מי עזר לתפוצת המכתב של יעל גרינשפן? מה יקרה עם הסופרטנקר החדש של נתניהו והאם ייבנו דירות חדשות וזולות? איפה זקי רכיב? מי החליף את צבי יחזקאלי? מה אמר שילה דה-בר?
הכותרות
אפשר לרשום את ההצהרה הזו של רה"מ, 50 אלף דירות בשנה וחצי, שנשמעה אתמול בכל מקום, ולבדוק אותה במועד הנקוב. סבר פלוצקר טוען בידיעות שמדובר בקשקוש מוחלט, ושלא הבירוקרטיה אשמה. לדבריו, מערכת חוקי התכנון והבנייה בישראל היא מהמתקדמות בעולם המערבי. האומנם? אין לי כלים לשפוט.
לדבריו, הקבלנים לא בונים יותר דירות כי הענף מגיב תמיד בפיגור ובכבדות; כי הם מפחדים שגל הביקושים יירד.
למה מתפעלי האתר של נתניהו לא העלו לשם את הראיונות איתו ואת הצהרת הסופר טנקר נגד הבירוקרטיה?
בישראל היום הסופרטנקר בשער, כמו גם ההצהרה על 50 אלף הדירות.
המדינה המבטיחה לבג"ץ לפנות את המאחזים – זו הכותרת הראשית של הארץ.
זו גם כותרת הגג בישראל היום. עוד לפי הסופרטנקר.
בידיעות ובמעריב אין לכך תזכורת. משונה.
איפה זקי רכיב?
בשער הארץ יש הפניה למארקר:
"זקי רכיב רוצה 50% הנחה על החובות של מעריב"
תזכורת: מעריב חייב לבנק הפועלים 106 מיליון ש', אבל רכיב אמר שלא קנה את מעריב עם החובות שלו.
אבל איפה הידיעה? יוק. איננה.
יעל גרינשפן
מתברר שמכתבה של יעל גרינשפן נגד עסקת הטיעון לנהג שדרס את אחותה הקטנה שהתפרסם אתמול "ריגש מדינה שלמה", והיום זו כבר הכותרת הראשית במעריב, הממנף את ההתרגשות. שני העמודים הראשונים עוסקים בטרגדיה.
המכתב חולל סערה ברשת, הופץ כעצומה (ב-6 במרץ) שזכתה ל-21 אלף חתימות וליותר מ-6,500 לייקים בפייסבוק.
גם הפרסום ב-nrg הביא לא מעט תגובות וחיבובים.
מעריב ניכס לעצמו את הסיפור, עם מדבקת השער היום "בעקבות הפרסום במעריב". אבל כלל לא בטוח שזה בעקבות, שהרי מדובר כאן בהפצה ברשת.
ידיעות מביא את הסיפור היום, ובהרחבה, ובלי אזכור לעיתון שבו הופיע המכתב אתמול. התמונה הגדולה של יעל ואחותה במעריב מופיעה בקטן יותר בשער ידיעות וסיפור המשפחה מובא בכפולת 6-7.
ידיעות מציין שיעל כתבה את המכתב בדף הפייסבוק שלה, ובמקביל פרסמה את העצומה.
"שחר, זה בסדר שמצלמים אותך?" (כן, בטח).
בהארץ ובישר"ה לא נגררו לקרב על הילדה הפגועה.
המשך מאבק העו"סים בעמודים הבאים במעריב, אחרי מש' גרינשפן, עם טבלה ברורה ופשוטה להבנת הפערים בין הצעת האוצר לדרישת העו"סים.
רותי סיני משווה בין שכר רה"מ ועובדי המדינה לשכרם.
הארץ מכריז על מבוי סתום במו"מ.
בידיעות חושפים עו"סים את התלושים, שבהם סכומים נמוכים בהרבה מאלו שעליהם מצהיר האוצר.
ובקטנה: אם מעריב קורא להצביע לקדם אירוויזיון עם כותרת בצבעי הסלקום, זה במקרה?
