הגעתי באיחור מה לזירה. אם רק הייתי מתחילה לכתוב קודם, הכל היה בסדר. זה לא שאני הופכת לריפורטרית. רק בגלל שזה מתחת לבית ויש לי עניין אישי.
1. אין לתאר את כמות הכוחות המזוינים שהתכנסו ברובע. מאות? לא אתפלא אם אלף לפחות. כחולים, ירוקים, שחורים, כולם. גם סוסים.
2. 60 מפגינים? נראה לי יותר כמו 20.
3. מה קראו המפגינים? "יפו יהודית", ושרו את ההמנון. מה ענו להם ערביי יפו? One way ticket
4. צלם טלוויזיה עצבני עם קפלס"ט לכתב ממושקף ועתיר זיפים:
"אני אוהב את השאלות הנוקבות שלך ברגעים של לחץ".
5. יהודיה מוותיקות יפו שואלת אותי:
"אבל איפה ההפגנה הנגדית? שמעתי בבוקר ברדיו, אז ויתרתי על ההתעמלות ובאתי לראות". שואלת גם נער ערבי. הוא לא עונה לה.
6. כל התקשורת הישראלית הייתה שם, כולם: ניידות שידור. עשרות צלמים. מאות כתבים צהובי פנקס.
7. וכל זה, כל הכספים והמשאבים העצומים האלו בשביל מה? בשביל זכותם הקבועה בחוק של כמה קיצונים לחולל מהומות שעלולות להפר את הדו קיום?
אוטובוס המפגינים מחזיר אותם הביתה
ולווט אנדרגראונד 
סטטוס שהעלתי לפייסבוק:
מישהו יכול להסביר לי למה להפגין ביפו עם דגלי ישראל זה פרובוקציה אבל להפגין בתל-אביב עם דגלי אש"פ זה לא?
אהבתיאהבתי
הופעה נפלאה אסרטיבית ותוקפנית של שרון גל הערב בתוכנית המקור בערוץ עשר כאשר מולו שלח,דרוקר ורוזנטל,שלישיה אנטי מימסדית וחתרנית בדרך כלל שהתכנסה הפעם להביא את תגובת הנגד של המשטרה והפרקליטות לסרט ששודר בשני חלקים בערוץ הראשון במסגרת התוכנית מבט שני והטיל שלל ספקות בגרסת המשטרה והפרקליטות באשר לרצח תאיר ראדה.
הסרט של רוזנטל הצליח אומנם להציג באור משונה את יוצרי הסרט אבל לא הצליח לפזר באופן מוחלט את הספקות באשר לרומן זדורוב ומעשה הרצח שבו הוא הורשע.
שלח,דרוקר ורוזנטל,אנשים ציניים וספקנים בדרך כלל נראו המומים משהו אל מול הגישה התוקפנית של שרון גל,שהיה הראשון ליצור סרט בנושא הרצח ולמרות שהיה בעמדת נחיתות ברורה הוא הצליח לנצח ובגדול בעימות כנגד הדעה האחידה של שלח,דרוקר ורוזנטל.
אחד הרגעים הטלוויזיונים הגדולים של העת האחרונה.
אהבתיאהבתי
גם פרובוקציה היא חלק מחופש הביטוי, אי אפשר לאסור אף הפגנה בגלל האלימות שהיא עלולה לגרום מצד אנשים שמתנגדים לה. בסופו של דבר התגובה האפקטיבית ביותר לפרובוקציה היא התעלמות. כשלא תהיה תגובה לתהלוכות האלו מצד הערבים הם גם יזכו להרבה פחות תקשורת, ובא לציון גואל
אהבתיאהבתי
בככר תחריר לא היו כל-כך הרבה כוחות בטחון
אהבתיאהבתי
הדמוקרטיה בפעולה. נהדר.
לחילופין היתה בקרית הממשלה בירושלים לפני כמה חודשים הפגנה של נכים, רובם בכסאות גלגלים או עם קביים, וגם שם היו שוטרים וכוחות בטחון שונים בכמות לא הגיונית. היתה גם אלימות שלמען האמת התחילה ע"י הנכים המפגינים.
אהבתיאהבתי
הודעת מערכת:
מתברר שיש כנראה איזו כפילות פתאומית בקבלת עדכוני המייל.
תכף. בודקים. סליחה על הניג'וס (או ניג'וז?)
אהבתיאהבתי
אה, ותמונות לא רעות בכלל
העצמאות עושה לך טוב, אילנה דיין קטנה ויעילה 🙂
אהבתיאהבתי
אם זה היה הפגנה למען חמוסי העובדים הזרים לא היית כל כך חרדה לתקציב השמירה על הדמוקרטיה.
הבה נגלה מעט סבלנות לקיצונים משני הצדדים, זה משחרר קיטור.
יפו קסומה ומהממת, אבל בתוך כל ההיטרללות הכללית של הפוסט ציונות ששוטפת את מוחנו, אנחנו שוכחים שאנחנו אולי אורחים של האנשים שם, שהם באמת אינדיבודואלים נהדרים, אבל איננו אורחים של המקום. כדאי להבהיר את הנקודה הזאת מדי פעם
אהבתיאהבתי
דמוקרטיה עולה כסף.
כל הפגנה עולה כסף גם אלה בבלעין.
אהבתיאהבתי
אוטובוס אחד, חצי ריק, של אנשים עם דגלי ישראל מגיע ליפו. למה כל הבלגן? לא בגלל האנשים שבאוטובוס, זה בטוח. שלושים איש. הבעיה היא הלחץ מסביב – ורובו המוחלט לחץ תקשורתי. נכון, יהיו כמה ערבים שיתרגשו, ואם הם ירדו למטה ויצטרפו לכמה שמאלנים שיתרגשו וידברו עם המפגינים, אז יהיו כמה התנגשויות, קצת אלימות, ואפילו איזה מצח פתוח או חלון שבור. הבעיה היא שעימות קטן, עם פצוע אחד, יכול להדרדר במחי שביתה/יום זעם/תגובות זועמות בימין – עד למלחמה בסגנון אוקטובר 2000. אבל חמישים ושישה שוטרים יכולים להכיל את ההפגנה הזעומה הזו. הלחץ התקשורתי מנפח את מצבת השוטרים.
אהבתיאהבתי
אכן ניפוח שלא ייאמן.
אהבתיאהבתי