עוד סופשבוע בו ערימת עיתוני הנייר נראית מדובללת וחסרת משמעות יותר מתמיד. הצונאמי ביפן, הרעידה, הגלים, אלפי ההרוגים והנעדרים ועכשיו הפיצוץ בכור הגרעיני, עומדים במרכז העניין הציבורי, ובצדק.
ואם כל זה לא מספיק, התקפת מחבל/ים רצחנית באיתמר.
קשה לגעת בכלל בעיתונים עליהם עבדו מאות עיתונאים שבוע/שבועות. החדשות המתפרצות, במקרה זה, מנצחות.
העיתונים של מחר יצטרכו להתמודד עם כל ההיצף והשצף של סופהשבוע, תוך שהם מפנים, כרגיל, לאתרי האינטרנט שלהם, שאת כל מה שנכתב בהם בנושא קראנו כבר בסוף השבוע. לא פשוט.
ישראל היום
רם אורן חזר לתפקיד העיתונאי. עורך 7 ימים לשעבר שהפך לסופר רבי מכר מצליח במיוחד מגלה פרצה בחוק המאפשרת לרוצח ליהנות מעיזבון קורבנו אם לא היה שפוי בעת הרצח. עיתונאי? אה, לא בדיוק. אחרי הקדמה בה הוא מזכיר שמדובר בתחקיר שעשה לקראת ספרו החדש זהות כפולה (שמו שייך לקטגוריית צרות בכותרים), אפשר לקרוא פרק מהספר החדש.
מוסף הארץ
כתבת פירמידת המזון הישראלית והאמריקאית והשתנותה במהלך השנים מורכבת מדי להבנתי.
אם מטרת הכתבה היא להסביר מה לאכול ומה לא הרי שהמסר סבוך מדי. כשלעצמי לא מצאתי בה מסקנות חדשות או פרטים שלא ידעתי מסוג מה עדיף על מה.
השבוע, הארץ
יוסי ורטר מספר שנתניהו מיואש מהתקשורת כולה שקמה לכלותו ומשמיצה כל תוכנית שלו וכל רעיון. פייסבוק נראה לו כרגע הפיתרון: בתחילת השבוע הוא התחבר לקבוצת גולשים שנבחרה מראש, הם שאלו שאלות והוא השיב. "ראש הממשלה והגולשים זרמו כמעט שעתיים, באווירה סבבה. הפיילוט הצליח".
לא מצאתי בעמוד של נתניהו זכר לדיון. מישהו?
7 ימים
מאחר שאין לי עניין משום סוג שהוא בחתולים, כולל לא בחתולי הרחוב המואכלים בלי הפסק בכל מקום כמעט בטונות של אוכל, ובכך אני מגלה אטימות סביבתית, לא קראתי את הכתבה בשבוע שעבר, "חתול מפלצת", על מצב חתולי הרחוב (עמיר בן-דוד). אבל כידוע, חתולים הוא אחד הנושאים היותר מעוררי-תגובות קוראים, ואכן, עמוד שלם של מדור המכתבים במוסף מוקדש לתגובות הקוראים.
רענן שקד מראיין את ארבעה הישראלים שמכרו את הסטארט אפ שלהם, גרופר, בארבעים מיליון שקל. אנשים רגילים, חמודים, שהפקידו את הכסך בעובר ושב או בפק"מ סולידי. רק לי מתכווצת הבטן בכל פעם שאני קוראת על סיפור כזה. אבל בטח גם בזה אני לא היחידה. כיום רשומים לגרופר/גרופון חצי מיליון ישראלים. אני כעיקרון לא נכנסת לאף מודעה שלהם שאני רואה. הקנאה, הקנאה.
דספקטור בחופשה, אז קראתי את קרן פלס שזכתה לחיזור טלפוני מאושייה כלשהי. לרוב אני מדלגת בנימוס, אומרת לעצמי, למה זמרת צריכה גם טור אישי בעיתון? אבל הפעם היה קליל ונחמד.
נראה לי שמצאתי דרך להעביר את השנים הבאות: נאס"א מחפשת מתנדבים שהיו מוכנים לטוס שמונה חודשים למאדים, "כדי לחיות וגם למות 224 מיליון קילומטר מהבית" (דודי גולדמן). העיקר שיהיה שם אינטרנט. אכתוב משם את הבלוג הראשון בעולם ממאדים ולא אצטרך לקרוא עיתונים.
