ולווט בהופעת האורח השנתית: 11 שנים להיווסדו של הבלוג

שלום שלום

אז הרגע, ממש הרגע, 31.12.2005, 00:36, העליתי לאוויר את הפוסט הראשון בחיי*, בבלוג שפתחתי אז לראשונה כמה דקות קודם ונכנסתי לרשת, לעולם האינטרנט, שהיה די זר לי באותו זמן. לפחות מבחינת הפן החברתי שבו. והשיתופי. כמו כל האנושות למעשה, גם חיי עברו למסלול המהיר והכל קרה בתאוצה מדהימה. כאילו המהירות בה אני חיה את חיי השתכפלה עמוקות.

התמורות שעברו עלי ב-11 השנים האחרונות הן בלתי נתפסות. בעיקר במישור המקצועי, ההתפתחותי, הקרייריסטי והיצירתי. הכי חשוב, היצירתי. אם כי תמיד עשיתי מאמצים גדולים לחבר בין השניים.

והנה אני כאן, שוב איתכם, קוראי ולווט שעדיין לא מעכלים שהפסקתי לכתוב את הבלוג. איך אני יודעת שלא מעכלים? בגלל השאלות שאני שומעת בנושא בהקרנות הסרטים שלי. לא אגיד שזה לא נחמד לשמוע, לא אכחיש שזה מרגש שהבלוג הזה נגע בכל כך הרבה אנשים, צרכני תקשורת.

אבל נשבעת, אני ממש ממש לא כאן. ממש ממש לא. אין מה לעשות. רוב הזמן אני לא יודעת כלום מהחיים שלי, כי אני לא קוראת עיתונים או אתרי חדשות ולא צופה בטלוויזיה הישראלית. הו לא.
איך אני מתעדכנת במה שקורא? בדרך כלל אלו יהיו דברים מאוד דרמטיים שצפים בפיד שלי בפייסבוק. אני לוקחת את הרמזים ומציצה באתרים הרלוונטיים אם משהו ממש מעניין אותי. אבל רוב הזמן אני לא יודעת כלום על ההארד קור של האקטואליה ושל המתרחש בתקשורת. לפעמים אני כותבת כמה מילים בעמוד של ולווט בפייסבוק, אם אני ממש לא יכולה להתאפק. אבל ברוב המקרים אני ממליצה לעצמי להתאפק.
כלומר, אני יודעת וקוראת מה שמעניין אותי. ומה לעשות, זה לא מה אמר רה"מ ומה ענו לו. מ-1 במאי 2015 אני גם לא צריכה להתאמץ להבין את הטמטומת הנקראת פוליטיקה ישראלית, מין עולם בעל מנעד מוסרי ואינטלקטואלי של קיסם שיניים.

באשר לתקשורת הישראלית, תיבדל לחיים ארוכים, אבל בלעדיי, אין לי מה לומר ואני גם לא רוצה. פה ושם אני קוראת איזו ידיעה או כתבה שיש לי עניין אישי בה ועדיין, כאילו זה עתה בקעתי מהביצה אין גבול לתדהמתי באשר לחוסר הידע העצום, להגיגים במקום עובדות ועוד. בנושאים שאני בקיאה בהם אני יכולה לזהות בקלות מי המקור של הכותבים. אבל מה אני חוזרת על עצמי. מה חדש. זה מה יש וזהו.

מה עשיתי בשנה האחרונה, בטח לא שמעתם ולא ידעתם? אה, דווקא כן? עוקבים אחר עמוד הפייסבוק של שמתעדכן פעם-פעמיים ביום? יופי, סבבה.
אתקצר: הבאתי השנה לידי גמר שני סרטים נוספים.
ראשון, כדור בגב, הסרט על דוד שלי שנהרג בתאונת ירי ב-1957, יצא לאוויר העולם במאי 2016 ושודר פעם אחת בשידורי קשת בצהריי יום הזיכרון.
שני, אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו, מעין המשך, אבל עומד בפני עצמו של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? הוקרן בבכורה ביולי 2016 בסינמטק. היום אני מסתובבת איתו ברחבי המדינה.
אפריקה! נעשה בעזרת מימון-המון ובעזרת החסכונות שלי, שחזרו אלי מהקרנות אאקוקל"ס.
את כדור מימנתי בכוחות עצמי בלבד. את שני הסרטים הפקתי במו ידיי ללא חברת הפקה.

