חופש הכתיבה של דנה ספקטור

פורסם בתאריך 2 במרץ 2014 מאת דבורית

אני לא בנאדם של טוויטר. אני משגרת לשם יוםיום את כל הקישורים לפוסטים, לעתים ממש רחוקות יוצא לי לעקוב אחר דיון זה או אחר, וזהו. אתמול היה זה אחר הדיון על הסולידית, מאחר שהייתי מעורבת בו בעקיפין. עוזבת כל מיני נושאים אחרים שעלו שם (מתאפקת!), ומתמקדת בדבריה העצובים של דנה ספקטור:

dana2


בתשובה לכותב נאצי פעמוני, על שהיא חיה את רוח המפקד בידיעות עונה לו דנה: "אנשים יידהמו לדעת כמה חופש קיבלתי… כולל הפצרה שאפסיק לכתוב כבר על שטויות, ואהפוך לפוליטית יותר".

זהו המשפט הכי חסר מודעות שנתקלתי בו באחרונה. ספקטור חווה חופש כתיבה כהפצרות של העורכים שלה "שתפסיק לכתוב על שטויות". מהן שטויות אלו, לדעת עורכיה? גידול ילדים, אהבה שמתה, אהבה שנולדה, התמודדות עם חיי משפחה אלטרנטיבית – ילדים שגדלים עם כמה הורים אל מול בתה הביולוגית היחידה – גבולות שונים בחיים, ועוד. כל אלו הן שטויות בעיני עורכיה, שמציעים לה לכתוב על פוליטיקה.

שהרי הפוליטיקה נשגבת יותר מהשטויות האלו של החיים. פוליטיקה היא לא אוסף של תככים מגעילים להפליא של כסף ויצרים ואגו ומשחקי שליטה ומעשי שחיתות ומרמה ורמיסת האחר שעולים בחייהם או באיכות חייהם של מיליונים, כמו שמתאר אלדד יניב בטוריו. כתיבה פוליטית היא שגיבה בעיני העורכים של ספקטור, והיא גאה בכך שהפצירו בה להצטרף לחבורת מלחכי הפנכה, העיתונאים הפוליטיים שניזונים מפצפוצי אורז ומחרושת שמועות ומהדלפות שגם החברים שלהם מקבלים, ומבחישה בחדרי חדרים. גועל אמיתי שאין לו שום ערך מוסף על פני הכתיבה של ספקטור על גברים וילדים וחתולים ונעלי עקב.

וחבל מאוד שספקטור, שרואה עצמה כאישה עצמאית בכל מובן שהוא, לא רואה את זה, וגאה בחופש שניתן לה. לא, לא ניתן לך שום חופש. ניסו לכפות עליך דוקטרינה מסוימת, כדי להכפיף אותך לסולם ערכים מעוות.

וזה עלוב כמו ביקורות-בלאי רפטטיביות על נושאים המופיעים בעיתוני נשים במרכאות, המשיאים עצות בענייני לבוש, טיפוח המראה, פסיכולוגיה ועוד. אותם מבקרים, שמטרתם היא רק להעצים נשים, קוראים לאוורור המוח רק מאמרים של אווה אילוז. חיי היום יום הנחותים והפעוטים זרים להם, מתחת לכבודם ולהדרת האינטלקט שלהם. לכן הם יכולים לשבת במגדל השן המעוששת שלהם ולצקצק בגועל נגד סייל בזארה בכל פעם שנגמרת להם התחמושת באשפת החצים.

אודות דבורית

שום דבר מיוחד
פוסט זה פורסם בקטגוריה דו"ח מיוחד, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

44 תגובות על חופש הכתיבה של דנה ספקטור

  1. פינגבאק: החיים הם שיר | ולווט אנדרגראונד

  2. יניב מתל אביב הגיב:
    2 במרץ 2014 בשעה 16:03

    מתקפת טרולים על האתר.
    בעעאעאעאע

    אהבתי

    להגיב
  3. אורן הגיב:
    2 במרץ 2014 בשעה 12:58

    נוצר שרשור מוזר שהתחיל בקפיטליזם, והגיע לפוסט המיוחד הזה. כל אחד תופס בזנב הציוץ, ומדבר על מה שחשוב לו.
    אישית אני תומך ידוע בשחיה חופשית בין נושאים ללא התחשבות בדירוגי חשיבות. אם הכרחתי את ולווט לעסוק במיילי, עשיתי את שלי.

