1. השער של מוסף שישבת של ישראל היום בישר על ראיון בלעדי עם "רס"ן מאיה, טייסת מסוקי הקרב הראשונה בצה"ל". הפרט המעניין ביותר הוא שמדובר בטייסת מיל., שלרגל הגיעה לגיל 30 החליטה להתאזרח. מהכתבה אי אפשר היה להבין מדוע החליט דו"צ לחשוף אותה דווקא עכשיו, אבל זו הבעיה הקטנה עם הכתבה שבה ערן נבון נפל שדוד לרגלי "היפהפייה התמירה עם השיער הבהיר והפנים העדינות".
כידוע, בכירי צה"ל, ארגוני הנשים וגם מאיה חושבים כי נשים צריכות ויכולות לשמש בכל תפקיד קרבי, אבל גם המרואיינת מודה שהדרישות הגופניות מנשים בקורס טייס נמוכות יותר מאלו של הגברים. לכן היה מקום לשאול אותה, האם בעת קרב האויב יפעיל עומס שונה על נשים קרביות לעומת גברים. בכתבה מתואר מצב שבו ירו על המסוק שלה אש מתוך כפר מלבנון – היא כטייסת רצתה לעזוב, ואילו מפקד הכלי רצה להישאר ולסייע לכוחות צה"ל. האם לא חששה שיאמרו שנטשה כי היא אשה ולא מסיבה מקצועית? השאלה לא נשאלה. גם לא האם הייתה מוכנה לירות לעבר בניין שבו נמצאים חפים מפשע כדי להשמיד מחבל.
בהמשך הטייסת מספרת "לא פחדתי למות, גם לא ליפול בשבי. אני לא מתעסקת עם כל העניין של אשה בשבי". יופי לה, אבל למה הכתב לא שואל אותה: אם תמורת חייל ישראל שילמה 1,027 מחבלים, שחלקם רצחו יהודים, האם הגיוני להכניס למשוואה שבי אשה ואפשרות שהמדינה תשלם תמורת שחרורה מחיר גבוה עוד יותר?
אומרת מאיה: "לפעמים כתבו שחוסלה חוליה ואני ידעתי שבכלל לא היתה שם חוליה". זה אומר שהכתבים, שכמובן לא מדווחים מהשטח, אלא על סמך דו"צ, מפרסמים מידע שאין לו קשר למציאות, ושהכתב כלל לא חשב לשאול אותה עד כמה נפוצה התופעה.
בקיצור, כתבת התדמית הזו היא בושה ענקית לתקשורת הלא לוחמת.
2. סוכנות הידיעות AP הפיצה בתחילת השבוע שעבר ידיעה + סרט וידיאו שבו חייל מרינס בדימוס נורה 71 פעמים, לאחר שכוח משטרתי ניסה לעצור אותו בשנתו (והאינסטינקט הראשוני והאחרון של ההרוג היה לאחוז ברובה שלו, במקום להרים ידיים). הכותרת ב-ynet וגם ההפניה בעמוד הבית הייתה "צפו בחיסול".
אף עורך אחראי לא מבין שיש בעיה בהזמנה של אנשים לצפות בחיסול של אדם (גם אם בפועל הסרטון מתעד את הפריצה לבית ולא את החיסול)? נכון שקשה לבוא בטענות אחרי שכל כלי התקשורת שידרו את החיסול של קדאפי, אבל מה השלב הבא? הזמנה לצפות באונס או ברצח המונים?
3. שעות ספורות לאחר שעלה בשבוע שעבר המדור חמש שאלות, מיהר פרופ' דוד אסף וטען שהתלונה שלנו על הבורות החילונית שהתגלתה במעריב, הייתה לא מדויקת. לא מצאנו לנכון להגיב בשל הציווי המפורש של הרמב"ם "וכן היה דרך חסידים הראשונים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, ולא עוד אלא שמוחלים למחרף וסולחים לו". אבל אז ראינו שעיקר הזעם והכאב לא היתה מכוונים נגד המדור, אלא נגד עקיבא נוביק ואדוארד דוקס מידיעות שלא נתנו קרדיט למי שחשף את מקום קבורתו המשוער של הרשל'ה הבדחן הי"ד.