ועכשיו מה? או. אני עובדת על הסרט השלישי בסדרה העוסקת בספרי הילדים של אנה ריבקין-בריק והוא יחתום את הטרילוגיה. בינתיים אני לא עושה לו מימון-המון אבל אפשר לתמוך בו באמצעות העמוד בפייפל, או החשבון שלי או בצ'ק. לכל שאלה אפשר לפנות אלי.
-דיוידיז של הסרטים אפשר לרכוש דרכי.
-הבלוג המוכר והחביב שלי, דבורית שרגל ובו עדכוני הקרנות, סיכומי פייסבוק ועוד.
-עמוד הפייסבוק שלי.
-עמוד הפייסבוק של ולווט.
-עמוד הטוויטר.
-רוצים לכתוב לי, להזמין הקרנה של אחד מהסרטים יחד איתי?
dvoritsh@gmail.com

יאללה ביי, תהיו בקשר, זה לא פייר שרק אני מתקשרת כל הזמן, שולחת מיילים והודעות, ווטסאפים וזה.


-בטור השמאלי, "ארכיון הבלוג", כל הדירות של הבלוג, כל הפוסטים במקומות האחרים.

פורסם בקטגוריה דו"ח מיוחד, היו ימים, לחם עבודה | 2 תגובות

עשור לולווט אנדרגראונד? כמעט

מה דעתך לכתוב על החיים שאחרי האון-ליין? הציע לי חברי מהאוף-ליין, הבלוגר-אח והקולנוען והמבקר, יאיר רוה, שהקריירה שלנו השיקה בכמה נקודות מפגש. נדהמתי: what? איזה א ח ר י האון-ליין? החיים שלי עברו לאון-ליין ממש היום לפני עשר שנים, בדיוק באותה שנייה שהפוסט הזה עלה לאוויר וכלום לא השתנה מבחינה זו מאז. העובדה שאני לא כותבת יותר את ולווט אנדרגראונד לא שינתה מאומה מבחינת התנהלותי האינטרנטית. אני מבלה אותן שעות מול המחשב, או הסלולרי. אם מישהו חשב שהשעות שהתפנו לי מכתיבת הבלוג יופנו לשיזוף בריביירה היפואית או הצרפתית, הוא טועה כמובן. וזה רק בגלל שאין ריביירה למרגלות כיכר השעון.

כבנאדם מעט כפייתי, רודף סמלים ותאריכים עגולים וזה, די הייתי רוצה להחזיק מעמד בכתיבת הבלוג עד חגיגת העשור, ואז לסגור אותו במסיבת סוף עולם היסטרית. כמו זו שהייתה לקראת תחילת המילניום הזה. אולי הייתי בה ואולי לא, בכל מקרה אני לא זוכרת ממנה כלום, רק שסופו של העולם לא הגיע בסופה.
אבל מה לעשות, לא החזקתי מעמד. איבדתי עניין בביקורת התקשורת, והתמסרתי והתמכרתי עם כל הלב לקולנוע שלי, לסרט הראשון שלי, ולבאים בעקבותיו. מאחר שהפכתי ל-One woman show, אין לי הרבה משאבי זמן ואנרגיה פנויים.

האם כתיבת הבלוג הזה חסרה לי? לא ולא ולא. אני לא מצטערת לרגע על שהפסקתי לכתוב אותו. אני לא אוהבת לזייף, ואני לא רוצה לעשות דברים שאיבדתי עניין ותשוקה לעשות. לעתים אני רוטנת משהו בעמוד הפייסבוק של הבלוג, או מפרסמת משרות חדשות בלחם עבודה.