    אהבתי

    להגיב
  4. אובזרבר הגיב:
    2 במרץ 2014 בשעה 12:14

    V בכל הרצינות , מאחר ומסרת פרטים על תנועותיך ביום הבא קחי בחשבון שהאיש הזה מסוכן.

    אהבתי

    להגיב
  5. nurit הגיב:
    2 במרץ 2014 בשעה 11:41

    כל מילה בסלע דבורית. הפמיניסטיות הראשונות כבר קבעו (ובצדק) שהאישי זה פוליטי. חבל שנשים לא הפנימו שמה שהן חושבות, עושות,
    ומתנהלות בספרה הפרטית והציבורית זו פשוט פוליטיקה אחרת פוליטיקה מנקודת מבטן של הנשים.

    אהבתי

    להגיב
  6. מיקו הגיב:
    2 במרץ 2014 בשעה 10:41

    מה לעשות, מאחר ואני נטול העוצמה שבבירור נובעת פנימית מכל נקבוביותיך (וסליחה על הפמיליאריות, אבל אם הבנתי נכון לנפשך, הרי שיש לכולנוהזכות המולדת להתייחס לנקבוביות אחרים), אינני מעז להרים מקלדתי כנגד בעלי הבית (כאן או בכל בלוג אחר) ולכן אני טרולי. מעין מזוודה קטנטנה נגררת, שכל יכולתה הוא לשאת מעמסם של המובילים אותה.

    אני באמת לא סגור על העניין אם זה חכם לצאת נגד בעלת הבית. אבל ראיתי לאחרונה את המצוקה של אנימה ומישהי על ההתגרויות חסרות הרסן של ברטה והגעתי למסקנה שזה לא חכם וגם קצת פחדני לתקוף את ברטה בעוד שהיא כנראה לא שולטת בעצמה. צריך לפנות לראש כי רק היא אחראית להשתוללויות של טרולים כמו ברטה. האם זה חכם? אומר לך את האמת, לא יודע. אבל כל דרך אחרת היא פחדנית ומפספסת את המטרה.

    אהבתי

    להגיב
    • הטרולי הגיב:
      2 במרץ 2014 בשעה 10:59

      מסכים וחצי מיקו. רק זן מיוחד של מגיבי-על לוחמים בנאצים יכול להבין אף ללא רמיזה שהציבור ממנה אותו כמגן החלשים אשר קולם נרמס עד כדי כך שאינם מסוגלים לתמוך באיש לתפקיד יו"ר ועד הבית. מנסים להבליע את קולנו בחשיכה דורסנית, וקול המגדלור מבקע את אור התוף. אני מבין את התרעומת, הזעם, הבלבול, תחושת ההשפלה, הכאב, האושר שמבקש שלא לגווע, הדקירה הקטנה מעל לתריסריון והגזים. הו הגזים הנוראים שבאים רק בלילה כשגופנו שכוב במאוזן.

      מי-קו קשוב לצרכינו כמוך. בתודה, הטרולי הקטן שלך.

      אהבתי

      להגיב
      • מיקו הגיב:
        2 במרץ 2014 בשעה 11:24

        צחוק בצד, תרשה לי בהזדמנות זאת של מצב רוח מהורהר להיזכר בניסיון שלי עם גורמים עויינים ופורמים בינלאומיים הכי חשובים שאתה יכול לדמיין לעצמך. קוראים לי פה מכחיש שואה, מגוחך. אתה יודע עם מי ניהלתי מלחמות? גוב אריות ממש ששונאי ישראל עם קבלות היו כחומה בצורה נגדי. ואני עם ביטחון עצמי של יהודי קטן מנפנף את כולם. עכשיו אני חושב שזה בא משם. אין בי פחד. נאצות כמו מטאטא מצולק זה פינטס לעומת מה שעברתי.

        אהבתי

        להגיב
        • הטרולי הגיב:
          2 במרץ 2014 בשעה 11:38

          אתה נוסך בי ביטחון להתמודד כנגד ההתעמרות הבלתי פוסקת בבלוגוספירה הזו כמו גם באחרות. יש כאן המתיימרים לדברר את הביטחון היהודי כיוני מלחמה או חיילים קשישא, אך מלים רכות על ההדק במקלדתם, ואילו אתה, שהודף מלים חריפות כאילו היו סחוג מתוצרת סבתא פולנית, מצליח שלא להזדעק כשמשווים אותך לעזרי ניקיון ביתיים. מהיכן יש בך העזוז? קטונתי מלפניך. בזכותך לא אצחק עוד בצד, כי אם אעמוד במרכז בגוו בצור ובלתי מוכחש ואצחק באמצע.

