מאת עו"ד אלעד מורג
(הדברים הובאו כטוקבק במסגרת דיון של אלעד [בצילום] עם מומו ורבע על עבודה מאורגנת, ונראה לי ששווה להעלותם גם כפוסט)
שוק העבודה סובל מאי שוויון אינהרנטי בין הצדדים לחוזה העבודה. המעסיק ברוב המוחלט של המקרים חזק יותר, עשיר יותר ובעל יותר אפשרויות מהעובד הבודד, ובכך נפתח פתח לניצול. המדינה אינה מפקחת מפני ניצול אלא באמצעות חוקי מגן הקובעים רף מינימלי בלבד (וגם הם אינם נאכפים או שנאכפים במשורה). בפני העובד הבודד, שמעסיקו, למשל, מעוניין להפחית מחצית משכרו עומדות שתי אפשרויות – לבלוע את הגלולה המרה ולעבוד בחצי שכר, או לסיים את העסקתו, ולקבל פיצויי פיטורים אבל להישאר בלי עבודה.
העבודה המאורגנת מתווה דרך שלישית, נוספת, של שינוי הסכם העבודה תוך כדי עבודה ומיקוח מתוך עמדה של שוויון. הסולידריות בין העובדים לבין עצמם מהווה משקל נגד לכוחו העצום של המעסיק. השינויים שיבקש המעסיק להנהיג בתנאי ההעסקה של עובדיו, גם אם נניח שהוא במצב קשה שמחייב הפחתת שכר (כמו הדוגמה שנתתי), או אפילו פיטורי עובדים, ייבחנו במשותף עם נציגות העובדים. זאת, בחדרי ישיבות מרווחים, בסיוע ארגון העובדים ואנשי המקצוע (אנשי איגוד מקצועי, עורכי דין וכיו"ב) שהוא מעמיד לרשות חבריו. בסוף יגיעו הצדדים להסדר מאוזן לטובת מקום העבודה ותוך שאף אחד מהם לא מנצל כוח מיקוח עדיף. בניגוד לטענה רווחת, לעבודה המאורגנת אין כל רצון לנהל את המפעל ולשאת באחריות לניהולו. הניהול נותר בידי ההנהלה.
אירועים כאלה (ישיבות ארגון העובדים עם ההנהלה בנסיון למצוא פתרון למצוקת המפעל) הם עניין שגרתי במקומות עבודה מאורגנים, גם במגזר הציבורי. ארגון העובדים אינו מתווכח עם הצורך בקיצוץ התקציבי ועם היקפו, למרות שבמקרים רבים (במגזר הציבורי בעיקר) הוא תולדה של הנהלה מושחתת, בלתי מקצועית ובזבזנית. יחד עם זאת, ארגון העובדים יקפיד שהקיצוץ לא ייפול על שכם העובדים בלבד, אלא יבוא גם משדרות ההנהלה ומההוצאות האחרות.
בעבודה מאורגנת יש גם חיסכון בעלויות ניהול ולעתים גם בעלויות שכר עבור המעסיק. לא כל עובד נכנס למנהל ותובע העלאה – ההעלאות (לעתים בפרוטות) מוסדרות ושקופות בהסכם הקיבוצי, שמתחדש אחת למספר שנים. השכר במפעלים מאורגנים אינו גבוה בהכרח אבל הוגן (הייתי מעורב בסכסוכים במפעלים בנגב של תאגידי צריכה בינלאומיים ש"מדפיסים כסף", אבל עובדיהם מרוויחים משכורות בינוניות ומטה), והביטחון התעסוקתי וההטבות הנלוות משלימים את צורכי העובד במקום העבודה, במקום השכר. משא ומתן מתנהל לא עם כל עובד בנפרד, אלא עם נציגות העובדים, שהיא מנוסה ומקצועית והיכולת להגיע איתה להבנות (שוויוניות) גבוהה. במקביל, גם במקרה של קושי וצמצומים, ביצוע המהלך יחד עם נציגות העובדים מעניק הגנה משפטית טובה יותר למעביד ככל שהמפוטרים יתבעו אותו. גם התביעות מועטות יחסית ככל שנציגות העובדים שותפה להליך הפיטורים.
