Markerweek

 שרון שפורר על עופר עיני ובנק דיסקונט, בו ישמש כיועץ לענייני עובדים.

…מי שמכיר את עיני יודע שגם כשהיה מנהיג עובדים הוא לא התנזר ממנעמי החיים. הוא התגורר בדירה שנרכשה במיוחד עבורו על ידי ההסתדרות ברמת אביב ג', דירה שעומדת ריקה כבר יותר משנה. בנוסף לשכרו בהסתדרות (כ–40 אלף שקל בחודש), הוא לא היסס לקבל גם יותר מ–100 אלף שקל בשנה על תפקידו כדירקטור מטעם ההסתדרות בבנק יהב, תפקיד אותו מילא 14 שנה, ובאופן כללי ניהל מערכות יחסים ידידותיות עם אנשי ההון. אבל גם מי ששיפשפו עיניים למראה החוגגים בחתונתו, לא האמינו שימים ספורים לאחר ששבר את הכוס, ישבור עיני עוד שיא – מעתה הוא יוציא מדי חודש חשבונית על סך 50 אלף שקל לבנק דיסקונט…

אחרי החתונה של עיני ורוית דום שפורר התקשרה לחלק לא מבוטל מהאורחים (החשובים!) ושאלה אותם למה הגיעו לחתונה, ומה עם הצ'ק.
הבעיה עם הכתבה הזו היא הפופוליזם שלה. חתונה (ואלוהים עדי שאין לי שום דבר בעד המוסד הזה ומעולם לא היה לי) היא מפגן כוח שמטרתו להראות כמה אנשים הצלחנו להביא אליה, ובעיקר, את מי. האם באמת חשבה שפורר שלחתונתו של עיני יגיעו עובדים ממפעלים שונים ומגזרים שונים? לא יכול להיות, נכון?
היחידה, אם לא פספסתי מישהו, שהצטערה על שהגיעה היא שלי יחימוביץ, בג'ינס ובחולצת טריקו פשוטה, שהביאה מתנה בקבוק יין ישראלי שמחירו 132 ש'. מבחינת צניעות המתנה זה יפה מאוד, אבל כבר היו מי שתהו על מנהגה של אותה יחימוביץ' בעיני. היא הודתה בטעותה, וטענה שבפעם הבאה תסתפק במברק (מברק?).
כן כן, ואם חשבתם שאין יותר מברקים, טעיתם.

מוסף כלכליסט

גם עורך המוסף כותב על עיני, ומסביר למה אנחנו כועסים עליו. כלכליסט היה זה שחשף את המהלך המבריק של עיני: היועץ החדש של דיסקונט.

אחרי שמונה שנים כיו"ר ארגון העובדים הגדול בישראל ועשרות שנים בראשות ועדי עובדים ואינספור מאבקים בשם אלה, אינך יכול לעבור "לייעץ" לבנק המצוי בסכסוך עם עובדיו… משום שזה צובע, רטרואקטיבית, באור הרבה פחות מחמיא את תפקיד יו"ר ההסתדרות עצמו. עיני כאדם פרטי אולי לא יהיה עוד אהוד כמקודם, אבל הוא כלל אינו העניין. העניין הוא תפקיד יו"ר ההסתדרות, שהיה בעל תדמית מסוימת ונהנה מאמון ציבורי שממנו נשאב כוחו, וכעת הוא מתמוסס לנגד עינינו. לא עיני האיש הוא זה שנפקפק בכנות כוונותיו, אלא יו"ר ההסתדרות – יהיה מי שיהיה – יהפוך מעתה לדמות שנפקפק בה הרבה יותר.
מוזר ככל שזה יישמע, אפילו בעולם שבו הגשמה עצמית ואינדיבידואליזם הפכו למקודשים, ישנם עדיין תפקידים שטומנים בחובם מטען ערכי מובהק שאמור להגביל את ההגשמה האישית הזאת. יש משרות ציבוריות שתוחמות גבול, גם אם לא רשמי, להתנהלות בחיים הפרטיים שבאים אחריהם. הגבול האינטואיטיבי הזה עשוי להגביל את מידת העושר שיזכה לה אדם מסוים, או את מרחבי חופש העיסוק שלו לאחר שפרש, רק כדי לשמור על יוקרתה של המשרה שנשא קודם. זה לא נורא כל כך. זה אפילו מתבקש. עמיר פרץ, קודמו של עיני בתפקיד, הבין את זה. גם בוגי יעלון. גבי אשכנזי, רמטכ"ל שבתמורה ל־100 אלף שקל בחודש הפך ליו"ר של חברת גישושי נפט כושלת, הבין הרבה פחות.

