עשור לולווט אנדרגראונד? כמעט

מה דעתך לכתוב על החיים שאחרי האון-ליין? הציע לי חברי מהאוף-ליין, הבלוגר-אח והקולנוען והמבקר, יאיר רוה, שהקריירה שלנו השיקה בכמה נקודות מפגש. נדהמתי: what? איזה א ח ר י האון-ליין? החיים שלי עברו לאון-ליין ממש היום לפני עשר שנים, בדיוק באותה שנייה שהפוסט הזה עלה לאוויר וכלום לא השתנה מבחינה זו מאז. העובדה שאני לא כותבת יותר את ולווט אנדרגראונד לא שינתה מאומה מבחינת התנהלותי האינטרנטית. אני מבלה אותן שעות מול המחשב, או הסלולרי. אם מישהו חשב שהשעות שהתפנו לי מכתיבת הבלוג יופנו לשיזוף בריביירה היפואית או הצרפתית, הוא טועה כמובן. וזה רק בגלל שאין ריביירה למרגלות כיכר השעון.

כבנאדם מעט כפייתי, רודף סמלים ותאריכים עגולים וזה, די הייתי רוצה להחזיק מעמד בכתיבת הבלוג עד חגיגת העשור, ואז לסגור אותו במסיבת סוף עולם היסטרית. כמו זו שהייתה לקראת תחילת המילניום הזה. אולי הייתי בה ואולי לא, בכל מקרה אני לא זוכרת ממנה כלום, רק שסופו של העולם לא הגיע בסופה.
אבל מה לעשות, לא החזקתי מעמד. איבדתי עניין בביקורת התקשורת, והתמסרתי והתמכרתי עם כל הלב לקולנוע שלי, לסרט הראשון שלי, ולבאים בעקבותיו. מאחר שהפכתי ל-One woman show, אין לי הרבה משאבי זמן ואנרגיה פנויים.

האם כתיבת הבלוג הזה חסרה לי? לא ולא ולא. אני לא מצטערת לרגע על שהפסקתי לכתוב אותו. אני לא אוהבת לזייף, ואני לא רוצה לעשות דברים שאיבדתי עניין ותשוקה לעשות. לעתים אני רוטנת משהו בעמוד הפייסבוק של הבלוג, או מפרסמת משרות חדשות בלחם עבודה.

יש מי שכותבים לי כמה הם מצטערים שאני לא כותבת יותר, ושזה היה הרגל עבורם, שלא לומר התמכרות, לקרוא בכל יום את הבלוג. אני ממש מצטערת, אני מבינה אתכם, אבל בכל הכנות, לא יכולתי להחזיק מעמד ולו שנייה נוספת. באמת לא יכולתי. גם כך חרקתי שיניים וכתבתי במאמצים עליונים בחצי השנה האחרונה.
לקחתי לעצמי בכוח את הפריווילגיה בעולם הזה לעשות רק מה שמתחשק לי. אין לי הרבה מחויבויות בחיים, למעט לעצמי (יש שיאמרו שזה נורא ואיום, מה לעשות), ואם החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות, לעסוק בקולנוע ובאופן עצמאי, לאור הנסיבות, אז זה מה שאעשה. תודה לאל אין לי משכנתה לשלם, ואין לי רכוש שאני חייבת עליו שום דבר לאיש. בחיים לבד יש יתרונות מאוד גדולים מבחינתי ואני מנצלת אותם.

אם אני כבר כאן ובעניין של וידויים אישיים ולמרות שאני אומרת שכל דבר בעתו ושלא יכולתי להקדים שום דבר שעשיתי בחיי בעשור אחד אחורה, או בשניים, בשנה או בשנתיים, אני די מצטערת שלא הבנתי שאני רוצה לעשות קולנוע כבר לפני עשרים שנה. יש בי צער די גדול על השנים הרבות שהשקעתי בעבודה בתקשורת. בעוד אני כותבת את המשפט הזה אני מבינה שזה צער טיפשי ושאולי לא הייתי יכולה לעשות את מה שעשיתי בארבע שנות העבודה על איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. אלמלא אותה עבודה ממושכת בתקשורת ואלמלא אותן שנים ארוכות בתקשורת לא הייתי מגיעה לרעיון לכתוב בלוג לביקורת תקשורת ולא הייתי עוברת לחיות באון-ליין.

זו מחשבה די מייגעת, what if, ואפילו מטרידה. אז למה אני מתבוססת בה? כי בכל זאת, אנחנו מתוכנתים לשמונה עשורים פעילים, ובני המזל לתשעה. עכשיו מה, שני העשורים הראשונים מוקדשים לגדילה ולבלבלה, כך שיש גג שבעה עשורים ליצירה, וזה באמת האופטימום שבאופטימום בהנחה שצלחנו את כל המהמורות. אז אם אני חשה ששני עשורים מתוכם לא עשיתי באמת את מה שהייתי צריכה לעשות, זה בעייתי, לא?