יש מי שכותבים לי כמה הם מצטערים שאני לא כותבת יותר, ושזה היה הרגל עבורם, שלא לומר התמכרות, לקרוא בכל יום את הבלוג. אני ממש מצטערת, אני מבינה אתכם, אבל בכל הכנות, לא יכולתי להחזיק מעמד ולו שנייה נוספת. באמת לא יכולתי. גם כך חרקתי שיניים וכתבתי במאמצים עליונים בחצי השנה האחרונה.
לקחתי לעצמי בכוח את הפריווילגיה בעולם הזה לעשות רק מה שמתחשק לי. אין לי הרבה מחויבויות בחיים, למעט לעצמי (יש שיאמרו שזה נורא ואיום, מה לעשות), ואם החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות, לעסוק בקולנוע ובאופן עצמאי, לאור הנסיבות, אז זה מה שאעשה. תודה לאל אין לי משכנתה לשלם, ואין לי רכוש שאני חייבת עליו שום דבר לאיש. בחיים לבד יש יתרונות מאוד גדולים מבחינתי ואני מנצלת אותם.

אם אני כבר כאן ובעניין של וידויים אישיים ולמרות שאני אומרת שכל דבר בעתו ושלא יכולתי להקדים שום דבר שעשיתי בחיי בעשור אחד אחורה, או בשניים, בשנה או בשנתיים, אני די מצטערת שלא הבנתי שאני רוצה לעשות קולנוע כבר לפני עשרים שנה. יש בי צער די גדול על השנים הרבות שהשקעתי בעבודה בתקשורת. בעוד אני כותבת את המשפט הזה אני מבינה שזה צער טיפשי ושאולי לא הייתי יכולה לעשות את מה שעשיתי בארבע שנות העבודה על איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?. אלמלא אותה עבודה ממושכת בתקשורת ואלמלא אותן שנים ארוכות בתקשורת לא הייתי מגיעה לרעיון לכתוב בלוג לביקורת תקשורת ולא הייתי עוברת לחיות באון-ליין.

זו מחשבה די מייגעת, what if, ואפילו מטרידה. אז למה אני מתבוססת בה? כי בכל זאת, אנחנו מתוכנתים לשמונה עשורים פעילים, ובני המזל לתשעה. עכשיו מה, שני העשורים הראשונים מוקדשים לגדילה ולבלבלה, כך שיש גג שבעה עשורים ליצירה, וזה באמת האופטימום שבאופטימום בהנחה שצלחנו את כל המהמורות. אז אם אני חשה ששני עשורים מתוכם לא עשיתי באמת את מה שהייתי צריכה לעשות, זה בעייתי, לא?

איך זה שלא חשבתי לעסוק בקולנוע אחרי שעזבתי את לימודי הקולנוע? למה? מה היה המהלך הנפשי שהביא אותי בעצם להכרה שאני רוצה לעסוק בקולנוע אחרי כל כך הרבה שנים בתקשורת מכל הצדדים שלה? אני לא מתכוונת למהלכים הפרקטיים, לאירועים אלו ואחרים, עליהם אני מספרת בהקרנות הסרט. אני תוהה, אם זה מה שלמדתי, אם זה מה שרציתי לעשות כבר כנערה בת 18, מה קרה? איך נולד המעצור הזה שהביא אותי בסופו של דבר דווקא לעיתונות?

אבל זו חשיבה מעגלית שלא תוליך אותי לשומקום בעצם, נכון? אז די כדאי לי להפסיק עם זה לאלתר, ולהתרכז במה שיש, ובמה שנראה לי כרגע אהבת חיי.
כמו שאמרתי, אותו מעבר לאון-ליין הקל עלי את העבודה על קולנוע, על הסרטים שלי: את כל עסקי הקולנוע וייחצונו ושיווקו אני עושה און-ליין. את כל הפניות שלי לציבור אני עושה און-ליין. החיים באון-ליין הם חיים של קישוריוּת וקישוריוֹת ושל שיתופים ושל התבססות על חוכמת ההמון. אני מדווחת על "איפה אלה קרי…." באופן יומיומי בעמוד שלי בפייסבוק, ומעבירה לעמוד של הסרט, ובאופן פחות אינטנסיבי בבלוג שלי ובטוויטר. זו הדרך היחידה שלי לפרסם את הסרט, למעשה אפשר כבר לכתוב את הסרטים, כי אני באמצע מבצע מימון המון לסרט ההמשך, אפריקה!
כך שהחיים און-ליין החלו ולא ייגמרו כנראה עד הדד-ליין, אני חושבת. אני מקווה שתמשיכו ללוות אותי גם בדרך חדשה למחצה זו.