לכל אלה יש להוסיף את מה שכמעט מובן מאליו –ההסכם הקיבוצי והביטחון התעסוקתי משמרים את העובדים במקום העבודה לאורך זמן, גם בשכר לא גבוה. הם בתורם מחויבים אליו, בעלי ניסיון בתפקידם ומקצועיים יותר בעבודה. אני מכיר מפעלים שעובדי כפיים בהם מעוניינים שבניהם ימשיכו את דרכם, כי המפעל הוא מקור הפרנסה של המשפחה. קראתם נכון – לא רוצים שבניהם יהיו עורכי דין, אלא פועלי כפיים כמותם.
כך זה עובד, וזה עובד, במקומות רבים בארץ. חלקם רווחיים מאוד, ובעלי הנהלה מוטת רווח. אפשר בהקשר הזה להזכיר את מפעלי ים המלח, רותם אמפרט, מכתשים, רפא"ל, התעשייה האווירית, כולם מקומות עבודה מאורגנים בהם ההנהלה והעובדים פועלים יחד בשיתוף פעולה להצלחת המפעל. כפי הנראה, כאשר גם ברמות הנמוכות מועסקים עובדים ותיקים שההסכם הקיבוצי משאיר אותם במפעל בשכר לא גבוה תמורת ביטחון תעסוקתי (במקום עובדים מזדמנים/מתחלפים בשכר נמוך), ההון המיוצר רב יותר.
עם כל האמור לעיל, חשוב לזכור, שהעבודה המאורגנת מתווה חלוקה שונה של ההון במפעל (בעיני, חלוקה צודקת יותר); בהתאם, מי שמעוניין להותיר את חלוקת ההון המקובלת בעינה (קרי, ההון לטייקונים, הבוטנים לעובדים) מתנגד לה, מטעם זה.
מאחר שזה טעם שלא יגרוף אהדה מרובה בדעת הקהל (כי מי יזדהה עם מאמר של טייקון או של אחד מכלבלביו שאומר "תשאירו לנו את הכסף, רוצים עובדי קבלן בפחות משכר מינימום"), הם מטיחים בעבודה המאורגנת שורה של טענות ישנות שבמידה מרובה אבד עליהן הכלח, ובמידה נוספת מייצגות תופעות בשוליים של העבודה המאורגנת, שהיא תופעה מבורכת בסה"כ.
כך למשל נטענת הטענה שהעבודה המאורגנת מייצרת בטלנות, כי "לא ניתן לפטר" את עובדיה; מדובר במיתוס מופרך לחלוטין. כל עובד ניתן לפטר, אלא שהעבודה המאורגנת מכניסה להליך הפיטורים את נציגי העובדים ואת דרישת ההסכמה לפיטורים (בחלק מהמקומות, לא בכולם), שתפקידם לוודא שההליך אינו שרירותי. לא ניתן לפטר עובד מאורגן מתוך גחמה, זה נכון, אבל ארגון העובדים אינו מגבה עובדים שאינם עובדים, אם מוצגות לו ראיות טובות לכך.
טענה נוספת היא שהעבודה המאורגנת מייצרת נפוטיזם במקום העבודה; מדובר בתופעה ישנה שהייתה בשוליים ושבאמצעות חקיקה והסדרה חדשות נכחדת. היתה לה גם סיבה היסטורית – בהנהלות הגופים הגדולים היו עסקנים ומקורבים שנהגו להציב את אנשיהם בתפקידי מפתח בחברה. הכנסת קרובי משפחתם של העובדים לתפקידים ה"פשוטים" היוותה משקל נגד לכך. ראו למשל ברכבת, שספינים של ההנהלה מאשימים את העובדים כמעט בכל חולי, ומתעלמים מכך שהנהלתה של הרכבת הורכבה לאורך שנים מעסקני ליכוד. למותר לציין, שייעול העבודה בחברה לא היה לגמרי בראש מעייניהם.
