מתוך "נגד הרוח", המדור של אמנון לורד ב"מקור ראשון"

אני מניח שכבר מזמן לא נשמע באוויר המושג בעלות צולבת כמו בימים אלה. גם לא המילה "מיזוג" וגם לא "השפעה עמוקה על העיתונות הכתובה". כל המושגים המפוצצים האלה לא הועלו בהקשר של איי.די.בי ודומיה, גם לא בהקשר של הדואופול הבנקאי. אלא בהקשר של מקור ראשון…

כן, רבותיי, יש סכנה. סכנה איומה. רוח רפאים מהלכת על פני ישראל. רוחו של מקור ראשון. והסכנה החמורה היא שהעיתון ישרוד. שיהיה לו עתיד. לכן בתפר שבין החלטת בית המשפט לאשר את עיסקת רכישתו לבין אישור ההחלטה על ידי הממונה על ההגבלים העסקיים, חשו גורמים שונים, אנשי שמאל מן הסתם, הנתמכים גם על ידי אנשי ימין אינטרסנטים, כי יש הזדמנות לחסל אחת ולתמיד את העיתון. הרי יש אפשרות שלמען חופש הביטוי ולמען הפלורליזם בתקשורת הישראלית החופשית כל כך, יוחלט בפורום המצומצם לסגור עיתון אחד. מה יש? יש מספיק עיתונות כתובה וכבר חילקנו את הדעות שווה בשווה. אז אויס מקור ראשון, ואל תבלבלו לנו את המוח עם מקומות עבודה. בכל יום שגורלו של עיתון נחרץ מושלכים לרחוב מובטלים. אז מה זה כמה עיתונאים ושאר אנשי הצוות התומך בעיתון?

מי ומי? מי שהתחיל בהרמת הקמפיין נגד מקור ראשון הוא כמובן המגיש הוותיק מגלי צה"ל, רזי ברקאי. הוא השמיע שוב ושוב את האמירה של אחד הפוליטיקאים נגד ישראל היום, כי זהו פרבדה. לאחר מכן הכניס ברקאי לממונה לשעבר דרור שטרום מלים לפה: "אז לו אתה עכשיו הממונה על ההגבלים העסקיים אני מבין שהעיסקה הזאת לא עוברת את מפתנך". מה שהביא יותר מאוחר את אחד מעורכי מקור ראשון לכנות באוזניו של ברקאי את גלצ, "פרבדה של השידורים".

אם בהתחלה, כשמקור ראשון נראה על סף סגירה שמענו כמה פעיות חסודות על הצורך הדמוקרטי הבהול לשמר את קיומו, הרי כל זה נדם כאשר התברר שיש ביקוש למקור ראשון וקיומו עשוי להיות מובטח. לי אמר איש שמאל די רדיקלי ודי בחדשות כל הזמן, כי מקור ראשון הוא "פנינה תרבותית. זה בכלל לא שאלה של דעות. אין שאלה שחייבים להשאיר את העיתון בחיים".

בחיים אולי, אבל בתנאים שלנו. כלומר של הברנז'ה בעלת הנטיות הטוטליטריות הממונה על חלוקת שוק הדעות. יש שוק הון, אז יש גם שוק דעות. אף פעם לא העליתי בדעתי שמישהו יקח את המושג הזה כפשוטו ויעביר אותו לטיפול בירוקרטי. וכך, בפרק הזמן של ההתלבטות הבירוקרטית ערב החג, האם להתיר את קיומו של מקור ראשון או לגרום לסגירתו, פורצים מומחי תקשורת כמו פרופ' דן כספי וח"כ אחמד טיבי. גם טיבי כבר זעק בכנסת כי "שלדון אדלסון קונה את כל התקשורת שלכם".

ראש – או ראשת – פרויקט הרפורמה בתקשורת, ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, אמרה לסוכנות JTA כי רכישת מקור ראשון "מרכזת את שוק התקשורת, וזה רע לתוכן, אבל לא צריך להתאבל על זה… השוק בישראל מאוד קטן… היה ברור שאחד מהם (מהעיתונים הגדולים) צריך להיסגר". מומחה תקשורת בשם תמיר שפר מהאוניברסיטה העברית גרס שיש סכנה שכל כלי תקשורת שייקלע לצרות יפול לידיו של אדלסון.

