיותו יו"ר ועד העובדים של מעריב הוא אקט התנדבותי גרידא, שאין לו קשר לעיסוקיו השמאלניים של האיש האדום. ברור שאין שום רווח בצד התפקיד אלא רק צרות וכאב ראש. אני גם מניח שבמצב העניינים של השנים האחרונות, מדובר בתיק שאף אחד לא רוצה להתעסק איתו ואמרו למטר תודה.

        אפשר להתווכח על תבונת צעדיו בימים אלה (ולי אין שמץ של מושג בנושא). סביר להניח שכל אדם אחר במצבו היה אוכל חצץ ולא מציג הישגים מדהימים, לנוכח קושי השעה. אבל להאשימו באג'נדה סמויה זו חוצפה שאני בספק אם יום הכיפורים מכפר עליה.

        אהבתי

    • האמיר הגיב:

      מוטי, אתה טועה.

      מבין העיתונים היומיים שאינם בבעלות שלדון אדלסון, מעריב הוא העיתון המאוזן ביותר מבחינה פוליטית. לו ההטיה הפוליטית היא זו שגרמה לקריסת העיתון, מדוע ידיעות אחרונות, שבבירור מוטה יותר לשמאל ובמיוחד בשנים האחרונות, לא מראה סימני מצוקה? הרי הוא היה אמור לפול לפני מעריב.

      אם אתה מדבר על הקו האחיד של העיתונות בנוגע לפליטים/מהגרי העבודה, זה לא בהכרח נובע מפוסט-ציונות.

      אגב, סג"ל וליבסקינד אינם העיתונאים הימניים היחידים בעיתון. מה עם אתאלי, הכתב לענייני שטחים/מתנחלים?

      אהבתי

    • אנאכורדי הגיב:

      מוטי, כתיבתך מעידה על חוסר בקיאותך בתחום.
      מעריב פוסט ציוני? הוא בקושי שמאלני, אתה מדבר על פוסט ציוני?
      ואמנון דנקנר כמי שתרם לפוסט ציונות שלו? ניכר שהיכרותך עם דנקנר מסתכמת בהופעותיו ב"פופוליטיקה" והיא רלוונטית כמו טומי לפיד.

      אהבתי

    • אנאכורדי הגיב:

      נראה לי שכל מה שאתה יודע על א. דנקנר מסתמך על צפייה בפופוליטיקה בשנת 1992 בערך…

      אהבתי

  11. שיפ הגיב:

    יפה מאוד מאוד,
    כתוב יפה ועצוב.
    נהניתי, תודה.

    ובאמת איכשהו בימים האחרונים אני מתחילה לקלוט שזה באמת הסוף של מעריב.
    הטור הזה תרם להבנה הזו.

    ובעניין הניצול המחפיר והפערים חסרי הבושה,
    נזכרתי במשפט מתוך הספר "האדמה הטובה" של פרל ס. בוק.
    שם נאמר "יש דרך, כשהעשירים עשירים מדי, והעניים עניים מדי".
    שם דובר על מהפיכה אכזרית שכנראה אנחנו עדיין רחוקים ממנה.
    מעריב כבר לא יהיה כאן לסקר את המהפיכה, אם תפרוץ.

    אהבתי

  12. חייל זקן הגיב:

    V, שאפו. סוף סוף הבאת מקצוענית אמיתית לעמדת הפוסט אורח. ברשותך, אתייחס לזה ככפרה על הראיון עם נערת הפייס צחת הלשון.

    אהבתי

  13. michael הגיב:

    אכן טקסט משובח. מעניין שלא הזכרת כלל את מקסוול..בסוף שנות ה-70 עבדתי תקופה קצרה בעריכת מדורים פרסומיים ב"ידיעות" ולאחר מכן במשרד פרסום קטן וראיתי את ההתדרדרות המהירה של "מעריב" מהזווית הזו, של ההכנסות; בעוד בכותרת עדיין הופיעה הכותרת "העיתון הנפוץ במדינה", ידיעות פתח כבר אז פער אדיר מול "מעריב" והשוק, למרות שאמצעי המדידה היו פחות משוכללים מהיום, הריח זאת היטב.
    הלקוחות פשוט סרבו לפרסם שם והיו לנו כל הזמן ריבים בלתי פוסקים עם אנשי מחלקת הפרסום ב"מעריב" שכעסו מדוע מודעות שפורסמו ב"ידיעות" לא פורסמו אצלם' אבל הם התעקשו לשמור על אותם מחירי פרסום כמו בידיעות למרות הפער. אנשי הפרסום ממש השתוקקו לתת להם נתח רציני יותר של המודעות. במחלקת הפרסום של ידיעות התנהגו כמו פרימדונות. גם למפרסמים גדולים. פעם הם סגרו את הפרסום למשרד פרסום מוביל כי הוא פיגר יומיים בתשלום. על עמלות יתר לא היה מה לדבר.
    אבל מעריב המשיך הרבה מדי לתוך שנות ה-80 לשחק אותה "מוישה גרויס", להשוות מחירים עם ידיעות, לסרב לתת הנחות והלקוחות פשוט לא היו מוכנים לשלם. כשהם התחילו להפנים את ה"ברוך" הקופה כבר היתה ריקה לחלוטין והם נאלצו לקבל את מי שהסכים לבוא: מקסוול, נימרודי וכו'..