יום אישה שמח
אישה נרצחה סמוך לתחנה המרכזית הישנה בתל אביב.
האם נשים מופלות לרעה בעולם המשפט והאקדמיה?
צפי סער בראשית של גלריה עם נציגות הדור החדש של הפמיניזם.
המגזין של מעריב מוקדש ליום האישה: לוחמות בצבא, מקומות עבודה בהם אמהות עובדות נחשבות לנטל, ואיך מטפלים בשוק העבודה כדי להשיג שוויון. כן, לא מפתיע.
24 שעות של ידיעות – כנ"ל. חמש עיתונאיות כותבות על חמש גיבורות: מגולדה מאיר ועד בילבי. דניאל פרנקל (המככבת בשער) על החיים מעל הרף. וערבייה משפרעם שהיא מדריכת קיקבוקסינג, אחות, קוסמטיקאית, נהגת ג'יפים ועוד ועוד. אה, טוב, זה במסגרת הקידום למלכת המדבר, שת"פ עם ynet.
נראה ככתבה לכל דבר? זהו שלא
שמות בשמות
ח"כ זבולון אורלב, יו"ר הוועדה לזכויות הילד יוזם הצעת חוק שלפיה יפוקחו השמות שהורים מתכוונים לתת לילדיהם. למשל: חמור או אדולף – לא טוב. לפי הצעתו – פקידי רישום במשרד הפנים יוכלו לעכב את הרישום. מעניין אם השם דבורית היה עובר את פקידי הרישום. ושועלן? וזבולון?
ידיעות שלף מהמחשב כמה שמות ייחודיים ודיבר עם בעליהם: כינור רגב-חומש, גוזל נשרים ושויונה ויטיס. חיפשתי את גוזל נשרים (חתיך!) בפייסבוק ולא מצאתי.
טיויV
אבי אורנן מתלונן בביקורת הטלוויזיה של מעריב על שאמש קירשנדון לא תקפו את רה"מ בשאלות שבניגוד לחוקים שנכפו מראש, ושסיימו ב"אנחנו חייבים לסיים". האמת שלא בדיוק, קירשנבאום אמר שיש לו עוד מה לשאול, אבל אין זמן, ורה"מ דווקא שיתף פעולה ואמר שהוא רוצה לדעת מה זה ושיש לו מלא רעיונות מה עוד יכול היה להישאל. רוצה לומר, אם היה הקירש מתעקש, היה יכול להזחיל עוד שאלה-שתיים, תוך שהוא מחרב למנהל האולפן את הלו"ז.
מורן שריר מבקר את האייטם של מתן חודורוב אצל רפי רשף על המו"מ עם העו"סים. בעיתון המודפס מודגשים בבולד חלקי המשפטים הבעייתיים. באתר לא השקיעו בכך (נו, לוקח זמן לבלדד).
לחם עבודה, מעברים
מי החליף אמש את צבי יחזקאלי, הפרשן לענייני ערבים של ערוץ 10?
נכון, עודד שחם גרנות, הפרשן לאותו עניין של הערוץ הראשון (לא צ'ילבות, שני הערוצים, בעיקר בעקבות פרשת רומן זדורוב?)
– אבירם אלעד, ראש מערכת החדשות של הארץ, עוזב.
– הכתב המוניציפלי של ידיעות בנגב, ירון ששון, פוטר בשל ביטול תקן המשרה.
– אור אלתרמן, עורכת ערוץ התרבות ב-ynet לא תשוב לתפקידה בתום חופשת הלידה אלא תצטרף למיזם הלייף סטייל הידיעותי בעריכת אילן יצחייק.
יחליפה סגנה דרור עמיר.
– עיתונאי חדש מצטרף ל-ynet, עומר בר, במסגרת הדוקו ריאליטי TLV עושים את תל אביב. כן, מה יזיק קצת רייטינג לאתר? ואולי גם הוא יביא לנו איזה נטע זר.