כתבת השער – נערה ממאה שערים שהפכה ללוחמת בצבא האמריקאי באפגניסטן (דני ספקטור, דניאל בטיני). סיפור די היסטרי ושווה קריאה. חבל ששכחו לציין את שמה, רעיה לוק, בכותרת המשנה של הכתבה.
7 לילות
שער שונה מהרגיל (איור: אלון ברייאר). במקום השערים הרגילים ובהם תצלומים מתחכמים של גיבורי היום, שער לבנבן, טקסטואלי בעיקרו, המרפרר לדברים שעושים ברחוב שוקן, אם אתם אוהבים את הסגנון המינימליסטי.
לא ברור למה הוא מפנה, וגם אין מספר עמוד בתחתית, ולכן צריך לדפדף עד ע' 8 ולראות את הפרויקט שעליו חתום ירון טן-ברינק (עורכי/מגיהי המוסף נקראים להחליט עאם כותבים יט"ב עם או בלי מקף. או לשאול אותו. הוא מופיע בשתי הצורות בגיליון זה): 200 עובדות טריוויה משונות מכל סוג ומין: מכוכב נולד דרך שלמה ארצי, עבור באתגר קרת, שרון מולדאבי, עפרה חזה, סנופ דוג, אוטיס רדינג, בוב דילן.
בליקוט העובדות, כך כתוב בסוף הפרויקט, סייעו עוד תשעה כותבים בידיעות.
אני מנסה לחבר את כל הפכים הקטנים האלו, ולשאול למה? או מה למדתי מהם? ובשביל מה זה טוב? ומה המשמעות האקלקטית? ולמה הפיזור הכל כך גדול בין הארץ והעולם והטלוויזיה והקולנוע והמוזיקה והספרות? והאם זה לא נראה כמו פרויקט לחג כשכבר נגמרים כל הרעיונות והראיונות והחידושים? ומה באמת אכפת לי שאלביס פרסלי היה בלונדיני עד גיל 20?
ואם כבר אקלקטיות: במדור הספרות כותבים יט"ב ועמית שהם על התרגום לעברית של דיוויד פוסטר וואלאס ועל פגישה עם הסוכנת שגילתה אותו, בוני נאדל.
בחפשי דברים שנכתבו על דפ"ו בישראל הגעתי לפריק, מגזין אלטרנטיבי. וקשה.
הכלכליים
איך עובד התזמון? לפי מה מחליטים במערכות לבחור כל פרק זמן נתון את הפלאפל/חומוס/סושי/ הכי טוב בארץ? זה לא אמור היה להיות לקראת יום העצמאות? הכל השתבש פה? וכמה פעמים עוד אקרא על פלאפל הקוסם בשלמה המלך 1? וזה לא שאני לא אוהבת ומוקירה את הפלאפל הזה.
אם כבר צריך להשוות לעסקים של מעריב, הרי שהרעיון לכתבה על המיקרו רשתות (סמדר הירש) הרבה יותר טוב.
שגיא כהן פותח את העטיפה של האייפד ומברר אם חוץ ממגניבות יש בו עוד משהו. תלוי את מי שואלים. שורה תחתונה: זה לא לפטופ.
חמש שנים לטוויטר. מי היה מאמין. פרויקט – מג'ף פולבר ועד טל שניידר. ועדיין, המהפכה לא התרחשה בישראל, ומה שאנחנו דולים מהטוויטר אלו בעיקר אנקדוטות. ועל כך כותב בפרויקט, ובצדק, אלון מוליאן. דומה שהטוויטר משמש בעיקר את התקשורת כדי לתקשר עם עצמה.
ובתוך כך, דרמה משפטית:
בית המשפט הפדרלי דחה ערעור של ACLU and EFF וקבע שטוויטר תחויב למסור למשרד המשפטים את פרטי משתמשי טוויטר במסגרת חקירת הדלפות ויקיליקס. בין הטוענים הייתה חברת הפרלמנט האיסלנדית שפועלת לישום חוק שאמור להעניק חסינות באיסלנד למדליפי כל העולם.
טוויטר ערערה לפני כן על סודיות ההליכים ורק בזכות הערעור מודעים חמשת בעלי חשבונות הטוויטר שהם נמצאים תחת חקירה של משרד המשפטים האמריקאי.