    אהבתי

    • שרוט הגיב:

      זו נקודה מעניינת, שמראה איך החלטה מטופשת אחת שדבקים בה לאורך זמן יכולה להביא את הקץ. מזכיר מדינות מסוימות במזרח התיכון, או את הכתבה בכלכליסט המורבידי על התרסקות טיסת אייר פראנס

      אהבתי

  14. טב הגיב:

    טור נפלא. איני קשורה לעיתונות, אבל הייתי קוראת עיתונים אדוקה ב- 25 שנה האחרונות. את התהליך שאת מתארת מבפנים, אני חוויתי כלקוחה של העיתון מבחוץ. מוסף סופשבוע הפך מעיתון מרתק מעניין ועם כותבים ששווה לשלם עבורם את מחיר העיתון לחתיכת דרק לא מעניינת. במקביל הוא גם נעלם מהדוכנים. תקופה מסוימת (אי שם באמצע העשור שעבר) עוד השקעתי את המרץ בלחפש את העיתון עד שהבנתי שזה בזבוז של כסף ומאמץ.
    מקצוענות היא דבר ניכר לעין בכל מקצוע ומקצוע.
    עוד יותר עצוב לשמוע על ההסתאבות המגעילה.

    אהבתי

  15. צפריר בשן הגיב:

    זה פוסט יפה ומדכדך של היא מהבשנים האחרים.

    שנה טובה וגמר חתימה טובה לכל העושים במלאכה המתמעטת, גם אלה שאינם בשנים.

    אהבתי

  16. עיתונאי הגיב:

    יש בטור הזה יותר מדי דעה אישית שמרוחקת קצת מהמציאות, כמו במקרה מנכ"לית רדיו תל אביב שבהחלט היתה בעלת ניסיון מספק לניהול מעריב במצבו הנוכחי.

    מעבר לזה, עיתונים עושים קיצוצים בכוח אדם כשנגמר להם הכסף, ומעסיקים עובדים יותר זולים. למעריב לא היתה ברירה אלא להיפרד מהכותבים היותר יקרים שלו. ייתכן בהחלט שזה סימן את הקץ, אבל זה נעשה כי לנמרודי פשוט נמאס להפסיד כסף, זו השורה התחתונה.

    אהבתי

    • שולהלה הגיב:

      זה היה יכול להיות נכון (אולי) אם המנכלים והמנהלים למיניהם לא היו מקבלים עשרות אלפי, שלא לומר, מאות אלפי שקלים ומצנחי זהב

      אהבתי

  17. מוטי רענן הגיב:

    תפסיק לבלבל את המוח
    שום ציוני לא יתן כסף לחבורת פוסט ציונים שקוראים לחרם על מדינת ישראל ולכן גם מעריב ולהארץ אין יותר קונים

    אהבתי

    • yigal heffets הגיב:

      אהה! כעת הבנתי את דבריו העמוקים, של מר רענן, עיתון מעריב שהוציא מקירבו ,לפני עידן ועידנים את :"ידיעות אחרונות" הסלבריקה, וחוסר האיזון במספרי-העיתונאים, הם הם הגורמים להפלתו ,או ליתר דיוק להיצרותו של העיתון ,ולהתכווצותו למימדים מבהילים, של כ400 עיתונאים, ולא כ1200 שהיו בתחילה?! כעת הכל ברור מר רענן הציוני למהדרין שכמותך! כעת אני מלא הבנה!
      אבל ברשותך, תן לי לנסות ולהסביר, אולי הסברי, יהיו משכנעים קמעה כמו שלך"? אז ככה ראשית עיתון כפי שאתה בטח מבין ויודע עולה ממון רב!?יש לו הוצאות מרובות! והתחרות האכזרית ,שחברייך בימין עשו על העיתונות ,כשהם קבעו, שהעיתונות היא שמאלנית, והיא אף עשוייה מיקשה אחת ,מלבד סגל ושות', זוהי התחרות על ליבו של הקורא שכיום בעידן המחשב והאייפון והאינטרנט והבלוגים וכיוצ"ב גרמו לכך שפחות אנשים יקראו עיתון כדוגמת מעריב ואו אפילו ידיעות? מה דעתך על הסברי זה ,האם נראה לך ,שהוא מחזיק מים, והוא בגדר ההיגיון והסביר? או שרק ההסבר שלך,- על כך שאין בעיתון מעריב ,אנשי-ימין גרם לו להתכווץ? מה אתה אומר מר רענן? 🙄

