פוסט אורח: נמרוד ניר/ השואה החרישית של יהודי צפון אפריקה

נמרוד ניר

בכל שנה אני משתדל להנציח את השואה והתקומה דרך הסיפור המשפחתי שלנו. שלושה מארבעה סביי וסבתותיי חוו את שואת אירופה ובשנה שעברה העליתי את הסיפור על השואה והתקומה דרך מה שקרה לסבתי ז"ל, שנשלחה בגיל 14 ליערות פולין בזמן שמשפחתה נרצחה, לחמה עם הפרטיזנים, וכשהגיעה ארצה ראתה במקרה בטלוויזיה את אביה וסבה במהלך הוצאתם להורג.

השנה בחרתי להנציח שואה אחרת. שואה שפחות מדברים עליה. השואה תמיד הייתה טרגדיה אשכנזית במהותה; מיליוני יהודים נרצחו בשיטתיות על אדמות אירופה, אבל הנאצים גם הגיעו לצפון אפריקה ושלטו למעשה במרוקו, לוב, אלג'יריה, תוניס ועוד מדינות שבהן שכנו לא פחות מחצי מיליון יהודים, שעברו את זוועות השואה בדרכם. נכון, מספרית מדובר בהרבה פחות מיהודי אירופה, ובשונה מהאירופאים הנאורים, הערבים פחות מיהרו להשמידנו. חלקם אף הפגינו חירוף נפש בהגנה על שכניהם ונתיניהם היהודיים. אבל כל שואה ראוי שתזכה להנצחה, גם אם "רק" חצי מיליון יהודים סבלו תחתיה ומתוכם אלפים רבים נשלחו למחנות השמדה ונרצחו בבתיהם (גם באתיופיה, אגב, היהודים סבלו מהשלטון האיטלקי הפרו נאצי ומנהיגי הקהילות היהודיות נרצחו על ידי השלטונות).

אני לא מתיימר להיות היסטוריון ואולי חלק מהפרטים לא מדויק לחלוטין, אך העובדות המובאות כאן נבדקו כמיטב יכולתי. מה גם שרק על עצמי לספר ידעתי, ולכן אני מתייחס לנושא מהזווית האישית של הסיפור המשפחתי התוניסאי. מתוקף כל אלו, רק הטעויות מקוריות.

תודה לרועי כספי שחלק איתי את התשוקה לנושא הזה, כמו גם לא מעט שעות של דיאלקטיקה שהניבה את המקטע הזה, סיפור אמיתי של שואה ותקומה שמנציח את שואת יהדות צפון אפריקה. סיפור שמנסה להחזיר ולו במעט, לאיש שכשר חוץ יזם וכונן את יום השואה הבינלאומי שבזכותו מיליארדים בעולם נאלצים להכיר ולזכור את זוועות השואה, אך נדמה שהשואה שעברה על משפחתו שלו מעולם לא זכתה להנצחה. לאיש שאימץ אותי כבן ועובר תקופה לא פשוטה למרות היותו האדם הכי טוב וישר שאני מכיר. לאיש שיובך עד כעס כשיקרא את הטקסט הזה שאין הוא מודע לו ונכתב ללא שיתופו. הסיפור הזה מוקדש ליהודי צפון אפריקה באשר הם, שעברו את זוועות הנאצים כאחיהם באירופה. הי"ד.

כחצי מיליון יהודים חיו לחופיה הזהובים של אפריקה חיי שגשוג ורווחה, עד שנחשול קודר מכיוון הים המפריד בין אירופה לצפון אפריקה האפיל על היבשת השחורה. עד מלחמת העולם השנייה חשו יהודי תוניס, אלג'יר מרוקו ולוב קשר עז למדינות מולדתם, וכוננו יחסים עמוקים עם שכניהם המוסלמים.

אלו ששכנו במדינות תחת שליטה צרפתית ואיטלקית ראו עצמם פטריוטים של ההגמוניות הללו. התרבות היהודית התערתה בהרמוניה עם המחשבה הערבית והאירופאית. יהודי אלג'יריה, מרוקו ותוניס שמחו על השליטה הצרפתית במדינות אלו, כי העניקה להם מטריית הגנה: המשטר הצרפתי נלחם בפוגרומים שביצעו הערבים בשכניהם היהודים ואילו היהודים עזרו למשטר האירופאי המודרני לבסס עצמו בצפון אפריקה.