– עירית לינור כינתה את אורטל בן-דיין "זונה" בתוכניתה בגלי צה"ל וארגוני הנשים יצאו נגדה בזעם בדרישה להשעותה. מעניין איך יתגלגל הסיפור, אם לינור תסכים להתראיין איפשהו, אם תכתוב מאמר דעה להארץ, אה, לא, סליחה, אבל אולי לעיתון אחר.
שילה דה-בר בכנס חינוך באורנים מפריך טענות ודעות שונות על עיתונו, ידיעות. למשל, העורכים לא תרים אחר כותרת סנסציונית מאחר שהעיתון הפך לעיתון של מנויים ולא עיתון שצריך להימכר בקיוסקים.
אני מצטטת מדבריו כפי שהם מופיעים בעין השביעית:קלישאת עיתונות נוספת שדה-בר ביקש להפריך נוסחה על-ידיו כך: "העיתונות היא שופר של אילי הון קפיטליסטים שמבנים את המציאות בהתאם לאינטרסים שלהם". ביחס לטענה זו אמר דה-בר כי מדובר ב"שטויות". לדבריו, מה שמכונה "שלטון האוליגרכים" היה אולי נכון בעבר, כשהקמת עיתון היתה עסק כלכלי הדורש ממון רב, אך "הימים האלה חלפו". דה-בר אמר כי "היום אדם יכול להיות פבלישר בעצם ללא עלויות בכלל", וציין כדוגמה את הבלוג "הפינגטון פוסט", שבעלות הקמה נמוכה יחסית צבר פופולריות גדולה ונמכר לאחרונה במאות מיליוני דולרים.
"מה מפריע לכם להקים מחר מותג תוכן באינטרנט?", פנה לנוכחים בקהל. "איזה אוליגרך-טייקון יפריע לכם, אם יש לכם תוכן מעניין, להיות האתר מספר אחת בישראל? איך אפשר להפריע לכם בכלל? אף אחד לא יכול להפריע. אני לא מקבל את הטענה שיש מונופול של אוליגרכים, ולו בגלל האינטרנט".
בהמשך הוסיף דה-בר כי האינטרנט, לדעתו, הוא "מג'יק בולט" – "קליע אחד שעובר דרך כל הקירות שבאמת חסמו את דרכך בעבר". לטענתו, "העלות היא כל-כך נמוכה היום. מה שהיה פעם 20 מיליון דולר היום יהיה 20 אלף דולר, ואתה עוד פזרן. אני לא רואה בזה חסם של אוליגרכים שמשתלטים על שוק. זו משוכה קטנה. לפי אותו היגיון, איש לא היה מקים חנות כי יש שופרסל. אז תקים מעדנייה, מה מפריע לך?".
– כן, כדי להיות פבלישר צריך כסף. ההשקעה בהאפינגטון פוסט לא הייתה 20 אלף דולר אלא מיליון. נכון, כסף קטן, השאלה למי.
השאלה מי מפריע לכם להיות אתר תוכן מספר אחת – מיתממת. נכון, אפשר להתחיל לבד, אפשר לחצות קהלים וגבולות, אבל אם אתה אדם אחד ומשקיע רק ב"תוכן", זה לא מספיק (כדי להפוך לאימפריה).
– נכון, הטכנולוגיה זולה מאוד, אבל עדיין נדרשת השקעה והתעדכנות אינסופית.
– אכן, הקמתי לי דוכן פרעצלס קטן בשדרה השמינית פה, יש לו (לדוכן) שם טוב, נניח, אבל יכולות הקידום שלי (בעיקר עכשיו, כשאני נתונה לחסדי הקוראים בלבד, ללא שום תומך) מוגבלות (קראתי פה הבוקר טוקבק שלגיא בכור יש 6,000 מנויים המשלמים 242 ש' לחצי שנה. אין לי מילים. מקנאה).
– וכך גם אנשים שמשקיעים הרבה יותר ממני בשת"פים ובמעורבויות מכל הסוגים (כן, אני צריכה גם, אני יודעת). הדרך להפוך לאימפריה לא קלה.