הגיעה העת לגלות: ברוב כלי התקשורת מסרבים באופן עקרוני לתת קרדיט לאחרים, אלא אם לעיתון או לכתב יש מחויבות ספציפית למרואין או למי שסיפק את האייטם. הדוגמה שהביא הפרופ' מרוביק רוזנטל כמובן איננה רלוונטית, מכיוון שבעלי טורים מוערכים יכולים לתת קרדיטים ופרגונים והעורכים כמעט ואינם עורכים אותם.
לעומת זאת בידיעות חדשותיות ובכתבות מגזין רבים מהעורכים נוהגים למחוק קרדיטים באופן שיטתי, ולכן הכתבים פשוט לא מקרדטים, או שהעורכים מוחקים את הקרדיטים (כך שבפעם הבאה הכתבים שלמדו משהו כבר לא יתנו קרדיט, לפי עקרון הביצה המעוכה והתרנגולת הסובלת מטורט).
אגב, המדור כבר הזכיר את הנושא בעבר אחרי שעמוס שוקן, מו"ל הארץ טען שמתן קרדיט הוא "סוג של קלקול". נכון ששוקן דיבר על קרדיט לכתבים ולכלי תקשורת מתחרה, אבל כשזו רוח המפקד, מה לפיונים כי ישנוה.
4. בקטנה א': צל"ש השבוע מגיע לעידו קינן. הוא אמנם לא זקוק לצל"שים, אבל לכל עיתונאי מומלץ לראות איך הוא התמודד עם המצב בו המרואיין חוטף התקפת עצבים כי לא נותנים לו להרצות, אלא מתעקשים לשאול אותו שאלות קשות ויש חשש ממשי שהראיון יתפוצץ בגלל זה.
5. בקטנה ב': איך נוחי דנקנר מרשה למעריב להתרחב ואחר כך לשוב ולהתכווץ באופן מביך?
כאשר פרות חולבות כמו סלקום ושופרסל גורמות לאי.די.בי כאבי ראש כאלו גדולים, דנקנר פחות חושש ממה שיגידו עליו ברחוב קרליבך במדורי הברנז'ה.
דבר המארחת:
זהו מדור אורח הנכתב על ידי כמה עיתונאים נרגנים ומופיע מדי יום א' בשבוע, כשאצבעותיה של הנ"ל רועדות ממאמץ הסו"ש. לקריאת מדורי העבר נא הרימו מבט למעלה. מתחת ללוגו הבלוג מופיע סרגל ובו חלקה השמורה לחמש שאלות. לחצו ותסעדו.
ולווט אנדרגראונד 
עכשיו, אחרי שנחשף כל השוביניזם החרטטני הזה, אני משוכנעת שהלל יושב בין חברי ״חמשאלות״.
אהבתיאהבתי
עם כל הכבוד להלל, ויש כבוד, כאלה לא חסר.
אהבתיאהבתי
לא יודעת.. משהו בסגנון הזחוח הזכיר לי אותו.
כאילו – אם אני אכתוב בבמעין עליצות מרוסנת, אולי לא ישימו לב שאני שוביניסט.
אהבתיאהבתי
האמת שזו היתה הפעם האחרונה שקראתי את המדור הזה. לא אמשיך לקרוא אותו בעתיד. הצטרפו אליי להורדת הרייטינג של הדתיים החשוכים.
מצטער, ולווט 😐
אהבתיאהבתי
אני מתכוון כמובן למדור "5 שאלות".
את הבלוג אמשיך לקרוא בשקיקה
אהבתיאהבתי
המדור הזה מבזה את כותביו. יש כאן טייסת שהוכיחה את עצמה, אשת חיל. והכותבים יורדים לשאלות רדודות יותר מששאלו החמישיה הקאמרית (שדאגו שהפיטמה של הטייסת תתפס ברוכסן של הסרבל). כחייל חי"ר בגדוד מילואים זכר כדת וכדין, אני יכול להעיד שרב מדריכות החי"ר שמעבירות לי את ההכשרות הן בכושר ומקצועיות הרבה הרבה יותר טובים ממני והסיכוי שיפלו בשבי קטן מהסיכוי שאני אפול בשבי. בתור חיזבלונר הייתי מפחד הרבה יותר ממדריכות החיר שלי מאשר הייתי מפחד מעצמי. ואני מכיר את עצמי די טוב.
באחד המקומות שעבדתי הייתה אסטרונאוטית שלמרבה הצער מתה בתאונת חללית, לגבר כמו אילן רמון זה לא היה קורה.