      אהבתי

    • מר קיז הגיב:

      כדאי לדייק, יש מעטים מכתבי מעריב שקוראים לחרם על מוצרי ההתנחלויות בשטחים הכבושים, לא חרם על ישראל

      אהבתי

  18. נגה הגיב:

    סיכום של עידן? תודה על הכתבה מאירת העיניים

    אהבתי

  19. גיל קיסרי הגיב:

    סקירה מעניינת ודי מקיפה בעיקר החל משלב הביניים של העתון, כלומר מתחילת הנפילה. את התקופה העיקרית שמתארת טלי לא הכרתי (הייתי עיתונאי במעריב קודם לכן) משום שעזבתי כשהגיע נמרודי למזלי. ולגבי התקופה הזו אכן למדתי דברים מהכתבה. נכון שהכתבה היא מנקודת מבט אישית סובייקטיבית אך אין זה בהכרח חיסרון. על כל מה שקדם לתקופה שמתארת טלי יש הרבה מה לכתוב.

    אהבתי

  20. רג'ינה ס. הגיב:

    טל היי (עבדנו פעם יחד, ר.ג.);

    האם יש לך מושג, עקב קרבתך להיסטוריה של העיתון, מה היו הסיבות לפוטש הגדול שבו עזבו ה"מורדים" (בלשונך) את ידיעות אחרונות?
    קראתי במקומות רבים על הבגידה ההיא, ולתומי סברתי שיתכן כי מעריב משלם עכשיו על החטא הקדמון שבו נולד. אבל מימיי לא שמעתי משום מקור מוסמך מה היו הסיבות לאותה עזיבה.
    אשמח אם תוכלי להאיר, ולו במעט, את הנושא.

    אהבתי

    • דודי אור הגיב:

      ההסטוריה הוכיחה כי רג'ינס ס. השתמשה ביטוי מאד נלוז בתארה את פרישת אנשי מעריב מידיעות אחרונות כ ב ג י ד ה.

      מי שלמד את הפרשה גם אם ממרחק זמן יודע כי הפורשים כולם מאורות העיתנות בזמנם, לא היו יכולים לשאת את הדרך הכמעט רוכל'ית שבה ניהל בעל העיתון אז את המערכת .הם נחנקו והיו מתוסכלים.

      על כן עזבו תוך סיכון עצום פן ימצאו עצמם מובטלים.
      החשש התבדה. הם הקימו עיתון לתפארת שדחק את ידיעות לשוליים.
      מעריב לא הייה שייך לטייקונים בעלי אינטרסים כלכליים או פוליטיים כמו מוזס הזקן וכמו מוזס הנוכחי או כמו שוקן.הוא היה שיי למייסדים העתונאים

      המתחקים אחרי ההסטוריה שלו מבחוץ, כמוני
      לומדים ששקד על אתיקה ולא נסה להוליך את הקוראים על פי האינטרסים הכלכליים או הפוליטיים של זה או אחר בעיתון, תוך יצירת מציאות שונה בתכלית מן המציאות האמיתית.

      בגידה לא היתה אז. רצון לקיים עיתון אמיתי דחף אותם והם מימשו אותו

      אהבתי

      • אורן הגיב:

        כאן, הפרק על קרליבך, יש את הסיפור. תקשורתית העיתונאים צדקו בפרישה, אך הנטישה בהפתעה נועדה להפיל את ידיעות.

        אהבתי

      • רג׳ינה סקפטור הגיב:

        אתה יכול לקרוא לזה ״ביטוי נלוז״ – אבל לגנוב בן לילה 90% מעורכי, כותבי ועובדי העיתון ולהקים עיתון מתחרה – זוהי בגידה איומה.
        מה יכול היה להיות הגון? להתפטר בגלוי – ואז להקים עסק מתחרה. וגם – לא לגנוב את השם (״ידיעות״) בצורה כה נוכלית.
        אני איתנה בדעתי – מעריב משלם על החטא הקדמון שבו נוצר.