איך זה שלא חשבתי לעסוק בקולנוע אחרי שעזבתי את לימודי הקולנוע? למה? מה היה המהלך הנפשי שהביא אותי בעצם להכרה שאני רוצה לעסוק בקולנוע אחרי כל כך הרבה שנים בתקשורת מכל הצדדים שלה? אני לא מתכוונת למהלכים הפרקטיים, לאירועים אלו ואחרים, עליהם אני מספרת בהקרנות הסרט. אני תוהה, אם זה מה שלמדתי, אם זה מה שרציתי לעשות כבר כנערה בת 18, מה קרה? איך נולד המעצור הזה שהביא אותי בסופו של דבר דווקא לעיתונות?

אבל זו חשיבה מעגלית שלא תוליך אותי לשומקום בעצם, נכון? אז די כדאי לי להפסיק עם זה לאלתר, ולהתרכז במה שיש, ובמה שנראה לי כרגע אהבת חיי.
כמו שאמרתי, אותו מעבר לאון-ליין הקל עלי את העבודה על קולנוע, על הסרטים שלי: את כל עסקי הקולנוע וייחצונו ושיווקו אני עושה און-ליין. את כל הפניות שלי לציבור אני עושה און-ליין. החיים באון-ליין הם חיים של קישוריוּת וקישוריוֹת ושל שיתופים ושל התבססות על חוכמת ההמון. אני מדווחת על "איפה אלה קרי…." באופן יומיומי בעמוד שלי בפייסבוק, ומעבירה לעמוד של הסרט, ובאופן פחות אינטנסיבי בבלוג שלי ובטוויטר. זו הדרך היחידה שלי לפרסם את הסרט, למעשה אפשר כבר לכתוב את הסרטים, כי אני באמצע מבצע מימון המון לסרט ההמשך, אפריקה!
כך שהחיים און-ליין החלו ולא ייגמרו כנראה עד הדד-ליין, אני חושבת. אני מקווה שתמשיכו ללוות אותי גם בדרך חדשה למחצה זו.

אה. ואם כבר נהייתי מיס נוסטלגיה, רצ"ב מקבץ פולחן אישיות מהעבר:
– הכתבה הפנומנלית מאפריל 2007 בעולם האשה (שעדיין קיים!). מראיין: אבי לן. צלם: יוסי גמזו-לטובה * לחצו והגדילו (משומה הסריקות לא נפתחות בחלון חדש, אז לפני שתתעצבנו שנזרקתם החוצה, עכבר ימני, פתחו את התמונה בכרטיסיה חדשה ומשסיימתם, לכו עם החץ לאחור. אוקיי? בלי עצבים).
olamhaisha2007pic 001

olamhaisha2 001

olamhaisha7 001

* עדכונים: אני כבר מזמן לא גרה בבית שבתמונה, השז לונג נמסרה, המדפים (1) חזרו לבעליהם (2) נזרקו לעולם שכולו טוב כי לא יכלו להידחס לקופסת הגפרורים החדשה, השיער התקצר, המגפיים נזרקו וגם המכנסיים, בקיצור, אני אישה חדשה מאז

– אייטמון מאת, ספטמבר 2006:

atsep2006

– כתבת דיוקן מדיוקן של מקור ראשון (דודו כהן, עמיתי מרייטינג כתב, וגיא הכט צילם), אוגוסט 2007. חה-חה. שימו לב לכותרת (אחרי הפתיח). מי היה מאמין שהיא עוד תהיה מוטיב חוזר בחיי.
IMG_0077.JPG

דיוקן1
דיוקן2
דיוקן3

פורסם בקטגוריה דו"ח מיוחד | עם התגים , , , , , | 9 תגובות

מימון המון ל"אפריקה!", סרט ההמשך של "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"

הלו חתיכים וברנשות

לא לא, בניגוד לתחזיות הקודרות אני לא מתגעגעת, ולא חזרתי להופעת אורח כדי לספר על איזו קטסטרופה שלא יכולתי לעמוד בה בביקורת התקשורת. כשאני לא יכולה להתאפק, או כשאני רוצה לדווח על משרות חדשות (עמוד לחם עבודה עדיין מתעדכן בזכות טוב לבי) אני עושה את זה דרך עמוד הפייסבוק של ולווט.

הסיבה שהגחתי לפה אחרי חצי שנה+ של דממת אלחוט, כשאני שקועה עמוק בשיווק ובהפצת איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ובעוד עניינים קולנועיים, היא צילום האולטרסאונד הקובע בוודאות: יהיה לאלה קרי ולנוריקו אח קטן, סרט המשך עצמאי לגמרי, ושמו הזמני אפריקה!