חברה, נשים בישראל מטיסים בצבא ובחברות התעופה מטוסים שהייתם חולמים להטיס, זכו בפרס נובל ותמשכנה לעשות חיל ואתם תמשיכו לכתוב בחינם דברי בלע מטומטמים. לפעמים אתם מפרסמים דברי טעם וחכמה אבל אז הם מתבררים כהעתקה כפי שאנחנו לומדים מההוכחות.
אהבתיאהבתי
אני מראש מתנצלת שאני לא מוצאת טעם לענות לעתונאי נרגן שמנסה לבטא את עליונותו הזכרית על ידי ציון מגבלות הגופניות כביכול של נשים בעת לחימה. זה כל כך נדוש (רבים ניסו זאת לפניו) שפיהקתי. לדעתי יש לתת לשיירה העויינת של האורחים לעבור ולא לבזבז אנרגיה לריק על שטויות שנכתבות.
אהבתיאהבתי
מתי הם נהיו כ"כ שובניסטים שם בחמשאלות?
אהבתיאהבתי
מהרגע שיצאו מבטן אימם הורתם – שניתן להניח שכמו אמהות דוסיות אחרות, נותרה בבית לייצר עוד ועוד מאותו דבר
אהבתיאהבתי
זה נראה כמו צל חיוור של 5 שאלות לתקשורת העוינית שהיה במעריב
כאן הכל קישקושים על דת
אהבתיאהבתי
חמש, הכיצד זה התעלמתם מהארוע המכונן של הוצאתו מהארון של האדמור גורנישט. מי ילמדנו כעת, היאך מהדרים במצוות כגון חבישת שועל מת בקיץ?
אהבתיאהבתי
ככל הנראה לכותבי המדור היו התחייבויות אחרות או שפשוט לא היה מספיק שאלות. למעט ניתוח הכתבה על הטייסת במיל' יתר ה"שאלות" היו או הערות (גם הידיעה על החיסול לא הייתה אלה "בקטנה" נוספת) או ניסיון התחשבנות עם דוד אסף. עדיף שהייתם מביאים הכל "בקטנה" או שפשוט היה להודיע על יציאת המדור לחופש השבוע. לא בושה.
בענין הכתבה על הטייסת במיל.
1.לא כל כתבה על לוחם צריכה להיות תחקיר מעמיק עם שאלות צולבות למרואיין. גם לא היה צריך להפוך את הראיון, כדעת כותבי המדור, לפתיחת נושא השבויים. בכל הכבוד, היא רק טייסת. לא מפקדת טייסת ואפילו לא מובילת מבנה. היא גם לא דו"צ שאולי אליו היה צריך להפנות את השאלה בענין חיסול או אי חיסול חוליות והדיווח בתקשורת. נכון, לא מדובר בכתבה שתזכה בפוליצר אבל ניתן היה לראות שהכתב הצליח להביא מהכנות והפתיחות של מאיה בחשיפת הקשיים, הפחדים והלבטים במהלך הקורס ובעת לחימה.
2. האויב לא מפעיל עומס. העומס נובע מהלחצים הקיימים בשדה הקרב וחלק גדול מהעומס נובע ממקורות "אובייקטיבים" – עייפות, משקלים, הליכה למרחקים ארוכים, ומאמצים פיזיים שונים. זאת הסיבה למשל שאין חיילות ביחידות חי"ר (קרקל, מבלי לפגוע, עוסקת בבט"ש). העומס המופעל על טייס שונה לחלוטין מחייל על הקרקע וכנראה שמבחינה פיזיולוגית נשים כן יכולות לעמוד בכך.
אהבתיאהבתי
קיבלתי באישי מעיתונאית לשעבר:
קראתי את 5 ההערות שלך ואני משתוממת איך נוביק עוד לא יצא ממחבואו.
כל רב פקד דרג ז׳ זוכה במזכה בכל ידיעה עיתונאית. זה בולט בעיקר בפלילים – ידיעה על מציאת גופה למשל יכולה לכלול 4 קרדיטים. הגופה נמצאה על ידי בלשי משטרת יפו בראשות רפ"ק אלי… וסגנו גדי. החקירה הועברה לימ"ר צפון בראשות תנ"צ אלי. וככה זה לא נגמר כי העיתונאים תלויים במקורות שלהם.