        אהבתי

      • יוריק הגיב:

        שייך לעובדים העתונאים ולעובד בן עמי (שהיה טייקון לפני שהומצא הכינוי הזה)

        אהבתי

      • ז'ורז' סאנד הגיב:

        דב יודקובסקי שהעמיד את ידיעות על הרגליים לאחר הפרישה/בגידה, עשה פליק פלאק בעצמו בימיו של מקסוול ועבר למחנה האויב.

        אהבתי

    • גיל קיסרי הגיב:

      רג׳ינה לשאלתך על הפוטש- יש לי כל התשובות. אם את מעוניינת: gilkessary@gmail.com

      אהבתי

  21. זלוטו הגיב:

    למה תגובתי לא פורסמה?

    אהבתי

  22. זיו הגיב:

    מעניין. את מזכירה את אוריה שביט. למדתי אצלו בשנה שעברה בקורס ("המערב והערבים") בחוג למזה"ת באוניברסיטת ת"א. גם קראתי ספרים שהאיש (בעל ההספק המדהים יחסית לגילו) פרסם. זה המרצה הטוב והמעניין ביותר שהיה לי בחוג. לא קראתי את העיתון בתקופה שהוא ערך בו, ויכול להיות שהוא פשוט התמנה צעיר מדי לתפקיד, היה אז בן 27 בסה"כ. אבל מההתרשמות שלי ושל רבים שלמדו איתי הוא איש מבריק

    אהבתי

  23. מר קיז הגיב:

    טל קראתי בנשימה עצורה את סיפור חייך הנושק לסיפור מעריב,
    תודה, מזמן לא נתקלתי במאמר עיתונאי סוחף ומרתק כל כך.
    ותודה לדבורית שנתנה לך את הבמה.

    אהבתי

  24. דודי אור הגיב:

    רשימה מצוינת!
    טעות הסטורית גדולה: עידו דיסנצ'יק מעולם לא התכוון לעשות לטבלואיד את העיתון שהתדרדר במהירות בזמנו . טעתה בשן. ההפך הגמור הוא שהיה: .עידו רצה להפוך את העיתון למין "לה פיגרו". מעט תמונות, פונט קשה לקריאה, כותרות קטנות. אפילו לא חלוקה לקטעים- אלא טקס רצוף ומעייף מאד בשל כך. יעני, משהו המיועד לעליתה כבדת ראש.
    העתונאים צפו אז באימה במה שעומד להתרחש נוכח העסקתו של אותו גרפיקאי שטל מזכירה במשך תקופה אורכה.
    כשלבסוף הופיע ה"לה פיגרו" דה-לה שמעטס התברר שהוא כישלון חרוץ! קשה פיזית לקריאה. חזותו יבשה ומשעממת.הוא בלתי מושך. קשישים ממש התקשו לקרוא בו צעירים מאסו בו.
    על כן מעריב הוחזר למתכונת הקודמת.
    דיסנצ'יק שהבטיח – לפני שינוי הפורמט – כי יתפטר אם השינוי לא ינחל הצלחה לא עמד מאחורי המילה שלו ונשאר
    בעת שמפעל חייו של אביו אריה דיסנצ'ייק (צ'יק) קרס מאד בעת הימצאו בשליטת הבן, הביא עידו את מקסוול אותו טייקון מאנגליה כשהוא מבשר שהנ"ל ירים את מעריב מן המצולות אל פסגת ההצלחה.
    להד"ם ההוא טבע (פשוטו כמשמעו) ומעריב הגביר קצב טביעת עצמו בעטיו. (איזה צירוף מקרים: טרם טביעתו אותו מקסוול הואשם על ידי עובדי עתון בריטי בבעלותו. לטענתם שחמס מהם את כספי הפנסיה וזכויות אחרות. בדיוק מה שקורה למעריב עכשיו .
    אחרי עידו בא נמרודי (לועס הנייר במשטרה) שלא הבין כלום בעיתונות והודעותו הראשונה היתה שהוא עומד לפטר 118 עובדים. סליחה דקות לפני כן הכריז שנורא רצה עיתון כצעצוע ואבא נתן לו את הצעצוע.
    הוא החליף עורך בעורך -איש מהם לא כשיר לתפקיד שדורש עמקות, נסיון וידע. ארז האמביציוזי אבל הריק הוחלף במרגלית שמעולם לא היה יותר מאשר פובליציסט-דינוזאור מעייף, אך בעל שרידות מופלאה. זה הוחלף באדם ברוך, איש מתנשא ורחוק מהבנת עיתון, אף כי כותב חכם, ואחריו דנקנר. (הפיטורים אגב החלו בזמנו של מרגלית. אה, כמעט שכחתי שהיה לתקופה קצרה מאד גם עורך "הארץ" ולא עלה בידו להחזיק במשרת העורך שם. למרות זאת הוזמן לערוך את מעריב .וכך גם נראה מעריב
    טלי בשן כותבת מצוינת בת לרות בונדי המופלאה ,המתרגמת למופת והעיתונאית שכתיבתה כה חכמה ומענגת ולרפי בשן המוכשר והחדשני.
    רשימת ההספד שלה מאד אישית, אבל הענין ממלא את אשר כתבה.וגם מהווה מעין סיכום לתקופתו השניה הגרועה של מעריב מאז חדל להיות עיתון מספר אחד

