עשור לולווט אנדרגראונד? כמעט

מה דעתך לכתוב על החיים שאחרי האון-ליין? הציע לי חברי מהאוף-ליין, הבלוגר-אח והקולנוען והמבקר, יאיר רוה, שהקריירה שלנו השיקה בכמה נקודות מפגש. נדהמתי: what? איזה א ח ר י האון-ליין? החיים שלי עברו לאון-ליין ממש היום לפני עשר שנים, בדיוק באותה שנייה שהפוסט הזה עלה לאוויר וכלום לא השתנה מבחינה זו מאז. העובדה שאני לא כותבת יותר את ולווט אנדרגראונד לא שינתה מאומה מבחינת התנהלותי האינטרנטית. אני מבלה אותן שעות מול המחשב, או הסלולרי. אם מישהו חשב שהשעות שהתפנו לי מכתיבת הבלוג יופנו לשיזוף בריביירה היפואית או הצרפתית, הוא טועה כמובן. וזה רק בגלל שאין ריביירה למרגלות כיכר השעון.

כבנאדם מעט כפייתי, רודף סמלים ותאריכים עגולים וזה, די הייתי רוצה להחזיק מעמד בכתיבת הבלוג עד חגיגת העשור, ואז לסגור אותו במסיבת סוף עולם היסטרית. כמו זו שהייתה לקראת תחילת המילניום הזה. אולי הייתי בה ואולי לא, בכל מקרה אני לא זוכרת ממנה כלום, רק שסופו של העולם לא הגיע בסופה.
אבל מה לעשות, לא החזקתי מעמד. איבדתי עניין בביקורת התקשורת, והתמסרתי והתמכרתי עם כל הלב לקולנוע שלי, לסרט הראשון שלי, ולבאים בעקבותיו. מאחר שהפכתי ל-One woman show, אין לי הרבה משאבי זמן ואנרגיה פנויים.

האם כתיבת הבלוג הזה חסרה לי? לא ולא ולא. אני לא מצטערת לרגע על שהפסקתי לכתוב אותו. אני לא אוהבת לזייף, ואני לא רוצה לעשות דברים שאיבדתי עניין ותשוקה לעשות. לעתים אני רוטנת משהו בעמוד הפייסבוק של הבלוג, או מפרסמת משרות חדשות בלחם עבודה.

יש מי שכותבים לי כמה הם מצטערים שאני לא כותבת יותר, ושזה היה הרגל עבורם, שלא לומר התמכרות, לקרוא בכל יום את הבלוג. אני ממש מצטערת, אני מבינה אתכם, אבל בכל הכנות, לא יכולתי להחזיק מעמד ולו שנייה נוספת. באמת לא יכולתי. גם כך חרקתי שיניים וכתבתי במאמצים עליונים בחצי השנה האחרונה.
לקחתי לעצמי בכוח את הפריווילגיה בעולם הזה לעשות רק מה שמתחשק לי. אין לי הרבה מחויבויות בחיים, למעט לעצמי (יש שיאמרו שזה נורא ואיום, מה לעשות), ואם החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות, לעסוק בקולנוע ובאופן עצמאי, לאור הנסיבות, אז זה מה שאעשה. תודה לאל אין לי משכנתה לשלם, ואין לי רכוש שאני חייבת עליו שום דבר לאיש. בחיים לבד יש יתרונות מאוד גדולים מבחינתי ואני מנצלת אותם.

אם אני כבר כאן ובעניין של וידויים אישיים ולמרות שאני אומרת שכל דבר בעתו ושלא יכולתי להקדים שום דבר שעשיתי בחיי בעשור אחד אחורה, או בשניים, בשנה או בשנתיים, אני די מצטערת שלא הבנתי שאני רוצה לעשות קולנוע כבר לפני עשרים שנה. יש בי צער די גדול על השנים הרבות שהשקעתי בעבודה בתקשורת. בעוד אני כותבת את המשפט הזה אני מבינה שזה צער טיפשי ושאולי לא הייתי יכולה לעשות את מה שעשיתי בארבע שנות העבודה על איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. אלמלא אותה עבודה ממושכת בתקשורת ואלמלא אותן שנים ארוכות בתקשורת לא הייתי מגיעה לרעיון לכתוב בלוג לביקורת תקשורת ולא הייתי עוברת לחיות באון-ליין.

זו מחשבה די מייגעת, what if, ואפילו מטרידה. אז למה אני מתבוססת בה? כי בכל זאת, אנחנו מתוכנתים לשמונה עשורים פעילים, ובני המזל לתשעה. עכשיו מה, שני העשורים הראשונים מוקדשים לגדילה ולבלבלה, כך שיש גג שבעה עשורים ליצירה, וזה באמת האופטימום שבאופטימום בהנחה שצלחנו את כל המהמורות. אז אם אני חשה ששני עשורים מתוכם לא עשיתי באמת את מה שהייתי צריכה לעשות, זה בעייתי, לא?

