מהבוידעם: אני מראיינת את אסי דיין

אוגוסט 2005 ו(גם) אני מראיינת את אסי דיין לשבועון רייטינג (המנוח) לרגל עליית ספינת הדגל בטיפול.

אסי דיין יהיה בנובמבר בן 60. המוות לא מפחיד אותו, מה פתאום. החיים זו מחלה עם 100 אחוז תמותה. זה בסך הכל להצטרף אל הרוב, אפילו הקלה. הוא מתכונן לכיבוי אורות. הוא מעשן בלי הפסק, ואין לו שום תוכניות לדחות את הקץ. אנטי אייג'ינג זה חזרה לימי הביניים מבחינתו. הדבר היחיד שהוא מאמין בו זה הגנים מצד אמא שלו, רות, שדה משחת בת 88.

אסי דיין הוא הרוביקון של כל מראיין שמתעניין באנשים עם מטען חורג: טונות של דעות, כריזמה, כשרונות, גלגולים, יחסים קרובים עם סמים, אשפוזים פסיכיאטריים, דיכאון פוטוגנטי ואטרקטיבי וייחוס משפחתי, אולי הכי מסעיר, הכי קנדי שיק שיש פה, שצבט פעם אחר פעם את לחייה השמנמנות של המדינה.

אסי דיין הוא מרואין קל במיוחד – לחיצות קלות על מילות מפתח  ויש לו מה לומר, ותמיד זה יהיה מעניין, רחב יריעה, ועתיר אזכורים תרבותיים ואמירות נחרצות על שקיעתה של התרבות ועל טמטומנו האינסופי. כתוספת ישמיץ את מי שצריך, וייתן את הארבע מילים האלה שיהיו כותרת מפוארת. אלא שאסי דיין כבר ראה ושמע ועשה ואמר הכל, כך שישנו החשש שפתאום ירקע ברגליים ויגיד "פוס. לא משחקים, יאללה צאו לי מהחיים".

על אסי דיין אי אפשר לומר שהוא כתב יותר מילים מאשר קרא, אבל בכל זאת, כמויות המילים שניפק לעיתונות, מחדשות ז"ל ועד מעריב, כולל סדרת כתבות על חייו בחיק הקוק, מרשימה. ואם להוסיף עוד גורם למשוואה, מספר המילים שכתב, לא כולל תסריטים וספרים, די זהה לכמויות המילים שנכתבו עליו.

אבל רוביקון זה רוביקון, גם אם צריך לחצות בשבילו רק את האיילון, ועם כל הידע המוקדם הזה, המראיינת החרדתית מגיעה לשכונה רמת גנית פסטורלית למדי, עם בתים פרטיים בני כמה עשרות שנים, ופה, במעוז הבורגנות גר אסי דיין. ואם מישהו היה רואה באיזה חמידות ומתיקות הוא נפרד בבוקר מאשתו, ורד טנדלר עם נשיקות ודברי חיבובין, או אם מישהו היה סופר את שיחות הטלפון שקיבל מהבן שלו, ליאור, במהלך אותו בוקר, אפשר היה לחשוד שאסי דיין מבוית לגמרי.

ועכשיו הוא גם מתראיין ומצטלם כמי שכפאו השד, למרות שמעולם לא שמע על "העיתון הזה" ולא נתקל ב"אישה הזאת" שהתיישבה בסלון שלו, שיכול היה להיות באותה מידה הסלון של אבא שלו, משה דיין, או של דוד שלו, עייזר ויצמן, עליהם השלום.

הסיבה שדיין שוב צריך לנפק את ליטרת הג'וס הז'ורנליסטי העונתית היא, שבמין אירוניה מתעתעת של הגורל ונציגיו עלי אדמות, דיין שבע האשפוזים וההתנסויות הפסיכיאטריות, שרק בשבוע שאמר בהארץ "אני סובל מדיכאון שלאחר לידה, שלי זאת אומרת", משחק מהשבוע את ראובן דגן, פסיכותרפיסט במשבר גיל ה-50 בסדרה המעולה בטיפול (Hot). בטיפול, שהיוצר שלה הוא חגי לוי, שעובד עליה כבר כמה שנים, היא הדרמה הישראלית האיכותית שחיכינו לה עם שוך שבתות וחגים, הבורגנים או תפוס את השמים.