    אהבתי

    • captain beefheart הגיב:

      נהנתי לקרוא ולהשכיל.

      אביך המנוח היה עיתונאי לא "לאומי" אלא ימני ממש. בוודאי בשנותיו במעריב גם היה חלק מהמיינסטרים. כשקראתי את דבריו בזמן אמת סברתי שזה בסדר גמור שיש עיתונאים בעלי זהות פוליטית מובהקת – כל זמן שהעניין גלוי ומוצהר מראש (וכך אני סבור גם כעת).

      בשנים שבהן חלקו מעריב וידיעות את הזרם המרכזי, מעריב היה בוודאות ימני יותר. עם כותבים כאביך, עם גח"לאים כשניצר ולוי יצחק הירושלמי, עם בעלי טור חזק כמאיר עוזיאל ועוד רבים ששכחתי. הרבה לפני ליבסקינד וסג"ל.

      ועם זאת, המסר לא נקלט. מעריב הושמץ ע"י הימין בדיוק כמו כלי התקשורת האחרים. העובדה שבמשך שנים מסר מידע מאוזן נעלמה מעיני הקוראים מהימין ואלה מעולם לא שמרו לו אמונים. מדוע לדעתך זה קרה?

      אהבתי

      • ז'ורז' סאנד הגיב:

        לי זכורים דברים קשים מאד שכתב אורי דן נגד רבין גם בספר. כמו כן הזין את תיאורית הקונספירציה לרצח. אני לא בעד להטיח מעשים של אב בפני בנו, רק לשם הפרוטוקול מי שמתעניין ימצא חומר רב בגוגל. בערב הרצחו הגיע דן לאיכילוב וגורש ע"י תומכים המומים של רבין ביניהם עיתונאי גלי צה"ל כיום.

        אהבתי

      • captain beefheart הגיב:

        בטעות או בגלל תקלה – התגובה אינה במקומה הנכון. היא נכתבה לאורון אורי, למטה…

        אהבתי

      • ז'ורז' סאנד הגיב:

        טל"ח

        אהבתי

    • גיל קיסרי הגיב:

      דוד, אני לא מכיר אותך אבל יש לך ידע רחב ונכון שבא לידי ביטוי בתגובתך. ניכר שאתה בעניינים. הדברים שכתבת נכונים וטעתה בשן העניין הטבלואיד. הייתי שם אז והיו לי ויכוחים עם עידו על הרעיון המטופש שלו לדמות את מעריב ל״לה מונד״ ( הוא דיבר על לה מונד לא פיגארו – עוד יותר רעיון מטופש.) בכלל, יש בלי סוף סיפורים על מעריב עוד מהתקופה שהייתי שם – עד לבואו של נמרודי.

      אהבתי

  25. כנרת הגיב:

    מעניין, חשוב, מקומם ועצוב.

    ומדוייק, לפחות מזווית מבטי.

    תודה, טל ודבורית.

    אהבתי

  26. נבות הגיב:

    מעטים אמצעי התקשורת בכלל, לא רק המודפסים, שזכאים לחנינה מעונש המוות על תרומתם לשיטה חברתית מושחתת ועצובה. בכל העולם.
    אין טעם לדבר על המובן מאליו. טכנולוגיה וחכמת ההמון מנצחת את העיתון והמדיה.
    יש טעם לחקירה עצמית של התקשורת על היומרה לשרת דמוקרטיה ,שבעצמה היתה אשליה ,ומתבררת כמופרכת ומסוכנת.

    אהבתי

  27. ז'ורז' סאנד הגיב:

    המותג מעריב בדומה למותג בית"ר ירושלים הוא תפ"א לוהט שעובר מיד ליד כשהכשלון ידוע מראש.יש משהו משותף בלהיות בעלים של כלי תקשורת וקבוצת כדורגל שמושך בעלי ממון בחיפוש אחר כבוד מפוקפק ועמדת כוח.

