מאירועי הסו"ש
דפנה בר ציון, בעלת מסעדת סוזנה בנווה צדק היא האישה שנרצחה שלשום.
החשוד ברצח הוא האקס שלה, אילן בן עמי, גיטריסט הברירה הטבעית. עקבותיו נעלמו.
קיים סיכוי נמוך שייחתם הסכם עם חמאס (נענע10).
פלסטיני מתאר את עבודתו כחופר מנהרות.
יומן של הערוץ הראשון מאמש.
אולפן שישי.
יש לי תחושה, ותקנו אותי אם אני טועה, שהמבצע המבולבל הזה, שעוד לא ברור אם הסתיים, שמעטים האנשים שיאמרו שהוא הצלחה מסחררת מבחינה צבאית ומדינית, עדיין גובה את מרב תשומת הלב מהתקשרות, שמלבה אותו באינספור כתבות וראיונות והסברים וחזרה ללוחמים ולפצועים ולמשפחות ההרוגים, ולמשפחות הנערים, שלושת תלמידי הישיבה שנרצחו, שבאופן תמוה עדיין יש מי שחוזרים על כך שהם הצילו את חיינו, אף שדבר קיומן של המנהרות היה ידוע שנים רבות ולא זכה לטיפול. גם המחשבה שבזכות החטיפה מישהוהם התעוררו פתע, מעוררת חלחלה.
שישבת/ ישראל היום
אמילי עמרוסי ראיינה את שלושת זוגות ההורים (רחלי ואבי פרנקל, אופיר ובת גלים שער ואיריס ואורי יפרח) של הנערים שנרצחו לפני כחודשיים, כשהמתינו לטרמפ בצאתם מהישיבה. מטבע הדברים אי אפשר להתעמק בראיון עם שישה אנשים בתחושות של כל אחד ואחד, אבל בכל זאת נוצרה תמונה יפה ומרגשת של שלוש משפחות וקמצוץ מההתמודדות שלהן עם האבל.
7 ימים
פה יש ראיון רק עם רחלי פרנקל, אמו של נפתלי (שרי מקובר בליקוב). ראיון מרגש, ולא משנה מהן עמדותיו הפוליטיות של הקורא, או מה הוא חושב על נסיעה בטרמפים באזורים מסוימים ועוד.
מה שמעניין אותי זה אם התנהל קרב מאחורי הקלעים על הראיונות הללו עם ההורים: האם ידיעות חשק בכל השישה והתפשר על פרנקל, או שמא להפך?
אני לא יודעת לאיזה ראיון יש אפקט גדול יותר, האם הכמות, כלומר כל השישה, עדיפה על ראיון אינטימי? לדעתי שאלה של טעם אישי, של העורכים, או מה. כמובן שאם קראתם את שני הראיונות, בשני העיתונים, יש לכם את התמונה המלאה. זה מה שאני עשיתי, וכאמור, אין לי הכרעה לכאן או לכאן. אם כעורכת הייתי צריכה לבחור בין שתי האופציות אני לא יודעת במה הייתי בוחרת בסופו של דבר.
מדי פעם עולה בתגובות שאלה עקרונית: האם בכלל לעסוק בתקשורת בשכול? ובכן זו לא שאלה. השכול הוא חלק אינטגרלי לצערי ולמרות ההתקוממות הברורה שלי, מהחיים פה. ושכול הוא לא "קונספט" שיש לעסוק בעקרונותיו. זה מצב רגשי שנמשך חיים שלמים. לא שבעה ימים ולא חודש.
ייתכן שהראיון עם השישיה בישר"ה הוא הסיבה שעל שער 7 ימים מככב מח"ט גבעתי עופר וינטר ולא האם פרנקל.
סיכום הראיון: הוא מעולם לא היה נגד שירת נשים. הוא לא מתייעץ עם מקובלים אלא עם רבנים, כדי לעודד גיוס חרדים לצה"ל. הוא משוכנע, כפי שכבר נכתב, ש"קרענו להם את הצורה". הוא בטוח שדברים יתבררו בהמשך. "יש פה ניצחון מוחץ", הוא אומר.
על הטענות שצה"ל הרס את עזה (לקורא עידן לנדו, ראו בהמשך, בבלוגלנד):
…כשהפלסטינים יחזרו לבתים הם יבינו את גודל הנזק שעשה להם חמאס. חמאס השתמש בהם. אנחנו לא הרסנו בתים סתם. הרסנו בתים שהיו בהם חומרי חבלה, פירים. כל השטח היה ממולכד וממוטען. האוכלוסייה הזו היא בת ערובה, אבל אני חושב שהיא גם שותפה… נכון, יש שם גם מסכנים, אבל במקרים רבים המחבלים הם הילדים או קרובי המשפחה של אלה שגרים שם. כמעט בכל בית יש בן או קרוב משפחה אחר, שהוא שותף לטרור. איך מגדלים ילדים בבית עם חומרי חבלה?… נלחמנו מול אויב שמקדש את המוות. אם היינו עולים רק על עשרה אחוזים ממה שהכינו לנו שם, היה לא טוב. היינו גומרים במקום אחר לגמרי. בתים ממולכדים ומוכנים לפיצוץ, בתים מלאים בבנזין שנדלקו כשירינו בהם, מוקשים, מטעני גחון, מטעני קלע, טילים נגד טנקים. הם התכוננו שנים…
והנה אני דוחקת לתוך ידיעות את הארץ, כשעמוס הראל מוולווט את פסטיבל וינטר, ואת העיתון המחבק, ידיעות.
