ולווט בהופעת האורח השנתית: 11 שנים להיווסדו של הבלוג

שלום שלום

אז הרגע, ממש הרגע, 31.12.2005, 00:36, העליתי לאוויר את הפוסט הראשון בחיי*, בבלוג שפתחתי אז לראשונה כמה דקות קודם ונכנסתי לרשת, לעולם האינטרנט, שהיה די זר לי באותו זמן. לפחות מבחינת הפן החברתי שבו. והשיתופי. כמו כל האנושות למעשה, גם חיי עברו למסלול המהיר והכל קרה בתאוצה מדהימה. כאילו המהירות בה אני חיה את חיי השתכפלה עמוקות.

התמורות שעברו עלי ב-11 השנים האחרונות הן בלתי נתפסות. בעיקר במישור המקצועי, ההתפתחותי, הקרייריסטי והיצירתי. הכי חשוב, היצירתי. אם כי תמיד עשיתי מאמצים גדולים לחבר בין השניים.

והנה אני כאן, שוב איתכם, קוראי ולווט שעדיין לא מעכלים שהפסקתי לכתוב את הבלוג. איך אני יודעת שלא מעכלים? בגלל השאלות שאני שומעת בנושא בהקרנות הסרטים שלי. לא אגיד שזה לא נחמד לשמוע, לא אכחיש שזה מרגש שהבלוג הזה נגע בכל כך הרבה אנשים, צרכני תקשורת.

אבל נשבעת, אני ממש ממש לא כאן. ממש ממש לא. אין מה לעשות. רוב הזמן אני לא יודעת כלום מהחיים שלי, כי אני לא קוראת עיתונים או אתרי חדשות ולא צופה בטלוויזיה הישראלית. הו לא.
איך אני מתעדכנת במה שקורא? בדרך כלל אלו יהיו דברים מאוד דרמטיים שצפים בפיד שלי בפייסבוק. אני לוקחת את הרמזים ומציצה באתרים הרלוונטיים אם משהו ממש מעניין אותי. אבל רוב הזמן אני לא יודעת כלום על ההארד קור של האקטואליה ושל המתרחש בתקשורת. לפעמים אני כותבת כמה מילים בעמוד של ולווט בפייסבוק, אם אני ממש לא יכולה להתאפק. אבל ברוב המקרים אני ממליצה לעצמי להתאפק.
כלומר, אני יודעת וקוראת מה שמעניין אותי. ומה לעשות, זה לא מה אמר רה"מ ומה ענו לו. מ-1 במאי 2015 אני גם לא צריכה להתאמץ להבין את הטמטומת הנקראת פוליטיקה ישראלית, מין עולם בעל מנעד מוסרי ואינטלקטואלי של קיסם שיניים.

באשר לתקשורת הישראלית, תיבדל לחיים ארוכים, אבל בלעדיי, אין לי מה לומר ואני גם לא רוצה. פה ושם אני קוראת איזו ידיעה או כתבה שיש לי עניין אישי בה ועדיין, כאילו זה עתה בקעתי מהביצה אין גבול לתדהמתי באשר לחוסר הידע העצום, להגיגים במקום עובדות ועוד. בנושאים שאני בקיאה בהם אני יכולה לזהות בקלות מי המקור של הכותבים. אבל מה אני חוזרת על עצמי. מה חדש. זה מה יש וזהו.

מה עשיתי בשנה האחרונה, בטח לא שמעתם ולא ידעתם? אה, דווקא כן? עוקבים אחר עמוד הפייסבוק של שמתעדכן פעם-פעמיים ביום? יופי, סבבה.
אתקצר: הבאתי השנה לידי גמר שני סרטים נוספים.
ראשון, כדור בגב, הסרט על דוד שלי שנהרג בתאונת ירי ב-1957, יצא לאוויר העולם במאי 2016 ושודר פעם אחת בשידורי קשת בצהריי יום הזיכרון.
שני, אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו, מעין המשך, אבל עומד בפני עצמו של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? הוקרן בבכורה ביולי 2016 בסינמטק. היום אני מסתובבת איתו ברחבי המדינה.
אפריקה! נעשה בעזרת מימון-המון ובעזרת החסכונות שלי, שחזרו אלי מהקרנות אאקוקל"ס.
את כדור מימנתי בכוחות עצמי בלבד. את שני הסרטים הפקתי במו ידיי ללא חברת הפקה.

ועכשיו מה? או. אני עובדת על הסרט השלישי בסדרה העוסקת בספרי הילדים של אנה ריבקין-בריק והוא יחתום את הטרילוגיה. בינתיים אני לא עושה לו מימון-המון אבל אפשר לתמוך בו באמצעות העמוד בפייפל, או החשבון שלי או בצ'ק. לכל שאלה אפשר לפנות אלי.
-דיוידיז של הסרטים אפשר לרכוש דרכי.
אתר הסרטים של דבורית שרגל.
-הבלוג המוכר והחביב שלי, דבורית שרגל ובו עדכוני הקרנות, סיכומי פייסבוק ועוד.
-עמוד הפייסבוק שלי.
-עמוד הפייסבוק של ולווט.
-עמוד הטוויטר.
-רוצים לכתוב לי, להזמין הקרנה של אחד מהסרטים יחד איתי?
dvoritsh@gmail.com

יאללה ביי, תהיו בקשר, זה לא פייר שרק אני מתקשרת כל הזמן, שולחת מיילים והודעות, ווטסאפים וזה.


-בטור השמאלי, "ארכיון הבלוג", כל הדירות של הבלוג, כל הפוסטים במקומות האחרים.

אודות דבורית

שום דבר מיוחד
פוסט זה פורסם בקטגוריה דו"ח מיוחד, היו ימים, לחם עבודה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על ולווט בהופעת האורח השנתית: 11 שנים להיווסדו של הבלוג

  1. Yakir Aviv הגיב:

    היה בלוג מעולה עד שהשתלטו עליו גורמים עויינים. אני עדיין מתגעגע.

    Liked by 1 person

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s