היה זה החודש הנפלא, המרגש, המלחיץ וההיסטרי ביותר בחיי, אני חושבת, אם אני עושה סקירה מהירה לאחור.
הייתי בכמעט שבועיים חופשה מהבלוג (כיפאק היי), אבל עבדתי בהם קשה רצח על הסרט שלי, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן.

הייתי ביפן. מצאתי את נוריקו-סאן. זה היה שיאו של התחקיר והעבודה על הסרט, שנמשכו בדיוק שלוש שנים. לא זה המקום לתאר את כל פתלתולי העלילה, מי שרוצה יכול להיכנס לקישור שלמעלה, ולקרוא לאחור. קצת מאתגר, אני יודעת.
עם תום פרק יפן, שצולם כמובן דקה אחר דקה, תמו פחות או יותר צילומי הסרט. השלב הבא הוא עריכה, ואני מקווה שיתחיל במהרה בימינו אמן.

מה שחסר לי עדיין זה כסף. מעולם לא נתתי לעובדה פעוטה זו להפריע לי בחיי, אבל פה מדובר בעניין סבוך וכבד יותר. אז כן, עושים מאמצים וגיוסים, אבל זהו הנטל העצום על גבי (ולא רק) כעת.

כך שצר לי שאין לי הרבה מה לומר על ענייני תקשורת, למעט כל מה שאני חושבת עליה עד היום, שזה לא הדברים הכי טובים בעולם. מלחמה לפתחנו, אולי, ושנה חדשה גם היא בוטשת ברגליה מעבר לפינה.

נקווה שיהיה טוב יותר, ושאוכל להזמין את כולכם לבכורה, במהרה, אמן.

תודה רבה לכל קוראי הבלוג ולתומכיו, שלא נטשוני אף ביושבי ביפן החמה.

בצילום: אני בקימונו של נוריקו, בערב הסיום של הצילומים והפרידה מכל האנשים שסייעו להפקת הביקור ביפן.

ולא לשכוח להזדרז ולתדלק, לחזור מהר הביתה ולצפות בעוד שעה, 23:00, בערוץ 10, כך ראינו.
ואחר כך לגלוש לאחור ולקרוא אצבעות שחורות ואת הפוסט של שישי, יש לנו שר אוצר מצוין. בקיצור, הרבה עבודה יש לכם הלילה.