טענה נוספת היא שהעבודה המאורגנת מעלה את עלויות השכר. השטח מוכיח כי זה לא נכון או לא בהכרח נכון, וכך או כך בעיני זה לא בלתי רצוי. למשל, השכר ברשויות המקומיות המאורגנות רחוק מאוד מלהיות גבוה. המשכורות שמרוויחים שם חלק מהעובדים המאורגנים בסיסיות ביותר. משכורות נמוכות מהן לא יעמדו אפילו בחוקי המגן המינימליסטים שקבעה המדינה.
לגבי ניקור העיניים התדיר עם שכרם של עובדי הנמל וחברת החשמל, ראשית, לו כל מקומות העבודה המאורגנים היו מספקים שכר כזה לעובדיהם, לא היינו מצויים במשבר אובדן מעמד הביניים. שנית, מקומות העבודה האלה מייצרים הון עצום, והשאלה היא להיכן הוא הולך. סביר להניח שלו הוא היה זורם באין מפריע לכיסו של טייקון שקיבל מהמדינה זיכיון לנהל את הנמל, טייקון שמעסיק פועלים הודיים ב 3,000 ₪ לחודש, זה היה עובר לעיתונות הכלכלית מתחת לרדאר. זה שההון הזה מפרנס בכבוד 1,000 משפחות או יותר, מציק למי שמעלה את תנאי העבודה שם על נס דמארקר. כך או כך, עובדי הנמלים הם אחוז בודד מהעובדים המאורגנים במדינה, שלא בהתאם לנפח התקשורתי שהם תופסים. הם אנומליה, לא שלילית בעיני. אי אפשר להסיק מהם על הכלל.
טענה אחרונה וחביבה ביותר על כתבים כלכליים היא שהעובדים המאורגנים אוהבים לשבות; זה מיתוס שאני שמח לנפץ – שימו לב, על שביתה לא מקבלים שכר. עובדים בשכר נמוך במדינה וברשויות ששבתו בימים האחרונים עבור עובדי הקבלן – לא יקבלו את שכר הימים הללו. להסתדרות הכללית יש קרן שביתה שמפצה עובדים שובתים, אבל מופעלת במשורה, כלפי חלק קטן מהעובדים, ולפי קריטריונים. אף אחד, בטח לא כזה שמפרנס את ילדיו, לא אוהב לשבות. במדינה שלנו, בג'ונגל יחסי הכוחות שבין ציבור העובדים למעסיקים ולממשלה, השביתה, במקרים הקיצוניים בהם היא נדרשת, היא כורח.
מעל הכל, כל הטיעונים הללו, שלחלקם התייחסתי לעיל, הם טיעונים תוצאתיים, כלומר הם מתייחסים לתוצאות שנגרמות לכאורה מהעבודה המאורגנת. אין בהם כל נימוק ערכי שמסביר מדוע יש לשמר את חולשת העובדים מול המעסיק, או מדוע אסור להון המיוצר במפעל לזלוג גם לעובדים המייצרים אותו. בהתאם, גם אם היה בהם ממש, הרי שאלו דברים שיש לתקן במציאות העבודה המאורגנת הנוכחית, ולא דברים שדינם להביא לביטולה. ממש כשם שמי שטוען שעיתונאים עוסקים בהוצאת לשון הרע 1) מייחס תופעה שבשוליים לכלל העיתונאים ו-2) יכול לכל היותר להביא לביעור נגע לשון הרע, אבל לא לביטול מקצוע העיתונאות.