חידון! מה אתם יודעים על הטעם הישראלי?
רגע, טעם ישראלי או מבצעי הנחות?

7 לילות

אני ממליצה על הראיון עם חגי לוי (יהודה נוריאל), אבל אני משוחדת. אני עם לוי מהיום הראשון שלו בתקשורת. הראשון, מטאפורית. אני מכירה אותו מהיום שנכנס למערכת קליפ בעיתון חדשות בסוף שנות השמונים. כשאני אומרת "מערכת קליפ" צריך להבין: חדר אחד קטן עם ארבעה שולחנות וארבעה אנשים שעבדו בו, כל אחד על משהו אחר. שניים (שתיים) מתוכם עבדו על קליפ. ההמשך היה לא פחות ממטאורי, אבל לקח כך וכך שנים. הייתי בין הראשונים, אני משערת, שצפו בפיילוט של בטיפול (בקלטת VHS, בעת ראיון עם לוי) וידעתי שזה יהיה סיפור הצלחה. אני חושבת שהאמנתי בזה אפילו יותר מלוי בשעתו.
כעת הוא מתראיין על הסדרה האמריקאית שלו (לכאורה), הרומן, שמשודרת עכשיו בישראל די במקביל לארה"ב. והוא אומר דברים די מדהימים, ומעניין מה יחשבו עליהם בהוליווד:

יום אחד התיישבתי מול אחד מאנשי הצוות… ושאלתי אותו, מה אתה עושה? הוא ענה, אני במחלקת הגריפ. עוזר גריפ מספר 200 בערך. עכשיו, בצילומים לא היה בכלל גריפ! המצלמה על הכתף. אבל נתנו לו כמה ימי עבודה כי הוא גר קרוב. וזה אדם שלא עשה כלום כל היום… ואז אתה מבין למה אתה לא יכול להיות שם חופשי. כי ברגע שיש 100 מיליון $ אתה לא יכול להיות חופשי… אני לא יכול להגיד שאני שולט בסדרה או על מה שנהיה ממנה… אני שמח לקדם אותה, אבל רוצה להיות ברור בעניין הזה… הפערים ביני לבינם הולכים וגדלים. ואני יודע או לתמוך בשקט מאחור, או שיש לי שליטה על ה-כל. אין לי ביניים… אז אחרי הפיילוט הרגשתי שזה לא מתאים… דיברתי עם העו"ד והסוכנת והיה לי קשה להסביר להם במה מדובר. אבל הם משלמים לך, מה הבעיה? למה שלא תעשה?… והפסדתי הרבה מאוד כסף… מאות אלפי דולרים. עדיין, אני לא מתלונן…

המוסף לשבת/ ידיעות

ב-2 בספטמבר עשיתי מיפוי של ראיונות עם מפכ"ל המשטרה, יוחנן דנינו לפי העיתונים ולפי ההתייחסות. סיכמתי בכך שידיעות, הארץ והמארקר נגד המפכ”ל.
והנה מהפך. נחום ברנע מראיין את דנינו, וזוהי כתבת השער. מתוך הראיון עולה שיש לנו משטרה למופת, שהכל בסדר, ושהציבור מרוצה. כלומר חוץ מהשיחה למוקד 100 של הנער החטוף שניות לפני שנרצח. דנינו מספר שהוא לקח את האירוע מאוד-מאוד קשה, ואפילו הגזים כשהעביר את קצין האג"ם, קצין מצטיין, מתפקידו. "אבל המסר עבר ועשה שינוי בשטח" (מה? איזה שינוי?).
ברנע שואל מה עושה היום הקצין שהועבר מתפקידו. והתשובה: הוא נציג המשטרה בלוט"ר.
וזו לא בדיחה. אבל הנה בדיחה, גם אותה מזכיר ברנע בכתבה: הקריקטורה של עמוס בידרמן בהארץ.
האם יכול היה להיות ראיון יותר קליל ומלטף? לא.
גם הארץ מסקר את הראיון. 