כשמשטר וישי נכנע לנאצים ואיטליה נהפכה לבת ברית של היטלר, הפכו הקולוניות האפריקאיות של איטליה וצרפת, לגרמניה הנאצית. כך, בין לילה, אותו שריון מערבי שהגן לעיתים על יהודי צפון אפריקה, הפך לכלא נאצי.

1940.

צפון אפריקה. חוקי הגזע מוחלים על יהודי צפון אפריקה ואזרחותם נשללת. רכוש היהודים מוחרם, מאות אלפי יהודים מהלכים עם טלאים צהובים, חלקם נשלח למחנות הכפייה שהוקמו על-ידי צבא הנאצים בצפון-אפריקה; חלקם נשלחו לעבוד עבור הגרמנים במוצבים, בסלילת כבישים, במפעלי תחמושת, ואף גרוע, בבניית המשרפות שהרייך השלישי יעד ליהודי צפון-אפריקה. יהודי מרוקו נאלצים לבצע עבודות כפייה עבור המשטר הנאצי כשאלפים מהם נרצחים ומאות נשלחים למחנה ההשמדה אושוויץ, כשם שמאות מיהודי לוב נשלחים למחנות ריכוז על אדמות אירופה. מאות קילומטרים משם ארווין רומל, מפקד הכוחות שפלשו לצפון אפריקה נלחם לכבוש את אפריקה ולבסוף את המזרח התיכון כולו, ובתוכו ארץ ישראל.

1942, תוניס. הרוח נושבת מנהר גאבס ורוכסת את הבתים הנמוכים והלבנים כבסלוניקי. בעבר היו פוסעים בבתים ההם יהודים מלאי חיים, ועכשיו הם נדכאים. חלשים. "עם נלאה ומעונה שהושחר/ כמו פיח כבשן" פייט אשר מזרחי, משורר יוצא תוניס. מצפינה הרוח, בקול שקשוק רכבת, קווצותיה פיח הכבשן, ושוזרת עימה גם את יהודי הגטאות שבאירופה. מחשקת הרוח נהרותיהם ומתחברת רוח לרוח, נהר עם נהר, עפר לעפר. יהודי אירופה יחד עם יהודי צפון-אפריקה. בחשכת הייסורים, בלילה האפל, בו כוכבי המרום מתביישים להאיר, זורחים הטלאים הצהובים כלהבה אחת החוששת מחדלונה. הסנה בוער באש ומתכלה.

אם בשנים הראשונות חוקי הגזע נאכפו על ידי הצרפתים והאיטלקים, הרי שב-1942 כבר היו אלה רעשי המגפיים של מאות חיילי S.S ברחובות גאבס. הנאצים מקימים יודנראט, לוקחים בני ערובה יהודים, מחרימים את רכוש הקהילה המשגשגת ומותירים אותה חסרת כל. בית הכנסת בתוניס הופך למחסן נשק גרמני. לפחות 4,000 מיהודי תוניס נשלחים למחנות ריכוז והשמדה ורבים אחרים נורים למוות בבתיהם, אחרים מומתים בצעדות מוות, הפצצות ורעב כבד. החיילים עורכים סיורים ומתעללים ביהודים, מעלים אותם על משאיות שאין יודע את יעדן. עוצר יהודים מוטל ברחובות גאבס משעה שש בערב. אם רגע לפני כן השאיפה הייתה להצליח, להתבלט, בין לילה השאיפות של יהודי תוניס התמצו בשקיקה למקומות מסתור. אך בלילות החשוכים האלה, הטלאים הצהובים מאירים ביתר שאת.

1943, גאבס. באישון לילה פורצים חיילי S.S לבתים. רוח סערה נושבת. הקצינים שתויים, ונראים כחיות טרף פצועות. הם כבר לא החיילים של גרמניה במסע הכיבוש, אלא נציגי הוורמכט השוקע, מובל על-ידי הייאוש והתאווה להשלים את הטירוף הנתעב: לרצוח כל יהודי באשר הוא יהודי.