עו"ד אלעד מורג
פוסטים קשורים קודמים:
ולווט אנדרגראונד 
פינגבאק: סיכומספירה: עשרה פוסטים מהימים האחרונים 13.02.2012 | ניימן 3.0
אני מאחל לך* להיות עובד קבלן במפעלי ים המלח (שם אין שחיתות וביורוקרטיה אולי, אין לי מושג) למשך חודשים וחצי.
יש מצב שבעקבות ההתנסות תשתנה דעתך בעניין זה ותתמתן קמעא
* כלומר לא מאחל לך בכלל
אהבתיאהבתי
לא מבין על מה ההתנצחות :
הלא זה ברור לכל אזרח שפוי שיש שחיתות ביורוקרטיה וחוסר יעילות + שירות מחור*ן בחברת החשמל , ברכבת , בנמלים, בכל משרדי הממשלה – והמשותף לכולם הוא שהם מאוגדים ויש להם את היכולת להתעלל באזרחים.
גם ברור שחייבים לעצור את היכולת של כל זב חוטם לשבש את החיים לכולנו מתי שבא לו.
המעניין הוא שדווקא במקומות שהזכרתי לעיל מתגלה תופעת ניצול עובדי הקבלן במלוא כיעורה.
אהבתיאהבתי
מבלי להתייחס לארגונים שהזכרת ספציפית, יש לדומיהם עוד דברים במשותף חוץ מהעבודה המאורגנת – למשל – הנהלות ממונות ומתחלפות תדיר עם חילופי השלטון. זה בטח לא משפר את השירות.
אהבתיאהבתי
שמע, כפי שאני רואה את זה, יש לנו שתי מחלוקות עיקריות:
1. על המציאות – תפיסת עולמי לגביה שאובה מנסיוני המקצועי. אין למציאות הזו קשר כלשהו עם הדברים שאתה אומר ויתרה מזאת – החמורים שביריבי (שמכירים גם הם את אותה המציאות אבל מההשקפה המנוגדת) לא רואים אותה כמוך.
אני נוטה לנחש שהתשתית העובדתית שאתה מבסס עליה את תפיסת המציאות שלך, כמו שכתבת בדיון הקודם בינינו, היא מאמרים מהעיתונות הכלכלית, ולכן, כפי שכתבתי בפוסט, אני בהחלט יכול להבין מדוע היא התעוותה.
המציאות שאני מקדם לא נראית טוב רק "על הנייר". אני רואה אותה בשטח, יום ביומו. מי שרואה דברים על הנייר הוא מי ששואב את ידיעותיו ועמדותיו ההו-כה-נחרצות ממאמרים בעיתון.
2. ברמה הערכית – אנחנו באמת חלוקים. אני חושב שסוציאליזם היא גישה טובה וצודקת. אני נגד ליברטריאניות. בזה לא אצליח לשכנע אותך גם אם אספר לך על כל העובדים החלשים, העניים, הסייעות הבדוויות שפוטרו רק כי השתייכו לחמולה הלא נכונה, עשרת העובדים שפוטרו רק כי המעביד רצה להוכיח משהו למישהו, שייצגתי בשם ההסתדרות, ושאם אני לא הייתי מייצג, אף אחד לא היה מייצג.
נראה לי שאת הדיון הזה מיצינו.
אהבתיאהבתי
אלעד, עבודה מאורגנת בחברה חופשית(*) מתבססת על הציפיה שבני אדם יחדלו מלהתנהג כבני אדם, ויאמצו התנהגויות שנראות טוב על הנייר אבל לא נראו מעולם במציאות. זוהי בריחה מהמציאות. פנטזיה היא בעיה, לא פיתרון.