בניגוד להבטחה בשער המוסף שאורי אורבך מגלה מאיזה מחלה הוא סובל, זה לא ממש קורה. הוא מספר שהוא סובל ממחלת דם כרונית עם שם לטיני ארוך.

נורית כהן לוינובסקי מסבירה שלא רק בצוק איתן התפנו היהודים מהחזית. ב-1948 למשל, הפכו כ-60 אלף יהודים לפליטים. לא מדברים על זה? נכון. היא כתבה על כך להארץ לפני חודשיים, והיום מתפרסם ראיון איתה פה, לרגל ספרה בנושא, שיצא בחודש שעבר.

7 ימים

בשער המוסף ראיון של דנה ספקטור עם לנה דנהאם, יוצרת הסדרה בנות. ראיון סביר, כולל שורשים יהודיים וישראל, עם מעידות אלו ואחרות, אבל לא זו הנקודה. התזה שלי היא שזהו ראיון לאנשי המוסף, כלומר עורכיו וכותביו. זו שפתם, ודנהאם מדברת אליהם, קהל מאוד מובחן ומוגדר שלדעתי רחוק מאוד מקהל היעד של המוסף. או, במילים אחרות: מי שצופה בסדרה לא קורא 7 ימים, ומי שקורא 7 ימים לא צופה בסדרה. טוב או רע? משאירה לכם את זה כחומר למחשבה. האם כל כתבה מטרתה למכור?
אם תשאלו אותי למה דנהאם מופיעה בשער, הרי שהתשובה תהיה ככל הנראה, שהמוסף קיבל את הראיון הבלעדי תמורת הבטחה לשער. ועכשיו לסקריר. אני אומרת שהרוב המוחץ של קהל היעד של המוסף לא יודע במי מדובר. ועכשיו אני מסקררת את המוולווטים:

[poll id="148"]

חוץ מהפרק של היום, נותר עוד פרק אחד לראיון הארוך עם אלי זעירא. מה איתכם? איש לא מעוניין לנתח אותו? טר"ש? סמ"ר? סא"ל? כלום? איש לא נשאר?

ודניאלה לונדון דקל בטור ארוך ויפה במלאת לבנה מיכאל 18.

מוסף הארץ

גן פשוש, עוזרת בכירה לגננת והגזבר. אותי זה מצחיק.
הווטסאפ של מיקה אלמוג.

שישבת/ ישר"ה

המרדף שלא היה אחרי פושעים נאצים (דר שפיגל).

בפברואר השנה ביצעה המשטרה הגרמנית גל של פשיטות למעצרם של אזרחים שהיו בעברם שומרי אס.אס במחנות הריכוז הנאציים. התקווה היתה שהפשיטות יפצו על עשרות שנים של חוסר מעש אבל סביר יותר להניח שהן יציינו את הפרק האחרון בגישה המבישה של הרשות השופטת בגרמניה כלפי השואה.

בשער המוסף כתוב: "ארקדי דוכין נגד הזמרים המזרחיים".
בפועל הוא אומר:

מה אתה חושב על הזמרים הים־תיכוניים?
"תשמע, אצל חלק מהם יש משהו מגניב בפוזה, עם כל הבגדים וכו'. אבל יש שם חבר'ה, בלי לנקוב בשמות, שלא מחפשים אמנות. שם לא תמצא את עניין החלומות. המפעל הזה של מוסיקה ים־תיכונית מתנהל, בשורה התחתונה, בהתכוונות לכסף, ופחות לאמנות. אני לא נגד כסף. אם על הדרך, אחרי שעשית אמנות, קיבלת מיליון דולר – מגניב. אבל אם התכוונת מראש לעשות רק כסף, זה פסול בעיניי. אתה פקיד של מוסיקה, ואני לא אוהב פקידוּת. אני אוהב אמנות. כשכתבתי לעופר לוי ולאייל גולן, ועכשיו לישי לוי, לא חשבתי על כסף"…
אתה מקשיב למוסיקה המזרחית המקומית?
"אני מכיר אותה, אבל אני לא קונה דיסקים ואומר, 'וואו, אני מת על זה', אלא אם כן זאת יציאה. אני חושב שאייל גולן הוא זמר אדיר ויש לו יציאות מגניבות, וזהבה בן ועופר לוי מדהימים. אבל המכלול, לאן זה מכוון – זו להבה זולה של עממיות, שצריכה לקצור כסף".