הרשת מסוכנת לאנושות. זה מה שאומר ג'רון לנייר, ממכונניה, לכלכליסט, ומפרט:
"הרעיון הזה נהפך לגוגל, ומאז שוחזר על ידי פייסבוק ועל ידי הרבה חברות אחרות. והעיקרון שלו פשוט – להפוך עוד ועוד פעילויות לכאלה שלא מקבלים עליהן תמורה כספית, לעודד עוד ועוד דברים בחינם. וכשהחברות הופכות את הפעילויות לחינמיות הן יכולות לאסוף מידע ולרכז אותו במחשב סודי אחד, לחלץ ממנו תבניות, לשמור את הממצאים ואז למכור אותם למי שרוצה. זה עסק טוב, אבל הוא בעצם יוצר ריכוז של העושר במקום להצמיח את הכלכלה כולה. כדי שהכלכלה תצמח אתה צריך להפוך עוד ועוד פעילויות לרווחיות, אבל קורה בדיוק ההפך. ולכן לדעתי זה הכיוון הלא נכון – זה כיוון קצר ראייה, שלא מאפשר לנו ליצור צמיחה כלכלית ארוכת טווח".
ההשפעות של המודל הזה, אומר לנייר, כבר כאן, והן מתרבות מרגע לרגע. הוא נהפך לטון השולט בעמק, ובעקבותיו בקרב כל משתמשי הטכנולוגיה. "התחלתי להבחין בכך שאנשים מרבים להשתמש בטיעונים כגון 'כן, מוזיקאים מתקשים, אבל למי אכפת ממוזיקאים', או: 'כן, עיתונאים מתקשים, אבל למי אכפת. יהיו להם יותר הזדמנויות'. אבל הסתכלתי על האנשים האלה והבנתי שאפילו עיתונאים ומוזיקאים טובים מאוד לא מוצאים מקום באוטופיה החדשה שאנחנו בונים. ואני מרגיש שכאשר אתה בעסק של בניית אוטופיות אתה לא יכול להתבסס על תיאוריה בלבד. במציאות זה פשוט לא עובד".
אולי הכתבה היותר חשובה בסופשבוע הזה. זה והטיסה למאדים.
דרכה האחרונה
קצת באיחור: רק 40 איש ליוו את נתיבה בן-יהודה למנוחת עולמים.
לפני פיזור
אורחים ואורחות יקרים
1. על מנת לשכלל את שיטת הקריאה בסופי שבוע אתם מוזמנים לשגר אלי התייחסויות שלכם למה שקראתם בסו"ש, וזה יכול להיות לגמרי לכתבה אחת בלבד, לא יותר. אין שום צורך לסרוק לאורך ולרוחב את העיתונים. לגמרי אפשר להתמקד בפריט אקזוטי. מתוך כמה פסקאות כאלו אפשר יהיה להרכיב "אצבעות קולקטיביות".
2. ועוד דבר מוזר: הרוב המכריע של כותבי הפוסטים האורחים, ובעיקר בזמן האחרון, הם גברים. למה? לכאורה, כל הקלישאות על כך שנשים נוטות פחות להביע דעות (ולכן תמצאו גם פחות מהן במדורי הדעות בעיתונים) לא יכולות להתאים גם לקוראות הבלוג הזה. אני מסרבת להאמין. נשים, למקלדת!
3. פוסטים אורחים בכלל. בשבוע האחרון (השבוע השני לקיומו של הבלוג במתכונת החדשה) הצלחתי לארגן את הלו"ז כך שבכל יום כמעט, בשעות הערב, יכולתי להעלות פוסט אורח קטן. כפי שראיתם זה יכול להיות על כל נושא שהוא, המשיק במישרין או בעקיפין לתכני הבלוג. מודעות אבל, מפות, מה שתרצו. ממש אשמח אם המסורת החדשה הזו תוכל להשתמר.
עדכון, 22:45: עד כה הגיעו שני פוסטים-אורחים של נשים. כיפאק היי, ותמשיכו. נשים כגברים.
4. כיסים פתוחים (למעלה מימין) לטובת הבלוג.
ולווט אנדרגראונד 
עוד משהו על מוסף הארץ.
אני לא חובבת את הביטוי "מגדל השן" בדרך כלל, אבל הפעם אין מנוס. הכתבה על בועז גאון והשניים האחרים, שהחליטו שצריך להחזיר את השמאל – נו, נניח. זה העיתון וזאת האג'נדה. זכותם.