    אהבתי

  28. בונד ג בונד הגיב:

    מעניין. תודה.

    אהבתי

  29. ז'ורז' סאנד הגיב:

    ובינתיים בספרד..

    אהבתי

  30. אורון אורי Oron Uri הגיב:

    אכן פוסט מעניין לאנשים הרבים שאינם מכירים את העיתון. במיוחד את מאחורי הקלעים. מי שלא גדל אל או עבד בעיתון – אין סיכוי או סיבה לדעת את המתרחש.
    גם אני נולדתי אל תוך העיתון הזה…אבא שלי הוא אורי דן ז"ל.
    את שנותיי הראשונות בשנות השישים, העברתי בעיר האורות. בזכות מעריב, שם שימש אבי כתב מעריב.
    בהמשך, בילדותי-נערותי בשנות השבעים, כבן המיתלווה אל אביו למקום עבודתו. עולה ויורד בין הקומות. נכנס לחדרי העורכים, הכתבים, חדר הטלקס, המרכזייה או הארכיון. וכמובן מדור הספורט עם משה לרר.
    את אריה דיסנצ'יק (צ'יק) אהבתי במיוחד. זה היה דור אחר. אהבה אמיתית למקצוע. כבוד. מקצוענות. לא דור הטאלנטים/הכוכבים. עיתונאים! ריפורטרים!
    מעריב היה העיתון הנפוץ במדינה ולאבי היתה הזכות הגדולה להיות חלק ממנו. הוא תרם לא מעט להיותו "הנפוץ". הידיעות והסקופים שהביא. מכים פעם אחר פעם את "הקונקורנצייה" (לשון אחד המכתבים של ז"ק או צ'יק אל אבא שלי).
    זכיתי להיות עד מגיל צעיר ולשמוע את הדברים. לראות את חלקם. היה בי את יצר הסקרנות. התלוותי אל הזקן שלי לא מעט.
    כפי שגיל קיסרי (אותו אני זוכר היטב ממעריב כילד) כתב בתגובתו, יש עוד כל כך לכתוב ולספר על התקופה היפה יותר של העיתון – עד שנות השמונים.
    דודי דור, בתגובתו, האיר לא מעט בתוספת לדברייך טל.
    אם רק אפשר היה, לאגד את.כל האינפורמצייה והסיפורים ולספר את הסיפור האמיתי והמלא של "מעריב". דבר, שלטעמי, חייב להיעשות.
    השבועות האחרונים עם סיפור מעריב, הביאו אותי לנבור באינספור הערימות שהשאיר אבא שלי. מצאתי תכתובות מעניינות, מרתקות – בין כתב צעיר, בועט ונושך (אבא שלי) לעורכים כמו צ'יק וז"ק. אבל גם עניין "המשפחתיות" עולה מהם. הדאגה, העיצות, ההמלצות…מה ואיך להתנהל.
    והעיברית….איזה עברית. ניסוחים של פעם. מרתק. מעניין.

    אני אומר בצער: הכתובת היתה על הקיר. שנים של ניהול והתנהלות כושלת.

    לי, אישית, עצוב לראות את מה שקורה.

    https://m.facebook.com/oron.uri

    אהבתי

    • ללא כל ציניות, פיסות הנוסטלגיה שאתם מציגים כאן אכן נוגעות ללב. וגם תודתי נתונה לכם.
      אלא שלי די לא נוח לקרוא התרפקות כזו על העבר העיתונאי המושלם, בעיתוי האומלל של יום כיפור.

      להזכיר לכולנו, דווקא אותו "דור נפילים", היכה לימים ביושר אמיתי על חטא היותו שופרו של השלטון שהוביל אותנו למלחמת יום הכיפורים.

      אהבתי

      • velvet הגיב:

        נכשלת.
        טל לא כתבה, אף לא ברמז, שמי מהדור ההוא היה מושלם. להפך.

        אהבתי

      • טל הציגה צילום של אביה במטבחה של גולדה. לא צריך לכתוב כלום, כי הצלום הוא גם ה- מ.ש.ל.