 בטיפול היא כשמן בעצמותי, אבל מעניין עד כמה אנשים שלא מחטטים בנפשם באמצעות קיסמי השיניים הדנטליים של הפסיכותרפיה יוכלו להיות קשובים, במשך 28 דקות, חמישה ערבים בשבוע, למתרחש בחדר הטיפולים של דגן-דיין.

מדובר בניסוי כלים שעדיין לא נעשה, כאן, בטלוויזיה המקומית, וליתר דיוק גם לא בשום מקום בעולם. אמנם כבר ראינו מטופלים טלוויזיוניים מייבבים פה ושם בדרמות שונות, אבל דרמה שכולה מתייחסת רק לטיפול, ראשים מדברים, חדר, שני אנשים, את זה עוד לא ראינו. קשה לדמיין צופים שרף הריגוש שלהם גבוה במיוחד, מסתפקים בשיחות, רק שיחות, עם מחוות גופניות מינוריות, שמתרחשות בין שני אנשים, שיושבים באותו חדר חצי שעה טלוויזיונית. אבל מי שיגיעו יזכו בתסריטים הכי מהוקצעים הקיימים כעת בעברית, בדיאלוגים מושלמים, מצוינים והדוקים, במשחק של הטופ טן (אייט ליתר דיוק) שלנו, ובדרמה בת חצי שעה שמובילה לקראת דרמה נוספת שתתרחש בפגישה הבאה. העובדה שבטיפול נולדה בגלל מצוקה כלכלית לא פוגעת במוצר המושלם הזה, שמרגש בכל דקה שלו, ומגביה את הרף הטלוויזיוני.

הרעיון פשוט עד תדהמה. שבוע בקליניקה. חמישה מטופלים, כל אחד ביום קבוע. ביום החמישי הפסיכולוג הולך לטיפול בעצמו. דיין הוא חוט השני השזור בכל חמשת הפרקים השבועיים. אז גם אם תתחבב עליכם רק דמות אחת, ורק את מעלליה תרצו לראות, מי שיהיה שם תמיד זה הוא, הפסיכולוג שלכם.

לסדרה כמה במאים וכותבים, כולם לתפארת מדינת ישראל, או לפחות לתפארת תעשיית הקולנוע הנושמת בכבדות שלה. במאית הפרסומות דפנה לוין (ליידיז פירסט), שכותבת את התסריטים של הזוג המטופל, מיכאל ואורנה (רמי הויברגר ועלמה זק), אסף ציפור, שכותב ומביים את הסשנים של ימי חמישי, כשהפסיכולוג הולך לפסיכולוגית הוותיקה שלו גילה (גילה אלמגור), ארי פולמן אחראי על ידין הטייס (ליאור אשכנזי), ניר ברגמן על איילה (מאיה מרון), ועל בת ה-17 האובדנית ונעמה (איילת זורר) המאוהבת בפסיכולוג שלה, או בשפת המקור, חווה כלפיו העברה אירוטית, אחראי אורי סיון.

אף אחד לא מתרפא

אנשים יאהבו את בטיפול?

"זאת אחת הפעמים היחידות שנדרשת מהצופים עבודה. פשוט להקשיב. זה בעייתי, בימים טרופים אלה, להיות קשוב".

זאת הפקה זולה, קאמרית. חדר ושני אנשים, שמצריכה רק שני דברים פעוטים, מינוריים, תסריט ובימוי. ובחמישה פרקים שראיתי כל שורה מדויקת עד אלפית המילימטר. אתה גם מרגיש כך?

