מהנעשה בסו"ש

♦ מי השחית עצי זית של פלסטינים מדרום להר חברון?

♦ מיומנו של בנימין נתניהו: המשפחה בשלג. ד"ר אסתר לוצאטו מאונ' בן גוריון יוצאת נגד ההתקפות על שרה נתניהו: רצח אופי. רק לא הבנתי למה היא כותבת שנתניהו לא יכולה להתגונן מפני התקשורת. יכולה גם יכולה. כל כלי תקשורת בישראל ישמח לשמוע אותה משיבה על שאלות או מגיבה לדברים שנכתבו עליה. לא? אני לא צודקת?

♦ הלך לעולמו הצלם המיתולוגי באמת, סמי פראג'. לפני חודש ראיין אותו יהודה שרוני במעריב.
הלווייתו תתקיים מחר, ראשון, 22.2, ב-10:00 בבית הקברות סגולה בפ"ת.
בסרט שלי אפשר לראות מעט מעבודתו שלו האיש, שצילם גם אותי ואת אחיי בפתח תקווה של המאה שעברה.

מוסף הארץ

♦ נסגר או לא? על פי התיאור של רועי צ'יקי ארד מפי השכנים, נסגרו שני רחובות קטנים ביפו באוקטובר האחרון, בגלל השבעה לראובן וסרמן בלייווייס, אביה של חני בלייווייס, פעילת ליכוד משמעותית. כל הגורמים שאינם דיירי הרחוב מכחישים פגיעה ברווחת התושבים.

מוסף כלכליסט

♦ כתבה שאין סיכוי אקרא: 300 שוחטים חרדים הקימו איגוד מקצועי. הכותרת המעודנת: "על השחיטה".

הארץ

♦ אמיר אורן בשלל להטוטים מילוליים בענין דו"ח המבקר והמבקר והיועמ"ש ונתניהו. למעשה הוא מציע להקים גוף אחר שעיסוקו העיקרי יהיה ענייני הרה"מ.
מה שעניין אותי באופן פרטי זו הפסקה שכתב על ה"חשש למעשה פלילי" בעניינה עסקתי השבוע

…חודשים ארוכים, מאז יוני אשתקד, כשמבקר המדינה הודיע ליועץ המשפטי לממשלה (אמנם באמירה סתמית, שתכליתה התנערות ובעיטת הכדור למחצית המגרש של היועץ) שיש חשש לפלילים בניהול מעונות ראש הממשלה, אחז שיתוק מכוון במערכת אכיפת החוק. הוא היה סמוי למחצה ונגלה לעין כל בשבועות האחרונים, מאז חשיפתה של שרה נתניהו כמוכרת בקבוקי מדינה ולקראת פרסום דו"ח המבקר. בימים האחרונים ניהל היועץ יהודה וינשטיין מלחמת מאסף, קרב השהיה אחרון ואבוד נגד הבלתי נמנע. דומה שהצטייר כמעדיף ליפול על חרבה של אלת הצדק, במאמץ נואש לבלום את נטיית כפות המאזניים נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו. רק אתמול, בהינתן האישור לחידוש עדותו של מני נפתלי, נבעו סדקים ראשונים בחומה. זו עדיין אינה חקירה ואף לא בדיקה, אלא השלמת קליפתה של עדות נפתלי בתנאי חסינות חלקית — מה שיאמר במו פיו לא יוכל להפליל אותו, אך עדויות זולתו מסוגלות לסכן אותו. המשטרה ממשיכה להמתין לחומרים שנצברו בפרקליטות ושטרם הועברו לחוקרים, כולל דו"ח המבקר…

ככל שאני מבינה, הוא בהחלט מאשש את מה שכתבתי ושבגינו תהיתי. אם הייתי יהירה יותר, הייתי אפילו מרחיקה לכת ואומרת שהוא בעצם ענה לי בטורו זה.
בכ"מ, הבינו כולם שהחשמלאי המפורסם במדינה לא עבד ביום כיפור, נכון?

ישראל השבוע/ ישר"ה

♦ מתי טוכפלד מנתח את דו"ח המבקר, ממנו עולה נתניהו אחר.

כמו שקריאת הדו"ח על שלל סיפוריו ודוגמאותיו מטרידה, כך גם מעניינת השורה התחתונה בדו"ח עצמו שלפיה אין חשד לפלילים ואין הטלת דופי בעניינים של טוהר המידות. זה מעניין משום שאחרי תיאורים כה מפליגים וצבעוניים, היה מצופה לכאורה כי תירשם שורה תחתונה חדה ונחרצת יותר. זה לא קרה. כיצד, אם כן, יצא תחת ידי המבקר ספר שלם ובו שלל סיפורים ותיאורים עסיסיים שבסופם קול ענות חלושה? לא פלילים, לא אבק פלילים ואף לא פגיעה בטוהר המידות?

ואולי זה ההסבר: עולה ממנו החשש כי המבקר והדו"ח שהוציא השבוע באו לרצות גורמים כאלה ואחרים בתקשורת. למבקר יהיה קשה להתמודד עם טענה זו. הוא הרי לא רצה להוציא את הדו"ח בעיתוי הזה. רק אחרי שנכתש באולפני הטלוויזיה ובמאמרי העיתונים, נאלץ להודיע על פרסום הדו"ח עוד לפני הבחירות.