…וינטר עצמו שבר כנראה שיא בהופעות בתקשורת; לא רק הדף הקרבי עתיר המסרים הדתיים ששיגר ללוחמיו (מה היה רע אילו הסתפק בנאום בעל פה?), אלא ראיונות מהשטח ל"ידיעות אחרונות", לערוץ 10, לשבועון החרדי "משפחה" ולקינוח, היום שוב ראיון נרחב ב"ידיעות". ספק אם מוטה גור זכה לחשיפה דומה אחרי שחטיבת צנחני המילואים בפיקודו הכריעה את הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים.
העניין כולו שידר מינון מוגזם, כשהמח"טים גולשים לא פעם לפאתוס, חורגים מגבולות הגזרה שלהם או סתם משדרים ביטחון עצמי מופרז (אחד מעמיתיו של וינטר, איש שקול בדרך כלל, התראיין תוך כדי הלחימה על גג בית פלסטיני כשאינו עוטה שכפ"צ). שלא בטובתו, נוצר הרושם שהצבא מציב בפני התקשורת והציבור דילמה חדה: או שירי הלל או תחקירים. בזמן שבחוץ כבר החלו ניצני ביקורת על המלחמה והישגיה, צה"ל חי את החלום.
הסאגה הזו היתה צריכה להיעצר מוקדם יותר. למהומה סביב וינטר חברו יחידה צבאית נמרצת (חטיבת דובר צה"ל), מפלגה מפרגנת (הבית היהודי) ועיתון מחבק ("ידיעות אחרונות"). כולם רצו בטובתו של מח"ט גבעתי, כולם מחאו לו כפיים וכולם יחד ידחקו אותו כל הדרך להאג. כשבטלוויזיה מראים את המח"ט מתפעל מממדי ההרס שהותירו כוחותיו בכפר חזיעה ובעיתון מצטטים אותו אומר "קרענו להם את הצורה", נדמה שאיש לא עצר לחשוב את מי משרתות ההצהרות הללו. בקצב הזה וינטר עוד ימצא את עצמו כשעיר לעזאזל בלב עיגול המטרה שתשרטט ועדת שאבאס של האו"ם, היא ועדת גולדסטון 2…
מעניין מה יהיו היחסים עכשיו בין יהושוע להראל והאם יגידו שלום במסיבות העיתונאים של הכתבים הצבאיים.
עדי גולד ראיין את ג'ואן ריברס ידידתנו החדשה ישנה (מומלץ לראות טיובית זו, וכן לשמוע כיצד היא יורדת על סלינה גומז. הסברה? יש ויש. קחו את ריברס). חבל שלא דיבר איתה על הפרק עם לואי סי.קיי, אם כי מהכתבה עולה שהיא כלל לא רצתה לדבר על מפעלותיה ההוליוודיים.
נקלעתי במקרה לטור של דנה ספקטור על אבות גרושים ויחסיהם הקוצניים עם הגרושות. אף שאין לי חלק ונחלה בסוגיה כאובה זו קראתי בשקיקה, עצוב ומבאס.
המוסף לשבת
בהמשך לדבריו של מח"ט וינטר, ולדברים של לנדו, אריאלה רינגל הופמן בכתבה על אנשי הפרקליטות הצבאית שהיו צמודים למפקדי האוגדות בשטח, אישרו כל מטרה של חיל האוויר, עצרו ברגע האחרון כמה מבצעים מיוחדים והתעקשו על קיום הפסקות אש הומניטריות.
על פי דברי אנשי הוועדה צוק איתן מצולם מהיום הראשון, כך שעל כל צילום שיביא הצד שכנגד, יש מענה. ההכנות לסיטואציה המשפטית שבה ישראל נמצאת כרגע, אומר בכיר בפרקליטות הצבאית, החלו כבר בשנת 2007.
מוסף הארץ
אימת עמק הסיליקון, עיתונאית ההייטק קארה סווישר. קוראי הארץ ממש לא מתעניינים בכתבה הזו. אולי כי היא נישתית מדי.
…בעשר השנים האחרונות, ארינגטון וסווישר הם שני "מתווכי הכוח" בסיקור התעשייה, אם כי איש מהם לא היה רוצה ששמו יוזכר בנשימה אחת עם שם רעהו. ארינגטון, שהיה עורך דין בעמק הסיליקון לפני שפתח את טק־קראנץ', תמיד נטה לטובת היזמים ולקח ללב את ההתבטאות הצינית של איש ההון סיכון ג'ון דואר: “אין קונפליקט, אין עניין". ברשת, כשאמות המידה המסורתיות של פסילה עצמית על רקע ניגוד עניינים התחלפו בגילוי נאות, ארינגטון היה סוג של רודן שהאמין שמותר לך לעשות כמעט כל דבר, כל עוד אתה שומר על שקיפות. כולל השקעה בחברות קטנות בה בשעה שכתב עליהן. חברי הצוות שלו התבדחו על עליבותו כמשקיע – בין הפגרים שאסף היתה DanceJam, החברה של אם־סי האמר – אבל אפילו הם התקשו להבליג כשהקים קרן השקעות תחת השם המבלבל קראנץ'־פאנד…
אלון עידן כתב איך רוכב קטנוע צעק עליו באמצע הכביש בעוד הוא לא עשה דבר. למעשה הוא כן עשה: סיכן את חיי הרוכב. אבל זה נראה לעידן שולי, והוא מנהל דיון שלם על המשפט שאמר לו הרוכב "לא, אתה לא אידיוט". אני יכולה להבין את הדיאלקטיקה הזו, והיא אפילו מוכרת לי מאוד. אי שם בניינטיז נהגנו להשתמש בה במקומוני תל אביב. נוסח כמו "לא בלתי מוצלח" היה מאוד פופולרי אז בחיינו. נדמה לי שאני יודעת מיהו הוגה השלילה הכפולה באותן שנים, אבל אני לא רוצה להיכנס לזה, כי זה עלול לפתוח קרב על הקרדיט, ואני עלולה לעוול מישהו, כך שאוותר.
