עיסוקה העכשווי של התקשורת בפרשת אישתון מעורר השתאות, כמו שכתבתי אתמול. במאי 2012 קיבלו כל העיתונים מאישתון את התחקיר, אך לא רצו בו. אולי כי לא רצו לקבל חומרים מאדם שזהותו לא ידועה להם, אולי כי היועצים המשפטיים של העיתון מצאו את התחקיר בעייתי, או כי העורכים מצאו אותו משעמם, ואולי כי אישתון הציב תנאי שלא יגעו לו בטקסט. אולי כל התשובות נכונות, ספק אם אף אחת. זאת ועוד: גם כשפורסמו התחקירים בבלוג שלו הם נשארו בגבולות הבלוגוספירה הישראלית המצומצמת.
העניין בסיפור התעורר רק מאחר שאישתון נחקר ודיווח על כך בפומבי. זה מה שעניין את ציבור התקשורת (והקוראים). פתאום זו פגיעה בדמוקרטיה ובחופש המידע. כן, לגמרי פתאום. הרי יכולתם לטפל בכך לפני שבעה חודשים. העיסוק הפתאומי הזה אומר שאולי עדיין לא המספרים הם המעניינים את התקשורת, אלא החקירה בעלת המאפיינים הקולנועיים והספרותיים, מסך המסתורין וכל זה.
ואז קרה המהפך, וצה"ל דיווח אתמול על מספר המתאבדים השנתי במהלך מסיבת עיתונאים של קצין רפואה ראשי. הדיווח הפך לכות' ראשית בע' הבית של הארץ, לכות' בשער עיתון הבוקר, ולדיווח מפורט על המתאבדים בע' 5. לצד הטקסט הזה של גילי כהן מופיעה פרשנות של ברק רביד הקובעת בכות' "אישתון ניצח". רביד כותב על "פעולות דרקוניות" שביצעה מערכת אכיפת החוק כדי לאתר את אישתון, מברך על עיסוק נוסף בתופעת ההתאבדות בצה"ל, אך מזכיר שזו לא הפעם הראשונה שעוסקים בכך. עמיר רפפורט במעריב תחקר את הדברים בעשור הקודם (תוס': זו הייתה כות' ראשית במעריב ב-17 ביוני 2005: "כל שבועיים מתאבד חייל בצה"ל") וכן עמוס הראל בהארץ. מאז, כותב רביד, שונו הנהלים וצה"ל אסר על חיילים לקחת את נשקם לחופשת סו"ש (על איזה חיילים? על כמה מהם? הרי ברור שהמשפט לא נכון או לפחות לא מדויק).
בהמשך כותב רביד שהסיפור יחזק את מעמד הבלוגרים. זו כבר שטות גמורה. כבר כתבתי ואני חוזרת: מי ינהל את הבלוגרים? מי יקבע מיהו בלוגר "ראוי" שזקוק להגנת הממסד העיתונאי, מי יממן לבלוגר הגנה משפטית חוץ ממנו עצמו (ובצדק!), האם הבלוגר לא צריך לעמוד במה שכלל העיתונאים מחויבים לו, כמו לשלוח חומרים לצנזורה ולבקש תגובות, ועוד ועוד? האם הבלוגרים רוצים בכך? האם הבלוגרים רוצים להיות עיתונאים, בלי מרכאות או עם? כאמור, מדובר בנושא מורכב ו"חיזוק מעמד הבלוגר" הוא משפט סתמי. ובכ"ז מאשים רביד את "מערכת הביטחון", ש"לא הבינה עדיין את השינויים בעולם התקשורת", וש"בלוגרים עצמאיים הם שחקנים לא פחות חשובים מכלי התקשורת המסורתיים, ולפעמים אף יותר".