        אהבתי

      • קשמיר הגיב:

        למה עיתוי אומלל? דוקא הכי מתאים בעולם.
        יום של התבוננות פנימה, חשבון נפש אם תרצה.
        כתיבה אישית מרגשת, שלא נוגעת במחוזות הצהוב והאגו.
        תיאור שהוא אולי נוסטלגי משהו, אבל מאפשר התבוננות והשוואה, במובן די רחב.
        אפילו אל תקרא, רק תסתכל על התמונות בפוסט ויש לך מסר חזק.
        בעידן הטרום אינטרנטי, לא ראית כלום בלי מתווכים. והם היו (כנראה) הרבה יותר מקצועיים מאלו שאתה קורא היום.
        פוסט מרתק.
        תודה

        אהבתי

  31. לפרקליטו של השטן:

    במקרה הפרטי האישי שלי, כלומר דרך אבא שלי, אם אפשר לאמר זאת.
    אבא שלי זעק/כתב לפחות.פעמיים (אפריל ומאי 1973) שעלולה לפרוץ מלחמה.
    נכון, אמרו לו שהוא נביא זעם, עוכר מסיבות, משוגע. גם צ'יק העורך, שאהב והעריך אותו מאוד.
    ולמרות ועל אף – החליט שאנחנו שבים ארצה, מהשליחות השנייה שלנו מטעם מעריב. כי מקומו כאן. כי עלולה להיות קטסטרופה. מבחינתו, שדיסנצ'יק יפטר אותו.
    וככה, חזרנו לארץ בימים האחרונים של אוגוסט 1973.

    אהבתי

    • תודה אורון!
      כפי שציינתי, הצרוף של הפוסט הזה דווקא ליום כיפור, תוך התעלמות מאחריותה של התקשורת לקטסטרופה, קצת צרם לי.
      תודה רבה על התוספת שלך. אכן אביך היה צדיק בסדום וחשוב מאד לציין זאת, בעיקר ביום זה, כשיש רבים מאיתנו שמבכים גם את המלחמה הארורה ההיא ותוצאותיה ולא רק את מות מעריב.

      אהבתי

    • ראש המדור הגיב:

      חלק ממסמכי אגרנט שנחשפו בשבוע שעבר, כפי שניתן לראות גם בכתבת השער מיום שישי האחרון, הופכים על פיהם במידה רבה את מיתוס "ההפתעה".

      אסטרטגית ידעו גם ידעו ע"פ המסמכים שפורסמו בימים אלה, הן על הכוונות המצריות והן על אלה של סוריה. רק שההנהגה הישראלית נכנסה לשיתוק, אחרי שארה"ב איימה עליה שאם ישראל תתקוף ראשונה גם במצב של "קאזוס בלי"(כבימי 67') , יהיו לכך תוצאות חמורות..
      החשש הזה מהאמריקאים ואיומי קיסינג'ר "אתם לא יורים אפילו כדור אחד ראשונים" בשם ניקסון גרמו להילך רוח ומחשבה של תסכול והורדת מתח כפויה, ומכאן בנקודת זמן מאוד ספציפית לריפיון טקטי של ימי סף תשל"ד והלאה.

      אהבתי

      • מומלץ ממש מכל הלב להקשיב לתוכנית ברשת ב' מאתמול, על הבעייתיות הרבה והמשונה שבחשיפת המסמכים הללו רק לאנשי תקשורת ולא לחוקרים מהאקדמיה.
        מצד אחד רדיו במיטבו וגדולתו במלוא מובן המילה ומנגד החפיפניקיות הנלעגת של העיתונות.
        (הערה זו נכתבה אגב ציפיה נפעמת ונרגשת לכל נמוכי המצח שמאדימים תגובות של אנשי האקדמיה שמואילים ברוב חסדם לצאת ממגדל השן למען נסיון נואל לתקשר עימם).

        אהבתי

  32. מפוטר הגיב:

    טור מרגש, מדויק ואמיתי. ככל שהעמקתי בקריאתו נורא רציתי שיקומו כמה (טוב, הרבה) עיתונאים רציניים, שהתחום יקר לליבם, ושיעשו מאמץ לרכוש בצורה כלשהי את מעריב. כן, זו פנטזיה, עיתון אמיתי של עיתונאים, אבל מי אמר שאסור לחלום?

    אהבתי

  33. בעיני הנמר הגיב:

    טל, פוסט מקסים שצובט את הלב.
    גם אני גדלתי על מעריב, ובאותם ימים לא קיבלת אותו הביתה, ועדיין ההורים שלי היו קונים מעריב כל יום. ואמא שלי שכבר יותר מ 75 עדיין קוראית מעריב.
    הילדים שלי כבר גדלו על עיתון הארץ, וכשהבן שלי יצא לשנת שירות להדריך את הבדואים בנגב במסגרת גרעין של הצופים, אישתי לשעבר ביקשה מהם, והם קיבלו את העיתון (הארץ) חינם למשך השנה. ומסתבר שכשיש בעיתון תוכן, גם צעירים רוצים לקרוא אותו.
    הבן הצעיר שלי שהוא בן 15, יקרא עיתון רק באינטרנט…
    אבא של סבא שלי היה מפריס פרסות בפולין. לסבא שלי היה מוסך לתיקון רדיאטורים. היום יש בקושי 10 מפריסי פרסות בכל המדינה, ואף אחד שפוי לא מתקן רדיאטורים. התהליך בו נעלמים מקצועות, ונוצרים מקצועות חדשים קורה כל הזמן. אז נכון שזה כואב לעיתונאי הפרינט, אבל זה גם מאפשר לדבורית להוציא את הבלוג שלה (אם כי כולנו היינו רוצים שתרוויח ממנו יותר).
    אבל השקיעה של מעריב נעשית מקביל להצטמצמות השוק, היא באמת שילוב של ניהול גרוע בתנאי שוק משתנים. זה בדיוק הסיפור של סאיטקס, וקומברס ו ECI ועד לא מעט חברות שגדלו עם גידול של שוק ולא מצאו את הדרך להשתנות כשהשוק נעלם.
    המקרה היחידי שאני יכול להזכר בו, ובודאי המרתק והמעניין מכולם, הוא כשסטיב ג'ובס לקח חברה שוקעת והפך אותה לחברה הגדולה בעולם ולא רק בשווי שוק.
    אבל היוצא מהכלל מעיד על הכלל…
    בסוף העובדים משלמים את המחיר הכפול – גם אין עיתון וגם אין עבודה בחוץ – כי המקצוע נגמר. והכתובת נמצאית על הקיר – השוק הבא שיפול הוא שוק הפרסום, ואחר כך יפול שוק הטלוויזיה בשידור.
    האינטרנט הופך ומשנה את הדרך בה אנו צורכים חדשות ובכלל צורכים מידע. ויחד עם נפילת השווקים יעלמו מקצועות וייוצרו מקצועות חדשים, ואפשרויות חדשות למי שיצליח למצוא אותם, לעשות כסף או פשוט להתפרנס.
    ורק נקודה קטנה למחשבה. כי יש גם דוגמא נגדית – בתי הקולנוע. ומסתבר שלמרות שאפשר להוריד סרטים (באיכות מעולה), ולהכין פופקורן בבית (במחיר סביר) עדיין שוק בתי הקולנוע פורח. מה שמוכיח שאנשים נשארים אנשים, ותמיד יש שוק ויש אנשים שמוכנים לשלם תמורת החוויה.

    אהבתי

  34. אביעד הגיב:

    טור מחכים ומרגש.
    רק הערה אחת על אדם ברוך – "איש מתנשא ורחוק מהבנת עיתון, אף כי כותב חכם". קשה לומר על מי שערך את "7 ימים" ואת "מוניטין" (ואח"כ גם את "גלובס") שהוא רחוק מהבנת עיתון.

    אהבתי

  35. אבינרי הגיב:

    טל בשן, חבל אולי על מעריב ….אבל את לא התפתחת הרבה, מאז ימיך בפי האתון – עיתון הסטודנטים באוניברסיטה העברית.

    אהבתי

  36. טל בשן הגיב:

    תודה לכל הקוראים והמגיבים- גם באתר, גם בפייסבוק וגם במייל הפרטי שלי. התרגשתי מהמלים החמות ושמחתי לראות שלפחות עולם הדיגיטל חי ובועט:) רבים פנו, הוסיפו, תיקנו ונזכרו. רבים שאלו למה לא הזכרתי נקודות והתרחשויות רבות ומשמעותיות- מפרשת ההאזנות ועזיבת אמנון אברמוביץ, דרך המינויים המופרכים בתקופת זקי רכיב ועוד ועוד- ותשובתי פשוטה-ראשית, לא היה מקום (מסתבר שגם פוסט יש הגבלת מלים…)ושנית- נראה שכמו בכל חווייה טראומטית או מכוננת, מדובר ברשומון- כל אחד והמעריב שלו, כל אחד ונקודת מבטו הייחודית. לי היה חשוב להדגיש כמה נקודות עיקריות (כגון פערי השכר המזעזעים והתחלופות הנואלות של מנהלים ועורכים). אתם מוזמנים לעשות את שלכם. תודה שוב- ובשורות טובות!

    אהבתי

  37. יומטוב הגיב:

    V, גם אם באיחור: תודה לך – וכמובן גם לגב' בשן – על פוסט מרתק וממצה זה שקראתיו בשקיקה רק כעת.
    'פוסטורחים' שכאלו וכמו "מה? קלמן וכו'" שלך, הם העסיס הערב של פרי עטך המענין כמעט תמיד.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s