המשפט "לא, אתה לא אידיוט", ממש יפה בעיני, אם כי אני על הכביש מסתפקת בקללות סטנדרטיות: מפגר, אידיוט, סתום, שתישרף, שתמות וכאלו. אתמול למשל עשיתי סצנה דומה לכלי רכב שחור, חדש ובלתי מזוהה שדהר מאחורי בלי לשים לב למהירות, לנתיבים, כלום. הייתי בטוחה שזה פרחח יפואי בדרך למקום הפשע, אבל טעיתי בגלל הדעות הקדומות שלי: זו הייתה צפונבונית בלונדית שהייתה עסוקה עם הסלולרי המעאפן שלה ולא יכלה לאותת או להסתכל קדימה. רק כשהגענו לרמזור נעמדתי לידה כדי לקלל אותה בפניה ולהסביר לה מה עשתה.
מעניין, קטע דומה כתבה במרץ האחרון מרב בטיטו בידיעות. גם היא, כולה תמיהה והיתממות על רוכב אופנוע שכמעט התנקש בחייה לדעתה. מה יש לעיתונאים שנוטים לשתף את הציבור במעשים מגונים ובחוסר המודעות שלהם על הכביש?
הארץ: צבי בראל מנסה להדריך בנבכי הסכסוך בעיראק.
מגזין TheMarker
צניחה באמון הציבור בתקשורת היא לא איזו פצצה שנפלה פה היום. הצניחה נמשכת כבר שני עשורים ויותר.
לפי סקר של גאלופ, האמון של תומכי המפלגה הרפובליקאית האמריקאית בעיתונים ירדה בעשור האחרון לכ־15% בלבד. הליברלים, לעומת זאת, נוטים יותר לתת אמון בתקשורת, וכ־34% מהם בוטחים בעיתונים. כשמתיישבים מול מסך הטלוויזיה, לעומת זאת, מתהפכות היוצרות – לשמרנים יש יותר אמון במהדורות החדשות בטלוויזיה (19%), בהשוואה לליברלים (15%). בישראל ניכרת מגמה דומה.
"אנחנו רואים שיש אמון רב בתקשורת בעיקר בקרב מי שמגדירים את עצמם כאנשי שמאל, וזה לא מפתיע, התקשורת נתפשת כשמאלנית", אומרת למגזין TheMarker פרופ' תמר הרמן, עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה.
הופתעתי מאוד לשמוע שאנשי שמאל מאמינים בתקשורת יותר. זה פשוט לא סביר, גם האפיון הפוליטי של אמונה ואי אמונה נראה לי מוזר. שהרי אי האמון במה שנאמר לא קשור כלל, לפי תפיסתי לפחות, בהקשרים פוליטיים.
ניסיתי למצוא ממתי האמרה "הדבר היחיד הנכון בעיתון הוא התאריך", ואו מי אמר אותה לראשונה, ולא מצאתי. אם יש לכם רעיון, בבקשה, אתם מוזמנים לחלוק איתי את פרט הטריוויה הזה. לתחושתי האמרה הזאת היא לא מהעשורים האחרונים אלא הרבה יותר עתיקה.
אגב, כפי שסיפרתי לא פעם, בשוטטותי בעיתונים ישנים, אפילו מהמחצית הראשונה של המאה העשרים, אני נתקלת בהמוני טעויות ותקלות ושגיאות. אני חושבת שההבדל הוא שהיום פשוט הרבה יותר קל להגיב על הטעויות, במהירות הרבה יותר גדולה, וגם למצוא אותן. פעם זה היה הרבה יותר מסובך. לפני עשרים שנה למשל, היה הרבה יותר מאתגר לעשות שחוק מטעויותיו של בעל הטור הפופולרי או פולמוסאי פייסבוק המשגשג, הוא שר האוצר שבו בחרתם. היום כל אחד יכול לעשות את הבדיקה הנצרכת בתוך זמן קצרצר עד אפסי.
הארץ ספרים
עירית לינור מנהלת מלחמת חורמה נגד הארץ כבר שנים רבות. זה החל בפיטוריה מהעיתון והמשיך בכך שפיטרה את העיתון מחייה. בראיון שלה ל-7 לילות בחודש החולף היא ציינה את האירוע המכונן הזה, בו פוטרה, כהשפלה לא קטנה. אני יכולה להבין אותה ולא מזלזלת בכך כלל ועיקר.
במוסף ספרים של הארץ בסו"ש זה כותב עמרי הרצוג ביקורת קשה על הספר החדש שלה, גברת ורבורג. ככה"נ אחת הביקורות היותר גרועות על הספר (אותו לא קראתי). במודעה המתפרסמת היום ב-7 לילות אפשר לקרוא את תמציתן (הכותרת: "גברת ורבורג מסמיקה מהביקורות").