אבל כשפרסומאי מתלונן שהוא המציא את "אין פרטנר", והוא פשוט היה מוצלח מדי ומאז העם מאמין בזה בטעות – לא למדתם כלום, מה? אתם עדיין אותו שמאל מתנשא ומנותק. שמוכן להאמין שרוב העם הזה הוא חבורת בבונים שלא יודעים לקרוא, לשמוע ולהסיק מסקנות. שלא מזהה את הפרטנר הנפלא שפשוט מתחנן ליחסים איתה, סתם כי נתקע להם בראש הג'ינגל המוצלח של הגאון הפרסומי.
רדו מהעץ. אנחנו לא מטומטמים. אנחנו חיים פה, ואם נשב עם דפי ההיסטוריה עד אתמול אבל לא רק, תגלו שהססמה (שאגב, היתה בשטח עוד לפני שהונצחה רשמית) אמנם קליטה אבל המציאות יותר. כלומר למי שמוכן לקלוט אותה. אתם חושבים שרק אתם מבינים את המציאות. לבריאות שיהיה לכם.
אהבתיאהבתי
גאד, מוסף הארץ היה אדיוטי.
נראה שהוא הופך בהדרגה ליורש "העיר" בגרסתו האחרונה והגרועה. חבורת ילדים שיודעים מה אמורה להיות האג'נדה שלהם, מדקלמים וצורחים כמו חבורת ברווזים ואין שום מבוגר אחראי בשטח.
כתבת האוכל היתה מבדחת – הם אשכרה התלוננו על התנשאות מפרסמי הפרמידה, בלי לשים לב לגיבנת החביבה. כמו כן היא לוותה בשאלות נוקבות כמו "אבל האם לא כדאי לשים לב ש.."?. השאלות הופנו מטעם הכתבת אל עצמה.
דוגמא זהה ונוספת היתה הפרשנות לתמונה (טל הדס? טל ניב? זה בן או בת? מי יודע). תמונה סתמית עם פרשנות פלצנית ומתנשאת.
מי שקנה את שתי הכתבות האלה והאמין שמדובר בשבריר של מחשבה עצמאית מוזמן לסור אל המדרג, המדור שפעם היה הברקת המוסף. היום זה המקום בו גורי העתונאים מוצאים פורקן ומספרים אחד לשני בדיחות נכונות. ביבי אמר? גיחי גיחי, נמוך ורע! מישהו משלנו התגרד? ואו, תרבות! גבוה וטוב. ביבי, סתכל ותלמד.
חבורת תינוקות.
אהבתיאהבתי
מילא שאת לא אוהבת חתולים, אבל מה עם אם?
וליתר דיוק, המשפט הבא אצלך: "עורכי/מגיהי המוסף נקראים להחליט עם כותבים יט"ב עם או בלי מקף."
אהבתיאהבתי
מילא הגהה, אבל הכתבה אפילו לא היתה על מצב חתולי הרחוב. אני הבנתי מהמכתבים הרבים שהיא עסקה בשאלה מה עושים עם חתולים שרוצחים בעלי חיים בטבע. כאלה שלא גרים ברחוב, אלא בשמורות טבע, פארקים וכו' ובולסים מכל הבא ליד. אבל למי אכפת, את אומרת
אהבתיאהבתי
הכתבה עסקה, ככל הנראה, במצב חתולי הרחוב ובמטמורפוזה שעוברת עליהם. כך מהמכתבים. גם אם אתה לא מסכים להגדרה שלי.
לא אמרתי "למי אכפת". אמרתי שא נ י לא מתעניינת בחתולים, ושזה תמיד נושא לוהט. אבקש שוב ל א להכניס לי מילים לפה. הרי לא רחוק הרגע בו תגיד ששפכתי את דמם.
אהבתיאהבתי
בכלבים את מתעניינת? בדגי זהב?
אהבתיאהבתי
את שתי דקות מלהיות מוקעת על הקיר עם מירי חנוך ומועך העגבניות הפרטי שלה. בישראל לא מדברים סרה בחתולים ובמשה פרץ
אהבתיאהבתי
את הולכת ומסתבכת, את לא יודעת שבישראל אסור להגיד דברים רעים על חתולים.
אהבתיאהבתי
לא אמרתי עליהם שום דבר רע. הם רק לא מזיזים לי את קצה השפם.