איך זה שלא חשבתי לעסוק בקולנוע אחרי שעזבתי את לימודי הקולנוע? למה? מה היה המהלך הנפשי שהביא אותי בעצם להכרה שאני רוצה לעסוק בקולנוע אחרי כל כך הרבה שנים בתקשורת מכל הצדדים שלה? אני לא מתכוונת למהלכים הפרקטיים, לאירועים אלו ואחרים, עליהם אני מספרת בהקרנות הסרט. אני תוהה, אם זה מה שלמדתי, אם זה מה שרציתי לעשות כבר כנערה בת 18, מה קרה? איך נולד המעצור הזה שהביא אותי בסופו של דבר דווקא לעיתונות?

אבל זו חשיבה מעגלית שלא תוליך אותי לשומקום בעצם, נכון? אז די כדאי לי להפסיק עם זה לאלתר, ולהתרכז במה שיש, ובמה שנראה לי כרגע אהבת חיי.
כמו שאמרתי, אותו מעבר לאון-ליין הקל עלי את העבודה על קולנוע, על הסרטים שלי: את כל עסקי הקולנוע וייחצונו ושיווקו אני עושה און-ליין. את כל הפניות שלי לציבור אני עושה און-ליין. החיים באון-ליין הם חיים של קישוריוּת וקישוריוֹת ושל שיתופים ושל התבססות על חוכמת ההמון. אני מדווחת על "איפה אלה קרי…." באופן יומיומי בעמוד שלי בפייסבוק, ומעבירה לעמוד של הסרט, ובאופן פחות אינטנסיבי בבלוג שלי ובטוויטר. זו הדרך היחידה שלי לפרסם את הסרט, למעשה אפשר כבר לכתוב את הסרטים, כי אני באמצע מבצע מימון המון לסרט ההמשך, אפריקה!
כך שהחיים און-ליין החלו ולא ייגמרו כנראה עד הדד-ליין, אני חושבת. אני מקווה שתמשיכו ללוות אותי גם בדרך חדשה למחצה זו.

אה. ואם כבר נהייתי מיס נוסטלגיה, רצ"ב מקבץ פולחן אישיות מהעבר:
– הכתבה הפנומנלית מאפריל 2007 בעולם האשה (שעדיין קיים!). מראיין: אבי לן. צלם: יוסי גמזו-לטובה * לחצו והגדילו (משומה הסריקות לא נפתחות בחלון חדש, אז לפני שתתעצבנו שנזרקתם החוצה, עכבר ימני, פתחו את התמונה בכרטיסיה חדשה ומשסיימתם, לכו עם החץ לאחור. אוקיי? בלי עצבים).
olamhaisha2007pic 001

olamhaisha2 001

olamhaisha7 001

* עדכונים: אני כבר מזמן לא גרה בבית שבתמונה, השז לונג נמסרה, המדפים (1) חזרו לבעליהם (2) נזרקו לעולם שכולו טוב כי לא יכלו להידחס לקופסת הגפרורים החדשה, השיער התקצר, המגפיים נזרקו וגם המכנסיים, בקיצור, אני אישה חדשה מאז

– אייטמון מאת, ספטמבר 2006:

atsep2006

– כתבת דיוקן מדיוקן של מקור ראשון (דודו כהן, עמיתי מרייטינג כתב, וגיא הכט צילם), אוגוסט 2007. חה-חה. שימו לב לכותרת (אחרי הפתיח). מי היה מאמין שהיא עוד תהיה מוטיב חוזר בחיי.
IMG_0077.JPG

דיוקן1
דיוקן2
דיוקן3

אודות דבורית

שום דבר מיוחד
פוסט זה פורסם בקטגוריה דו"ח מיוחד, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

9 תגובות על עשור לולווט אנדרגראונד? כמעט

  1. אילן הגיב:

    ישר כח, את מקסימה

    Liked by 1 person

  2. מיכל ב. הגיב:

    מסכימה עם אילן!!! 🙂 סיכום יפה של עבודה! בהצלחה הלאה. ודש לאבי לן שלנו – אם את עוד רואה אותו בסביבה. יחי הזכרונות מימי ילדותינו… נשיקות

    Liked by 1 person

  3. yakir aviv הגיב:

    חבל שהבלוג נסגר.

    Liked by 1 person

  4. מימי הגיב:

    קבלי מספיק בקושי על הסריקות, רק תמונה הראשונה מגיבה. כמו כן, סחתין על המגפיים.

    אהבתי

  5. יון צחור הגיב:

    את הלינק לאפריקה תגדילי בשקל תשעים ותשכפלי לאורך הפוסט.
    אנשים מרפרפים את יודעת. במקרה אני בהילוך שני וקלטתי.
    בטח וכמובן שאתרום את חלקי, עלי והצליחי.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s