אחרית דבריו של רביד מצחיקה במיוחד. הוא מציע לאישתון להפיק לקחים, למשל: "ייתכן שאם לא היה מפרסם את צילומי המסמכים המקוריים שנמסרו לו לא היה מסתבך". אתה מתלוצץ עם עורכיך, נכון? הרי בכך בדיוק כשל עיתון הארץ, עיתון שיש בו עשרות כתבים ועורכים ומוניטין רב שנים. אלמלא היה העיתון מפרסם בשערו את המסמך, אחד מאלפים, אותו קיבל אורי בלאו מענת קם, לא הייתה נולדת כלל פרשה זו (תוס', כפי שהזהירה הצנזורית הצבאית). אז אם הארץ כשל, למה מצפה רביד מבלוגר אחד מתחיל וחסר ניסיון לחלוטין?
בסוף דבריו קורא רביד לאישתון להסיר את מעטה האנונימיות כדי שאמינותו תגדל. בסוגייה זו, מודה, אני מתלבטת קשות. אני לא יודעת מה הדבר הנכון לו לעשות (כמי שפשטה מעליה את מעטה האנונימיות אחרי חצי שנה של סבל נפשי). לא ברור למה אישתון כותב באנונימיות, או מהן תוכניותיו העתידיות. מה שכן, אם הוא רוצה להיות עיתונאי ולקבל תגובות מגופים רשמיים, לא בטוח שהם יסכימו לכך, כשמדובר באיש ללא שם. אבל כאמור, העניין מורכב, וכשלעצמי אני לא רוצה לייעץ לאישתון (שפועל כעת מפייסבוק) בנושא זה.
ולווט אנדרגראונד 
ככל הנראה אישתון עלה על קצה קרחון כלכלי לא פשוט אתם שוכחים שתקציב אגף השיקום במשרד הבטחון רק מיעוטו הולך על חללי צה"ל יש המון נכי צה"ל שרובם הם בכלל אנשי קבע שהיה להם קרעכצן בגב והם נכי צה"ל. בהבדל מסוגית החשמל חינם לעובדי חברת החשמל כאן יש באמת המון כסף שרובו (לדעתי) לא מגיע למי שראוי לכך – כיוון שלוועד העובדים היה אינטרס לפתוח את הקריטריונים ולערפל את סיבות הזכאות.
הבדיקה הטובה ביותר שתוכלו לעשות היא לעמוד בשער בית הלוחם באפקה ביום חול או בשבתות ולראות מי נכנס. יש מיעוט של נכים מבוגרים ממלחמות ישראל ורוב מוחלט של חברה צעירים עם "הלם קרב" או נכי תאונות דרכים.
אהבתיאהבתי
רק כדי להרגיע אותך.
גם רוב הנכים המבוגרים הם לא נכי קרבות/אימונים פרופר.
בחשבון הכולל מעל 75% בכל קבוצת גיל הם לא. פה ושם, 48 ו-73, יש סטיה קטנה.
אהבתיאהבתי
אבי נכה צהל משנת 1956 (מבצע קדש) והוא אומר שהסכר לחברות וזכויות נפרץ בערך לפני 5 שנים משיקולי ועד עובדים של אנשי הקבע
אהבתיאהבתי
אולי זה נפרץ אז אבל המשחקים האלה נמשכים כבר עשרות שנים.
מכירה אחד שבתחילת שנות השבעים היה מעורב בתאונונת קטנטנה ליד אזור. החלים תוך כמה חודשים אבל הנכות מחזיקה אותו עד היום. הוא בילה שנים בועדות, באיומים ובמשפטים עד שהצליח לקבל את אחוזי הנכות לרגליים שידע שיקנו לו תכל'ס לכל החיים. בתאונה עצמה הוא שבר ברך אחת. הבן אדם המשיך לאחר שהבריא לשחק כדורגל.
קצבה חודשית.
רכב כל X שנים.
פעם היו מכשירי חשמל, אין לי מושג אם זה עדיין נמשך.
הנחה בארנונה.
פטור/הנחה באגרות שונות ומשונות.
מענקי חתונה וכו'.
עזרה בדיור/משכנתה מוזלת.
עזרה לילדה בזמנו.
הבראה כל שנה, בית קיי או ים המלח.
מתקני בית הלוחם בחינם.