– אלמלא הייתה האפינגטון כה מקושרת לדרגים רמים בכל תחום שהוא, ספק אם המיזם שלה, בו אלפי כותבים מתוגמלים רק בזכות לכתוב אצלה, היה נמכר ב-315 מיליון דולר.
מח' מנויים:
מעריב הגיע הבוקר ראשון, בהפרש של שעה כמעט ממתחריו: 4:15. ב-5:15 הגיעו גלובס רטוב לגמרי, ידיעות וכלכליסט. הארץ וישראל היום – 6:13.
יש עורכים בבית?
בידיעות מתפרסמת ידיעה גדולה, ע' 24-25 על הרב ישראל אריאל שכתב סדרת ספרים על ארץ ישראל בתקופת התנ"ך, אלא שההוצאה לה הגיש את החומר איבדה אותו. 13 פעמים מוזכרת הוצאת הספרים בידיעה של עקיבא נוביק, אבל שם ההוצאה לא מוזכר ולו פעם אחת. למה ומדוע?
(ynet, תודה לרם אזרח)
(עשור יצוין רק בספטמבר, תודה לא"ש)
(המארקר)
(גלובס, תודה לשועלן)
בלוגלנד/ברשתתת
ברגע שאני שומעת את המילים קדם אירוויזיון או אירווזיון בטני מתכווצת ומתהפכת. אני יודעת שאני רוצה רק להתרחק מהמפגע, לא לשמוע ולא לראות. אבל יש מי שהשירונטים האלו עושים להם משהו. לכבודם, הערב, לייב בלוגינג אצל צפניה.
יוסי גורביץ על פלסטינים וקוצים.
חדשות ויקיליקס:
איפה הבעיה? שינה בעירום היא הדרך היחידה הרי.
לפני פיזור
לוגוגל לכבוד יום האישה.
צבעי הלוגו מזכירים לי את מוסף סגול של חדשות, אותו ערכה אורנה ננר (היום עורכת לאשה), מוסף שניסה להוות אז (ככל שאני זוכרת) אלטרנטיבה לעיתוני הנשים ולסמן נשים חזקות, דעתניות וקרייריסטיות.
ולווט אנדרגראונד 
מי עזר ליעל גרינשפן? כ-ו-ל-ם!
גם מעריב , גם ידיעות גם וגם וגם וגם…היא הצליחה לגעת בנימים הכי רגישים והכי צודקים ולכן כ ו ל ם נרתמו לפרסם – זה מה שהיא ביקשה בעצומה ולכן כל אחד ראה את הצורך לעשות זאת עם קריאתו.
אין ספק שהמכתב הצליח מעל ומעבר למשוער.
אהבתיאהבתי
נתקלתי במקרה וחשבתי שיש בזה עניין לציבור (אם לא, מקווה שהציבור יסלח לי): כיתוב באנארג'י שמפנה לכתבה ב"את":
* לאלי רוזנפלד, פעם אסתר סבג, גרושתו של אספן האמנות דורון סבג, יש עצת זהב לנשים שעובדות עם הבעלים בחברות משפחתיות משגשגות.
תמוה במקצת לא?
אהבתיאהבתי
אפרופו האפינגטון פוסט…
למרות הערצתך הגלויה אליה, אדריאנה האף היא אישה מעצבנת, דוחה ויומרנית לדעתי… שימי לב לעובדות הבאות: גרושתו לשעבר של המולטי-מיליונר שרצה להיות פוליטיקאי על מקליפורניה ובסוף התגלה שהוא גיי קיבלה 20 מיליון דולר תמורת המכירה לאיי-או-אל… רוב הכותבים אצלה עושים זאת חינם אין כסף… בימים האחרונים התאגדו רבים מהם והכריזו על כוונתם לשבות באם לא תתגמל אותם כספית. .. התגובה של מלכת הרשת המקורקשת: לכו על זה, תישבתו!