"זה לא  שקיבלתי חמישים תסריטים בהתחלה, זה הלך ונכתב, הייתה גם הפסקה גדולה באמצע. יש חמישה כותבים, שלושה במאים. כל טיפול זה כותב אחר, ומעליו יש את הבמאי שמשכתב, בתהליך מייגע מאוד, באמת לא יקר, אבל הכותבים צריכים לכתוב דיאלוג ששווה ברמתו לבקט, פינטר, וודי אלן".

רוברט מקי, גורו התסריטאות האמריקאי, אומר שדיאלוגים זה לא הדבר הכי חשוב בתסריט.

"מזלנו שחגי לוי לא גדל בצל האידיוטיות האמריקאית, הוא אירופאי בתפיסה שלו, הוא גם איטלקי במקור, כמו סקורסזי, דה נירו. יש אולי אחד וחצי אמריקאים אותנטיים, קלינט איסטווד למשל".

 נראה לך שאנשים שלא אמונים על התהליך הפסיכותרפי ימצאו את עצמם מתעניינים בסדרה?

"השפה היא מאוד מאוד בסיסית, אין שם שום דבר ייחודי, תרפואיטי, אף אחד גם לא מתרפא מזה, וסוף הסדרה גם מראה את זה. פרויד אמר, תפקידנו להתעסק בנוירוטים, לא בפסיכוטים, להעביר אותם מסבל נוירוטי סביב עניינים מהעבר לסבל אנושי רגיל. הוא היה פסימיסט ענק".

מה זה סבל אנושי רגיל?

"מה שאנחנו עוברים גם בלי טיפול. לאנשים לא תהיה בעיה לזהות. אין שם שום דבר טכני, זה לא אי.אר".

נכון, אבל צריך להיות בסטייט אוף מיינד של טיפול. זה חלום כזה של כל מטופל, להיות זבוב על הקיר בטיפולים של אנשים אחרים. מציצנות, נו.

"זה יותר עניין של שידור ב-22:30, זה לא טלנובלה ולא דרמה גדולה, ומי שיצפה בזה צריך להיות מי שפינה לעצמו רובריקה מהזבל ורוצה להקשיב".

אתה רואה טלוויזיה?

"היתרון הגדול של הטלוויזיה זה הכפתורים שלה. וגם, אתה לא נסגר בחושך באולם עם אסמטים מימין וביפרים משמאל. זה סבל לא קטן. אין הבדל בעקרונות בין טלוויזיה לקולנוע, בין האקשן לקאט יש ערמה של דברים שהם אותו דבר.

"אני רואה חדשות, והולך בתשע וחצי לישון, אני לא יודע מה קורה אחר כך. זה משפיל, זה מבזה, יותר מעניינת אותי הספריה שלי. ילדים קובעים היום את הסדר יום האמנותי בעולם. ספילברג והמלחמות, תעשיית הייטק, משחקי מחשב, אין בזה שום דבר אנושי".

לא צריך להגזים, יש כמה איים של תרבות גם בטלוויזיה האמריקאית כמו הסופרנוס או עמוק באדמה, ועוד.  ולנו יש עכשיו את בטיפול.

"בשנים האחרונות השתתפתי בשמונה סרטים וסדרות, ופעם ראשונה שהתעניינתי במה שכתוב, במה שנעשה, לא בלתת עצות או להתערב בקונספטים, בתפיסה, אלא להתעניין בזה. זה לא קרה בהתחלה, אלא לאורך הדרך. היה לי עניין בתוכן עצמו".

סליחה על המחמאה, אבל רואים את זה בתוצאה. אתה רואה את האירוניה בכך שממטופל כבד אתה הופך למגא-מטפל?

"זה בכלל לא דומה. בוזגלו עשה על זה משהו. אני לא מטופל, אף פעם לא טופלתי על ידי פסיכולוג. אין לי עניין בזה. אני רוצה לראות מרשם בסוף. אף אחד, גם לא ראשי החוג לפסיכולוגיה, לא רצה להתעסק אתי, רק אחד אולי, היה, והוא אמר לי אתה כל כך צודק (בתחושות שלו על הבולשיט הפסיכולוגי ד.ש).