הביקורת מובלטת היטב בעמוד הבית של הארץ לאורך היום. אני תוהה, אם הייתה זו ביקורת חיובית על הספר של לינור, אם גם אז הייתה זוכה לכזה כבוד וביקר בעמוד הבית של העיתון.
גלריה הארץ
היום ואתמול אני בקטע כזה של שבחים. אז עוד כתבה שאפשר לשבח היא של גילי איזיקוביץ על היוצר אילן פלד, נו, זה שעומד מאחורי פרודיית הלהקות הצבאיות שכולכם צפיתם בה (אגב, אני לא ממש סגורה על העניין שכל הצופים הבינו שזו פרודיה, ומשוכנעת שיש מי שהתענגו על השירים בנטורל) וגם מאחורי פרסומת ברנפלקס פינוקים. השאלה למה פלד לא בפריים טיים שגויה. הפריים טיים לא מתאים לכל אחד ולא כל אחד מתאים לו.
יפה מצד פלד שאינו משתף פעולה עם התקשורת. לא מדבר, לא מצטלם, לא מביע את דעתו על כלום. פשוט כלום.
מדינת כל גזעניה
על עוצמת הגזענות במערכת החינוך ואי ההתמודדות איתה, בספר שייצא בעוד שלושה חודשים, תמונות מחיי בית הספר.
הוליווד והביצה
הכתבה הזו מתיימרת לגלות את סודות הניתוחים של מדונה. אלא מה, זה לא ממש קורה. המומחה שנקרא לדגל לא יכול בדיוק להצביע על ראיות ולא מתחייב על כלום, ומסייג את דבריו ב"אם ואם ואם". אולי מדונה נחנה בגנים מצוינים?
אחרי שאמא שלי דיווחה לי אתמול בעצבים שנינט עוזבת את הארץ ("שתלך!") הבנתי שנפל דבר ושאני לא מעודכנת. רק לא הבנתי לאן נינט רוצה ללכת.
אחרי שהתפעלתי השבוע מכך שהשף רפי כהן מסר איזשהו מתכון ל-ynet, ותהיתי על הקאמבק המהיר, התברר לי שליאורה דיברה איתו בשבוע שעבר (מעריב):
אני בסדר. מתאושש. הכל בשליטה. אני קצת בצפון. נח. אצל ההורים במושב. אני מתחיל לחזור לעצמי. הייתי קצת בקריסה ואני בדרך לשקם את הכל. המוח שלי היה קשה. הייתי חייב את המנוחה הזאת, ואני מקווה לחזור בקרוב לעניינים ולמסעדה שלי.
בלוגלנד/ רשת/ פייסבוק
עידן לנדו על מה שקרה בכפר חוזאעה.
…מה אין בכתבה של אלון בן דוד? כמובן, אין פלסטינים. 18 דקות תמימות סורקת המצלמה את הרחובות החרבים של חוזאעה ולא מצליחה לקלוט אפילו תושב מקומי אחד. לא חי, לא פצוע ולא מת. אנחנו שומעים בלי סוף שחוליית צה"ל "טיהרה" את האתר הזה ואת האתר ההוא, ואף פעם לא מקבלים תמונה אמיתית של משמעות הטיהור הזה: מי נפגע, כמה נפגעו, האם כולם היו לוחמי חמאס? נאדה… כך פועלת התקשורת הישראלית גם בימי שגרה, לא כל שכן בימי לחימה. זו בסך הכל דוגמה אחת, ייצוגית להפליא, למערכת התעמולה הבולעת-כל שפועלת בישראל, מערכת שכלי התקשורת המרכזיים מתמסרים לה בלב חפץ. ב"צוק איתן" קיבלנו תזכורת מהדהדת עד כמה התקשורת בארץ משרתת את בעלי הכוח והשררה; ההסתרה של ממדי הפשעים של צה"ל ברצועת עזה משאירה את הציבור במצב של בורות מתמדת ומונעת ממנו להבין את גורמי העומק להתקוממות הפלסטינית. כך היא מלבה את אש הסכסוך ולמעשה חותרת תחת האינטרס הקיומי של אזרחי ישראל. כפי שכתבתי בהקשר אחר, התקשורת היא חלק מהבעיה, לא חלק מהפיתרון. מותר וגם מומלץ להשקיף באדישות על "חשבון הנפש" שהיא עורכת עם עצמה, טקסי התמרקות תקופתיים שלא מותירים כל חותם בתשדירי התעמולה שנקראים אצלנו "חדשות". מותר וגם מומלץ לעבור הלאה…
המגיב דניאלי הביא מודעת מחאה על פני בניין שלם מול בניין NYT בניו יורק. אין לי מושג מי צילם, אבל עיבדתי את התמונה כדי שאפשר יהיה לראות אותה לפחות.
לפני פיזור
נותרו שבועיים למבצע הגיוס לסרט שלי, איפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? please.
(מר מעלי, סומכת עליך שתלך עם הלב שלך).
ולווט אנדרגראונד 
איך גלובס עיוותו ציטוט כדי לפרסם סרט לא טוב
http://www.fisheye.co.il/ninja_turtles_quote/
אהבתיאהבתי
גם עיתון המורדים כותב "אלפים"!!!!
http://www.haaretz.co.il/news/local/1.2407532
משבר באנטישמים?
אהבתיאהבתי
מעניין,שמעתי ברדיו שהיו אלפים במרד נגד ישראל בהבימה….
מעניין, תמיד מצטטים את המשטרה.על מספר הגולגלות החלולות,מה קרה היום?
Vשואלת כמה היו?