אתה אלעד, הווישפול ת'ינקינג שלך, הסגידה שלך לבירוקרטיה, והרגולציה בה אתה תומך, רק מעלות את חסמי הכניסה לשחקנים חדשים. אתה במו ידיך מבסס את הריכוזיות ומחסל את מעמד הביניים. יום יבוא ואתה תצטרך לשלם לנוחי את המשכנתא עבור הבית שהוא בנה לך, על האדמה שנתת לו מקופת המדינה. ומתך צורך להתפרנס, אתה וסוללת עורכי דין שכמותך תמצאו אלף דרכים שנוחי לא יצטרך לממש שום סעיף מהרגולציה שהוא משלם לך היום לדחוף. אבל מה, העסקים הקטנים לא יכולים לממן סוללות עורכי דין. ולהם לא יהיה פטור. את זה אתה לא מבין, כי אתה רודף אחרי צדק חברתי נגד ביבי – היחיד שעשה משהו ב60 שנה האחרונות נגד הריכוזיות.
ושוב אני אומר לך: תנסה להתמודד עם המציאות. תפתח את העיניים במקום את הפה. איפה שיש עבודה מאורגנת, יש אי שיוויון, ריכוזיות, פאשיזם ושמרנות. הם כולם באים יד ביד. הם לא גורמים אחד של השני. הם חלק מאותה תפיסת עולם: האח הגדול ידאג לך. רק חבל שאתה לא מספר לכונו איך קוראים לאח הגדול. מדהים שלא אתה ולא אף אחד מהפופוליסטים מנסה לשאול איך זה שעובדי קבלן באים יד ביד עם קביעות ועם וועדים חזקים?
תקראו לזה, ליברטריאניות, אנרכו-סינדיקליזם, או איך שאתם רוצים, זה בתכלס אותו רעיון. תרדו לי מהגב. אתה, הוועדים שלך, הטייקונים שאתה משרת, והבירוקרטיה שאתה מנסה לדחוף לי. די! צאו לי מהווריד!
וזה טיעון נוסף, בלי קשר לעובדה שלא התמודדת עם מה שנאמר אתמול כאן וכאן.
תודה!
(*) בחברות שאינן חופשיות, העבודה המאורגנת היא רק אחד מסוכני השינוי הרבים שנדרשים לשחרר את בני האדם משעבודם.
V: אני, דומי, ותפיסת עולמנו היא היא המוחלשת/מודרת בשיח הציבורי בישראל. אנחנו זקוקים להגנה ולחשיפה. אלעד והחמדנות אותה הוא מיצג הם המיינסטרים בשיח הישראלי. הם הקונצנזוס. כעצמאית, אני הייתי מצפה ממך לשאוף לעולם בו עצמאים יכולים להתקיים. ולא רק אימפריות כלכליות, גאנגסטרים וסחטנים אחרים.
אהבתיאהבתי
מפעלי ים המלח, רותם אמפרט, מכתשים, רפא"ל, התעשייה האווירית – כולם מפעלים רווחיים, שבהם העובדים זוכים לתנאים מפליגים (השכר לא נמוך, כפי שעו"ד מורג שב ומדגיש). השכירים הקבועים במפעלים הם עובדי כפיים שאולי "מעוניינים שבניהם ימשיכו את דרכם" ו… "לא רוצים שבניהם יהיו עורכי דין, אלא פועלי כפיים כמותם", כי מי שעושים את העבודה באמת הם עובדי קבלן. להם אין זכות להתאגד ואם ישבתו – יפוטרו.
אהבתיאהבתי
צודק, עלית על עוד טענה מתנגחת ששכחתי. בל נשכח שמי שמכניס את העובדים האלה פנימה הן ההנהלות, ולא ועד העובדים, שלכל היותר ניתן לטעון נגדם שיכולים היו ללחום נגד המהלך ביתר נחרצות. עוד בל נשכח את המהלך הנוכחי נגד העסקת עובדי קבלן, שאני שותף בהסתעפויותיו גם בחלק מהמפעלים שציינתי.