אהבתיאהבתי
תגידו אתם רציניים שם? יכול להיות שאת הטור הזה כותבים אנשים רציניים? קרבות מנצחים רק עם מסת שריר? על זה תקום ותיפול "כשירות צבאית" באשר היא? לא כי אני מקווה שבצה"ל לא חושבים כמוכם, תהיו אשר תהיו, שאלוהים יודע מי שלף אתכם ממעמקי החשכה הציווילזציונית אל העולם שהספיק כבר להתקדם מאז.
יא אללה! הנה שאלה שבאמת כ"אישה", שבלי שום בושה מרשה לעצמה לייצר את כל האסטרוגן הזה כשהיא על מדים, היא היתה צריכה לענות עליה. לא חלילה כאדם על מדים בצבא הגנה לישראל. אני בטוחה שהרחם שלה קשור לדרך קבלת ההחלטות שלה באיזו צורה. שלא נדבר על ההורמונים.
1027 מחבלים = חייל. תמורת אישה יש לשלם 1027 חיילים על כל ביצית פורייה שהולכת לאבדון בזמן שהיא בשבי. הנה, קיבלתם תשובה.
🙂 לאא!!!! כתבים צבאיים מפרסמים מידע שאין לו קשר למציאות???? לא!!!!! לא יתכן! 🙂 ובינמה של ביקורת בונה אשלח אתכם לצפות ברונידובר-צה"ל-דניאל, סתם ככה, כדי שתחכימו!
אהבתיאהבתי
אז שבוי זה מגה וטייסת זה בעצם גי'גה של חיילים ?
🙂
אהבתיאהבתי
שבוי זה קילו, לא מגה.
וטייסת זה 12*1027*Ny
כאשר Ny זה מספר השנים בשבי (בהנחה שהטייסת מבייצת ושהמחזור סדיר).
בשביל להגיע למגה היא צריכה להיות 85 שנה בשבי.
ואני שואל אותך – זה נשמע לך סביר???
אהבתיאהבתי
אם היא תתחתן עם פרס יש סיכוי תיאורטי.
אהבתיאהבתי
זקוק, בטח שזקוק. תודה 🙂
אהבתיאהבתי
יש מצב שהעולם הדתי הנרגן יצטרך להתאמץ עוד יותר בסוף החודש הזה. שאלה מהסוג "האם בעת קרב האויב יפעיל עומס שונה על נשים קרביות לעומת גברים" שוברת שיא חדש של אי הבנת העומס על טייס/ת.
אהבתיאהבתי
האויב של הטייס הוא כמובן כח המשיכה (בתוספת התאוצה של המטוס).
אהבתיאהבתי
בפוסט (את הכתבה לא קראתי) כתוב מסוקי קרב שלעניות דעתי לא מגיעים לכוחות ג'י משמעותיים. חוצמזה בתמונה היא ממש יפיפיה.
אהבתיאהבתי
צודקת.
התבלבלתי עם כוחות הג'י שפועלים על יונת צדק.
אכן יפהפיה. אמרו לה פעם שיש לה משהו עצוב בעיניים?
אהבתיאהבתי
1. מדובר בצודק.
2. זה לא נראה עצב.
ממה שניתן להבחין מבעד למשקף הוא מבט של מישהו שמנסה למצוא מילה קולעת למצב מורכב.
יופי של תמונה.
אהבתיאהבתי
נראית ילדה טובה. אפילו לא התנגדה לתוחם השפתיים שלא משתלב עם הנמשים.
אהבתיאהבתי
בעניין היופי.
זה תחום שאני מתיימרת להבין בו קצת.
לדעתי קשה מאוד לקבוע מסמרות מחלקיק התמונה לגבי יופיה של מאיה אבל (לי לפחות) אין בכלל ספק שיש בה הרבה מהסקסיות.
אהבתיאהבתי
הנוקדנות במיטבה.
הטייסת מאיה באמת התחמקה ממתן תשובות נוקבות לשאלות על סדר היום. כך לדוגמא מאיה לא נשאלה האם באמת נחתו חייזרים ברוזוול.
שאלה נוספת נוקבת שהיא לא ענתה עליה ואף יתכן שלא נשאלה היא האם יש רק שמעון פרס אחד או שמדובר במס' אנשים שמחליפיםתפקיד כל כמה שנים, וכמובן האם היא הדבורה מאיה?