אה. ואם כבר נהייתי מיס נוסטלגיה, רצ"ב מקבץ פולחן אישיות מהעבר:
– הכתבה הפנומנלית מאפריל 2007 בעולם האשה (שעדיין קיים!). מראיין: אבי לן. צלם: יוסי גמזו-לטובה * לחצו והגדילו (משומה הסריקות לא נפתחות בחלון חדש, אז לפני שתתעצבנו שנזרקתם החוצה, עכבר ימני, פתחו את התמונה בכרטיסיה חדשה ומשסיימתם, לכו עם החץ לאחור. אוקיי? בלי עצבים).
olamhaisha2007pic 001

olamhaisha2 001

olamhaisha7 001

* עדכונים: אני כבר מזמן לא גרה בבית שבתמונה, השז לונג נמסרה, המדפים (1) חזרו לבעליהם (2) נזרקו לעולם שכולו טוב כי לא יכלו להידחס לקופסת הגפרורים החדשה, השיער התקצר, המגפיים נזרקו וגם המכנסיים, בקיצור, אני אישה חדשה מאז

– אייטמון מאת, ספטמבר 2006:

atsep2006

– כתבת דיוקן מדיוקן של מקור ראשון (דודו כהן, עמיתי מרייטינג כתב, וגיא הכט צילם), אוגוסט 2007. חה-חה. שימו לב לכותרת (אחרי הפתיח). מי היה מאמין שהיא עוד תהיה מוטיב חוזר בחיי.
IMG_0077.JPG

דיוקן1
דיוקן2
דיוקן3

פורסם בקטגוריה דו"ח מיוחד | עם התגים , , , , , | 9 תגובות

מימון המון ל"אפריקה!", סרט ההמשך של "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?"

הלו חתיכים וברנשות

לא לא, בניגוד לתחזיות הקודרות אני לא מתגעגעת, ולא חזרתי להופעת אורח כדי לספר על איזו קטסטרופה שלא יכולתי לעמוד בה בביקורת התקשורת. כשאני לא יכולה להתאפק, או כשאני רוצה לדווח על משרות חדשות (עמוד לחם עבודה עדיין מתעדכן בזכות טוב לבי) אני עושה את זה דרך עמוד הפייסבוק של ולווט.

הסיבה שהגחתי לפה אחרי חצי שנה+ של דממת אלחוט, כשאני שקועה עמוק בשיווק ובהפצת איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ובעוד עניינים קולנועיים, היא צילום האולטרסאונד הקובע בוודאות: יהיה לאלה קרי ולנוריקו אח קטן, סרט המשך עצמאי לגמרי, ושמו הזמני אפריקה!

כדי שזה יקרה פתחתי לו פרויקט מימון המון בהדסטארט, ואני קוראת למוקירי ולווט להוסיף לו כמה מעות, ככל שתוכלו, ולהפיץ את השמועה. תודה רבה ולהתראות בהבלחה הבאה.

Love&peace
דבורית הבדיונית

פורסם בקטגוריה דו"ח מיוחד | עם התגים , , , | 2 תגובות

תם ונשלם

תם ונשלם.
– לחם עבודה יתעדכן ככל שיישלחו אלי מודעות.
– תודה ל-Tux.co.il שאכסן את הבלוג בגבורה ובמחיר עלות כדי לסייע לי בתחזוקו.
סלמאת ותיהנו מהחיים, ובואו כמובן לצפות בסרט שלי.
אם תפגשו אותי ברחוב/ על הכביש/ באולם/ בקיבוץ בכפר בקרת, תגידו "היי".
(נערך: 2.12.2015, 9.12)