          לו רק הייתי אני, טרולי קטן ופשוט, יכול הייתי לסייע לסחוב את המשא הכבד המוטל כנגד זקיפותך על ידי הבלבוסטע.

          אהבתי

          להגיב
  7. הטרולי הגיב:
    2 במרץ 2014 בשעה 9:58

    כל הכבוד מוטקה. דברים כדורבנות. אין עליך. חבל לי שאתה מחליף ניקים כל הזמן כי מאוד קשה לי לדעת למי אני אמור להחניף. אבל אתה שווה את המאמץ.

    כל חיי חשבתי לפתח דעה עצמית, אבל כנראה אין לי את תעצומות הנפש שלך, ואני מפחד לעמוד מול הזרם, גם אם זה הזרם שלי. אנסה להפסיק לשתות כל כך הרבה לפני השינה, זה וודאי יעזור לי.

    מה לעשות, מאחר ואני נטול העוצמה שבבירור נובעת פנימית מכל נקבוביותיך (וסליחה על הפמיליאריות, אבל אם הבנתי נכון לנפשך, הרי שיש לכולנוהזכות המולדת להתייחס לנקבוביות אחרים), אינני מעז להרים מקלדתי כנגד בעלי הבית (כאן או בכל בלוג אחר) ולכן אני טרולי. מעין מזוודה קטנטנה נגררת, שכל יכולתה הוא לשאת מעמסם של המובילים אותה.

    אתה אחד, ואין בלעדיך. אל תישבר. המשך לפרסם מאבקך. הרי כולנו משתוקקים לשמוע טיעוניך מנפצים את גישתה הלוגית מדי של בעלת הבית. ואסיים במילותיו של האורטודנט הרוסי המפורסם, לב סמובר: "חיוך אולי חושף את הסתימות בשיניים, אבל פותח את הסתימה שבלב".

    תודה מוטקה. משב רוח רענן שלי.

    אהבתי

    להגיב
    • הטרולי הגיב:
      2 במרץ 2014 בשעה 10:02

      עכשיו כשמחקת את הפוסט שלו, הפוסט שלי נראה ממש מטופש לכשעצמו.
      יוצא שאני מחניף לרוח.

      אהבתי

      להגיב
    • מיקו הגיב:
      2 במרץ 2014 בשעה 10:15

      מיקי, היא לא תוכל לחסום את חופש הביטוי של אף אחד. סתם נלחמת בטחנות רוח. אם מודעות עצמית כזאת לא רק שהיא התיימרה להיות עורכת בעצמה אלא גם מצקצקת על המודעות העצמית של דנה ספקטור. הו, האירוניה.

      אהבתי

      להגיב
    • מיקו הגיב:
      2 במרץ 2014 בשעה 10:20

      אולי אתה בעצם יון? אל תדאג יש לי כוח עצום להתמודד עם קבעונות. סיפרתי פה פרט אישי והגברת ניצלה אותו נגדי, אבל בכל זאת אשתף אותך שיש לי רקורד עשיר עם מלחמות של אתרים נאצים בינלאומיים. אין בי פחד וניצחתי בכולם. פרופ. מיכאל הרסגור אמר לי (עוד עניין אישי שאני עושה טעות שאני מספר) לא לוותר.

      אהבתי

      להגיב
  8. ספקטרום הגיב:
    2 במרץ 2014 בשעה 9:14

    ***
    V: נכון אמרתי לך לעוף?

    אהבתי

    להגיב
  9. Mickey הגיב:
    2 במרץ 2014 בשעה 7:36

    החוסר מודעות הוא של ספקטור… "כתיבה פוליטית" זה לא בהכרח ביבי-בוז'י ושאר ירקות מעופשים, אלא מודעות בסיסית לדברים שקורים בעולם ויציאה מהבועה – מה שספקטור וכותבים רבים נוספים לא מסוגלים לעשות

    אהבתי

    להגיב

כתיבת תגובה