אהבתיאהבתי
מסעיף מס' 1 – הביקורת על הראיון עם הטייסת – נודף ריח מורגש של שוביניזם. כנראה שהרעיון של שרות בנות בתפקיד של טיסות נוגד את השקפת עולמם (עולמו) של ה"חמש שאלות" שניכר מטורי הביקורת ומתגובותיהם שהם דתיים.
לגבי עניין היותה של הטייסת במיל' – ניתן להבין שהיא השתחררה לא מזמן ("אני רק חמש דקות אחרי") ולכן הראיון רלוונטי והטענה הביקורתית על עיתוי הכתבה לצורכי יחצנות לא נכונה.
כמו כן, זה לא בלתי נפוץ גם בעיתונים ה"אחרים" שכתבות עם אנשי צבא ששרתו בתפקידים מאתגרים – טייסים, אנשי יח' מיוחדות למיניהם וכד' – בד"כ נוטות לפרגן והמראיינים לא מתעקשים לעמת את המרואיינים עם הקונפליקטים שנבעו מטבע השרות שלהם.
אהבתיאהבתי
טבעי שלדוסים קשה עם נשים שממלאות "תפקיד של גברים". זה מערער את כל השקפת עולמם, הרעועה ממילא כמגדל קלפים. הם מאמינים, למשל, שיש מישהו ששוכן במרומים ושומע תפילות. אותה ישות עילאית ש"בראה את העולם" גם טוענת שגברים נעלים על נשים מכל מיני בחינות
אהבתיאהבתי
חברים יקרים מחמש שאלות, ברשותכם חמש תשובות:
1. לא חרפתי ולא גידפתי. הגיעה העת לגלות: התנשאתם על כותבים חילוניים והראתי לכם שאין שום בסיס להתנשאות הזאת. מחוסר תגובתכם בשבוע שעבר נטיתי לחשוב שאכן אתם מקיימים בעצמכם את הפסוק 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו – שומעים חרפתם ואינם משיבים' (ותמהני על ידענים כמותכם שנזקקים לרמב"ם ואין להם די בגמרא מפורשת במסכת גטין), אבל ממה שכתבתם לעיל אני מבין שבעצם היה לכם מה להשיב – אז קדימה. נסיעה לאומן או ביקורת על צביקה מרק? צלחת של מסטינג או צלחת של ספר תורה?
2. לא זעמתי ולא כאבתי. זו היתה ביקורת תקשורת לגיטימית לפחות כמו הביקורת שלכם. האמינו לי שאינני זקוק לקרדיט, לא מעקיבא נוביק ולא מעיתונאים אחרים. אגב, אחד מידידיי לימדני שבעברית צחה יש לומר מִזְכֶּה. אז האמינו לי שאינני זקוק לשום מזכה.
3. עירבבתם בין שאלת הקרדיט לשאלת הפלגיאט. נכון ששתיהן קשורות לנורמות של התנהגות, אבל עיקר ביקורתי (או זעמי לשיטתכם) היה על העתקה מילולית של משפטים שלמים, וגניבת פסקאות שלמות. זה דבר בלתי נסבל ואין לו מקום בעיתונות כמו גם בשום מקום אחר. אני בטוח שאם עקיבא נוביק (או כל עיתונאי אחר) היה מוצא במאמר אקדמי שלי (או של מישהו מעמיתיי), שהעתקתי מילה במילה מחוקר אחר בלי לצטט או להפנות, הוא היה שמח לפרסם זאת בעיתונו, ואילו אני הייתי כובש פני מבושה. מה כל כך מסובך להתנצל ולהגיד 'טעיתי'? עד לרגע זה לא שמעתי מאומה מעקיבא נוביק (בניגוד לדוקס שטען שידו לא במעל ובכל מקה התנצל).
4. אף עורך נורמלי לא היה מוחק לנוביק משפט כמו 'הדברים הופיעו כבר בבלוג 'עונג שבת' של דוד אסף'. אם העורך לא מחק לו את הבדיחות הטפשיות שהוא הביא על הרשלה והתנוססו על גבי עמוד שלם אז אפשר להניח שגם את זה לא היו מוחקים לו. הוא הרי ריאיין את קובי אריאלי ואת ג'קי לוי למשפט וחצי – יכול היה לראיין אותי, לא? חוץ מזה, הוא ניסה?