כדי שזה יקרה פתחתי לו פרויקט מימון המון בהדסטארט, ואני קוראת למוקירי ולווט להוסיף לו כמה מעות, ככל שתוכלו, ולהפיץ את השמועה. תודה רבה ולהתראות בהבלחה הבאה.

Love&peace
דבורית הבדיונית

פורסם בקטגוריה דו"ח מיוחד | עם התגים , , , | 2 תגובות

תם ונשלם

תם ונשלם.
– לחם עבודה יתעדכן ככל שיישלחו אלי מודעות.
– תודה ל-Tux.co.il שאכסן את הבלוג בגבורה ובמחיר עלות כדי לסייע לי בתחזוקו.
סלמאת ותיהנו מהחיים, ובואו כמובן לצפות בסרט שלי.
אם תפגשו אותי ברחוב/ על הכביש/ באולם/ בקיבוץ בכפר בקרת, תגידו "היי".
(נערך: 2.12.2015, 9.12)

פורסם בקטגוריה דו"ח מיוחד | 60 תגובות

חוות הטוקבקים 23.5-29.5

1. הבמה שלכם. 2. לחם עבודה. 3. בגלל חוזה לשנתיים אני חתומה על ידיעות עד אוגוסט, לצערי, אבל הנחמה שלי היא בעונג שבלקחת ערימת עיתונים בלי לפתוח אותם ולזרוק לפח כלעומת שבאו שבוע אחרי שבוע. עדכון, ראשון, 25.5: מתברר שאני יכולה להעביר את המנוי למישהו אחר, כלומר לשלוח את העיתון לכתובת אחרת. מציעה את העסקה פה למכרז מהיר: המנוי שלי הוא עד אוגוסט, והמחיר: 100 ש' בחודש. אני אחראית לביצוע ההעברה, ואת התשלום יש להעביר אלי. כל הקודם זוכה. האדם הראשון שיפנה אלי יקבל את המנוי. ידיעותלפח

פורסם בקטגוריה דו"ח מיוחד | 98 תגובות

חוות הטוקבקים 16.5-22.5

הבמה שלכם.
וגם לחם עבודה

פורסם בקטגוריה כללי | 140 תגובות

אחרית דבר: בחלוף שבוע

שבוע אחרי ולווט מפסיקה לכתוב:

1. הגמילה הייתה מיידית: Cold Turkey לגמרי. ביטלתי את המנוי על כל העיתונים (חוץ מאיזו התחייבות עד אוגוסט), הפסקתי לקרוא ולצפות בחדשות. פה ושם צפים באוויר שמות ואירועים: "רונאל פישר", "הפגנה", "אתיופים", אבל אני לא ממש ששה להתעדכן ובוהה במי שמדבר איתי על כך. בטח זו ההרגשה אחרי שחרור מכלא, מעול גדול.
הסטודנטית המצטיינת של החוג לספרות (ככה הלשינו המורות שלה) בבית ברל לקחה אותי טרמפ וסיפרה לי שאחרי הצבא למדה הנהלת חשבונות וייעוץ מס לבקשת אמה, "כדי שיהיה לה מקצוע ביד". לא האמנתי שיש עדיין הורים מסלילים שכאלו. הילדה סבלה בשקט שנים עד שיום אחד נשבר לה, עזבה את המקצוע המאוס עליה והחלה ללמוד את שאהבה נפשה, והנה התברר שהיא במקום המתאים, שהיא הכי טובה בזה מכולם, ושהיא חיה מחדש.
מוסר השכל: ללכת אחרי הלב. ומה עם פרנסה? נו, עוד תבוא.

2. תיק עיתונות מהשבוע האחרון:
נתי טוקר, TheMarker
מרב שקד, תעשיה.קום
פוליטיקלי קוראת (תמי דינס)
אביב הורביץ מבטיח לתמצת
ועוד פעם אביב, במי נגד מי! מספר איך היכרנו!

3. שום הצעה לא הגיעה מכם, מגיבים נאמנים, או קוראים סמויים, באשר לניהול חוות טוקבקים שוטפת. כלום. זו תשוקה? זו מחויבות?
מאחר שלא העליתם שום רעיון, אני מציעה לפתוח פוסט למטרות טקבוק פעם בשבוע (מתלבטת אם בראשון או בשישי, לקרוא לו חוות הטוקבקים: 10.5-16.5, למשל). לפוסט תהיה רק כותרת, וכל השאר עליכם.
תגובות? מישהו? מי בעניין? אעשה ניסיון של שבועיים-שלושה. אם לא תהיה תנועה ערה, יחוסל המיזם.

4. ככל שיגיעו מודעות, אמשיך לפרסם את לחם עבודה. יש מודעות חדשות מהשבוע.