המבקר יוסף שפירא נחשב לא אחת למבקר נוח, אולי נוח מדי, למבוקרים – הלוא הם נבחרי הציבור ופקידיו הבכירים. בניגוד לקודמו מיכה לינדנשטראוס, שחשף שיניים חדות נגד אנשי השלטון, שפירא נחשב למבקר מהסוג הישן. זה שדו"חותיו טעונים במספרים ובאינסוף פרטים יבשים ומשמימים, שהתקשורת לרוב מדווחת עליהם כדי לצאת ידי חובה ותו לא.

הדו"ח הנוכחי, על נתניהו, שונה בתכלית. המספרים והפרטים היבשים נעלמו כמעט כליל, ובמקומם סיפורי אלף לילה ולילה. פרטים לא נעימים על מעון רה"מ, אולם, כאמור, ללא שורה תחתונה משמעותית.

7 ימים + 7 לילות

♦ חנוך דאום מסנגר בטורו על החלטת נתניהו בעניין פרס ישראל:

הטעות של נתניהו בפרשת פרס ישראל לא הייתה אי-אישורם של שלושה שופטים, אלא העובדה שלא פיטר הרבה יותר ולא עשה זאת הרבה יותר מוקדם […] גם אם נתניהו לא בחר את העיתוי הנכון לטפל בנושא וגם אם תחשדו במניעיו, משהו מאוד מסריח בפרס ישראל […] החונטה ששולטת כאן בפרסים ובקרנות בתחומי התרבות אינה שמאלנית. הו לא. לא מדובר בשמאל. מדובר בשמאל רדיקלי. קיצוני. פרו פלסטיני מובהק… ישראלי שירצה לקבל כסף מקרן רלוונטית יגדיל את סיכוייו באלפי אחוזים, אם יגיש להם תסריט או סיפור שמאלני…

דאום מגזים. הוא לא יודע מי הם האנשים שהגישו ומי קיבלו תקציבים. כדי לכתוב משפטים כאלו צריך לדעת את העובדות, מספרים, כמה-כמה, ואילו דאום מתבסס על הלך רוח שהוא מתבוסס בו.

בכ"מ דאום מסתייע במידע שהתפרסם בהארץ על טיב הזוכים:

בדיקת ״הארץ״ של זוכי פרס ישראל משנת 2000 ועד היום, מגלה כי רובם המכריע היו גברים יהודים ממוצא אשכנזי. מתוך כ-230 פרסים שחולקו בשנים אלה, רק 18 הוענקו לזוכים שאינם ממוצא אשכנזי (כ-8% מהזוכים). כמו כן, רק 41 נשים זכו בפרס ב–15 השנים האחרונות (כ-18% מהזוכים). עוד עולה מהבדיקה כי רק זוכה אחד ב-15 השנים האחרונות היה לא יהודי: כמאל מנצור, איש ציבור דרוזי שזכה בפרס על מפעל חיים בשנת 2010. מאז לא זכה אף ערבי או דרוזי בפרס, וערבי מוסלמי לא זכה בו מעולם.

♦ ניגוד גמור לדברי דאום אפשר למצוא ב-7 לילות, שם מסכם מאיר ויזלטיר את שערוריית הפרס והשופטים וכל זה:

השערורייה שחולל בשבוע שעבר רה"מ בסיוע חבורה נלוזה של יועצים רעים, עושי דברו, צפצפה על הצורך בכללים מוסכמים, ולא היה בה קמצוץ של היגיון, יושר, יושרה או אהבה לאמנויות. להפך, היא נבעה מתוך חור אפל של בוז ומשטמה לכל מה שאינו בחישה פוליטית כוחנית, והולידה התנהלות בריונית מבהילה מצד שר החינוך הזמני ודובריו. ייתכן שסייע לשכנע קומץ של מצביעים מהסוג של הפמילייה בבית"ר ירושלים שביבי הוא, וואלה, שונא פרופסורים עוד יותר מהאח בנט – הישג קטן מאוד למי שעומד בראש של "מפלגת השלטון"

המוסף לשבת

♦ קצת משונה לקרוא את טורו של גלעד שרון על איך אביו שילם על כל הוצאות ביתו בעצמו, כשכולנו זוכרין את סאגת האשפוז האינסופי, ואת המעבר של שרון לחוות השקמים באותה עת, ואת כל הטענות שהושמעו נגד משפחת המאושפז היקר ואת כל הפרשיות בחיי הבן של שרון. כך שזה לא הזמן והמקום למצג צניעות.
תוספת של ברוך קרא.

מוסף ספרים

♦ במוסף הספרים של הארץ יש ראיון עם רונית מטלון על סיפור שלה, שנבחר להילמד כסיפור חובה בבתי ספר. בראיון לא מוזכר צמד המילים "אריאל הירשפלד" ואו "פרס ישראל". סלחו לי, זו שערורייה עריכתית. גם אם מדובר בראיון ספרותי לגמרי במוסף הספרים, ואולי דווקא בגלל. יש מצב שמטלון התנתה את הראיון בכך שלא תישאל על הירשפלד. באותו רגע היו צריכים עורכי המוסף לגנוז את ההצעה לראיון (לא משנה מאיזה כיוון באה), אך לא כך עשו. זוהי מעילה בעבודה העיתונאית.