מה שמעניין כאן זה היחס החומרני לחלוטין של המומחים השונים לכל הנושא המופשט של "דעות" ו"מצפון". לפי התפיסה הרווחת בקרב אחדים מהממונים על חופש הביטוי ושוק הדעות, אם פירמה מסוימת רכשה את כלי התקשורת שבו אתה עובד, אתה תמכור את דעותיה של אותה פירמה. כמו חברת נייקי. אם נייקי רוכשת כמה חנויות נעליים, הם מן הסתם ימכרו בעיקר נעלי נייקי. כך גם העיתון. מדובר בחנות. וכל הכותבים והעורכים הם אנשי מכירות, לפי התפיסה הכספית והברקאית, ולכן הם ימכרו את מה שהבעלים רוצה שימכרו. זו כמובן השקפה נמוכה מאוד על העיתונות והעיתונאים בישראל. לא שמעתי שמישהו פקפק בעיתונאים שנמצאים בבעלות חלקית של מו"ל זר בעל עבר מפוקפק.

נקודה למחשבה: הבעלות היא שיטה ישנה למי שמתכוון להשפיע ישירות על "שוק הדעות". השיטה האפקטיבית היום היא שיטת הרשת: עיתון הארץ, והעיתון המתחרה הגדול, ויחד עם שניהם ערוץ 10, גלצ, רשת ב' ועוד אינם נמצאים כידוע בבעלות אחת. אז למה הם מזמרים בקול אחד? למה האפינגטון פוסט ודיילי ביסט וניו יורק טיימס ובוסטון גלוב, טיים מגזין וגארדיאן וכן הלאה, כולם כותבים אלף מאמרים ודיווחים בקול אחד, מקסימום הרמוניה של שני קולות?

אותי למשל הזמין פעם עמנואל רוזן, כשעוד רכב בפסגת השחץ לדיון בתוכנית תקשורת על ערוץ 10. הכנסת הואשמה שהיא סותמת פיות. סגירת ערוץ 10 היא קץ הדמוקרטיה. וזאת למרות שהכנסת פעלה על פי חוק. העזתי להגיד שאומנם אני בעד ערוץ 10, אבל התנהלות הכנסת אינה חבלה בדמוקרטיה. אני מניח שאם מישהו יחליט לפטר את רזי ברקאי תקום זעקה נוראה על סתימת פיות. אבל את מקור ראשון צריך לסגור. הצלתו בידי איל הון היא סכנה לדמוקרטיה, וסמכו על סמוך: הוא כבר ימצא את הסעיף הדמוקרטי שמאפשר בשם עקרונות הליברליזם להשליט רודנות מזן כזה או אחר. זה בוודאי לא יקרה, אבל הרצון של רבים שזה כן יקרה הוא חזק מאוד.

כדאי גם לשים לב להתנהלות מועצת העיתונות – או שמא חוסר ההתנהלות – בעניין מקור ראשון. מועצת העיתונות תצא רק לעזרתה המשפטית של אילנה דיין כאשר היא בצרות. אבל היא מנועה מלנקוף אצבע כאשר חרב הסגירה בידי פקידות ממשלתית מאיימת על עיתון מודפס.
אמנון לורד

ולווט מעירה ללורד

1. אכן מעניין יהיה לראות אם בעל הממון לא יכפה את עצמו על דעות כותבי העיתון. ישר"ה הוא עיתון המדברר את אדלסון ואת מי שהוא תומך בו, הבוס הגדול. גם כשצריך לספר על תרומות ומפעלות הדון אדלסון, או על חברות של רעייתו, הד"ר מרים אדלסון, או עליה עצמה, מפנה העיתון שטחים נרחבים לכך. גם כשצריך לנאץ את אובמה, או לחבב או לא לחבב אישים אמריקאים אלו ואחרים, אפשר להרגיש את כפתו הכבדה של אדלסון בעל הממון. אז למה חושב לורד שגורלו של מקור ראשון יהיה שונה?

2. לא "פקידות ממשלתית" מאיימת על העיתון, אלא בעל העיתון, שב"צ, שגרר אותו לתהום בגלל ההרפתקה המפוקפקת שגורלה היה ידוע מראש, מעריב. למה לא להתלונן עליו?

3. כשלורד כותב "מה שהביא יותר מאוחר את אחד מעורכי מקור ראשון לכנות באוזניו של ברקאי את גלצ, 'פרבדה של השידורים'", למה הוא לא כותב שהוא זה שאמר לברקאי את המשפט הזה? זה לא המקום לצניעות.