אהבתיאהבתי
גל גל, אתה מתפרץ לדלת פתוחה. בהחלט כתבתי על כך שהיא לא משלמת לכותבים ועל המחאה. זה לגמרי לא בסדר.
לזכותי ייאמר שלא נישאתי (ולא אנשא) לשום מולטי מיליונר, גיי או לא, או אפילו לסתם מיליונר. או אפילו לסתם. כך שאת האוברדראפט שלי הרווחתי ביושר. ❗
אהבתיאהבתי
את קמה בשעות האלו רק בשביל לתזמן את העיתונים, או שיש כוונת ג'וגינג, להוציא את החתול וכו מאחורי זה?
אהבתיאהבתי
לא, אני קמה כדי לכתוב את הפוסט. לא כדי לתזמן עיתונים. התזמון הוא ביי-פרודקט.
אין לי חתולים, או חתול, או כלב, או דג זהב, ואני לא רצה. פעילותי הספורטיבית נעשית בשעות הרבה יותר מאוחרות, וכוללת, בין היתר, ברכות שמש.
אהבתיאהבתי
בקטנה.
כתב כותב ואז בא עורך ושם כותרת ראשית שאינה בקנה אחד עם תוכן הכתבה. אז האמת שמה כבר ההבדל בין חודש לשבוע?
עורכת ממון באותו יום (אתמול) היא יעל דרומי ואולי זו לא אשמתה הישירה אבל היא האחראית.
(דבורית, שוב אין כרגע אפשרות ליצור קישור תחת מילה).
אגב קטן, בממון היום שם העורכת לא מופיע.
אהבתיאהבתי
קראתי את הביקורת של מורן שריר בהארץ והתפקעתי מצחוק. מבקר טלויזיה שאינו יודע מה זה טלוויזיה.
מתן חודורוב עשה עבודה מצויינת: הוא הראה את החדר הריק. החדר שלא מתנהל בו משא ומתן. זה היה ויזואלי, זה היה מוחשי זאת היתה טלוויזיה.
מורן רוצה דיווח ורבלי יבש על משא ומתן תקוע. אולי יוסיפו בטלוויזיה הזאת גם טבלאות ונתונים משעממים?
אהבתיאהבתי
אלפא מיטו 105 כוחות כוס – יש קשר ליום האישה?
אהבתיאהבתי
מתי כבר יגמר יום האישה המעיק הזה על שלל כתבותיו בסגנון "38% מהנשים מרויחות, מתלוננות, מקודמות, מרוצות, מקפצות, מרקדות, משפצות ומחלצות".
אהבתיאהבתי
כל עוד החוק לא חל רטרואקטיבית, זה לא מעניין אותי
אהבתיאהבתי
פיקוח השמות של אורלב:
נדרש כאן הקישור לד"ר נתן שלם שרצה לקרוא לבנו בשם 'חמור'
"כשנולד לו בן הוא רצה לקרוא אותו בשם 'חמור' – שם של חיה נאמנה וסבלנית ומסורה, ידידת המשוטטים, וגם שם תנ"כי. אבל אשתו התנגדה. בעיקר טענה ואמרה שאם הילד יגדל, יהיה שמו 'חמור שלם', ולזה היא לא מסכימה. אולי לחצי חמור אפשר איכשהו להסכים, אבל לחמור שלום בשום אופן לא!"
אהבתיאהבתי
אדולף היה שם מקובל אצל לא מעט יהודים באירופה המרכזית.
נניח שמשפחה תרצה לכבד את הסבא רבא?
מילא חמור שלם, מה עם חמור נוער או חמור מתוק?
אהבתיאהבתי
אני לא מבין את זה: על פי החוק, שר הפנים יכול לפסול שם על פי שיקול דעתו. מה מועיל הפיקוח ההדוק יותר? כמה אנשים כבר קוראים לבניהם "אדולף"?
ואגב, אפשר לקרוא לבן על שם סבו דרך עברות של השם. עדי, למשל.