משתכשכים בביצה

♦ שני חוקרי תקשורת, פרופ' עמית שכטר ועו"ד מורן ימיני על, ובכן, המצב.

מלחמת אדלסון־מוזס משפיעה על הסיקור
אחד הקולות המרכזיים כיום במדיה הישראלית, וכנראה הקול שעשה את השינוי המהותי ביותר, הוא זה של "ישראל היום". העיתון, שבבעלותו של טייקון ההימורים שלדון אדלסון, שינה את הזירה בשני כיוונים מנוגדים: מצד אחד הוא הפחית את כוחו הריכוזי של"ידיעות אחרונות", אך מנגד הנחיל פרקטיקות עיתונאיות בעייתיות.
"ההופעה של ישראל היום גרמה לעלייה דרמטית בתחרותיות בתקשורת הכתובה. כמובן שלא ניתן לנתק את זה מהשאלה הערכיות, אבל אם מסתכלים רק על המספרים התחרות גברה, כך שלא הכל רע בקיומו של 'ישראל היום'. מבלי להתייחס למוטיבציות של העיתון, 'ישראל היום' הוא קול אלטרנטיבי עם עוצמה רבה מאוד", אומר שכטר. "בראייה כוללת המצב כרגע בתקשורת הרבה יותר טוב מבעבר", מוסיף ימיני.
האם הערך שישראל היום מביא לענף התקשורת הוא גדול יתר מהפגיעה שלו?
שכטר: "זה לא מה שאמרנו. 'ישראל היום' הביא ערך כלשהו. לכל אחד מאיתנו יש תזות אחרות בסוגיה הזו. יש בעיתון הזה בעיות קשות מאוד של שקיפות. הוא משקר שהוא כותב כאילו הוא דוגל באובייקטיביות ואיזון".
וגם "ידיעות אחרונות" משקר בנושא הזה?
"יש בעיה רצינית גם ב'ידיעות'. הקורא צריך לשאול אם עיתונאי מספר את האמת כפי שהוא רואה אותה, או שכתיבתו משרתת מטרות אחרות. אם יש מאחורי העיתון מטרה אחרת, עליו להצהיר על כך".

♦ השנה לא תיערך מסיבת פורים לעובדי ידיעות. נוני מוזס אמר שזה לא הזמן: מצב העיתונות וכו'.

♦ אם זמנכם קצר ותרצו לקרוא משהו משעשע במיוחד במי נגד מי, אני ממליצה על הציטוט מקבוצת הוואטסאפ "הודעה לתקשורת – מדיניים". מדובר בעונג שמימי. נקרעתי מצחוק. אפשר ללמוד כל כך הרבה על הנפשות הפועלות. זהו טקסט קאנוני: יש בו התפתחות, דרמות, צחוקים, עצבים, כל מה שצריך בסיפור טוב. כבוד לכתבים המדיניים שהביאו לנו את חומר הגלם המשובח, ולא.ה בע"מ שהעלה אותו לציבור הרחב המשתוקק לקצת מאחורי הקלעים של איך האנשים האלו עובדים.
אני שוב חוזרת על המלצתי למתכנתי mako: הפכו את כותרות הביניים ללינקביליות, וצרו אותן כך שיופיעו בראש הטור (למשל כמו אצלי, או כמו בויקיפדיה). כך אפשר יהיה לקשר ישירות, וגם המתלוננים על אורכי הטורים יוכלים להיכנס לקטעים הנראים להם מעניינים, לפי כותרת הביניים. תודה רבה על ההקשבה.
50$ בבקשה. 

♦ מזבלה מדווח על גל פיטורים המוני באתר תפוז.

יש עורכים בבית?

♦ הנה דוגמה לעורכ/ת שלא קרא/ה את הטקסט שערכ/ה. צורם ברמות קשות.

תודו שעד לפני כמה שבועות לא ממש ידעתם מי זאת שרה אדלר • זה גם לא ממש הפריע לה • ואז, פתאום באמצע החיים, הודיעו שהסרט הקצר שבו היא מככבת, "איה", מועמד לאוסקר – והכל השתנה בן רגע • ביום ראשון בערב תראו אותה בטקס הכי נוצץ בעולם

שרה אדלר היא שחקנית ידועה ומוכרת, וניר וולף, הכותב, מציין את כל מפעלותיה. אז איך אפשר לומר שלא שמענו את שמה עד לפני כמה שבועות?

כמה זה עשרה חודשים?

בלוגלנד/ רשת/ פייסבוק

יריב אופנהיימר מסתלבט.

תמונת שלג מקסימה.

פרסומת המחנה הציוני נגד נתניהו.

עמוד הפייסבוק 0404 הוסר.

לפני פיזור

ערב בראש העין.
הקרנה אחרונה לסו"ש זה: 17:30 בסינמטק ת"א.