"המלחמה היחידה שלי בסדרה הייתה על כך שרציתי שתהיה הרגשה של אמפטיה, גישה הומאנית. אפילו לסכיזופרן מותר לשמוע קולות ולהזות, כל עוד הוא לא מזיק לאחרים, או סובל. אם הוא סובל, צריך לטפל בזה. זאת הגישה ההומאנית. היא די נדירה אצלנו. הפסיכיאטר, פרופ' יהודה פריד, שנפטר, היה מזמין את המאושפזים להרצאות שלו. הוא גם היה אומר להם, יכול להיות שהשב"כ רודף אחריך, בוא נבדוק את זה. הגישה הייתה להיות אמפטי. כשבנאדם סובל כל טיפול יועיל. גם מד"א".

ורד, אשתו של אסי, צפתה גם היא בחמשת הפרקים. הוא ביקש שישלחו לה, כדי שתבין למה הוא חוזר כל ערב הביתה מת לתפארת, הרוג והרוס. האישה הנעימה למראה הזו התפעלה מאוד, התקשרה לחגי לומר לו את זה, וגם התלוננה שאסי שבבית אינו היצור הקשוב והאמפטי שנולד בסדרה. נו, אירוניה או לא?

מבחינתך פסיכותרפיה זה בזבוז זמן.

"אם מישהו מוכן לשלם 350 שקל בשבוע, ומופיע במשך שנה או משהו, אז זה לא בזבוז זמן, בני אדם חופשיים. אנשים משלמים גם למקדונלדס. אם להסתכל מהצד על החברים הרבים שהולכים לזה, זה לא פתר שום דבר. זה מייטננס, אחזקה, אחזקת הנפש. להתנהל משבוע לשבוע עד הפגישה הבאה. להתנהל כך שלא תאבד את השפיות. תחליף לתא הווידוי הקתולי. אגב, בסוף הסדרה (ביפ*ביפ*ביפ) מתברר שצדקתי. הפסיכולוגיה לא עובדת. זה, אגב, בניגוד למה שחגי חושב על טיפול, וכולם שם מטופלים בעצמם".

ליאור יהיה בסדר

את יחסיו עם קוקאין תיעד כאמור דיין לפרטי פרטים. זה לא אומר שיש לו דעה חיובית על גראס, חשיש, או LSD. על אף שמנחם בן מתאר את הטריפ הראשון שלו כלידה מחדש, דיין גורס שכל החומרים האלו הם מדכאי יצירתיות מובהקים. עד אותו טריפ, הוא טוען על בן, כתב זה שירים מופלאים. מאז, הוא אומר, בן רק מבקר אחרים.

לפני שבועיים התראיין ליאור אשכנזי, ממטופלי בטיפול למוסף הארץ, ושטח בפני האנשים החושבים את יחסיו עם הסם. דיין יכול רק לנוד בראשו – הנה יש מי שתפס את נישת הנרקומן בברנז'ה ההוללת. דיין חושב שקוראי הארץ יכולים לעכל את העניין בקלות יחסית, בגלל העטיפה המכובדת. אז כן, הוא דיבר עם אשכנזי במהלך הצילומים, ושמע ממנו על מעלליו, ולא, הוא לא חושב שהוא גרם לעצמו נזקים קשים, הוא לא לקח שום דבר מזיק במיוחד, הוא יהיה בסדר, הוא מבטיח. גם מליאור שלו, הפרטי, הוא לא מודאג. "אז הוא לוקח ריטלין, גם אני לוקח ריטלין, כשהוא מגזים, הוא יודע את זה, יודע שהוא צריך לעצור".

לדיין ארבעה ילדים מארבע נשים שונות, עמליה, אסיה, אבנר וליאור הפעוט. עמליה היא אחת ממנהלות הגלריות הכי הכי בניו יורק, אבנר עוסק במחשבים בתאילנד, אסיה לומדת אמנות באיטליה, וליאור כותב וכל השאר, וגם שומר על קשר עם שתי האחיות שלו. כשעמליה מספרת לאבא על כל המיליונים המתעופפים סביבה, והוא אומר לה, נו, תני לי קצת, היא מעמידה אותו על מקומו "אבא, הורים נותנים לילדים ולא להפך".