אהבתיאהבתי
ועוד משהו – איפה ראית שכתבתי "לא נמוך"? דווקא ברוב המקרים כתבתי לא גבוה, או לא בהכרח גבוה.
אהבתיאהבתי
לא טעיתי בציטוט, הפיסוק מטעה. אתה כתבת:
אני אומר שהשכר לא נמוך כלל, בטח ביחס לעובדי כפיים ואחרים ברוב המקומות במדינה, מאוגדים ולא מאוגדים, ובמיוחד כשמשקללים את כל ההטבות שהם מקבלים – הלוואי על כל עובד ניקיון, מורה, קופאי, אחות, שוטר, מאבטח, מתדלק ומלצר. במקומות מסוימים, רשימה חלקית למעלה, נראה שמשתלם להסתדרות לעשות צעד שאינו דורש אומץ ומאמץ רבים, ולעזור לעובדים להתאגד. במקומות אחרים, העיניים פונות הצדה ואינן מבחינות בכל מי שזקוק באמת להגנת ועד מאורגן. אין לנו ויכוח, אם נחוצה הבהרה בנושא, בשאלת הצורך בהתאגדות.
אהבתיאהבתי
אה, אוקיי, אז זה לא כל כך נכון עובדתית, בלשון המעטה, בכל הרמות. 1) גם במפעלים מרוויחים זה ממש לא קל "לעזור לעובדים להתאגד", אם אין שם גרעין התאגדות קודם או יוזמה מוצקה של מספר רב של עובדים. 2) גם במקומות אחרים, העיניים לא "פונות הצידה", אלא היוזמה הראשונית חייבת לבוא מהעובדים, אחרת אין סיכוי שההסתדרות תשיג את שליש העובדים הנדרש כדי לאגד אותם.
אהבתיאהבתי
אם נגזר על קוראי הבלוג לקרוא מאמרים מ"דבר" זצ"ל האם לא היה ראוי להביא אותם באחד במאי?
אהבתיאהבתי
אתה מתכוון מ "דבר" שר"י
(:
וד"ל
אהבתיאהבתי
תודה על התיקון. אדוני בוגר "הצופה"?
אהבתיאהבתי
בוגר Правда (:
אהבתיאהבתי
ישנו טוקבקיסט שהניק שלו עדין פז -וניל, נוהג להגיב בהארץ.אם אינך שומע רוסית בקש תרגום.
אהבתיאהבתי
אני לא בקיא במשפט (למעשה זהו תחום שבו אני בור מוחלט). אולם אני חושב שישנו היבט שהדיון עד כה התעלם ממנו. וזהו ההיבט – בהיעדר מונח טוב ממנו אכנה זאת – פסיכולוגי, אשר בא לידי ביטוי בניצול הכוח לרעה.
מעביד שמנצל את כוחו לרעה מחייב התאגדות עובדים, שתרסן את כוחו. תפקיד ההתאגדות נדרש משום שהמעביד הוא רשע, אטום או שניהם. ממאמר הדעה לעיל, שנכתב על-ידי משפטן, עולה שאין צורך בהתאגדות אלא במקרה זה (כאפשרות שלישית, במקרה של הרעת תנאים, בין בליעת הגלולה המרה לבין התפטרות עם פיצויים). הדוגמא שניתנה במאמר של אורן רייס הצביע על מקרה הפוך, שבו ניתן להגיע להסדר מול המעסיק גם ללא התאגדות; כלומר, כשהמעסיק אינו רשע או אטום או שניהם.
אולם גם התאגדות של עובדים עלולה לנצל לרעה את כוחה. דוגמאות, לצערי, לא חסרות. אני לא מתכוון רק לשביתות כלליות מיותרות שתפקידן למנף מועמדים בבחירות פנימיות, אלא גם לועדים שסוגרים נמל בשביל בר-מצווה.
