פוסט אורח/ האסיר X ואבק חסמב"ה

מאת רועי פלד

בעידן האינטרנט אין יותר משמעות לצנזורה ולצווי איסור פרסום

הטענה הזו, בוורסיות כאלה ואחרות, נשמעה ברחבי הרשת בעקבות פרשת בן זיגייר, כמו שנשמעה לאחר פרשת ענת קם, אמיר מח'ול, העיתונאי שנחשד (ונוקה מחשד) באונס ועוד שורה של פרשיות. אבל היא לא נכונה. לא שאין בה כלום, אבל מכאן ועד לטעון שאין משמעות לכלים (הבעייתיים מאוד) של צנזורה ואיסור פרסום המרחק גדול. האמת היא שהתקדמנו הרבה פחות משאנחנו אוהבים לחשוב.

ראשית יש לזכור שהפרשה הנוכחית, כמו רוב הפרשיות האחרות, הגיעה לבלוגוספירה ולרשתות החברתיות רק אחרי שנחשפה בכלי תקשורת ותיק ומכובד בחו"ל. בשביל להביא לארץ מידע שפורסם בחו"ל אין צורך באינטרנט. סיפור ענת קם הופיע בבלוג זר, וכתבה עליו עיתונאית ידועה, וצו איסור הפרסום עליו בוטל בישראל אחרי צעד מחאה של ידיעות אחרונות. שמו ותמונת כף ידו של מרדכי ואנונו יחד עם תרשימי הכור-לפי-דיווחים-זרים בדימונה לא הגיעו לציבור באמצעות טוויטר. הם הגיעו מהר למדי, לציבור הרבה יותר גדול, באמצעות הדפים הראשיים של העיתונים היומיים, לאחר שהסנדיי טיימס חשף את הסיפור ראשון. רוצה לומר, גם בעידן הפרה-פייסבוקי ידיעה מעניינת שפרסומה בחו"ל דינה היה לעלות ארצה במוקדם או קצת פחות מוקדם. ייתכן (וייתכן שלא, זה מצריך בדיקה עובדתית) שפרק הזמן מהפרסום בחו"ל ועד הפרסום בארץ התקצר. חידוש דרמטי אין כאן.
Vanuunu-Article

עד כניסתם לפעולה של כלי תקשורת זרים, צווי איסור הפרסום נוטים להחזיק מעמד לא רע. מי שמצוי בנבכי הרשת ויש לו את החברים הנכונים בפייסבוק, עשוי לקבל את המידע קצת מוקדם יותר מאחרים. אבל בין זליגה כזו של מידע, ובין פרסום בכלי התקשורת הממוסדים, יש מרחק עצום, עם כל הכבוד שאנו רוחשים לבלוגרים זריזים ונועזים. ברוב המקרים, לא בכולם, אלה ממחזרים מידע שפורסם בעיתונות הממוסדת, וכשמוסרים צווי איסור הפרסום זה ברוב המקרים הודות לפניות של העיתונות הממוסדת לבתי המשפט.

כיצד אם כן מחזיקים צווי איסור פרסום מעמד משך זמן כה רב? כיצד מזה שנתיים לא הצליחו לכל הפחות לצמצם את תחולת הצו בפרשת זיגייר? חשד מתגנב ללב שבמקרה כזה, שפרטיו ידועים לעיתונאים רבים, הלחץ להסרת צו איסור הפרסום לא גדול מדי. בלעדיות ממילא לא תהיה לאף אחד, וכל עוד יש צו גם אפשר להיות שקטים ובטוחים שהמתחרים לא יביאו את הסיפור לפנינו. לעומת זאת צו איסור הפרסום שומר על היררכיה נעימה בשוק המסחר במידע. עיתונאים, פקידי ממשל במשרדים מסוימים, עסקנים פוליטיים בדרגות ביניים ומעלה, לוביסטים, יחצ"נים ושאר ירקות ממזנון הכנסת נהנים בדרך כלל מגישה למידע עסיסי האסור בפרסום. מה רע? את המידע הזה הם חולקים עם חברים ומקורבים שמתמלאים הערכה לקרבתם לצלחת. הם סוחרים בו עם מקורות אחרים שהם רוצים להרשים אותם בידיעותיהם. הם מדברים בקודים בבתי קפה תל-אביביים ונהנים מקצת אבק חסמב"ה. מאבק נחרץ ותקיף למען הציבור הרחב יכול לחכות.

במצב הזה לממשלה יש סיבות מקיאווליסטיות טובות להמשיך ולבקש צווי איסור פרסום. גם אם במעגלים רחבים של יודע ח"ן המידע מסתובב חופשי-חופשי, הציבור הרחב במרכז המסחרי בקרית גת, במקדונלדס בצומת גולני וגם במדרגות הנעות של מגדלי עזריאלי הוא לא חלק מהעניין. שאלו היום את האנשים ברחוב מיהו בן זיגייר, אני מהמר שכמה עשרות אחוזים מהנשאלים אינם יודעים את התשובה. אם תשאלו את זה כשהמידע הסתובב רק ברשתות חברתיות באינטרנט, שיעור הלא יודעים יהיה כ-90%. פייסבוק, טוויטר ושות' מציבים אתגרים חדשים למסתירי המידע, אבל הם רחוקים מלהכריע אותם. הציבור הרחב לא מחפש את המידע באופן פעיל ולא מתעניין בו עד שהוא נשקף משערי העיתונים היומיים ומפתיחי מהדורות החדשות. הציבור הרחב זקוק לעיתונות ממוסדת שתיאבק, מתוך תחושת שליחות ציבורית, כדי להביא לו את המידע.

רועי פלד הוא משפטן

אודות דבורית

שום דבר מיוחד
פוסט זה פורסם בקטגוריה פוסט אורח, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על פוסט אורח/ האסיר X ואבק חסמב"ה

  1. אורן הגיב:

    אחת הבעיות של צא"פ שהם נותנים עדיפות למקורות לא אמינים, שזה קצת בעיה.
    באשר למעגל היודעים הרחב, הוא מעט בדיוני. לא מעט שטויות אפשר לשמוע מאנשים הנמצאים במערכות, עכברי מזנון כנסת וקצינים בכירים.
    במשאבים המוגבלים של התקשורת צא"פ יוצר בעיה האם להמשיך לאסוף ידיעות בנושא, מבלי לדעת מתי ואם בכלל יהיה ניתן לפרסמם.
    רצוי שהידיעות יפורסמו, ולציבור בדרגנועים של צומת גולני תהיה האפשרות לבחור אם הוא רוצה לדעת.

    אהבתי

  2. יונת דשא הגיב:

    האבחנה בין הציבורים מדוייקת ונכונה.
    המפתיע הוא שדווקא הלוביסטים, המקורבים ושאר הפטפטנים בפוטנציה שומרים על דום שתיקה. מעניין אם הציות נובע מהפחד שינשלו אותם מהמקור או תחושת הייחוד והשותפות לעומת הציבור הקרית-גתי.

    לגבי ה"התקדמות"- אני לא בטוח שאני מסכים שטוב כל כך "להתקדם". אם מידע מסויים שומר עלינו כשהוא חשאי אני מעדיף שיישאר מחוץ לידם של עיתונאים. מצטייר כמיושן, ערכאי, מרובע, שמרני- אבל חי.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s