5. כל המשלמים קיבלו ממני הודעות ויה פייפל על ביטול התשלום הקבוע. כל מי ששילם מ-1 במאי קיבל החזר. אם דילגתי בטעות על מישהו, או אם יש מי שרוצה החזר על סכום ששילם באפריל, או רוצה לקבל את החלק היחסי מסכום שנתי, כתבו לי.

6. כמו שכבר אמרתי, אפשר למצוא אותי גם בפייסבוק ובטוויטר, מספרת בעיקר על הסרט פלוס פכים, או בלחיות את חייה.

7. תודה רבה לכל המטקבקים בפוסט הפרידה. היה באמת מרנין לב.

פורסם בקטגוריה דו"ח מיוחד | עם התגים | 145 תגובות

ולווט מפסיקה לכתוב

קחו כוס מים ושבו. יושבים? יופי.

אינני יכולה לכתוב יותר. אחרי תשע שנים וארבעה חודשים של כתיבה יומיומית, לבד-לבד, של ולווט אנדרגראונד, הבלוג לביקורת תקשורת שהמצאתי כשהיה פה מדבר שממה, מיציתי את הנושא לחלוטין מבחינת רמת העניין שלי בו. כל יום היה קשה מקודמו, ולא מהיום. אני בתחושת מיצוי כבר הרבה יותר מדי זמן מכפי שהריתמוס הפנימי שלי מרשה לי. אבל אתם יודעים זאת: כתבתי על כך לא פעם, רמזתי, עייפתי, פיהקתי, ייללתי, התלוננתי, איימתי ומה לא.

הסיבה שיכולתי להחזיק מעמד כלכלית בשלוש השנים האחרונות בחירוק שיניים, תוך שאני מרוויחה את הסכום הכי נמוך שהרווחתי ב-25 השנים שחלפו כברק, היא תמיכתם של שני גופים:
1. בנק הפועלים (מאי 2012-דצמבר 2014).
2. mako (אוגוסט 2014 עד היום).
ועל כך אני מודה-מודה עמוקות-עמוקות לשני הגופים הללו, ולכל מי ששידכו ולכל מי שגרמו לכך לקרות.
מאחר שמדובר בל"ו-ניקים אני לא כותבת את שמותיהם בפומבי (אלא אם ישנו את דעתם).

הסרט שלי, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?, עליו אני עובדת (עתה בשיווק, הפצה ויח"צ) זאת השנה החמישית, הוא אהבת חיי העכשווית. הסרט רץ ברחבי הארץ מדצמבר 2014 ואני איתו, מתגלגלת באבק הדרכים, שומרת עליו מכל משמר, משוחחת עם הקהל, עונה על שאלות, מגוללת את סיפורו-סיפורי, ולא מתכוונת להשאיר קמ"ר אחד בלתי צפי. זה האושר הגדול שלי.

ובנוסף, אני מציעה בזאת לעולם בפרילאנסיזם טוטאלי את כישוריי, עליהם עמדתם בעשור האחרון, ע"מ שאוכל להפיק סכום חודשי צנוע, אך גבוה משכר מינימום, לפרנסתי ולתשוקותיי היצירתיות. אני רוצה להמשיך ולעשות קולנוע דוקומנטרי.

כמה אנשים הציעו לי בחודשים האחרונים להשתמש בפלטפורמת הבלוג ובתשתית שלו לפרסום כתביהם. על פניו יכולתי לתת להם נדל"ן תמורת סכום סמלי בחודש, כשאני אבצע עבודות ניכוש, עידור ועריכה לכתביהם, אלא שזה לא משהו שאני רוצה לעשות.
תאמרו: אז רק תציעי את הנדל"ן ושכל אחד יעשה בו כרצונו, אלא שלא נוח לי ששמי יתנוסס על משהו שאני לא חתומה עליו.

הבלוג יישאר בינתיים על מכונו, אף שיש לי עליו הוצאות תחזוקה קבועות.
הצעות אלו ואחרות, רצוי יצירתיות, יתקבלו בברכה.
[נניח בלוג של מגיבים בלבד – כי ממילא 99% מהתגובות מעולם לא היו קשורות לתוכן הפוסטים – או רק מדור לחם עבודה תמורת תשלום, או כל רעיון מבריק אחר].

תודה רבה על הכל: על שנים של קריאה נאמנה, על התגובות, על העידוד ועל התמיכה ותודה סופר-סופר לקוראים המשלמים שבזכותם יכולתי לאכול לחם שיפון עם טחינה ולא לחם אחיד עם מרגרינה.

שלכם בע"מ, דבורית
dvoritsh@gmail.com
vlvtunderground@gmail.com
052-3512025

תוספת חשובה: ומירב התודות ליריב חבוט, הוובמאסטר הנאמן בעולם.

פורסם בקטגוריה בלוגלנד, דו"ח מיוחד, הודעות לעיתונות, היו ימים, תוכן שיווקי | 232 תגובות