קשה לדלות ממנו משהו אפל על הקשר עם אבא שלו, ולנסות להשוות אותו לקשר בינו לבין ליאור. הוא מרוצה מאבא שלו מאוד, וטוען שהילדות שלו הייתה לעילא. אפילו לא צל צלה של בעיה לא מצאו הפסיכיאטרים, שתחקרו אותו קצת יותר ממני.

את דוד עייזר הוא מאוד אהב, והיה קשור אליו, אבל לא היה איתו בסוף. בחודשיים האחרונים, ראומה, אשתו, לא רצתה שיבואו לבקר אותו, מאחר שהוא כבר לא היה בהכרה מלאה. ומה עניינים עם יונתן גפן ואביב שלו? או, דווקא יש סיפור.

לא עושה אודישן

את חגי הוא מכיר מסדרת הטלוויזיה שיצר, סיפורים קצרים על אהבה, שאסי כתב, ביים ושיחק באחד מהם, המדריך לכיסוי תחת. חגי פנה אליו ממש לפני התחלת הצילומים, "היה מועמד אחר, כי אני לא הסכמתי לעשות אודישנים. בסוף אמרתי לו, אתה רוצה לצלם בזמן שאנחנו מדברים, בבקשה. לא ידעתי שהוא עובד בקשת, או שהוא היה מבקר קולנוע".

אתה יכול להבדיל מי כתב איזה פרק?

"כן, ככל שעובר הזמן. במה שדפנה לוין כותבת (לזוג, רמי הויברגר ועלמה זק) יש אפס קצהו של הומור שיש בדבר הזה. זה חבל, ארי פולמן התחיל לכתוב (לליאור אשכנזי, הטייס), אבל ההומור שלו כבד, מהסוג האבסטרקטי, מזכיר לי את הדברים שעשיתי, למשל בשמיכה חשמלית ושמה משה, שעשרה אנשים יכולים לאהוב. וזה, לעומת הדברים הכבדים מאוד של אסף ציפור".

כשאתה מקבל תסריט, אתה לא חש צורך לשכתב אותו?

"ממש לא. כמו שאני כבמאי לא רוצה שישנו לי. אני לא יכול לבקש מאחרים את מה שאני לא יכול לעשות. אני יכול להגיד, כאן, לדעתי, ככה וזה, בעיקר דברים שנסגרו יום קודם או ממש בבוקר, כשאתה מקבל את החומר וצריך להתחיל להתפרשן. אז אני מעיר ואומר לא, רק רציתי להגיד, אבל מה שתבקש אני אעשה, ואז מקבלים את ההערות שלי, אבל אין לי תפקיד חשוב שם מבחינת היצירה".

במצב כזה, כשאתה צריך למתן חלק מהאגו שלך כיוצר קולנוע, זה קשה לך?

"הכי קל בעולם. 99 אחוז מהשחקנים בארץ באים מתיאטרון, ולהוציא אותם מהקטע הזה זה סיפור. אני אומר את זה כבמאי. אני כמעט ולא קורא תסריטים. אני אומר לבמאי ספר לי מה העניין, כמה משלמים ליום, וזהו, נגמר. זה לא מעיד על תבונה, להפך.

"מבחינתי, תסריטאות זה המקצוע הכי חשוב בקולנוע. משם הכל מתחיל, מהכתיבה. במאי זה שליש (בקמץ). בערוץ 4 הבריטי הקרדיטים של התסריטאים מופיעים ראשונים. פתאום, בגיל 60 נתפסתי לאגו טריפ כזה, כשכל נהג מונית שלוקח אותי ומצטט לי מגבעת חלפון, אני מתעקש להגיד לו שאני כתבתי את זה".