אחד מהם הולם בנשקו על דלתה של משפחת מימון, ביתם של יעקב הקעיד (מנהיג קהילה יהודית), פורטונה אשתו ומרים, בתם הקטנה. רק שבוע קודם לכן החרימו הנאצים את בית הספר היהודי שהיה בבעלות המשפחה והפכו אותו למפקדה הנאצית בגאבס. פורטונה ממהרת להצפין את מרים הקטנה בסיר קוסקוס גדול, מתרה בה לשמור על שתיקה בזמן שחייל ה-SS הגרמני ממשיך לדפוק עם נשקו על הדלת. לבסוף פרץ הנאצי את הדלת בפראות וגזר על האישה מוות, כשהוא מכוון את רובהו למצחה. רק שכן מוסלמי שנכח במקום והסביר לנאצי בתחינות כי מדובר באי הבנה, וכי פורטונה לא פתחה את הדלת משום שכאישה יהודייה אסור לה להיות עם גבר לבד, הציל את חייה, כשם שסיר הקוסקוס הגן על מרים. כשחזר הביתה בעלה ושמע את שאירע, הבין את הסכנה הממשית האורבת מהנאצים בשקיעתם, ואולי כך הושק המבצע המיוחד, שייתכן ומתועד כאן בכתב לראשונה ואחראי להצלת חלק ניכר מיהדות גאבס.

באישון לילה, בשנה האחרונה למלחמה, חברי הקהילה היהודית בגאבס, מאות ואולי אלפי בני אדם, נטשו יחד את בתיהם, ויצאו לחיות באזורים שוממים מרוחקים, בהרים ובמערות באזור מאת'מאתע הנידח, שטרם נכנע ללפיתה הנאצית. כך, כשחיילי SS בגאבס מנסים להשלים את משימתם השטנית, מסתתרים חברי הקהילה היהודית במערות בהרים, בתת תנאים, במשך כחצי שנה, עד סוף המלחמה. באותה שעה בגאבס, ציון שלום ובנו שמעון מצטופפים במרתף חנותם הקטנה עם יהודים נוספים שלא עמדו בשעת העוצר, עד עבור זעם. כאדם בעל השפעה מול השלטונות, ציון שלום היה מוגן יחסית מהנאצים ולכן לא הבין בנו שמעון מדוע היה מוכן להקריב ולסכן הכל ולחיות בתנאי רעב, כשיכול היה להישאר בביתו. אז נזכר הבן כיצד שנה לפני פלישת הנאצים הגן אביו על חבר בקהילה היהודית שהשלטונות הצרפתיים העלילו עליו עלילות דרייפוס וסיכן את חייו באותה פרשייה. שמעון נזכר בדברי אביו לאחר הפרשה, כשנשאל אם לא חשש לחייו: " לאהוב את רעך כמוך, זוהי התורה על רגל אחת. כשאתה עושה למען האחר אין סיבה לפחד. כולנו מתים בסוף, ואם נמות למען האחר, יהיה זה מוות טוב".

סוף 1943. צפון אפריקה שוחררה והפרטיזנים התוניסאים חזרו לבתיהם. הנאצים הובסו, צרפת של בעלות הברית חזרה לשלוט בתוניס ולימים העניקה לה עצמאות. מרים הקטנה, בת הקעיד שהוחבאה בסיר הקוסקוס גדלה נישאה לשמעון שלום, שאביו ציון מת מבלי שזכה לחזות במפלת הנאצים. לאט לאט, נטולי רכוש ורצוצים, החלו היהודים בגאבס לשקם את הריסות חייהם הקודמים ואף לחדש את היחסים עם שכניהם המוסלמים, במקום שבמשך דורות היה ביתם. אך החום שהרעיפו עליהם השכנים לא הקהה את הזכרונות מהימים שהתייחסו אליהם כלמצורעים ודרשו דמי כופר כדי לא להסגיר יהודים ממלאי מצוות לנאצים. שמעון הבין שלעד יהיו נטע זר בתוכם, הן בין שכניהם המוסלמים (על אף שרבים מתוכם סייעו ליהודים בשואה) והן בקרב ההגמוניות האירופיות "הנאורות". לא מערב ולא ממערב תבוא הישועה. רק מערבות הדדית ועזרה בין בני עמנו, כשם שהוריש לו אביו. כל אלו גרמו לשמעון להבין שעתידו לא בצפון-אפריקה. הוא הצטרף לתנועת בית"ר כשאשתו מרים פעילה בדרור (מחנות העולים). הם מחליטים לעזוב את ביתם, את הנופים והזכרונות ולעלות למדינת ישראל הצעירה עם תינוק כבן חודשיים.

1959, ישראל.