אהבתיאהבתי
בתכלס מי שירצה לקרוא לילדיו חמור או מרית או שפכטל יקרא להם כך גם אם לא ירשם בת.ז.
כולנו מכירים אנשים שמכונים בכינויים שונים גם בלי אישור משרד הפנים והאח הגדול
ראה אפילו את 'ביבי' גם אותו אורלב ודאי לא היה מאשר
אהבתיאהבתי
גורביץ כותב למעשה על התעמרות בעל השררה בחלש
הקוץ והפלסטיני זה רק המשל
אהבתיאהבתי
אכן זמנים מודרנים (א-פרופו סגול)…
אהבתיאהבתי
זו בטח אני, אבל למען השם, מהי המטרה של איסוף לייקים/עוקבים בפייסבוק לגוף שאינו מסחרי פרופר – כלומר מנסה למכור עוד ועוד כל הזמן.
אפשר להבין חברות כמו פוקס/קסטרו/איקיאה שרוצות עוקבים שיקבלו ישירות מידע שיווקי.
חברות כמו שטראוס/קוקה קולה קשה לי להבין אבל מילא, צריכים להיות בעניינים.
ולווט אולי נהנית מעוד כמה קוראים, האם יש בזה כסף? מסופקני.
מה יוצא לגוף כמו YNET או ערוץ 10 או הכל דיבורים מלייקים/עוקבים?
תהרגו אותי שאין לי שמץ.
אשמח ללמוד.
אהבתיאהבתי
העוקבים רואים קישורים לאתר, מי שנכנס לאתר עשוי לראות את הפרסומות, מי שרואה פרסומות עשוי ללחוץ עליהן – והופס, עוד חמש וחצי אגורות.
אהבתיאהבתי
לשי.
אצל ולווט, למשל, אין אפילו פרסומות ללחוץ עליהן.
אהבתיאהבתי
לא משנה. הפייסבוק מעלה את החשיפה. אחוז כלשהו מהנחשפים משלמים 10 שקלים בחודש. יותר חברי פייסבוק, יותר חשיפה (צריך לחשוב גם על חברים של חברי פייסבוק, שרואים את הפוסטים שעליהם הגיבו או המליצו החברים).
אני, למשל, כמעט לא קורא בטמקא, אבל מגיע לשם דרך חברים בפייסבוק. לפחות תשעים אחוז מהכניסות שלי לטמקא הן דרך פייסבוק. לפני הקמפיין של טמקא להעלאת החברות בפייסבוק, היו לי שני חברים שהיו חברי טמקא, עכשיו יש לי יותר מעשרה.
אהבתיאהבתי
אז אם מעולם לא עשיתי לייק, ולא ממש עוקבים, זה הפסד או רווח? בשבילי כמובן.
אהבתיאהבתי
בפייסבוק אף אחד מהמשתמשים הרגילים, אלו שעושים לייק וחולקים ידיעות ורעיונות אלו עם אלו, לא מרוויח באופן קונקרטי. אבל לומר שפייסבוק הוא לא בעל פוטנציאל לתרומה לקשר בין אנשים ולהגברת היצירתיות והחשיבה החברתית-קיבוצית בלה בלה בלה, ואולי אפילו מימש חלק מהפוטנציאל הזה (מחאות פייסבוק למיניהן הגיעו, פה ושם, להישגים ממשיים) – לומר שהדברים האלו לא נכונים או לא אפשריים, זה שטות/שקר.
לא, אין רווח קונקרטי לעוקב, למחבב ולחולק. אבל מאוד ייתכן שיותר מידע רלוונטי מגיע ליותר אנשים שהגיעו אליו בעבר פחות מאשר היום כשיש יותר פייסבוק. יותר ייתכן. פחות או יותר. ברצינות.
אהבתיאהבתי
קשה, קשה להבין מה הולך שם.
שלשום ואתמול בכלל לא היה מעריב למכירה בנקודה שבה אנחנו קונים את העתון. לא מעט או פחות – בכלל לא היה. בשישי היו מעט עתונים.