5. מה שכתבתם על מעמדו המיוחד של רוביק רוזנטל ובעלי טורים מוערכים – קשקוש בָּלָבּוּש והתקרבְּנוּת מוזרה שלא מתאימה לכם. אני מפנה אתכם למאמר שנדפס שלשום (יום שישי, 2 בדצמבר) בעיתון המקומי 'זמן ירושלים' של מעריב, תחת הכותרת 'הצדיק המצחיק' (עמוד שער) ובהמשך 'רצח החסיד המבדח'.העיתונאי אלי שי הקדיש לפרשת הרשלה ארבעה עמודים גדולים ומרתקים וידע גם להיות יצירתי ומקורי וגם לתת את המזכה הראוי.
אהבתיאהבתי
מר דוד אסף, אותי שכנעת. גנבו ממך ויותר מעצבן -לא מכירים במעשה כמשהו לא תקין.
סעיף 2 בגוף הפוסט הוא תוצאה ידועה מראש של תנאי התחרות בתרבות רדופת רייטינג. זה לא משנה כמה נמוך יהיה האייטם או התכנית, כל עוד זה המוני זה מכניס והכל עוד יגיע לפריים טיים, זה רק שאלה של זמן.
ראיתי פעם סרט סוג ג' על תחרות ריאלטי בעולם עתידני כשהמתמודדים יכולים להרוג זה את זה. לפני עשור זה יכל להיות עתידני, כיום הסיפור לא ייתפס כשוס, ממש כאן מעבר לפינה.
במקום קברניטי הערוצים המכובד אפשר להתחיל לקרוא למנהלים ולעורכים בשם משקף יותר- סרסורי תשומת לב.
אהבתיאהבתי
את זוכרת את שם הסרט במקרה? ניסיתי בדיוק אתמול להיזכר בשמו, אבל הוא ממשיך לחמוק מראשי.
אהבתיאהבתי
בבקשה
אהבתיאהבתי
תבורך
אהבתיאהבתי
פשששש, יותר מהיר מאלטה ויסטה.
אהבתיאהבתי
אומרים אסטה לה ויסטה, וזה מסרט אחר שלו.
אהבתיאהבתי
באשר לקרדיט, הצדק עמך.
באשר לבורות – ואני כותב את הדברים כבור לא קטן בנושאים הנוגעים לקדושה – כשאני קורא כותרת גדולה בה כתוב "צלחת", אני חושב "צלחת"… כזאת שאוכלים ממנה. אמרו כבר חכמים (חכמות) ממני, שרוב הקוראים לא ממשיכים מעבר לכותרת (לא בדקתי), כך שה"צלחת" בכותרת אכן בעייתית, בטח כשמדובר בקוראי "מעריב", שרובם אינם בקיאים ב"צלחות" יודאיקה.
עדיפה היתה כותרת בסגנון "פריט יודאיקה שנבזז בשואה חוזר לבעליו".
אהבתיאהבתי
א. סעיף 3 הוא בעיקר ספין, בשל הקושי שלכם להודות בטעות. באשר לשוקן אתם חוזרים על טעות. התייחס למתן קרדיט לכתבים בעתונם הם, כמנהג האקונומיסט.
ב. מאחר ושועלן כבר הפנה לכתבה של קינן, אני נותן לו קרדיט מלא הפעם.
אהבתיאהבתי
א. כנראה שאתה צודק, אבל זה נאמר במסגרת הפרשה בה דה מרקר גנבו ידיעות מעיתונים אחרים ללא קרדיט, ושוקן כמובן הגן על זה. אז לא משנה מה הוא אמר בדיוק על מה, בשורה התחתונה הוא תמך בגניבת תוכן ללא קרדיט.
ב. אכן, רק שבגלל שאני לא עיתונאי, פחות התחברתי לנקמה הקטנה והמתוקה (וגם מצאתי סילוף בוטה בהפניה מהדף הראשי).
אהבתיאהבתי
התביעה לא היתה על מתן קרדיט, אלא על שימוש בחומרים במסגרת סקירת עיתונות, קרדיט ניתן, כסף לא. ועלכן חמשלות מחויבים לתגמלך באופן הוגן מהממון שמקבלים מוולווט.
אהבתיאהבתי