סידרו לו עבודה שכמובן אי אפשר לפטר אותו, באיזה מפעל בטחוני ולדעתי כבר עשרות שנים הוא לא עושה שם כלום, כאילו מבקר איכות או משהו.
ללא קשר אליו כיום כמעט כל איש קבע (בכירים מאוד בעיקר) שמשתחרר עובר, במסגרת טופס הטיולים, גם ועדה לבירור אחוזי נכות. ככל שהדרגה גבוהה יותר אז האחוזים ניכרים. מחברים לא רק פציעות/פגיעות צבאיות אלא גם כל מחלה/ות אחרת/ות שאסף במשך השנים. בזמנו התפרסם שבאיזה שהוא שלב אריק שרון הוציא מהם אחוזים – במקרה שלו, להבנתי, זה היה בנסיון להגיע לאחוזים גבוהים כדי לקבל פטור מהותי מתשלומי מס הכנסה.
אהבתיאהבתי
אני חושב שפרסום הנתונים על מספר המתאבדים מחטיא את העניין העיקרי (למרות שזה גם עניין). העניין העיקרי לטעמי הוא תעשיית "הנופלים", אשר בשנים עברו הייתה אמיתית אבל בהעדר מלחמות ובריבי מקרים אחרים ולא קשורים הפכה למלאכותית עד כדי לא אמינה. לצערנו ולשמחתנו, מזה שנים רבות, אחוז הנופלים "האמיתיים" הוא קטן מאוד יחסית למניין "ההרוגים" השנתי. לטעמי, זו הנקודה הבעייתית והשערורייתית כאשר משווים את הכותרת המתפרסמת "נוספו השנה 126 נופלים" וכאשר פורטים זאת לנתונים (אשר לא מתפרסמים) ומגלים שהיו שני נופלים, עשרות מתאבדים, מעט נרצחים, מעט הרוגי תאונות דרכים ועוד מספר נכי צהל שמתו והוכרו בדיעבד כנופלים…וזאת בלי לדבר על זה שכמות המאבדים היא פיקטיבית מכיוון שרבים מהמקרים מוגדרים כ"חשד להתאבדות", שכולנו מבינים שמדובר כאן במכבסת מילים כאשר לכארוה סיבת המוות היא "אחר". לכן, למעשה מדובר כאן במעין ספין, לראייה, היום בגל"צ אצל רינו צרור דנו במספר המתאבדים שיורד/עולה לאורך השנים, בלי לדבר בכלל על אמינות המספרים (השנה 14 עד כה אבל כמה מקרים הם "חשד להתאבדות"?) וכמו כן, נעדר לחלוטין מהדיון נושא ה126 נופלים לעומת האמת…כך צה"ל מרוויח נקודות אמינות ופתיחות (שזה מבורך) אבל למעשה את הנתונים המטוייחים האמיתיים משאיר באפלה…
בשורה התחתונה מעניין יהיה לראות ירידה חדה בכמות הנופלים השנה (שוב מניפולטיבית) כאשר ישימטו את מספרי המתאבדים, ובעיקר נכי צה"ל וזכאים שונים שנפטרו בשנים קודמות והוספו בדיעבד לרשימות בשנה החולפת.
בכל מקרה, נקווה שכל המספרים ללא קשר לסיבות המוות, ישאפו לאפס.
אהבתיאהבתי
כשצה"ל מוציא את מספר המתאבדים השנתי זה כולל את כל ה"חשדים".
ה"חשד" זה בשביל המשפחה. צה"ל, כאמור, מנהל רשימות כפולות.
אהבתיאהבתי
אני ממש לא הבנתי את זה כך (לא נראה לי שניתן לדעת בהתחשב בחוסר השקיפות). אם זה המצב, אז זה טוב, מכיוון שאז אכן יש ירידה משמעותית בכמות המתאבדים, בכל מקרה, כפי שכתבתי קודם, לדעתי המתאבדים זה ניואנס בתמונה כוללת שמאלצת כמות "נופלים" גדולה מאוד, זאת משיקולים שונים ומשונים לרבות להערכתי תקציבים תקנים וכו'…בעוד למעשה ישנם נופלים בודדים אפילו אם כוללים תאונות מבצעיות (בשאיפה שהמספרים הנ"ל ישארו נמוכים).