המסביר לצרכן

כרגיל, שבוע לפני תחילת שנה"ל, האקדמית, יוצא ynet בכתבת איזה מחשב הכי כדאי. שוב, כמו כל שנה, מחשבים יקרים ומוגזמים עבור סטודנטים, שבנוסף, סיימו את הרכישות שלהם לשנה זו.
שווה מאוד לקרוא את הטוקבקים כדי להבין את המרחק בין הכתבה למציאות.
(תודה לבזינגה)

פייסבוק

זהבה גלאון על השקרים של יאיר לפיד בעניין הוצאת העבודה בתחנות דלק מרשימת העבודות המועדפות לחיילים משוחררים.

…הוצאת העבודה בתחנות הדלק מהרשימה, על פי דו"ח הוועדה, אמורה לחסוך למשק 24.5 מיליון ש"ח בשנה. העלות של הכפלת המענקים לעבודות בסיעוד, חקלאות ובניין, בתרחיש הכי יקר היא 24.7 מיליון ש"ח בשנה. כלומר, יישום הצעדים האלה מקזז את עצמו ולא יוצר תוספת לתקציב המדינה. נשמע כמו צעד מתבקש, לא? לא אם אתה שר אוצר לחוץ שיושב על תקציב גרעוני.
4. אז מה קרה במציאות? בפועל, לפיד פשוט זרק מהחלון את החלק של ההמלצות שבו מוסיפים כסף למקצועות החקלאות, הסיעוד והבניין כדי לעודד צעירים משוחררים לעבוד בהם. במקום זאת הוא אימץ אך ורק את הוצאת העבודה בתחנות הדלק מהרשימה, צעד שכאמור מפנה לו 24.5 מיליון ש"ח בתקציב. למה? כי הדבר היחיד שאכפת לשר האוצר בתקציב הנוכחי זה להיראות כאילו שהוא מצליח לסגור את הגירעון שהוא פתח, ולכן הוא מגרד עוד כסף מכל מקום אפשרי בתקציב שבו הוא מרגיש שהוא יכול לבנות איזשהו סיפור שנשמע חצי-אמין…

זה שפייסבוק יכול להיות חרב פיפיות לפוליטיקאים, זה לא חדש. הסיפור האחרון הוא איילת שקד, המתנגדת לתחבורה ציבורית בשבת, המטיילת בחג. והנה מגיע מצעד המחאה.

גליה אלוני-דגן מוולווטת ראיון עם שחקנית שמנה. למה כתבתי שמנה? כי זה הנושא.

תכירו את רוני מרחבי, שחקנית תיאטרון "הספריה", שמככבת בתפקיד הראשי בהצגה "שמנה". מרחבי התראיינה לברוריה אבידן-בריר ("מגזינה", בתמונה) על תפקידה במחזה, שעוסק בשיפוטיות החברתית כלפי נשים שמנות (שמנופוביה): הלן, הדמות שמגלמת רוני מרחבי, מתאהבת בגבר ("טום החתיך"), שעוזב אותה כשאינו עומד בלחץ החברתי של חבריו. בַּראיון מסבירה מרחבי למראיינת: "הבנתי שאני יכולה למנף את השומנים שלי לטובת תפקידים מעניינים בתיאטרון, ובחיים האמיתיים אני מקווה שמי שאמצא חן בעיניו יקבל אותי כמו שאני". אבידן-בריר שואלת: "את מתפשרת בדייטים?", ומרחבי עונה: "לא. רוב הגברים שהיו לי נראו לא רע. אני לא אצא עם שמן, מקריח או נכה".
…אני יכולה רק לשמוח בשביל כל הגברים הנחמדים, המצחיקים, טובי הלב והמקריחים – או הנכים, או השמנים, שלא נדע! – שלא יפקידו את לבם בידי השחקנית הנאורה הזאת. ומילה אחרונה לעיתונאית ב.א. בריר: האם הציטוט מדויק? ואם כן, איך זה שלא עימתת את המרואיינת עם האמירה האווילית הזאת?…