אם זה לא לירות לעצמך ברגל זה בטח לירות לעצמך בראש.
אהבתיאהבתי
לגיא בכור אין 6,000 מנויים שמשלמים 242 ש"ח לחצי שנה (כמעט שלושה מיליון שקלים בשנה). יש לו 6,000 חברים בעמוד הפייסבוק של הבלוג שלו, GPLANET. מספר המנויים שלו בוודאי קטן בהרבה, הייתי מנחש שלכל היותר סביב מאה מנויים משלמים.
אני מאמין שהמודל של בכור – מאמר אחד פתוח, מאמר אחד סגור, שני מאמרים בשבוע – מוסיף לו הכנסה צידית נאה, אבל בוודאי הוא לא מסדר לו את החיים במובן שהוא יכול לפרוש בתוך שנה ולטוס לקאריביים.
אהבתיאהבתי
מה ששי אמר
אהבתיאהבתי
מת לדעת מיהם האנשים שמשלמים 242 שח לחצי שנה כדי לקרוא את מדד האיומים הבטחוניים של גיא בכור ועוד מיני פרפראות מתובלות בקטעי אופרה וסיפורים מבית אבא. חבר'ה, יש לכם כסף עודף תקנו ביצים אורגניות.
אהבתיאהבתי
זו סתם המעטה בערכו של הבלוג של בכור. הוא הפרשן המעניין ביותר בתחום בארץ, והדעות שלו ייחודיות: לא תקבל אותן במקום אחר. למי שמעוניין בנקודת מבט אחרת ושונה מהמיינסטרים של יערי-"אני מקבל את ההערה" ודומיו, נקודת מבט אקטואלית ורחבת יריעה, בתחום הגיאופוליטיקה במזרח התיכון, למי שמעוניין בנקודת מבט כזו אין חלופה אחרת. אם המחיר היה סביר יותר, ג'י פלאנט הוא הבלוג השני שהייתי משלם לו – אחרי ולווט.
אהבתיאהבתי
את מה שאתה אומר ניתן להגיד על (כמעט) כל דבר.
על מוזיקה בתשלום כמו בהופעות.
סרטים.
הצגות.
מוזיאונים.
סיגריות.
אוכל שאינו הכי זול.
בגד שאינו הכי זול.
נעליים.
וכו'
וכו'
וכו'.
אהבתיאהבתי
וואלה. לא חשבתי על זה. מייד אני מנסה לעשן את מדד האיומים הבטחוניים.
אהבתיאהבתי
יום האשה הבינלאומי.
גליה גולן (פרופ' למדע המדינה) כותבת בג'רוזלם פוסט מאמר מענין מסכם
http://www.jpost.com/Opinion/Op-EdContributors/Article.aspx?id=211184
כנ"ל גם ד"ר יפעת בן-חי שגב ב-YNET
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4038978,00.html
כאן בעצם הבעיה העיקרית. הפמיניזם, החל מהגל השני, הפך לאליטיסטי במידה רבה. נשים משכילות מעמד בינוני וגבוה הובילו את המאבקים ושאר הנשים לא הצטרפו למאבק. יש קבוצות שטח שעוסקות בשיח הפמיניסטי אבל יותר במישור של האשה כקרבן אלימות ופחות במישור הפוליטי-ציבורי, מלבד נשים בשחור. חבל. כל שנה נשפכות אלפי מילים על הנושא אבל ההתקדמות איטית להכאיב.
אהבתיאהבתי
המנון עקרת הבית
אהבתיאהבתי
התרומה שלי ליום האישה הבינלאומי:
http://cafe.themarker.com/post/1495889/
http://cafe.mouse.co.il/post/2068123/
לא יאומן יש כאן ממשק שמקבל קישורים
בהצלחה V
משטוטית
אהבתיאהבתי
הכתב לענייני ערבים של הערוץ הראשון הוא לא עודד גרנות?
–
V: נכון, תודה
אהבתיאהבתי