העלייה לא הייתה קלה. מדינת ישראל אחסנה את מרבית יוצאי צפון אפריקה בדירות רכבת: שדרות ארוכות של חדרונים צמודים וצפופים, עם תקרות אסבסט, באמצע מדבר שומם ושחון, לימים באר שבע. אולי קברניטי המדינה חשבו שזה אך טבעי שאותם "אפריקאים" שממילא באו מ"מדבר", מתאימים ליישב את המדבר. למרות שידעו לדבר מספר שפות ויכלו לנצל את השכלתם האירו-אפריקאית נשלחו המבוגרים לעבוד במפעלים. כך שמבית מפואר בשכונת יוקרה בתוניס החופית, בן של מנהיג הקהילה ואיש עסקים מצליח, מצא את עצמו שמעון שלום עם אשתו מרים ושני תינוקות, חיים בדירת חדר מתקלפת, במדבר שומם במדינה זרה ומוזרה: ארבע נפשות בחדר מחניק לצד משפחות נוספות יוצאות צפון-אפריקה, מזרח אירופה, מדינות ערב ועוד, מצטופפות באמצע מדבר מצמית. אך שלל הריחות, הצבעים, השפות, העושר האקלקטי הזה, הפיגו במעט את עוניו של המדבר ועזרו לכונן תחושת קהילתיות בלתי רגילה. על אף השוני בעדות, במנהגים, בשפה והקשיים העצומים שבהתיישבות – ואולי דווקא בשל כל אלו – העולים החדשים חשו אחווה וערבות הדדית עצומים, המבוססים (לא פחות מטראומת העבר) על משימה משותפת: לממש ולהגשים את החלום הציוני.

החיים במדבר היו קשים, ושמעון עבד במרץ. מילא כל רגע פנוי ביממה כדי לפרנס את המשפחה שלא תרעב ללחם ולא פחות חשוב מכך – שלא תצמא לידע. עם זאת, כבן למנהיג קהילה וכסוחר הדובר מספר שפות, אך אולי בעיקר כבנאדם טוב, הוא עסק למען הכלל לא פחות משפעל למען משפחתו. בלילות, לאחר שחזר מעבודתו היה מספר לבניו על תוניס, על מראותיה וזיכרונות מימיה היפים וגם אלו החשוכים תחת המגף הנאצי.

העבודה הקשה, השליטה בשפות המהגרים, החיבור לקהילה, הרקע המשכיל והמחויבות המוחלטת שהפגין, עשו את שלהם: שמעון שלום התבקש לנהל את סניף הבנק הראשון בבאר שבע. הוא ראה אחריות ראשונה במעלה לשמור על כספם של אלה העובדים קשה, שכמוהו נאבקים על כל אגורה ומאמינים שעתיד טוב מחכה להם: חלומות רבים היו לחלוצי המדבר, ושמעון ידע שחלומות צריכים לתחזק ולשמור כמו תקווה ואמונה הנשמרים במעמקיו של לב. ליום ההולדת החמש של בנו סילבן קנה שמעון טבעת זהב עליה חתומות האותיות S.C. כששאל הבן מדוע SC ולא SS, כי שמו סילבן שלום, ענה לו אביו כי לעולם לא יוכל לחתום בשם הרוע, וכי ההפך הוא הנכון: "הטבעת הזו היא הוכחה שהטוב מנצח בסוף. שכל משבר אפשר לצלוח אם רק נהיה אנשים טובים ונעדיף את טובת הכלל. ניצחנו את הנאצים כי דאגנו זה לזה וניצחנו את המדבר והמצוקה כי אנחנו פועלים ביחד. עשה למען האחרים והשם יעשה למענך והאחר שלנו, כמו שהעולם דאג להבהיר היטב, האחר שלנו זה רק עם ישראל".

1964. באר שבע. מנהל סניף הבנק הצעיר שמר על כספם של התושבים כאילו היו כספו שלו ואף ייעץ להם ועזר בכל יכולותיו ומשאביו הפרטיים. הוא ידע שהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסם של מרבית מהגרי המדבר, וכי כל גרוש שהפקידו בידיו קודש להם. הוא הכיר כל לקוח ולקוח. תפקידו רק הגביר את תחושת האחווה והערבות לאותם יהודים שמנסים כמוהו להגשים את החלום הציוני. הוא נזכר בדבריו של אביו: עזרה לזולת, במיוחד כשהזולת הוא אחיך, הוא לא רק ערך חשוב אלא ערך שלעתים גדול מהחיים עצמם.