אהבתיאהבתי
קוריוז לגבי הניו יורק טיימס. אני מומחה לנושא מסוים והניו יורק טיימס ביקשו שאכתוב להם עליו. זה היה בתחילת המלחמה, לפני המבצע הקרקעי וכשמאלני מזועזע תיבלתי את הכתבה שלי בביקורת חריפה כלפי ישראל. העורך של הטיימס לא הסכים בשום אופן לפרסם את הביקורת והוריד אותה בעריכה.
אולי הניו יורק טיימס לא כזה אנטי ישראלי כמו שחלק חושבים.
אהבתיאהבתי
:)) hear hear
אם כבר אני כאן, המקור הוא בכלל שמואל ב' פרק כ' פסוק ט"ז:
אהבתיאהבתי
כעקרון, ה-NYT מעדיף אנטי ישראליות מפה לא ישראלי.
אהבתיאהבתי
אל תתייאש חבר, הניו-יורק טיימס זה לחלשים.
שלח את המאמר להארץ. אם יהיה לך קצת מזל קטעים נבחרים ממנו יופיעו בגארדיאן, אל פאיס, לה מונד, אולי אפילו בניו יורק טיימס בסופו של דבר…
אהבתיאהבתי
מה שהיה נחמד בכתבה על אילן פלד, היא שהצילומים היו של אסי כהן (עוד אחד שלא מתראיין הרבה). הבחור מבריק באינסטגרם, והנה הוא גם מנדב את צילומיו לעיתונות 😉
אהבתיאהבתי
בענין המחאה נגד ניו יורק טיימס:
תמונה של לוח המודעות ומיקומו באדיבות גוגל
הארגון שאחראי לפרסום:
camera.org
אהבתיאהבתי
בשנות השמונים היינו אומרים בצבא "אדיוט כבר לא תהיה" וכאלה, במובן שאתה כבר מעבר לאדיוט. אולי מכאן השלילה הכפולה שלך.
אהבתיאהבתי
הטירוף המשפטני מחריב כל חלקה טובה. אם לא יסולקו המשפטנים מהמפקדות יראה צוק איתן כמופת של מצביאות אחרי המלחמה הבאה. בקרוב אגב, נראה את המשפטנים גם בחדרי הניתוח. רק החודש צפינו באימה במופע הרדיפה של הרופאה מהמכון הפתולוגי שהעזה להעיד כנגד עמדת הפרקליטות וכעת הפרקליטות דורשת לבטל את המינוי שלה במכון הפתולוגי.
אהבתיאהבתי
נכון ומדוייק. המשפטיות כבר פירקה את מערכת החינוך.
החל בתיכון וסיים בתואר שלישי וועדות מינויים,
מנסיון אישי עם חזרות. אם תלמיד או הורה או קרוב
או מכיר לא מסכים לציון ומתחיל לדבר על עורכי דין
וועדות ביקורת וחשיפת כל המסמכים. מורה, מרצה,
שפוי שואל מה הציון הרצוי מוסיף חמש ממלא טופס
תיקון מתקן על הבחינה חותם מחייך למתלונן ושולח
לדרכו. ראו מה קרה למורה ולפרחולינה בטבעון.
מערכת חינוך בה בעזרת עורכי דין תלמיד מפטר
מורה לא תתקיים. בידקו את סטיסטיקת הציונים
בכל קורס לפני עשרים שנה והיום ותראו.מכיר כמה
דוקטורים פרופסורים,תעודות בגרות בין 1955
ל1960 ממוצע 70 מה ממוצע היום לציון מגן?
זה לא כך בכל העולם. אבל זה הולך ומתפשט.
אהבתיאהבתי
הרשי לי לתקן אותך: את טועה בדבר אחד – בתחושה.
הדברים שכתבת נכונים, מדויקים ומוכחים כל יום כל היום מחדש.
זו לא תחושה, עובדתית את צודקת.
אהבתיאהבתי
הפטפטת הארורה היא רעל אמיתי. לכו תלמדו מהחמאס.
שיתקו ועוד פעם שיתקו. שופכים שמות, דרגות, תכניות
לחימה. מי צריך לדעת את שמות עובדי כיפת ברזל?
משפחות של קצינים וחיילים למי זה מועיל? וועוד ועוד.
אבל!!! יותר משהגנב גנב החור גנב והמדייה עברה כל
גבול וכל סייג. גם בלוג זה הנו דוגמה לא קיצונית אבל
מיותרת. חבל.
אהבתיאהבתי
לפני ארבעים שנה לפחות ואולי יותר, שמעתי את האמרה המרגיזה כל כך: מה שמדוייק בעתון, זה רק התאריך.
עדות אישית, אם את רוצה.
אהבתיאהבתי
עדות אישית נוספת.
פעם כתבו את זה בעתון ואז חיפשנו, ומצאנו, שגיאות גם בתאריך. אח"כ אמרו המחיר וגם שם מצאו טעויות.
אהבתיאהבתי
מפרגנת: ראיון פשוט *משובח* של דיאנה בחור-ניר ועומר כביר מ"כלכליסט" עם אגדה חיה
The Woz
שמסתבר שיגיע בקרוב לארצנו הקטנטונת
אהבתיאהבתי
תודה נירית, באמת לא הצלחתי להגיע לשם.