אהבתיאהבתי
זה ברור וידוע שנים רבות.
לא צריך את אישתון ומסמכים מסווגים בשביל זה.
זה לא אינטרס של מערכת הביטחון – להיפך – זה עולה לה הון תועפות.
זה בראש ובראשונה אינטרס כלכלי של המשפחות, וראה גם את הקרבות המתחוללים בין משפחות השכול.
אהבתיאהבתי
אני לא בטוח, זה ידוע שתקציב אגף השיקום וההנצחה הוא מהגדולים במערכת הבטחון, אם אני לא טועה סדר גודל של מיליארדים, בין השאר אני מניח שלא מעט כח אדם מעורב בכך, ולכן משפחות רבות מתפרנסות מכך בנוסף כמובן לחללים/הרוגים/פצועים ומשפחותיהם. הנקודה המהותית באמת בעיני היא שדין חלל בקרב כדין נהג שיכור שחזר ממסיבה והתנגש בקיר אבל היה בשירות צבאי וכו׳. זה דיון רגיש מאוד אשר לדעתי אף אחד מהמערכת לא יעיז ולא מעיז לנסות ולתקן את העוולה הזו שמוזילה את דם החללים ״האמיתיים״ ומאדירה לעיתים הרוגים אשר בינם לבין הילה צבאית והרואית אין אף לא דבר. פרשת אישתון הנוכחית לא הייתה מתקיימת, אם היו עושים סדר בעניין הזה. כאמור, אף רמטכ״ל לא יפגע בחברים שלו ויקומם עליו את ההורים והנכים שלא לדבר על שר בטחון (לרוב בעצמו רמטכ״ל לשעבר) שבנוסף לחבריו בצבא לא יסכן את הפופולריות שלו בציבור לטובת צדק שכזה. לצערי זה כנראה מס הרואיות שנמשיך לשלם, כמו שכבר שכתבתי, בעשרים השנים האחרונות, רוב אלו שמקבלים את התגמולים זוכים מן ההפקר ולא בגלל שנפגעו בהגנת המולדת או משהו שדומה לזה.
אהבתיאהבתי
הסוגיה הזו עולה מחדש כל יום זיכרון.
אהבתיאהבתי
אתה לא יודע כמה שאתה צודק ראה תגובה מפורטת בהמשך..
אהבתיאהבתי
שלום דבורית,
אני חושב שהוחמץ שזה ממש לא ניצחון. מראש אמרתי שאם הם יתנו רק את מספר המתאבדים, אין בכך בכדי להוכיח את נכונות המספרים. צריך את כל החללים בשביל לעשות בדיקה רצינית. ההתעקשות שלהם לא לשחרר (בתור התחלה) את 126 השמות של החללים שהם טענו שנפלו עוד לפני 7 חודשים, היא בלשון המעטה, מטרידה. זה גם לאחר שהבהרתי שאני (ונדמה לי שכל הציבור) מוכן לקבל נאמר מספר חללים קטן כלשהו שהוא על תקן "מסווג".
אני גם מאוד מוטרד מהעובדה שארבעה ימים לפני סוף שנה, לא ניתנו המספרים ל-2012 באותה ישיבה. אני לא יודע אם זה אומר משהו או לא, אבל ייתכן שהם אמרו "ניצא עם זה עכשיו, עוד ארבעה ימים לא יבקשו את המספרים של השנה".
לגבי זה שהצגתי את המסמכים,
הצגתי רק מסמך וחצי והשחרתי את מרביתו, כך שלעומת מקרה הארץ, לא היה ניתן להגיע אל המקור דרך המסמך (וכמובן שגם מטעמי צנעת הפרט של המשפחות). אני כמובן לא מסכים עם רביד בנושא. לדעתי בלי להראות לפחות דוגמית מהמסמכים, הקורא נותר עם המספרים בלבד, שזה בעצם מה שצה"ל עשה עכשיו – שיחרר מספרים בלבד ואומר "תאמינו לי".