בלוגלנד/ רשת

לא יודעת אם אתם עוקבים אחר עלילות אבו שוקי המקורי, וכמה אתם חובבי חומוס ופלאפל, אבל הנה עוד המלצה על פלאפל, אחד הטובים בתל אביב, לדברי שוקי גלילי.

יש עורכים בבית?

הקטע הזה הופיע אתמול בעמודי החדשות של ידיעות והרשת פרצה בזעקה גדולה.
כולם האשימו את הכתב, אלי סניור, מבלי להבין את נוהל העבודה בעיתון. את הפתיחים (הקטע שבבולד, אות מודגשת) לידיעות כותבים העורכים. את הידיעה הזו (את העמוד למעשה) ערכה אישה. כשידיעות הסביר שזו עבודה של עורכת העמוד, מיד קמה זעקה למה כתוב "עורכת". מה רציתם שיכתבו, עורך? המטרה הייתה לנקות את הכתב שנמצא בחזית עם הקרדיט שלו. לא הוא כתב את המשפט.

הבוקר פורסמה ב”ידיעות אחרונות” ידיעה נרחבת על האונס המחריד בעיר רחובות. הפתיח לידיעה נוסח על ידי עורכת העמוד בצורה בעייתית. כמובן שאין לנו שמץ של ביקורת כלפי הנאנסת, שלא הצליחה להזעיק עזרה, ואנו מתנצלים אם הובן אחרת. מדובר בטעות עריכה שנעשתה בתום לב וללא כל כוונת זדון

אבל הטעות בהבנת התגובה לא הייתה רק של הקוראים הסבירים, שלא מכירים את עבודת המערכת, וגם אין סיבה שיכירו. למה הכוונה? הופתעתי מהתגובה של הגר להב, עורכת ותיקה לשעבר, שמכירה על בוריה את העבודה במערכת עיתון מודפס, והיום משמשת כראש מסלול עיתונאות במכללת ספיר:

מה שעשיתם היום הוא חרפה וכלימה. זה לא היה "ניסוח בעייתי", זה היה מחדל, שהאחראי לו איננו עורך עמוד כזה או אחר (להלן: הש"ג), אלא הוא תוצאה של מדיניות מערכתית, שבמסגרתה לא מלמדים כתבים ועורכים בידיעות אחרונות מה זה תקיפות מיניות ואיך צריך לכתוב עליהן. זו לא טעות עריכה זו טעות של תפיסת עולם. אני אישית אפסיק לקנות את העיתון עד שאשמע איזה צעדים ממשים עשיתם כדי שדברים שכאלה לא יישנו (ולא, לפטר את עורך העמוד או את הכתב זה לא צעד ממשי).

עורך (עורכת) העמוד היא לא הש.ג. ממש לא. זו עבודה מקצועית, אחראית, בחלקיה העליונים של הפירמידה. כשלעצמי לא נתקלתי בניסוח דומה בידיעות בלפחות תשע השנים האחרונות. אני לא חושבת שבידיעות לא מלמדים את העורכים מהן תקיפות מיניות, ומהי הדרך, או הדרכים, לכתוב על כך.
אפשר להאשים את ידיעות בצהובונות, באינטרסנטיות, באופורטוניזם, ואני ואחרים עושים זאת מדי יום. אבל זה לא המקרה. ממש לא. הניסוח בלתי נסלח, נכון, אבל מכאן ועד הצהרות חרם והאשמות משונות כמצוין לעין, הדרך ארוכה. חבל שהיסטריית ההמונים מגיעה גם לאנשים שברגיל מתנהלים באיפוק.

וכל הידיעה:

לפני פיזור

חג שמח ומבדח. אוטוטו אחרי החגים, ולא יישארו יותר לאיש תירוצים.