אהבתיאהבתי
אדם חכם מאוד אמר לי פעם: אל תבזבז את זמנך על קריאת כתבות כשברור מה כתוב בהן. מלבד המסחרה במושאי השכול בין העיתונים זו בעיה נוספת של כתבות השכול: די ברור מה יגידו בני המשפחה, קראת אחד קראת את כולם. ודבר נוסף: האדרת השכול, כפי שכבר כתבתי בשבוע שעבר, היא רעה חולה של החברה שלנו. אני רפרפתי על שתי כתבות השכול המרכזיות בידיעות ובישראל היום והרגשתי תחושת קבס איומה. במקום תחקירים נוקבים עוד ועוד סיפורי שכול בלי פשר, משמעות או תכלית.
אהבתיאהבתי
כל תגובה שלך מבהירה לי שאתה הפסד עצום לעולם העיתונות. במקום לייצר תחקירים נוקבים שיטלטלו שמיים וארץ אתה עובד באיזה הייטק שמייטק, כלכלה או קלקלה. חראם.
אהבתיאהבתי
אני לא רוצה לחפור, בטח לא ליד גן ילדים.
אחסוך מכם אפוא את ניתוחי למאמר של עידן לנדאו, כמו גם למאמר של 'בצלם' אליו הוא מקשר.
מזל שלא ספגתי מנה גדושה של קרני גמא…
אהבתיאהבתי
ממש דן חסכן.
לפנק… לפנק…
אהבתיאהבתי
תחפור תחפור, אתה עושה מצווה. המבצע הזה הוכיח כבר שלפעמים צריך לחפור עד לעומק האדמה כדי לגרד משם את המנהרות שחופרים לנו ידידנו מהחמאס. לפעמים זה גם מגיע מהצד הישראלי לכאורה.
לא מבין מה מוצאים אנשים בגונב הדעת הזה. די מדהים לקרוא שם את כל אותם מגיבים שנפלו שדודים למקרא הפוסט הארוך המניפולטיבי וכה חד מימדי שלו.
בחוצפתו הוא כותב כי אצל אלון בן דויד אין פלסטינים. אז ככה בסוג העיתונות של הכתבים המסופחים זו התוצאה. זה לא משליך על מקצועיות העיתונאי ויושרו, כל עוד הוא מעביר לצופה את מה שהוא באמת רואה, גם אם המצלמה היא חד צדדית.
באופן מוזר ותמוה גם, נראה לי גם שלוחמי החמאס לא רצו לעמוד בתור להצטלם אצל בן-דויד וככה ויתרו מרצון על 15 דקות התהילה שלהם. התושבים כידוע הרי ברחו משם מזמן, ככה זה בדרך כלל באזורי מלחמה כידוע. אם היה לנדו אדם הגון, והתועמלן הזה הוא הכל חוץ מהגון, הוא גם היה שואל איך זה שאין כתבים ישראלים בעזה שהם אלו שהיו צריכים לתת את הזוית המקומית המתבקשת לגבי המתרחש בעזה. זו שאלה שראוי להתעכב עליה ולבחון אותה לעומק. בן דויד הפרשן הצבאי הוא כידוע לא כתבינו בעזה. זה לא תחום הסיקור שלו. משום מה לא עלה בדעתו של שוחר השלום לנדו לבחון את השאלה האם כתב ישראלי יכול בכלל לפעול בחופשיות בעזה ובפרט לדווח משם באמצע מלחמה. הוא מסתפק באמירה שלכתבים ישראלים אסור לפעול בעזה מבלי לשאול את השאלה המתבקשת, למה? ובוחר לציין כי בן- דויד הוא יחצן.
אני בספק גדול אם מנהלי מערכות התקשורת עוצרים בגופים את כל אותם כתבים שששים לדווח מעזה ככתב ישראלי מוצהר, למעט "כתבת ישראלית" אחת שהייתה שמחה כנראה לדווח משם לכל השאר אין כנראה יצר התאבדות מפותח.
מי שכותב משפט כמו:
מעיד על עצמו כי הוא בור ועם הארץ למרות הרהיטות והכתיבה השקרית השוטפת. צה"ל מעולם לא נלחם או הציב את כוחותיו בתוך שטחים בנויים ויעידו על כך כל אותם הרוגים בשטחי כינוס. צהל מתכנס בשטחים פתוחים ובטח ובטח הוא מפעיל אש רק מתוך אותם שטחים פתוחים – אותה שיטת פעולה אגב שבה משתמשים צבאות המורכבים מבני אדם ולא קניבלים כבר אלפי שנים.
לגבי כל השאר זה מיותר להתווכח עם פציפיסט, מוצהר או לטנטי. לדידו המלחמה אסורה בתכלית האיסור כך או אחרת, גם אם הוא מעיד לכאורה על עצמו אחרת ברמה ההצהרתית .התכלית הכוללת של אותה מערכת חוקים כמו שהוא מבין אותה ושלאורה הוא כותב ומפרש את המציאות יוצרת מצב בפועל של סירוס מוחלט של המלחמה ומכניס לה אלמנטים משפטיים ופרשנות שאם היו פועלים ברוחה מרוקנים את מהותה מתוכן.
לנדו בכלל גם לא מבין מה זה מלחמה.
כך לדוגמא מושג המידתיות או הדרישות לפרופורציונלית שהוא אינהרנטי כמעט לעולם המשפט זר לחלוטין לעולם המלחמה. מטרתו של הלוחם והמלחמה היא להשיג יתרון לא מידתי על מנת להגיע להכרעה. הוא מסתפק במשפט שמכיר בכך שהיה שם כמה מנהרות ותשתית חמאס, אבל מכניס את זה לפוסט שלו בנונשלנטיות כאילו מדובר היה במנהרות העוסקות בתשתית ביוב מבלי להכיר כלל והתעלמות מכוונת להשלכות של כך.