אולי מתוקף אותה מחויבות, אולי מתוקף דברי אביו בגאבס, סירב שמעון שלום לדרישתו של שודד הבנק שכיוון לפרצופו אקדח בקוטר 22 מ"מ. זה היה שוד הבנק הראשון בישראל וטרם נוצרו נהלים מסודרים למקרים הללו, כך שלא היה ברור מה יש לעשות במקרה שוד בנק, או מה קורה לכסף שנשדד ואם הלקוחות מכוסים. היה זה יום חם, שמעון עמד מאחורי הדלפק כששני שודדים חמושים נכנסו לסניף הבנק ודרשו את הכסף, תוך כדי שהם מצמידים אקדח לרקתו. שלום ניסה לדבר עם השודדים ברכות, להניא אותם מכך. הוא הכיר את האנשים שמאחורי כל חשבון וחשבון, את השימוש שרצו לעשות עם הכסף והתייחס לכספם וחלומותיהם כאל שלו. כולנו הרי במשימה אחת – בניית הארץ – והכסף מיועד לשם כך. האחריות שחש לרכושם של לקוחותיו/שכניו/אחיו שהפקידו כולו בידיו, הציפה אותו בשעה שניסה להסביר לשודדים שלא יוכל לתת להם את הכסף. ייתכן שפשוט לא הצליח להבין כיצד יהודי שודד יהודי אחרי כל מה שעבר בחייו הקצרים, שהתבססו על אותות ומופתים של ערבות יהודית הדדית ולכן חשב שאילו רק יזכיר לשודד את המצב לאשורו לא ייתכן שהלה ירצה את הכסף. השודד אכן כמו קפא לרגע למשמע התוכחה המפתיעה של מנהל הסניף, אך חברו זירזו בנהמות עזות. השודד הצמיד אקדחו לרקת מנהל הסניף, ושוב איים ודרש לקבל את הכסף.

"לא!" חזר שמעון על תשובתו לשודד, בקול תקיף ובטוח, חושב על הנשמות שהפקידו בידיו הנאמנות את כספם, חלומותיהם, עתידם. חושב על אביו, שומר ונזכר במלים שאמר לו פעם, במה שנראה עתה כחיים אחרים. "לא", הייתה המילה האחרונה שיצאה מפיו. הד מתגלגל פילח את שממת הנגב שעה שאחד משני שודדי בנק נתעבים בסניף 435 ירה כדור בראשו של מנהל הסניף בבאר שבע, עולה חדש מתוניס בשם שמעון שלום, בן 37 במותו.

אם לפני מותו החיים היו מאתגרים, הרי שעתה נותרו אלמנתו ושני ילדיו העוללים לחסדי האל. כששמע הבכור בן החמש כי אביו נרצח הוא לא נתפס לבכי תמרורים ולא עסק בשאלות נוקבות. שעות ארוכות ישב על מיטתו הצרה ושתק. אוחז בטבעת ה-S.C, מסובב אותה ובוחנה ארוכות. הוא לא חדל מכך גם כשנשיא המדינה בא לביתם הדל וניסה לנחם יתום בן חמש. "אביך מסר את נפשו עבור האחר. יש אנשים שמתים עבור יהודים אחרים ויש יהודים שרוצחים יהודים אחרים. אביך היה מהסוג הראשון והוא לא יישכח".

היתום הביט מדי פעם בנשיא כמאזין אך השתוקק בכל מאודו שהלה יסיים את דבריו. הנשיא קם והלך לנחם את האלמנה מרים (אותו מרים שהוחבאה בסיר הקוסקוס ועד היום, 50 שנה אחרי, נותרה באבלותה ולא נישאה שנית). היתום סובב את טבעת הזהב שלו ומישש אותה, כמחפש רמזים שיבארו בפניו את העולם אליו נכנס עתה, שיתנו משמעות לדבר הגדול והלא ברור הזה שקרה עכשיו וגרם לאמא שלו לבכות ולהמון אנשים לבוא אליהם הביתה. החידתיות שבמעמד הפעימה אותו. או שאולי דווקא הבין היטב מה קרה ושיחק עם הטבעת כמקדש, כשריד אחרון של חום אבהי. הוא נזכר בדברי אביו "הטבעת היא הוכחה לניצחון על הנאצים ועל המדבר. הוכחה על שניצחנו את הדלות והצלחנו לבנות משפחה! הוכחה שאם תהיה בנאדם טוב ותדאג לאחר, השם ידאג לך".