בכל זאת, לא שפכתי את כל המידע פתוח סטייל ויקיליקס, אבל מידה מסויימת של שיתוף עם הקורא היא הכרחית ואני חושב שלהפך – חייב העיתון לפרסם את המסמכים (או חלק מהם).
לגבי ההגנה על חופש המידע, בלוגרים וכולי,
א. זה לא חופש מידע שאחרי חקירות ולחץ תקשורתי, מוציאים איזה מספר חלקי. חופש מידע זה אתר אינטרט ברור ומסודר, המציג את כל המידע ומאפשר פילוחים לפי סיווגים שונים, כך שהציבור יוכל לבדוק שהכל כשר. אדגיש שהם אפילו לא מצהירים שהם מסרבים לשחרר את המספרים המלאים. הם פשוט מתעלמים מהבקשה ומשחררים מספר חלקי, בתקווה שהציבור יתבלבל.
ב. אני מזכיר לך שההבדלה שאת עושה בין בלוגרים לעיתונאים איננה מעוגנת בחוק. למעשה, אין כזאת הבדלה ובפועל אלו בתי המשפט שמגדירים האם העבודה היתה עיתונאית ומתוקף כך האם במקרה המסויים יש לתת את ההגנות המתלוות לכך. כך שהבעיה היא לא הגנה עלי או על בלוגרים, אלא הגנה על העיתונות בכלל, לא משנה באיזה מדיום ולא משנה מי הכותב. כל עוד הכתיבה נוגעת לדבר שיש לציבור זכות ועניין לדעת והיא אינה פוגעת בחוקי מדינה (מלבד ההתאפשרויות הניתנות מתוקף חופש העיתונות וכדומה), העבודה צריכה להיחשב עבודה עיתונאית. האם האדם עצמו הוא עיתונאי? זו כבר שאלה פחות חשובה. יש עיתונאים עם תעודת עיתונאי שאני לא מחשיב ויש בלוגרים שאני כן מחשיב כעיתונאים. זה כבר שולי.
במאבק משפטי על נושא מסויים, זה הנושא ומה שנכתב לגביו שצריך להגדיר את ההגנות ולא זה שאני שייך לאיזו קליקה או תחת הגג של איזה עיתון.
דמייני לעצמך שהזכות להגנה עצמית הייתה ניתנת רק לאדם שהוא בעל תעודת שוטר. איזו מן הגדרה זו? אם במקרה הספציפי הפעולות שנעשו עונות להגדרה של כח מינימלי נדרש, הרי שמדובר בהגדרה עצמית. אלו הפעולות שצריכות להגדיר את ההגנה המשפטית, ולא עושה הפעולות.
וזה לדעתי השינוי החקיקתי הברור הנדרש בישראל בנושא.
אהבתיאהבתי
מסכימה איתך שזה לא ניצחון.
באשר לעיתונאי/בלוגר, הסוגייה הרבה יותר מורכבת לטעמי מכן חוק, לא חוק. אבל זה לא לעכשיו.
אופס, הכי חשוב, שכחתי: לא נעים לי להגיד את זה, אבל חיילים רבים (יחסית, יחסית) מתאבדים בסילבסטר. אני מקווה שלא אגרום באמירה זו נזק.
הסיבה שלא קיבלת נתונים של כל השנה היא שהיא לא הסתיימה. זה כה פשוט.
אהבתיאהבתי
לפני או אחרי 12 בלילה?
זה קריטי לסטטיסטיקה השנתית.
אהבתיאהבתי
כמו שאמרתי, יתכן והם ישחררו בעוד ארבעה ימים נתונים של השנה החולפת. בדרך כלל זה לא ממש קורה. אני רק אומר שזה נראה לי מוזר שהם לא חיכו ועשו את הכל במכה אחת. זה שהשנה לא הסתיימה בכלל לא רלוונטי. הביטוי "עד כה" מאפשר היטב לספק נתונים לציבור מבלי שיגיע איזה תאריך חסר משמעות. לא מדובר על איזה נתון מורכב שיש לאסוף אלפי נתונים ולנתח, אלא מספר שאמור להיות נגיש בכל רגע נתון. אבל נראה מה הם יגידו עוד כמה ימים. בעיתונים הם אמרו ש-2012 ממשיכה את מגמת הירידה.