השאלה שהייתה חייבת להישאל ולקבל תשובה מקיפה קודם כל, היא מדוע קרה שצה"ל בכלל נכנס לשם ולא מה קרה מרגע שצה"ל הפעיל את עוצמתו אבל זו שאלה שכלל לא נוח לשאול. כשאוכלוסייה אזרחית מקיימת בליבה תשתית של ארגון זו בהחלט אחת מהתוצאות האפשריות. שחבל ארץ , אנשים המורכבים ברובם מתומכי אותו ארגון, מונהגים בידי ארגון טרור חשוך זו תהיה כנראה התוצאה ואין טעם ליפות את המציאות.
גם בעתיד היה ותתגלה אפילו מנהרה אחת בלבד שצה"ל יבחר לפעול נגדה בהחלט ייתכן שנחזה שוב בתוצאה כזו. זו טבעה של מלחמה קרבות קטנים הופכים לקרבות גדולים ולהיפך , פעילות שגרתית מסתבכת ומה שמתחיל כפעולה של צוות קטן מתפתח לפעילות פלוגתית וגדודית ואף למעלה מכך.
מה בדיוק אמור לעשות כח שמונה, נניח 13 לוחמים,שנקלע למארב וסופג נפגעים. לנהל קרב שיוויוני מול הכוח ממול עד למפלתו והרג או שבי של כל חיילי הצוות? אולי גם להשתדל לא לירות יותר כדורים מהכח השני. אם הם יורים רק מתת מקלע וארפיג'י אולי אנחנו נוותר על המקלעים הכבדים והטנקים?
מדינה שלא רוצה לראות את המראות של כפר חוזעה צריכה לשלוח לשם רק משטרה ושוטרים עם אקדחי ברטה. אולי שיטור קהילתי הוא התשובה, מי יודע.
מה שמדהים באמת באותו תועמלן שמתלונן על החד צדדיות של בן- דויד שהאיש עיוור לגמרי לחד צדדיות שלו.
בהחלט יכול להיות שצה"ל עשה טעויות כאלו ואחרות במלחמה אבל מאות ואלפי הטילים שירו אירגוני השלום והחופש הפלסטיניים לעבר ישראל פשוט לא קיימים אצלו. לדידו כמעט ככה, בגלל איזו פרובוקציה קטנה, נכנס צבא ביום שמשי אחד ללב אזור אזרחי שוחר שלום וחופש וביצע טבח. בסופו של יום מדובר בעלילת דם שנרקחה במניפולטיביות ע"י תועמלן חמאס זדוני הכותב בעברית – לא מבייש אף עלילת דם שנרקחה כנגד יהודים לאורך ההיסטוריה, ההתפתחות המעניינת הפעם שעלילות הדם נכתבות לאחרונה ומובלות על ידי היהודים עצמם מה שהופך אותן ואת יוצריהן למסוכנים מאי פעם.
אהבתיאהבתי
חבל על זמנך. האיש לא עובד עבורך. יש לו אדונים
והם קובעים.האיש אינו פציפסט.כחלק מהזניית השפה,
כל השפות,וכל המושגים:שמאל, ימין, חוקי מלחמה,
מה זה שבוי, מה זה לוחם חוקי וכ"ו וכ"ו.הוזנה המונח
פציפיסט. אם קיים בעולם גוף שכאילו במתכוון אינו
פציפסט הוא החמאס והקוראן."דין מוחמד בלסייף"
"אמנת החמאס"וכ"ו.פציפיסט לא נלחם ולא נושא נשק
כעקרון.הוא מאמין שאם כל העולם היה כמותו ייתכן ולא
יהיו מלחמות. פציפיסטים שרתו ומשרתים בצבאות
העולם.נהגי אמבולנסים,מפני נפגעים מטפלי נפגעים
וכ"ו.הם לא נושאים נשק וולא תורמים למלחמה, כמו
תיקוני רכב צבאי ועוד.תורה שלמה כתובה.ישראל
מכירה בפציפיזם כשחרור מצה"ל.זה מחייב הסתייגות
מוחלטת מהלוחמנות הערבית המוסלמית.הסתייגות
נדירה ביותר בשמאל הישראלי. איש זה רחוק
מפציפיזם כרחוק מזרח ממערב.
אהבתיאהבתי
הרשה לי לתקן אותך:
הוא כותב עבור עצמו, מטעמו ועל דעתו. אין לו "אדונים"
אהבתיאהבתי
תודה ל V עבור השתדלותה בנדון
אכן, בעלת בית למופת.
אהבתיאהבתי
צר לי, באמת שאני לא מחפש דווקא אותך. כנראה שאתה פשוט נופל בכל הנקודות החשובות לי באופן אישי.
לטעמי אתה צודק לגבי תיאורך את הפציפיזם אך טועה ומטעה לגבי יחסו של צה"ל לנושא.
אז שוב, אנא נסה למצוא את הפציפיסט שצה"ל שחרר על סמך הצהרתו ככזה או אפילו אחרי דיון בוועדת הפטור הרלוונטית.
כמי שנדחה על ידי הוועדה (שחבריה לא הזדהו לא בשם ולא בתפקיד בפני העומד בפניהם) אני יכול להעיד ממקור ראשון שלא היה בה שמץ של ענייניות או אפילו יכולת להבין את טענת הפציפיזם.