אבל סביר להניח שזה לא מה שקרה. ואולי אני פשוט מחרטט כאן. העובדות אמיתיות וכל מה שסיפרתי אכן התרחש; אך הרגשות, התחושות, עודן תעלומה. אני לא באמת יכול לדעת מה קרה בתוניס ומה בבאר-שבע. סילבן לא אוהב לדבר על התקופה ההיא, וגם סביר להניח שילד בן חמש לא מבין כל מה שאומרים לו. אבל בתור מי שהתייתם בעצמו מאב בגיל חמש (סילבן אימץ אותי וסגירת המעגל המטורפת הזו היא סיפור בפני עצמו) אני יכול להזדהות עם הרגע הזה, שמודיעים לך שאביך מת והתודעה צרה מהמשמעות של הדבר ואין הבנה אמיתית של זה בהתחלה. אבל גם כשהמוח לא קולט, עדיין בוערת תחושה קמאית בלב, אולי ליבת תשוקה של כל אנוש, להסבר, למובן, לצדק בעולם הזה. ואולי הטבעת הזו, שראיתיו מהרהר בה בכבדות ראש אינספור פעמים, סיפקה לו את התשובה שכה הזדקק לה באותם הרגעים ועיצבה את מסלול חייו, כפי שהתובנה שליוותה את מסירתה, נשרשה מסבו לאביו. אולי אני טועה לגמרי, אבל אני יכול לדמיין ולהרגיש כיצד הטבעת ניחמה אותו והזכירה שגם ברגעים של אופל ומשבר אפשר לייצר הזדמנות, כל עוד פועלים בלב טוב ולמען הכלל. הטבעת מוכיחה שאפשר לעשות הכל, כל עוד ה"הכל" הזה נעשה למען מטרה גדולה מעצמך. העולם הוכיח שערבות הדדית יהודית היא לא פריבילגיה אלא מצרך קיומי לעתידנו כעם. אולי הטבעת היא אקססורי של צדק במציאות של רשע משווע. אולי הטבעת הזו היא צוואה של אב לבנו, האומרת אתה אומנם מהגר ויתום ובנסיבות קשות, אך זכור שאתה יכול לעשות הכל, לנצח כל רע, ולהצליח למרות כל קושי, אם לבך נקי ואתה פועל למען העתיד הקולקטיבי של עמך.
ואולי, לא.

1970.

באר שבע. החיים קשים למשפחת שלום נטולת האב. הילדים מתחילים לעבוד בעבודות בנייה ומקבלים חצי גרוש על כל לבנה שיעלו מבסיס המבנה ועד קצהו. כשהגיע הבכור לגיל עשר החל למכור קקטוסים בצמתים ובגיל 12 כבר מצא עבודה במפעל חרסה לייצור קרמיקה. הוא ואחיו הקטן המשיכו לעבוד מדי פעם באתרי הבנייה, ועל פניהם השמש והרוח סימנו איזו הבנה על החיים ועל הכוח שצריך בשבילם. בתיכון כבר החל SC לעבוד בבנק לאומי, כאביו לפניו, כשבמקביל שקד על לימודיו בהצטיינות, עד שבסוף התיכון כבר היה עוזר למורה לבדוק מבחנים של חבריו לכיתה. הוא הצטיין בלימודיו עד מאוד. עם זאת, בשל הנסיבות הקשות של חייו, היותו מהגר, יתום, מהעדה הלא נכונה והשכונה הלא נכונה, לא תלו בו המורים תקוות גדולות מדי. אך הוא, מצדו, מעולם לא הוריד את הטבעת מאצבעו.

2006. ניו יורק. שיירה מעוררת יראה של כלי רכב משוריינים, אופנועי משטרה, לימוזינות שרד ומסוקים, עושה את דרכה האימתנית מנמל התעופה JFK למנהטן, בשעה שאלפי שוטרים ואנשי כוחות הביטחון מאבטחים את הצירים המרכזיים (המגודרים עתה) בבירת העולם. הליקופטרים חגים ממעל, קצת תחת לגורדי השחקים האדירים, מעניקים תצפית מלאה. כולם נועדו לוודא את ביטחונו של אדם אחד. השדרה החמישית, נחיל האדם השוקק, הגועש, המטרופוליני בעולם – עומד קפוא, סגור לתנועת רכבים והולכי רגל, בעוד מיליוני תושבים, עוברים ושבים, ואלפי מצלמות אבטחה קופאים ביראה מול השיירה הענקית, שהעיר ניו-יורק נסגרה לכבודה. באחת מארבע הלימוזינות הזהות שעושות דרכן למטה האו"ם יושב שר החוץ של ישראל, שהדרמה הגדולה המתחוללת סביבו מתבטלת לחלוטין מול סערת נפשו. העיתונים המונחים לצדו חולקים אותה כותרת: "היסטוריה!" הם מכריזים בגאון, "היום ינאם באו"ם שר החוץ הישראלי, שלאחר 60 שנים הצליח לכונן את יום השואה הבינלאומי ולהכניס את תכני השואה ללוח הלימודים של האו"ם. 60 שנים לאחר השואה מיליארדי בני אדם יציינו אותה מדי שנה ויעצרו לרגע כדי ללמוד ולזכור את הטרגדיה של העם היהודי!".