אהבתיאהבתי
הראיון של ג'רון לנייר במוסף כלכליסט צריך להיות קריאת חובה לכל גולש, ולמעשה לכל אדם באשר הוא. התובנה שלו למשל ש"אפילו עיתונאים ומוזיקאים טובים מאוד לא מוצאים מקום באוטופיה החדשה שאנחנו בונים" חייבת לצנן את ההתלהבות הילדותית שאיפיינה הרבה כתבי רשת מנפלאותיה. ואגב, השיח המתעורר במוסף כלכליסט מעורר קינאה אצלנו במערכת וותיקה יותר… 😆
אהבתיאהבתי
נדמה לי שזה מה שכתבתי, אבל בסדר, אם את רוצה לחזק ❗
אהבתיאהבתי
באתי לחזק ויצאתי מחוזקת 😈
אהבתיאהבתי
אני לא מבינה למה את מתכוונת במשפט: "חבל ששכחו לציין את שמה, רעיה לוק, בכותרת המשנה של הכתבה".
בעמוד השער שמה מוזכר בכותרת המשנה ובכתבה עצמה השם בכותרת הראשית.
אולי החמצת?
אהבתיאהבתי
מדוע את חושבת שעיתוני סופהשבוע אינם רלוונטים וש״החדשות המתפרצות״ מנצחות?
סוף השבוע נועד בדיוק כדי להרחיב את הדעת ולקרוא בנחת כתבות מסוג השתיים שהמלצת עליהן – היא מכלכליסט וההיא ממאדים, ואחרות. על הזוועות מאיתמר ומיפן אפשר לקרוא בחמש דקות בטמקא ולקבל סיכום מדמם בחדשות הערב.
אהבתיאהבתי
זו התחושה האישית שלי, וייתכן שכרגיל אני משליכה ממנה אל הכלל.
אני הייתי טרודה מאוד באירועים.
אהבתיאהבתי
סופר מד"ב מוצלח מאוד, ששמו קים סטנלי רובינסון, כתב טרילוגיה מופלאה על הקולוניזציה של מאדים. לוח הזמנים שלו מוקדם בהרבה ממה שקורה למעשה: קבוצת אסטרונאטים מקצועיים קטנה מגיעה למאדים, מבצעת כמה בדיקות וחוזרת ארצה (זה קורה בסביבות שנות העשר, מקסימום 2020), ואחרי חזרתה נשלחת קבוצה של מאה מדענים מבריקים מכל תחומי המדע – אקולוגים, ביולוגים, כימאים, פיסיקאים, רופאים, מהנדסים, ועוד ועוד, ואפילו פסיכולוג צרפתי אחד – המכונים "המאה הראשונים". הם נוחתים ומקימים לעצמם סביבת מחיה קטנה בעזרת הציוד שהביאו בטיסה. מפעלים קטנים שהוטסו מהארץ מייצרים כורים עבורם את האדמה המאדימית ואת האוויר המאדימי כדי לייצר חמצן וגזים אחרים, וכן יסודות שימושיים נוספים. לאט הם יוצאים אל פני השטח, מכוסים במסכות, כדי לחקור את העולם החדש מצד אחד, ומן הצד האחר כדי לנסות להתאים אותו לחיי אדם.
התהליך ארוך, אבל בעזרת הטכנולוגיה הרובוטית המתפתחת והרפואה המתקדמת הם מצליחים לשרוד. מהגרים נוספים מכדור הארץ מגיעים (רובינסון מציין שלחץ האוכלוסין על פני הארץ הוא שדחק בהם לבוא – ושהיו אלה בעיקר קבוצות שנדחקו ונלחצו במקומות מגוריהם המקוריים: פלסטינים, בדואים, סינים נרדפים, וכו'). האוכלוסיה במאדים גדלה, פני השטח מותאמים לחיים מבחינת טמפרטורה, לחץ אוויר, הרכב הגזים באטמוספרה ומציאות מים, והחיים הארוכים שלהם הביאה הרפואה המתקדמת מאפשרת לרבים מן "המאה הראשונים" לראות גם את היום שבו בני אדם הולכים על פני השטח בלי מסכות ובלי ציוד, משתזפים לאור השמש המאדימית הקרירה על חופו של ים נוזלי עם ילדיהם שנולדו במאדים.
רובינסון כתב אוטופיה של ההתיישבות במאדים, אבל הוא לא מתעלם מקשיים אפשריים, ממוות אלים, ממהפכות שלטון, מאידאולוגיות חדשות שנאבקות זו בזו (בין שאר האידאולוגיות, גם הויכוח בין "אדומים" – שומרי הפלנטה במצבה המקורי, המכונים כך בהתאם לצבע הפלנטה – לבין אלו המעדיפים להתאים את כוכב הלכת ליישוב, ולהפוך אותו לירוק ופורח, ולכחול ועתיר מים.
