מאת רועי פלד
לפני הרבה יותר מדי שנים, ואני תלמיד כיתה ז', השתתפתי בחוג עיתונות בעירי ראשון לציון. המדריך (אני מקווה שזכרוני אינו בוגד בי) היה עיתונאי הארץ אריה כספי. שני השיעורים הראשונים הוקדשו לשני כללים בסיסיים שאתם מכירים. הראשון: כלב נשך אדם – לא ידיעה. אדם נשך כלב – ידיעה. השני: חמשת הממים המפורסמים שאמורים להיכלל בידיעה חדשותית: מי, מה, מתי, מקום ומדוע. התרגול היה לכתוב פתיח לידיעה בנוגע לאירוע שפרטיו נמסרו לנו, ולכלול בו את חמשת הממים.
לו אני היום תלמיד בכיתה ז', ושומע על האונס המזעזע שדיווח עליו אלי סניור בידיעות אחרונות, הפתיח היה נראה כך: נערה בת 15 (מי) נאנסה (מה) אתמול בשעות הבוקר (מתי) בסמוך לביתה ברחובות (מקום). על המדוע כנראה הייתי נאלץ לוותר בפתיח הזה, לך תבין גברים אנסים.
העורכת האלמונית ששכתבה את ידיעתו של סניור על המקרה הנורא ודאי הייתה רואה בכך עיתונות ארכאית. היא גם הייתה צודקת. האולטרה-ניו ז'ורנליזם, אינה רק עיתונות של שילוב דעות או נקודת מבט אישית בדיווח החדשותי. היא תבנית כתיבה שבה המידע החדשותי נהיה משני, והחוויה הרגשית, הניסוח הספרותי או ההקשר הפרשני הם העיקר. כך חשבה העורכת להערכתי: אין טעם למסור מידע שהקורא כבר נחשף אליו אתמול באינטרנט, אנחנו נעשה את זה מרגש יותר, מהורהר יותר, מעורר מחשבה יותר, אנחנו נעשה את זה עם ערך מוסף.
לצערי (ותיכף ינומק הצער), לא רק רוח ידיעות נחה על הפתיח הזה. אתר הארץ למשל הפך את הגישה הזו למדיניות ברורה. חלק גדול מהזמן הכותרת הראשית באתר, ולפעמים גם בעיתון עצמו, אינה מוקדשת לדיווח על משהו שקרה, אלא לפרישת דעותיהם של עמוס הראל או של יוסי ורטר או אחד מהפרשנים המשובחים האחרים של העיתון באשר למשהו שאולי אנחנו יודעים ואולי אנחנו לא יודעים שקרה, ובכל מקרה נוכל למצוא עליו מידע אם מאד נרצה במקום אחר בעיתון או אצל המתחרים הנחותים באינטרנט.
ההנחה בבסיס המדיניות הזו היא שאת המידע נמצא כבר באינטרנט. העיתון (במהדורה הדיגיטלית או במהדורת הדפוס) צריך להביא ערך מוסף, בעיקר כאמור, ריגושים או פרשנות. מידע זה דבר יבש ומשעמם, ובעיקר תובעני במשאבי זמן וכסף ודל מאד בתפוקת אינצ'ים או דפים באתר. אז שאחרים יעשו את העבודה השחורה הזו, אנחנו עיתונות עילית, אנחנו נותנים את מה שמעבר למידע.
האמת היא הפוכה. האמת היא שריגושים ופרשנויות נקבל למכביר בפייסבוק. נכון, לא כולם כותבים מוכשרים כמו עורכי ידיעות או פרשני הארץ. לא כולם אינטליגנטים כמותם ובעלי נסיון ופרספקטיבה דומים. ובכל זאת, מה שמבדיל עיתונאי מלא עיתונאי הוא היכולת להביא מידע. ה-killer-app של העיתונות היא הדיווח העובדתי. לא כשרון הכתיבה הספרותי של הכתב או של העורך, לא היצירתיות של הגרפיקאי, לא החשבון ב- istockphoto (אין יותר צלמי עיתונות בעולם? טוב, זה למאמר אחר). המידע, מידע קשיח שמבוסס על מקורות שמתאר דברים שקרו במציאות, ורצוי כזה שמובא על-ידי אנשים שאנחנו נותנים בהם אמון, זה הערך המוסף האמיתי של העיתונאי. היכולת לשוות אמינות לדיווח שלו, כזו שלא נלווית לדיווח של השכנים בספסל ליד גינת השעשועים.
עיתונות הריגושים מנסה לדבר במקום המידע, והיא מועדת לנפילות דוגמת זו שקרתה לידיעות בפרשת אונס הנערה בת ה-15. עזבו את זה וחזרו לתת לנו את השירות העיתונאי שאנחנו מצפים לו: מידע. פשוט, יבש, עובדתי. מידע.
ולווט אנדרגראונד 
בהחלט בהחלט.
אין לי דבר נגד ריגושים. נהפוכו – אנו חיים כדי להתרגש. אבל מה שעושים כאן הוא ניגון על עצבי הריגושים הזולים, וזה כבר בררה.
ידיעות פונים לרובד הכי אימבצילי של קוראיהם ומקפידים – כפבלוב בכלביו – ללחוץ על הנקודה שתפיק ריגוש זול, לשניה וחצי, ממש כמו אביונתו של הכלב.
זה אפילו לא בטקסט אלא במעטפת. הביטו בכותרת: בת ה-15 יצאה להתעמל ליד הבית…. (קורא – שים לפאוזה. אנו מתכוננים לשיא)
…..