 נאלץ לשמוע מנהגי מוניות ציטוטים מגבעת חלפון?

"אני לא נאלץ, אני שמח. יש שני דברים שהם יודעים עלי, אחד הסטיגמה של הסמים, והשני, משהו אה, הוא הלך בשדות. 'היית פעם יפה וצעיר ופחות שמן', הם אומרים, ו'העיקר שתהיה בריא', כאילו אני כל הזמן מאושפז, או משהו. אני אומר להם, אני לא יכול, אני מוכרח ת'סמים, אין מה לעשות, אבל ברגע שהם שומעים שכתבתי את גבעת חלפון הם עושים כזה 'הההההההאא'".

מה באמת קורה עם גבעת חלפון 2.

"בינואר אנחנו הולכים לעשות את זה. מי שהשקיעו זה משפחת שני (בעלי קולנוע לב) האחים אדרי (בעלי סינמה סיטי) ואולי גם מישהו מהזכיינים".

לא מלחיץ אותך, כל המיתולוגיה שיש סביב חלפון, כל הציפיות?

"לא מלחיץ, קל לי, בכלל לא אכפת לי. אני גם לא עושה את זה באיזו חדווה. זה פשוט הרבה כסף. הרבה מאוד כסף. אני חייב הרבה מאוד כסף, ובכלל ענייני מע"מ וכאלה. אני רק מקווה שזה יהיה קצר. לא תכננתי לעשות חלק 2 לחלפון בשום צורה. כשהסרט יצא המבקרים כתבו 'נמוך מים המלח', 'מצח נמוך'. הם צדקו בעיקרון, זה הפך לקאלט בגלל הטקסטים ובגלל דברים שלא שייכים לשום דבר ספציפי, או בגלל שאנשים היו בצבא, ויש שם מן מלכוד 22 שכזה. זה לא הדבר שחלמתי להגיע אליו, ופתאום זה הסרט הכי אהוב בכל הזמנים. מזל שלא אמרו שזה הסרט הכי טוב. זה מראה על בעיה עם הקהל".

 בכל זאת, זה ממלא אותך איזו עליצות, שמחה?

"כן, בטח, זה נוח, זה לא שאתה צריך להמשיך איזו סדרת מדע בדיוני, להתעסק עם קרבות דיגיטליים, עם אנשים שעושים סיף עם קרני לייזר. זה נראה לי קשה יותר מהנדסה גנטית. אז בטח, יש שמחה, אני הראשון שצוחק או בוכה מהדברים שאני כותב. אני מסעודה מבחינה הזאת. רק ככה הדברים נכנסים, רק ככה זה עובד".

הכי אוהב את שמיכה חשמלית

"אני חי בעולם הולך ונעלם", הוא מתלונן, "השאלה היא איך להכניס דיסציפלינות אחרות לתוך קולנוע. ברף העליון אתה צריך לעורר סקרנות. אני לא בא מקולנוע, לא למדתי קולנוע, כששיחקתי בסרט של ג'ון יוסטון (A walk with love and death, 1969 ד.ש),  אני לא ידעתי מי הוא, והוא לא ידע מי אני, ויותר חשוב, לא ידע מי אבא שלי.

"זה עולם אחר והוא לא מעניין אותי במיוחד. קולנוע זה מכשיר, ובמאים צעירים שלמדו קולנוע נהיים טכנוקרטים. כל  הגאונים היו או שוליות, או עיתונאים, או שבכלל לא קשורים לקולנוע. למשל, כל הגל החדש הצרפתי, אנטוניוני, זפירלי וכמובן פליני. נערת מים, אחרי שלושה חודשי עבודה יודעת יותר מכל סטודנט לקולנוע".

למעשה, קולנוע מבחינתו זו ברירת מחדל. קולנוע לא יהיה ספרות לעולם, אי אפשר להשוות היסטוריה של 100 שנה ל-10,000 שנה, הוא אומר. גם הניסיונות להמיר ספרות לקולנוע קלוקלים בעיניו, אף שהוא שיתף פעולה עם עמוס גיתאי, ושיחק בזכרון דברים, עיבוד לספר של יעקב שבתאי.