השיירה הגיעה למטה האו"ם ומאבטח פתח את דלת הלימוזינה. שר החוץ הישראלי הביט בטבעת ה-SC הזהובה שעל אצבעו, מישש אותה ועלה לדוכן הנואמים.

מוקדש לאדם שהקדיש חייו לאחרים, שבנה את עצמו מאפס מתוקף תחושת שליחות, שהבטיח את הנצחת השואה ברחבי העולם,  שואת עדתו ומשפחתו, שואת יהודי צפון אפריקה. וזה מגיע גם לחצי מיליון היהודים שסבלו שם תחת המשטר הנאצי (ומיליוני צאצאיהם) שלא זוכים כמעט לאזכור ביום הזה (והנצחתם לא מורידה במאומה משואת יהודי אירופה, שאני נצר מרובע לה. השואה היא אותה שואה לכולנו).
אבא, אני גאה בך.
נמרוד ניר

אודות דבורית

שום דבר מיוחד
פוסט זה פורסם בקטגוריה דו"ח מיוחד, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

16 תגובות על פוסט אורח: נמרוד ניר/ השואה החרישית של יהודי צפון אפריקה

  1. רונהל׳ה הגיב:

    מה הפוסט הארוך והמפורט הזה מנסה להוכיח? למי הוא מיועד? העובדה היא שכאשר יהודי לוב ביקשו מנחום גולדמן לצרף אותם להסכם השילומים עם גרמניה, הוא ענה להם בבוז שהם תופסים טרמפ.

    אהבתי

    • רונהל׳ה הגיב:

      ציטוט מדויק, הוא אמר להם, מה אתם מטפסים על העצים

      מתוך הרחק מהמסילה המזרחים והשואה – חנה יבלונקה

      אהבתי

    • עובר אורח הגיב:

      דבר על טרמפיסטים. במשפחתי כמה אנשים,
      יהודים, שעברו את החיים, יש כל מיני צורות חיים,
      באירופה בין 1936 ל 1945 . לטענתם המון אנשים
      תפשו ותופשים טרמפים על האסון ההוא, גם גולדמן
      עצמו. בשנים האחרונות לא יהודים ששיכים לתנועות
      פוליטיות שהיו בצד הגרמני, עלו על העגלה. כמה
      מוסלמים ערבים וכמה יהודים (גם ציונים) היו בשני
      הצדדים שלחמו זה בזה בספרד ובמחתרת הצרפתית?
      גם את זה לא מלמדים היום. קבוצת הייחוס שלי, מיעוט
      זניח בישראל של היום, לא עושה חשבונות. מה שהיה
      הנו בלתי נתפס וצריך ללמוד ולחשוב בהרבה רצינות
      ופחות רעש. לא מתפרנסים מכך וגם לא שולחים
      נציגים לטיולי שואה. יש תופעות היסטוריות ובחיים בכלל
      שמחייבות פחות ציניות ויותר שתיקה מכובדת. החוצפה,
      הצביעות והצדקנות של חלק מהטרמפיסטים החדשים
      שעוד אתמול היו בכלל בצד הרוצחים, כולל כמה מבני
      הדוד והשכנים כולל אבו מאזן מוגזמת.
      או כן לשמור על פרופרציה, מה שקרוי בבלוג זה
      גזענות חוצה אצלי גבולות אתניים. אם חלק ממשחיתי
      המסגדים יירצחו תןך כדי עבודת הקודש שלהם (
      המדיעין הישראלי שיודע הכל על גזים בסוריה לא יודע
      מי מסתובב בלילה בפראדיס) ואני יודע מכלי ראשון
      מה חושבים תושבי פראדיס וגשר זרקה, אני ללוויה
      לא אלך.

