מהנעשה בחג

שרשרת תאונות דרכים מזוויעות.
רוכב אופנוע נפל מגובה באזור מצוקי דרגות.

מעריב המוסף

לחובבי מורשת הקרב האינסופית: כתבה מתוך בטאון הלוחם, שכתב אבי צור על מאיר מוזס, בעבר מפקד סיירת גולני שנשפט, הורשע במסירת סודות לאויב ולפני עשור, אחרי מאבק ארוך, זכה להתנצלות מהמדינה.

7 ימים

טוב, לא נעים לי להגיד את זה, אבל הקדמתי את זמני. רענן שקד נפרד מהפסיכולוגית שלו באיחור של עשור. כן, טורו השווה נכון וצודק, אבל חראם על עשר השנים האחרונות של הטיפול. נו, אם רק היית מקשיב לי (ע"ע כך נגמלתי מפסיכותרפיה). אבל בעוד רענן הוא בנאדם מהוגן יחסית אלי "… היו לי בחיים יותר פסיכולוגיות מאקסיות…", אני לא יכולה לומר זאת, ומעניין שגם אני פעם נהגתי להשוות בין פרידות מפסיכולוגים/יות לפרידות מגברים (לצערכם איני יכולה להוסיף לוכסןנשים). והמספרים לא מבשרים טובות. לסיכום אני יכולה לומר: הרבה יותר מדי אקסים, הרבה יותר מדי פסיכולוגים/יות (מעניין מה פרויד היה אומר על ההשווה הזאת. או לא פרויד, מישהי אחרת). אבל תודה לאל, הכל מאחורינו, ואני ישנה בשלווה (יחסית).

מגזין המארקר

אשר שכטר מדבר עם חוקר התקשורת האמריקאי פרופ' רוברט מקצ'זני שאומר, בין היתר:

…התקשורת המסחרית איבדה את המשאבים, את היושר ואת המעמד שלה. מיליארדרים רוצים לקנות כלי תקשורת כדי לדחוף את האג'נדה שלהם, ובמדינה קטנה כמו ישראל מישהו כמו אדלסון יכול לקנות את כולה וזה אפילו לא כסף גדול מבחינתו. כואב לחשוב שיש מדינות בעולם שבהן הפוליטיקאים יותר 'קנויים' מאשר בארצות הברית… בקונצפט של עיתונות מסחרית, כפי שהתפתח בארצות הברית ונהפך לנפוץ ברחבי העולם באמצע המאה ה־20, היתה הטיה שנבנתה לתוכו ולא באמת הוערכה באותו זמן, הגבולות המוסכמים של הדיון הם אלה שנקבעים על ידי האליטות הפוליטיות והכלכליות. בעלי הכוח דנו במדיניות מסוימת, ואז התקשורת היתה מסקרת את זה והטיעונים בעד ונגד היו הטווח של הדיון הלגיטימי בנושא, אבל אם אותם אנשים היו מסכימים על נושא מסוים, התקשורת לא ידעה איך לעסוק בו. זה נהפך לבלתי אפשרי עבור עיתונאים לפקפק במצב הזה בלי שיואשמו בניסיון לקדם אידיאולוגיה פוליטית ובחוסר מקצועיות, דברים שאף עיתונאי לא רוצה להיות מואשם בהם. כתוצאה, עיתונאים הפנימו שלא שואלים שאלות בנוגע לנושאים שעליהם בעלי הכוח מסכימים…

יש עורכים בבית?

המארקר, ע' 22
(תודה לנועה). יוחזר התרגום האנושי. יבוטל תרגום גוגל. אה, בני אדם תרגמו? אאוצ'.

כותב מתן:

הכתבה בהארץ מדברת על דגמי בגדים שהיו בדרך לגטו ורשה. מלבד בכותרת המילה ורשה מוזכרת פעם אחת בטקסט, כשגיבורי הכתבה אמורים להישלח לגטו בוורשה בחודשי סוף המלחמה. ומשם אולי לטרבלינקה. גטו ורשה חוסל במאי 1943, טרבלינקה לא פעל החל מאוקטובר אותה שנה.
אף אחד לא יכול להישלח למקומות שאינם קיימים. פשוט הכניסו בכותרת את גטו ורשה כשם גנרי לשואה.

למרות ההערות של מתן מדובר בכתבה מעניינת מאוד שחושפת עוד סיפור שואה לא ידוע (יערה קידר).

בלוגלנד/ רשת/ פייסבוק

אף אחד לא ידחף את הספר שלך כמוך, אומרת הכותרת בגלובס.
אני לא אוהבת את המילה "לדחוף", כי יש לה גם משמעות שלילית, ומעדיפה להשתמש במילה הנחרצת, למכור. אבל זה נכון גם בהקשר שלי: אף אחד לא ימכור את הסרט שלך כמוך, עם כל הכבוד לאנשי המקצוע עלק המשוטטים בסביבה. כמובן שאת כל זה אני יודעת בדיעבד, ולא מראש, כשניסיתי להיעזר בשירותיהם.

רואים את התמונה הזו של קייקי כפר בלום? לשונות ספקניות תהו אם גלעד ארדן לא קייק עם המשפחה בחינם. אז האמת שלא נראה לי שהוא היה עושה זאת.

לפני פיזור

איך היה אמש במשמר העמק?
ומה יקרה בניס וסן טרופה במאי.
להתראות היום, שישי, 10.4.15, 17:30, סינמטק ת"א.
הסרט יוצג בסינמטק גם מחר, שבת, 11.4, באותה שעה.