טרילוגיה נהדרת, העוסקת בבני אדם, במחשבות שבמוחותיהם ובטכנולוגיה שבה הם משתמשים כדי ליצור לעצמם את האוטופיות שעליהן הם חשבו. "מאדים האדום", "מאדים הירוק" ו"מאדים הכחול", יצאו בישראל בהוצאת אופוס.
אהבתיאהבתי
כתבת הטיסה למאדים היא עוד אחת מהקשקושים החובבניים של ד גולדמן בידיעות, אבל נחמד שיש לך על מה לפנטז. היית רוצה באמת לחיות ולמות במערת קרח במרחק 224 מיליון ק״מ מאיתנו? אני מוצא שאפילו מיזנתרופים קשים יתקשו לעמוד בכזו בדידות לכל ימי חייהם.
אהבתיאהבתי
זה רעיון של נאסא, לא של גולדמן.
אהבתיאהבתי
היא לא "זכתה לחיזור" היא "זכתה" להטרדה טלפונית.
אהבתיאהבתי
שמתי ברקע את השידור הישיר מיפן של הרשת שמשדרת באנגלית.
מדהים לשמוע כל מיני פכים קטנים שממש לא באים לידי ביטוי בכתבות הנרחבות בכל מיני אתרים.
שמות של נעדרים, בסגנון קול ישראל "המדור לחיפוש קרובים", סיפורים קטנים על מקרים משפחתיים ועוד והכל בסגנון מאוד מאוד מאופק, מה שכנראה מאפיין את תרבות הכיסוי היפנית המאוד שמרנית.
אהבתיאהבתי
גם אני מצאתי את עצמי בוהה בכתבת המזונות ב"הארץ" ומשלא הבנתי החלטתי להמשיך להיות אינטואיטיבית בענין מזונותיי ואכלתי שוקולד.
אהבתיאהבתי
השבוע, בניגוד להרגלי לפתוח את מוסף הארץ בדורון רוזנבלום קפצתי ישר לכתבה המובטחת בשער, רק כדי לגלות ש… לא הבנתי כלום. "הארץ" ממשיכים לדבוק בהתנשאות הרגילה: הם לא "ידיעות" ועמיתיו, שמוציאים בטיזרים, לידים, בוקסות וטבלאות את השורה התחתונה. הם ילאו את הקורא על פני 3,000 מילים מתוחכמות ומתפתלות, שבסופם הוא יגלה שאין להם בעצם מה להגיד. או שכן? אני בכל אופן לא צלחתי. ועל זה נאמר: יאללה, יאללה!!!
אהבתיאהבתי
הכותרת מבטיחה לשנות את כל מה שידענו על אוכל ואז מזבלים לנו בשכל לאין סוף כשהשורה התחתונה (למי שצלח) היא שכל מה שידענו עדיין תקף פחות או יותר.
אהבתיאהבתי
גם אצלי שוקולד נמצא בתחתית (כלומר, בחלק הכי חשוב) של פירמידת המזון. אבל הכי פשוט – כתבה כזו ארוכה, להסתכל בגראפים, כמו כשקוראים איזה מאמר משעמם במדעי החברה – בד"כ הטבלאות והגראפים מספקים את כל המידע שהמחברים התכוונו אליו. במקרה הזה, החבר'ה מהארווארד אומרים:
– הכי חשוב, כושר
– אח"כ, לאכול פירות וירקות ודגנים מלאים
– אח"כ, קצת פחות – עוף/דגים/טופו
– לא לאכול/לאכול מעט: בשר אדום, חמאה, וכו'.
לא עד כדי כך שונה מהקומון סנס (זה שיש לי קומון סנס לא אומר שאני לא קוראת ל"הליכה עד לארון והוצאת חבילת שוקולד" בקיצור "שעת כושר" ופוטרת את עצמי מתחתית הפירמידה).
אפרופו תזונה, מישהו קרא את תיאור הדיאטה המופרע של דליה מזור שניתן במנטה/YNET? (ללא כל הבהרה שמדובר בהליך שעלול אפילו להיות מסוכן; אבל בכל מקרה מוביל ב-99,9% מן המקרים ל"דיאטת יויו")
אהבתיאהבתי