פורסם בקטגוריה דו"ח מיוחד | 60 תגובות

חוות הטוקבקים 23.5-29.5

1. הבמה שלכם. 2. לחם עבודה. 3. בגלל חוזה לשנתיים אני חתומה על ידיעות עד אוגוסט, לצערי, אבל הנחמה שלי היא בעונג שבלקחת ערימת עיתונים בלי לפתוח אותם ולזרוק לפח כלעומת שבאו שבוע אחרי שבוע. עדכון, ראשון, 25.5: מתברר שאני יכולה להעביר את המנוי למישהו אחר, כלומר לשלוח את העיתון לכתובת אחרת. מציעה את העסקה פה למכרז מהיר: המנוי שלי הוא עד אוגוסט, והמחיר: 100 ש' בחודש. אני אחראית לביצוע ההעברה, ואת התשלום יש להעביר אלי. כל הקודם זוכה. האדם הראשון שיפנה אלי יקבל את המנוי. ידיעותלפח

פורסם בקטגוריה דו"ח מיוחד | 98 תגובות

חוות הטוקבקים 16.5-22.5

הבמה שלכם.
וגם לחם עבודה

פורסם בקטגוריה כללי | 140 תגובות

אחרית דבר: בחלוף שבוע

שבוע אחרי ולווט מפסיקה לכתוב:

1. הגמילה הייתה מיידית: Cold Turkey לגמרי. ביטלתי את המנוי על כל העיתונים (חוץ מאיזו התחייבות עד אוגוסט), הפסקתי לקרוא ולצפות בחדשות. פה ושם צפים באוויר שמות ואירועים: "רונאל פישר", "הפגנה", "אתיופים", אבל אני לא ממש ששה להתעדכן ובוהה במי שמדבר איתי על כך. בטח זו ההרגשה אחרי שחרור מכלא, מעול גדול.
הסטודנטית המצטיינת של החוג לספרות (ככה הלשינו המורות שלה) בבית ברל לקחה אותי טרמפ וסיפרה לי שאחרי הצבא למדה הנהלת חשבונות וייעוץ מס לבקשת אמה, "כדי שיהיה לה מקצוע ביד". לא האמנתי שיש עדיין הורים מסלילים שכאלו. הילדה סבלה בשקט שנים עד שיום אחד נשבר לה, עזבה את המקצוע המאוס עליה והחלה ללמוד את שאהבה נפשה, והנה התברר שהיא במקום המתאים, שהיא הכי טובה בזה מכולם, ושהיא חיה מחדש.
מוסר השכל: ללכת אחרי הלב. ומה עם פרנסה? נו, עוד תבוא.

2. תיק עיתונות מהשבוע האחרון:
נתי טוקר, TheMarker
מרב שקד, תעשיה.קום
פוליטיקלי קוראת (תמי דינס)
אביב הורביץ מבטיח לתמצת
ועוד פעם אביב, במי נגד מי! מספר איך היכרנו!

3. שום הצעה לא הגיעה מכם, מגיבים נאמנים, או קוראים סמויים, באשר לניהול חוות טוקבקים שוטפת. כלום. זו תשוקה? זו מחויבות?
מאחר שלא העליתם שום רעיון, אני מציעה לפתוח פוסט למטרות טקבוק פעם בשבוע (מתלבטת אם בראשון או בשישי, לקרוא לו חוות הטוקבקים: 10.5-16.5, למשל). לפוסט תהיה רק כותרת, וכל השאר עליכם.
תגובות? מישהו? מי בעניין? אעשה ניסיון של שבועיים-שלושה. אם לא תהיה תנועה ערה, יחוסל המיזם.

4. ככל שיגיעו מודעות, אמשיך לפרסם את לחם עבודה. יש מודעות חדשות מהשבוע.

5. כל המשלמים קיבלו ממני הודעות ויה פייפל על ביטול התשלום הקבוע. כל מי ששילם מ-1 במאי קיבל החזר. אם דילגתי בטעות על מישהו, או אם יש מי שרוצה החזר על סכום ששילם באפריל, או רוצה לקבל את החלק היחסי מסכום שנתי, כתבו לי.

6. כמו שכבר אמרתי, אפשר למצוא אותי גם בפייסבוק ובטוויטר, מספרת בעיקר על הסרט פלוס פכים, או בלחיות את חייה.

7. תודה רבה לכל המטקבקים בפוסט הפרידה. היה באמת מרנין לב.

פורסם בקטגוריה דו"ח מיוחד | עם התגים | 145 תגובות