אהבתיאהבתי
זה נכון. "עד כה" יש השנה מגמת ירידה. אבל הסילבסטר בפתח, לא עלינו.
אהבתיאהבתי
אין גם שום חוק שאומר שברגע שפתחת בלוג הינך נחשב לעיתונאי או אמור לסכות בהגנה מתוקף עשייתך העיתונאית בעיני עצמך.
כלל גם לא ברור לי מדוע צה"ל צריך לשתף אתך פעולה, שלא לדבר על כך שההקבלות שאתה עושה בין עבודתך לזכות להגנה עצמית הן מגוחכות .
יותר מכל מה שחמור בעיני הוא שאתה מבקש מכל סביבתך לנהוג בשקיפות מרבית בשם הדמוקרטיה וחופש המידע ועוד כל מיני אילנות גבוהים בשעה שאתה עצמך מסרב להזדהות ומסתתר מאחורי שם בדוי.
אהבתיאהבתי
החוק אינו מגדיר מהו עתונאי, אלא בתי משפט עסקו בכך ובפסקי הדין התייחסו לעיקרון של חופש העתונות ולא קבעו מיהו עתונאי.
מכאן אפשר להבין שבלוגר שעושה עבודה עתונאית, עשוי לזכות להגנת בית המשפט.
אהבתיאהבתי
אתה צודק לגמרי. הבעיה היא שאלות היסוד. מיהו עיתונאי, או מהי עבודה עיתונאית. אתה מסכים איתי שצריכים להיות קריטריונים? אני מאמינה שכן.
אהבתיאהבתי
פוסט נכון ומדוייק. בהארץ אלוף בן ימשיך לכתוב את עצמו לדעת מבלי לראות את הדבשת שלו ושל העיתון אותו הוא אמור לערוך. אם ברק רביד ימשיך כך הוא עוד עשוי להיות עורך הארץ מתי שהוא, מיד אחרי שבן יהפוך להיות בלוגר במשרה מלאה ויממש אולי את חלומו הרטוב להיות מלך הבלוגוספירה.
אהבתיאהבתי
הפרשנות של רביד עלתה לרשת.
עוד משפט תלוש שלו:
איך זה מסתדר?
אהבתיאהבתי
העיסוק הפומבי בהתאבדויות מגביר את התופעה והסתרת האמת מהציבור על ידי רשויות הביטחון אטומות הלבב נדרשת ומומלצת. פרשיה מוזרה.
אהבתיאהבתי
איך מגביר? אולי מצמצם?
בוא נניח שיש 24 התאבדויות בשנה.
זה יותר הרוגים מבפעילויות ביטחון, לא?
אהבתיאהבתי
התאבדויות מביאות לעוד נסיונות. אם הצבא מנסה לטשטש (אני מקווה שכן) את מימדי התופעה צריך להגיד תודה. לגבי סיבות המוות כמו תאונות אימונים ותאונות דרכים צבאיות -אני בעד השקיפות כי אפשר למנוע ולשפר עירנות ונהלים. לכן ההתמקדות דווקא במקרי ההתאבדות לא ברורה. עדיף לדעת כמה התאבדו ולסכן את חייהם של צעירים נוספים?
אהבתיאהבתי
כמובן שמעמד הבלוגרים התחזק – הרי צה"ל (במידה מסוימת בניגוד לתחזיתך) נכנע לרעש התקשורתי, התייחס לעניין ופרסם נתונים!
אהבתיאהבתי
תחזיתי התייחסה רק ל-126 השמות שאישתון מחפש, ובתמורה הבטיח לשבת בכלא. נתוני ההתאבדויות פורסמו בפורמטים שונים (שלא היו מקובלים על אישתון) בעבר.
אהבתיאהבתי