אנשים נוטים לנצל כוח לרעה, בין אם הם ניצגי עובדים (דיקטטורה של הפרולטריון) או מעסיקים קפיטליסטים. צריך לקחת זאת בחשבון כשדנים בשאלה אם התאגדות היא מוצדקת ונחוצה.
אהבתיאהבתי
לא הבנתי את הטיעון. אנחנו מסכימים שניצול כח לרעה הוא דבר לא רצוי. אתה אומר שמראש לא צריך לייסד את הכח ולהשאר במצב של נחיתות כדי שהכח שיקום לא ינוצל לרעה?
אהבתיאהבתי
1. לא התכוונתי לקחת את אחד הצדדים, אלא רק להרחיב את המבט.
2. אכן הבנת את הטיעון: ניצול כוח לרעה הוא פסול.
3.
אנחנו הרבה פעמים מצויים במסגרות שבהן אנחנו "נחותים" מאחר: בצבא, באוניברסיטה וגם בעבודה. אני לא נחות מהבוס שלי כבנאדם, ואולי אפילו להפך, אולם אני כן נחות ממנו ככל שהדבר נוגע לתפקידינו בחברה. אין בכך כל פסול, אלא באשר הוא מנצל זאת לרעה.
4. ניצול הכוח לרעה יכול לבוא גם מאלה שמתארגנים כדי למנוע מאחרים לנצל את כוחם לרעה.
אהבתיאהבתי
נו, באמת. העובד יכול לבחור בין קיצוץ שכרו לפיטורים. ונגיד שיבחר בפיטורים, מה יעשה המעסיק?
אם הוא לא צריך את העובד, הוא לא יציע לו קיצוץ בשכר אלא יפטר אותו. אם הוא כן צריך אותו, יהיה צורך למצוא עובד אחר, שיסכים למלא את אותו התפקיד ובשכר נמוך יותר.
מהצד השני, גם העובד יכול לחפש מעסיק אחר, שיתן את אותו התקפיד בשכר גבוה יותר. קוראים לעסק הזה "שוק חופשי". הרי יש יותר מעובד אחד שמחפש תעסוקה ויותר ממעסיק אחד שמחפש עובדים.
זה לא בדיוק שוק משוכלל כמו בתאוריה כמובן, אבל זה הרבה יותר קרוב למציאות מהתאור הפשטני של "תוותר על חצי מהשכר או שתפוטר ואז לא תקבל כלום".
תאר לעצמך את המצב ההפוך: גוף מתחרה מציע לאותו עובד תפקיד דומה בשכר שגבוה ב- 50%. למה? כי הוא עובד טוב והם רוצים אותו. אם אתה רוצה למנוע את המצב הראשון, למה שלא תנסה למנוע גם את השני? משום מה מותר למעסיק לומר לעובד "אני מאוד רוצה אותך ומוכן לשלם לך יותר" אבל אסור לו לומר "אני רוצה אותך פחות ומוכן לשלם לך פחות".
עאלק עבדים. עבד הוא לא מי שעובד בשכר נמוך לטעמו – עבד הוא מי שלא מקבל שכר בכלל ולא יכול להתפטר. המצב בשוק גרוע וקשה למצוא עבודה? זה עדיין לא הופך את העובדים לעבדים. אם המצב גרוע, הוא גרוע גם למעסיקים. כשהמצב ישתפר והרווחים של המסיקים יגדלו, הם שוב יתחרו על העובדים הטובים. והעובדים הגרועים? אללה ירחמם. הרי גם אתם תעדיפו את האינסטלטור שאשכרה מתקן את הנזילה בכיור מאשר את זה שסוגר את המים לשעה וחצי ובסופו של דבר לא מתקן כלום, כגם אם הוא דורש פחות כסף. אז מה דעתכם על ועד לאינסטלטורים, שיחייב תשלום אחיד לכולם ללא קשר לאיכות העבודה ולא יאפשר לכם לבחור בין האינסטלטור הטוב לרע?
אהבתיאהבתי