מתוך העמוד של מיה שילון בפייסבוק.

לכבוד השר פירון שלום רב.
שמי מיה, אני עורכת לשונית, סטודנטית לתואר שני בלשון באוניברסיטת תל אביב ומורה ללשון בתיכון "כצנלסון" בכפר סבא. את מכתבי אליך החלטתי לכתוב בנוסח חיבור טיעוני של תלמיד ישראלי ממוצע בימינו. ראה הוזהרת.

……………………
שלום רב,

קראתי על העובדה שחשבתה לאחד את שתי הבגרויות של לשון וסיפרות לבגרות אחת ורציתי להביעה את התנגדותי לכך. אני מודעת ביותר לעובדה שמקצוע הלשון היא אחת הבעיות הקשות של התלמידים של תקופתנו וזה קורה בשל שהתלמידים של היום לא הכי מתייחסים חשיבות לשפה אותה הם מדברים ומשתמשים כי בעיקר מה שחשוב להם הוא שיבינו אותם וכמו כן הם טוענים שלדבר ברמה גבוההה זה "פלצני" ולא יאה.

להתנגדותי הנ"ל מספר סיבות והנה הן לדלקמן:

ראשית כל לדעתי העניה, אין כל קשר בין סיפרות ולשון, חוץ מהעובדה, ששתיהם הינם בעברית. מאידך גיסא המורים שמלמדים סיפרות לא יודעים לשון וכך גם ההיפך הוא הנכון.

שנית כל, על פי מיטב דעתי, המקצוע הלשוני הוא מקצוע חשוב מאוד בגלל מספר הסיבות הבאות:

1. זוהיא הינה השפה שלנו שבה אנחנו מדברים ביום יום ומביעים את עצמנו ואת צרכינו השונים וחשוב מאוד שנידע כיצד לעשות זאת באופן המקסימלי וההכי טוב ביותר.

2. אם התלמידים לא מבינים את הנקרא שהם קוראים וגם לא יודעים איך לבטות את עצמיהם אז כך גם כן הם לא יוכלו להצליח במקצועות האחרות שאפילו לא קשורים בכלל בלשון. אביא נימוק לדבריי בכך שאדגים שאים למשל תלמיד נבחן בביולוגיה והוא איננו הבין את השאלות אז גם אם הוא יודע ביולוגיה מעולה הוא לא יכל לענות טוב עליהם כי הוא לא הבין וגם אם הוא הבין את השאלות והוא לא יודע להתבטות אז יהיה לו קשה להוחיח את מה שהוא יודע.

יש הטוענים כי לאחד בגרויות הוא דווקא רעיון מאוד טוב ואפילו נהדר כי אז יהיה פחות עומס על התלמיד אבל ברצוני להפריח את טענה זו בכך שאני יגיד שזה רק ייצור נזק שיהיה קשה לתקן בעתיד והרמה הכללית של כל התושבים בישראל תיפגע.

לסיכום דבריי אני סבורה שלא מן הכדאיות לאחד את הבגרויות של לשון וסיפרות.

……………………

אם הגעת עד לכאן – אני מסירה בפניך את הכובע.

כפי שכתבתי, כך נראה חיבור ממוצע של תלמידי כיתות י"א המת(ב)קשים לנסח טענה, לנמקהּ, להציג את טענת הנגד ולהפריכהּ (מטלת חובה בבגרות שאלון ב'). זה כמובן בהנחה שהם הבינו את ההוראה שעליהם למלא.

כבוד השר, אני בעדך. כוונותיך טובות ומובנות. גם לבי יוצא אל תלמידינו אשר כורעים תחת הנטל ומנסים לתמרן בין שלל מטלות, חובות, מחויבויות, לחצים והורמונים. גם אני מאמינה ש"תפסת מרובה – לא תפסת". הלוואי שהשפה המצויה בפי תלמידינו הייתה טובה ועשירה מספיק כך שיכולנו לראות בה רק כלי שרת ולא המטרה עצמה, אך אנו רחוקים מכך שנות אור. לא אכביר מילים בעניין חשיבות השפה ותרומתה לתרבות, לאחדות ולזהות הלאומית שלנו. עשו זאת כבר טובים ומכובדים ממני. אומר לך רק זאת – נכון לעכשיו, מקצועות הלשון הם עמוד השדרה של כל המקצועות רבי המלל בפרט, ושל עתידם המקצועי של ילדינו בכלל. אנו חיים בעידן שבו לעתים קרובות (איכות) חיים ומוות נתונים ביד המקלדת. לימודי התחביר (היכולת לבנות משפט, בסיסי מכך – להבין מהו משפט), שם המספר ונטיית הפועל, הגייה נכונה, קריאת ניקוד בסיסי, שיפור אוצר המילים והניבים וכמובן רכישת מיומנויות ההבנה, ההבעה ויכולת ההתנסחות של ילדינו – כל אלה הם ראשונים במעלה בחשיבותם. לא רק שאין לנו האפשרות לצמצם את מספר שעות הלימוד של לימודי העברית, אלא טוב נעשה אם נגדילו.

בברכה ובכבוד רב,
מיה שילון