הוועדה היא (או לפחות הייתה בשנות התשעים) עלה תאנה של צה"ל והיוותה למעשה תחנה בדרך לשחרור "מחוסר התאמה". סעיף מוזר כאשר המשוחרר הוא מילואימניק ששירת ב"התאמה מלאה" מספר שנים ואף זכה להערכה על תפקודו בסדיר ובמילואים. על החלטת הוועדה לא ניתן היה לערער ומי שאכן היה פציפיסט נאלץ לסרב להתחייל, להישפט ע"י מפקדו מזה עשר שנים ולהישלח למעצר כשהעילה היא "סירוב פקודה".
אבל היי, אל תפריע לעצמך עם העובדות, אני בטוח שהטון הנחרץ יעשה את העבודה גם במקום בו המציאות מעט שונה.
רק טוב לכל שוכני הבלוג, עוברי האורח ושוכני הקבע כאחד.
אהבתיאהבתי
תודה עבור התגובה המנומסת ולו בחלקה, זה מעל הממוצע
הישראלי. איני עסוק בחיפוש משתחררים מצה"ל בגין סעיף
זה או אחר ואיני מתכוון להתחיל. אני מסתמך על מידע
שנמסר לי בלשכת הגיוס בתל-השומר לאחרונה לאור
רצון לעליה של פלוני. איני נותן יותר פרטים בכדי לא
להזדהות. הפרטים הטכניים: ועדה וסעיף חוסר התאמה
אחרי אישור מתאימים לידע שלך. הביורוקרטיה הטמטום
וסתם טפשות המצויים במערכת הביטחון מוכרים לי היטב.
אולם אם הרצון הנו אמיתי (ראית שיש לי מושג על פציפיזם)
יימצא פתרון.
אהבתיאהבתי
עובר אורח,
ראשית, תודה עבור ההערה העדינה וסליחה על התוקפנות.
שנית, בהחלט ייתכן שחלו שינויים מאז פגשתי אני את הפן הביורוקרטי של צה"ל.
שלישית, והדבר כבר מתקשר לדברים שכתבת בהקשר לתגובה אחרת: המישפטיזציה של נושא זה היא כנראה חלק מהמשפטיזציה שחלה בכל חלקה טובה במדינה. לידיעתי אותם בודדים שאכן הוכרו כפציפיסטים נעזרו בעו"דים. מדוע קשה יותר להכיר באדם כפציפיסט מאשר בכזה המאמין ב"נשמה יתרה", דיני כשרות או קדושתו של יום מסוים בימות השבוע נשגב מבינתי. זאת אכן אמונה/תפישת עולם שאמנם אינה מצויה מאוד (לצערי) אך גם איננה כה נדירה. הרעיון שלעו"ד יש את הכלים להסביר את תפישת עולמו של אדם לאדם אחר נראית לי תמוהה בלשון המעטה.
ואחרון ולאו דווקא טריביאלי, דווקא בהליך הפרידה שלי מצה"ל למדתי שראוי להימנע מהשלכת מאפיינים אישיותיים על אנשים החלוקים עלי בתפישת עולמם. מפקדי ופיקודי שוודאי לא הסכימו אתי וייתכן שחלקם אף נפגע אישית מהטיעונים שלי באותה עת, פעלו בהגינות ומתוך ניסיון כן להבין. חוויית המעצר הייתה מהחוויות המשעשעות והמעודדות שעברתי (מלבד קריסת העסק כמובן). השלב בו הבנתי שדויד הרס"ר לא מעביר אותי לכלא מכיוון שכל זמן שאני באחריותו הוא פטור מירידה ל"אבטחת ישובים" היה שלב חשוב בהבנתי את המערכת הצבאית ואת הקשר בין מערכות לבין בני האדם המרכיבים אותן בכלל.
עד כאן.
אחת מתוצאות הלוואי החיוביות של סיום המבצע היא שאני ככל הנראה אחזור לעסוק בענייני ואשחרר אתכם מטרחנותי בעניינים אזוטריים שכאלו.
תודה לבעלת הבלוג ולמגיבים ששימשו לי מפלט בשבועות האחרונים.
בברכה, מ. פטל.
אהבתיאהבתי
תודה, בוא לבקר לפעמים, רק כרצונך,
ושנשמע ונראה אך ורק טוב
אהבתיאהבתי
לא מפתיע. היה סיפור פה בארץ (מיד אגגל) על אהוד ברק שביקש מהעיתונות ריסון עצמי לקראת הבחירות משום שהשמאל בארץ מאמין לתקשורת ולכן עיתונות טובה תביא לנצחון השמאל בקלפי, כלומר שלו.
אהבתיאהבתי
משווה ומעלה.
כותרת עדכנית: חסיד אומות העולם ויתר על התואר בעקבות "צוק איתן"
והתוכן:
אצל העורך המלומד לא רק פליטות עוברת בתורשה גם חסידות.
אהבתיאהבתי
מצאה שלל רב עמירה הס. השוקניה מנסה להצדיק בעיני עצמה את זה שהעיתון קיים בזכות כסף גרמני ממשפחה נאצית.
אהבתיאהבתי
http://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.2406825#article_comments
אהבתיאהבתי
http://www.haaretz.co.il/news/shabahit/.premium-1.2401528
אהבתיאהבתי
(נא לא להשמיץ, הכל נקרא כולל הלינק הנינטי).
פאריד זכריה בוושינגטון פוסט בטור דעה בשם: הפנטזיה של ה״מתונים״ במזרח התיכון, שווה קריאה ומעניין.
אהבתיאהבתי