ונאנסה!
(סימן הקריאה הוא שלי להמחשבת גודל הפונט הענק)
ונאנסה!!! בפונט משונן ומגורד, ששוליו מלאים חצ'קונים מגעילים. למקרה שלא התמלאת קבס עד כה נוכח הפעולה הנפשעת, אנו נוודא את זה.
אפשר ללכת עם הנוקדנות עד הסוף ולשאול מדוע בכלל צריך ה"א הידיעה לפני "15" אבל זה מיותר – הושפלנו מספיק גם ככה.
אהבתיאהבתי
הכותב מוכיח היטב את הנקודה שלו, הוא נתלה על המקרה בכדי להציג את הדעה האישית שלו, ומגיע לתוצאה גרועה יותר.
הבעיה היתה בניסוח הפתיח בחוסר הרגישות שבו.
הפתיח התבסס על ציטוט של גורם במחוז מרכז, שידיעות הדגישו את הדברים בפתיח. זה האדג׳ הטבלואידי שהפך בזמנו את העיתון לנפוץ במדינה. בוחרים מתוך הידיעות את המסעירה ביותר, ומבליטים את הצד המסעיר בכדי שחלילה הקורא לא ישכח להתרגש.
זה קשור לניו ג׳ורנליזם בערך כמו שדיווחי ה"עבדות הלבנה" של הצהובונים האנגלים במאה התשע עשרה היו ניו ג׳ורנליזם.
כל ההקשר לפרשנות חסר טעם. ביחוד לאור רמת הפרשנות הירודה של הפוסט. אכן פייסבוק הוא המקום שבו אנשים מסבירים איך כל מה שקורה מצדיק את עמדתם.
וסתם כך, בכדי שתבין מדוע נאמר ה"הארץ" מופיעים טורים של ורטר או הראל במקום מרכזי. כך פועלות המערכות הפוליטית והצבאית, הרבה תדרוכים לא לציטוט או לייחוס.
( לא יודע אם הציטוט של הגורם המשטרתי רמז להכרות מוקדמת, והאם נכון, כבר היה לנו פה איזה אבי אחד שהכריז שמדובר במסתנן, אך לא תמיד אתה מקבל את הסיפוק של הדעה הקדומה שלך.
אהבתיאהבתי
מה אתה מקשקש? אם זה לא לייחוס כותבים "גורם בכיר" וסוגרים עניין. אם זה לא לציטוט ממשיכים למשוך בליד, לחפש מקורות חלופיים, עד שמגיעים למשהו שאפשר לצטט.
אהבתיאהבתי
אנשים נוטים ״לאבד את השפיות״ בדרכם להשיג עוד קורטוב של תשומת לב:
http://conadav.com/?p=7458
אהבתיאהבתי
כל העיתונות ועיתון "הארץ" במיוחד, עברו מדיווח חדשות לפובליציסטיקה.
בל נטעה לקרוא לזה "פרשנות", כי אין קשר בין פובליציסטיקה ופרשנות. פובליציסטיקה היא נסיון אינסופי וממוחזר להוכיח לקהל הקוראים שלך שאתה צודק בדעותיך, תוך שימוש אגבי בחדשות להצדקת דעות מקובעות מראש.
כך, העורך מוצא לנכון להגיד לקוראיו משהו כמו: "הנה! הנה ההוכחה שאני צודק ולראיה תראו את העובדה הזו והזו".
כשהפובליציסטיקה מקדשת את האמצעים, מותר להמציא כותרות שהקשר בינן לבין העובדות הוא חלקי (במקרה הטוב), מותר לדווח רק חלק מן העובדות ולהשמיט את מה שלא תומך בדעה המוכנה מראש של העורך ומותר גם לפרסם/לגנוז חדשות והכל בשם הקדושה שב"הוכחת" הקו של המערכת.
זו כבר מזמן לא עיתונות.
אהבתיאהבתי
נכון, כולל האחנה בין פובליציסטיקה לפרשנות שאכן ראויה לחידוד.
אהבתיאהבתי
אתה צודק!
יש בזה לא רק מידה של התנשאות (לכו לחפש באתרים הנחותים), אלא גם מניעת האפשרות להתייחס באופן ביקורתי לפרשנות. הבאת עובדות אינה מסירת אינפורמציה אינפורמטיבית אובייקטיבית
(ועל כך יש מאמרים מרתקים של יצחק רועה). הדרך בה הכותב בוחר להציגן חיונית לקורא ביקורתי. גם עיתונאי רציני צריך לעמוד בכל פעם מחדש לביקורת.
נשאלת השאלה – מדוע אין יותר פוסטים כמו שלך ומדוע הקוראים הנאמנים לא מתלוננים על כך? כמה מהם טורחים לחפש אינפורמציה משלימה?
אהבתיאהבתי
לא רק בארץ חלק ניכר ממעשי האונס מבוצעים על-ידי גברים שמוכרים לנאנסות ולנאנסים.
אהבתיאהבתי
היום, אחרי הביקורות הרבות על הידיעה בדבר באונס (נוסחה בדרך איומה) ואחרי הדחת העורכת, מתברר שהיתה כנראה היכרות מוקדמת בין הנערה ובין האנס. ואולי ניסוח הידיעה מגלה רמז למשהו שונה, לא משהו שאנחנו מגיבים עליו בקריאה ראשונה של הידיעה.
אהבתיאהבתי
(ויקי)
אהבתיאהבתי
DATE RAPE
אהבתיאהבתי