      אהבתי

      • חייל זקן הגיב:

        והפרטיזנים התוניסאים חזרו לבתיהם

        בטוחני שהגילוי המרעיש הפתיע אף אותך

        אהבתי

      • טרמפ הגיב:

        כשההגמוניה היתה אשכנזית הם לא רצו טרמפיסטים מזרחים. כיום כאשר יש מסע מזרחי אנטי אשכנזי בפייסבוק נגד מתן זכויות יתר לניצולי שואה, פתאום ההגמון מזכיר לנו שכולנו בסירה אחת.

        מרדכי גבאי כתב השבוע על הטרמפיסטים האשכנזים

        אהבתי

      • טרמפ הגיב:

        הוא כותב שם:

        קנו את השלטון בהטבות "ניצולי שואה";
        א) אם הגיל הממוצע של ניצולי השואה בישראל הינו 85, הווה אומר שהם נולדו ב-1929, וצלחו את תקופת שלטון הטרור וההשמדה של הטלר בגיל 17-4; ב) על פי החשבון ה"ציוני", שרדו את השואה מיליון צעירים בני 30-15, ולאחר 70 שנה נותרו בחיים כ-400.000, שגילם נע היום בין 85 ל-100+; ג) אלה שעבדו לצרכי המלחמה הגרמנית, ובמחנות ההשמדה, צריכים להיות היום בגיל 92+. האמת, על פי התיעוד, מספרם של ניצולי השואה היה מצומצם מאוד. וה"ציונים" סידרו למקורביהם מעמד של "ניצולי שואה.
        למעשה מספר הניצולים בגרמניה ופולין לא עלה על 25.000. אחר כך באו כ-80.000 היהודים הפולנים מסיביר שהיו ביניהם משפחות וילדים, ולאחר שבן-גוריון השיג לניצולים תנאים מפליגים, זרמו לגרמניה 150.000 ניצולים משטחי הכיבוש הגרמני. ובס"ה 260.000 בתקופת השיא. ומספרם של ניצולים, שהיו בני 30 ומטה, שגילם היום 100-85+ מונים אלפים אחדים. ולתיעוד;

        אהבתי

      • velvet הגיב:

        אוי, הטמטום.
        ניצולי שואה יכלו להיוולד גם ב-1939 עד 1945.
        ובכל הטווח שבין 1929-1939.

        אהבתי

  2. שועלן הגיב:

    שואהwash?

    אהבתי

    • מאיר הגיב:

      לחלוטין שועלן, לחלוטין. זוית רעננה ומקורית לחוק גודווין. כזה עוד לא ראינו. שאפו לנמרוד ניר על המקוריות.

      אהבתי

  3. טופרת הגיב:

    תודה.

    אהבתי

  4. מאיר הגיב:

    The internet of things
    הטבעת מביאה את האדם מבאר שבע לאו"מ וחלוק המגבת מחזיר את האדם מהאו"מ לבאר שבע.

    אהבתי

  5. אבשלום הגיב:

    "עד מלחמת העולם השנייה חשו יהודי תוניס, אלג’יר מרוקו ולוב קשר עז למדינות מולדתם, וכוננו יחסים עמוקים עם שכניהם המוסלמים.

    אלו ששכנו במדינות תחת שליטה צרפתית ואיטלקית ראו עצמם פטריוטים של ההגמוניות הללו. התרבות היהודית התערתה בהרמוניה עם המחשבה הערבית והאירופאית.[…] יהודי אלג’יריה, מרוקו ותוניס שמחו על השליטה הצרפתית במדינות אלו, כי העניקה להם מטריית הגנה: המשטר הצרפתי נלחם בפוגרומים שביצעו הערבים בשכניהם היהודים ואילו היהודים עזרו למשטר האירופאי המודרני לבסס עצמו בצפון אפריקה."

    מישהו מזהה את הסתירה הפנימית?
    מערכת היחסים הזו בין היהודים לשלטון הקולוניאליסטי, ששחרר אותם ממעמד הד'ימי ומחרדת הפוגרום (לא תמיד הצליח) היתה אחד הגורמים התורמים המשמעותיים לחורבן הקהילות האלה.
    נכון שהם היו חלק מהשואה כשצפון אפריקה נכבשה ע"י הגרמנים, אבל כדאי לקחת בערבון מוגבל מאוד את הטענות שלפני זה הם ליקקו דבש ביחד עם השכנים…

    המלצת קריאה: http://www.ybook.co.il/%D7%94%D7%95%D7%9B%D7%97%D7%95%D7%AA_%D7%9B%D7%94_%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9B%D7%94

    אהבתי

  6. שי הגיב:

    פוסט מרתק.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s