דיין ביים 17 סרטים קצרים וארוכים, כתב את כולם, ועוד כמה, ושיחק בכ-40 סרטים וסדרות (ממבצע יונתן, ועד מדורת השבט, ובקרוב גם בבקרוב יקרה לך משהו טוב) . הסרט שלו שהוא הכי אוהב הוא דווקא שמיכה חשמלית ושמה משה, מלפני עשור, השני בטרילוגיה הכוללת את החיים על פי אגפא ומר באום. "אגפא הוא סרט מסודר ונכון, ובמר באום יש משהו קר ומתודי. המבקרים החליטו שיש פה עניין עם צבר שמתפרק וישראליות ונידחות. מה פתאום, הגיבור לקוח מהגיבורים של קפקא, יוסף ק', וסמסא וגוגול והרוסים הגדולים, באום הוא מזרח אירופאי קטן".

אני מזכירה לו שזכותם של המבקרים לפרשן כרצונם. הוא מסכים, איכשהו, ומספר שבכללי הוא ביחסים טובים אתם, אפילו אומר שלום לשניצר, וממש לא רוצה שיחשבו שהוא מקנא ומתמרמר. מה שהכי מטריד אותו, בכל זאת, זה איך ייתכן שאגפא הביא 300 אלף צופים, ואילו להקרנת הבכורה של שמיכה הגיעו עשרה אנשים, עוד לפני שנכתבה עליו מילה. אין לי הסבר.

קולנוע זו דרך להותיר חותם?

"בטרילוגיה כן. לפני כן לא. לפני כן היה ברור לי שקולנוע זה כדי לעשות כסף, לבדר ולהתבדר".

הוא עצמו, כאמור, לא מגיע לקולנוע, אבל עכשיו חיברו אותו לHot והוא המום משפע הערוצים. ה-VOD הוא המצאה מופלאה בעיניו, וכך ראה את מיסטיק ריבר של קלינט איסטווד, והתלהב נורא.

ה- VOD פתר לו את טראומת ספריית ההשאלה. לפני חודשיים אשתו קנתה דיוידי, ואז התברר לו שאת הסרטים ששואלים בספריה יש להחזיר תוך יומיים בערך. "אמרתי, רגע, מה זה, מוכרחים להחזיר? ולראות היום? רגע, מה הבהלה, זה אמנות, לז'ר, פנאי!"

אודות דבורית

שום דבר מיוחד
פוסט זה פורסם בקטגוריה דו"ח מיוחד, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

11 תגובות על מהבוידעם: אני מראיינת את אסי דיין

  1. דבורית, את יודעת לכתוב. פחות ופחות פוגשים טקסטים כאלה היום בוויינטים שהחליפו את העיתונים.
    וזו הזדמנות לקורא מתמיד אך שקט בדרך כלל, כמוני, לומר תודה רבה על הבלוג הטוב הזה. רק חזקי ואמצי.

    אהבתי

  2. שץ הגיב:

    מעורר געגועים לרייטינג.

    אהבתי

  3. שטוטית הגיב:

    "ואני מפליגה בתוך הכפכפים"
    הוי כמה מתים יש בקליפ הזה משהל'ה איש-כסית, פולי, מנחם זילברמן
    וכמובן עפרה חזה כולם ז"ל – כה חבל
    לזכרו של אסי דיין: אני פרחה מתוך הסרט "שלאגר" תסריט ובימוי א. דיין;
    כזה שיר מהפכני היה בזמנו אמירה חזקה שיר הפרחה.
    עורר המון רעש וגם ביקורת גם עופרה חזה ספגה חזק.

    אהבתי

  4. טוב מאוד. פעם ראשונה שהצטייר אצלי כאיש שמעניין להקשיב לו.

    אהבתי

  5. למה לא תשכב לנוח הגיב:

    אתה נעלב, ומגיב כמו תינוק.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s