פירמה, גיליון 100 המשפיעים (20 הראשונים). מספר אחת הוא רה"מנו, בנימין נתניהו. תוס': יחד עם שלדון אדלסון – לפחות כך זה נראה בעימוד.

כבכל שנה, גם כשהייתה לי בו דריסת רגל, מדובר בגיליון גחמני בבחירותיו. מי בחר? אנשי מערכת פירמה. למה? ככה. לפי מה מספרו את האנשים? לפי מה שנראה להם. והגימיק:
"ביקשנו ממרבית המדורגים לשלוח תמונות שצולמו באפליקציות השונות בסמארטפון האישי שלהם. זה מה שיצא".

רה"מ לא יאהב את העובדה שהוא נמצא במקום הראשון. ובשער. סקירת האירועים המובילה להיבחרו מתחילה ב-12 באפריל, כשהגיש תביעת דיבה בסך 3 מיליון ש' נגד ערוץ 10 בעקבות שידור התחקיר לפיו קיבל מימון כפול לאחת מטיסותיו.
אלו אנשי התקשורת שעובדים בלשכת רה"מ כעת:
רוני סופר, כתב ynet לשעבר.
לירן דן, לשעבר סמנכ"ל אינטראקטיב של חדשות 2.
ד"ר יועז הנדל, לשעבר פובליציסט בידיעות.
הנה חלק משאר המקומות. בעיקר שימו לב לזיווגים המשונים, שהקשר בינם למציאות מוגבל:
2. נוני מוזס 3. אבי ניר 4. אבי וייס 5. יוסי ורשבסקי ורון לאודר 6. אתם (הכוונה: העם יצא לרחוב). מזכיר משהו? ברור. 7. נוחי דנקנר וניר חפץ (מצחיק. דנקנר יכול להגיד לו ביי ביי בכל רגע נתון. זה נקרא ששניהם באותו מקום בדירוג?) 8. אבי צבי (מה מי? מנכ"ל רשת!). 9. יאיר לפיד 10. משה כחלון 11. עמוס שוקן, גיא רולניק וליאוניד נבזלין (מה הקשר? שלושתם יחד זה הארץ והמארקר. כל אחד במעמד שונה לגמרי, אבל למי אכפת) 12. הרצל עוזרי ופטריק דרעהי (הוט) 13. רון אילון (יס) 14. המפרסם 15. יון פדר ורון ירון (איך שניים אלו ביחד, איך? זה עורך ידיעות, השני עורך ynet. בנסיבות מסוימות הם אפילו מתחרים למרות שמוזס משלם לשניהם). 38. הסוכן. ופה מופיעים שמותיהם של כמה סוכנים שחוברו להם יחדיו: בועז בן ציון ואילן בושרי, מאיר קוטלר, אריק קנולר. 49 "אורלי וגיא". סתם אורלי וגיא, אתם כבר תדעו למי הכוונה, נכון? 54. הדוקוריאליסטים: יורם זק, דורון צברי ואורנה בן דור. אני מקווה שכל השלושה ביחד, וכל אחד לחוד מהם, מתפלצים לפחות כמוני 56. "כתב התביעה". כן, למה לא? בטח קשור ל"משפיעים", והמקום ה-56 טוב בדיוק כמו כל מקום אחר. אפילו הראשון. 65. אורנה ננר ומגזיני הלייף סטייל. ננר היא עורכת לאשה. יש עוד כעשרה מגזיני לייף סטייל. בראש כל אחד מהם עומדת עיתונאית אחרת שאינה ננר, ועושה עבודה אחרת לגמרי. מה זה הערבוב הזה לצורכי נוחות?
ודאי תשמחו לשמוע שבמקום ה-72 נמצאים "הפייסבוקאים והצייצנים" (עוזי וייל, ג'ודי שלום ניר מוזס וסילבי קשת) ואילו במקום ה-75 בר רפאלי,  ובמקום ה-93 הבלוג העוקץ. במקום ה-100 יש לנו מס שפתיים נהדר עבורכם: ברהנו טגניה, עולה מאתיופיה, כתב ערוץ 2. ראיון ארבעה עמודים וכפולת תצלום שלו. שלא תפספסו.

ברהנו טגניה, צילום איל יצהר

אבל הכי מדכדך, ולגמרי מטאפורה למצב העיתונות, הראיון עם עורך מעריב לשעבר, אבי משולם (ב-7 בדצמבר 2010 מונה לעורך. ב-23 באוגוסט 2011 הוחלף בניר חפץ). ראיון בו הוא לא כועס על איש, חושב שזו דרך העולם, ומצהיר שנפרד מנוחי דנקנר בחיבוקים ובנשיקות. פיזית.

אבי משולם, צילם דור מלכה

מתי ואיך הכירו ג'ודי שלום מוזס ואבי משולם, ומתי הייתה ההיכרות הפטאלית שלו עם ד"ר זקי רכיב?
תשובות מבולבלות בקטע הבא שבראשית הראיון. לאתר, אגב, הוא עלה אתמול ב-9:30, כך לפחות לפי התיעוד בראשו. איך זה שבמשך יממה לא הועלתה בו ולו תגובה אחת?

1. אם תצליחו להבין מהפסקה הזו של הכתב העורך לי-אור אברבך מתי פגש משולם את רכיב, תקבלו גם אתם פגישה איתו.
2. עורך אתר נוסע לבית בעלת טור בפוטנציה כדי לסגור פרטים?

משולם הוגה, מנתח משמיץ ומצטנע:

"הקו שרציתי ללכת אליו בזמנו, הוא להתרחק מהדמיון ל'ידיעות אחרונות'. אני חלילה לא אומר שב'ידיעות' אין כבוד למילה הכתובה, אבל רציתי טיפה יותר כבוד, עשייה עיתונאית ובעיקר נטרול של התחרות עם מדיומים אחרים. להפסיק לשאול 'איך אני מטפל בסיפור שרץ כל היום באתרים ובטלוויזיה?'. רציתי לצאת מהתחרות ולייצר מגזין אקטואליה, שמביט מהצד, מפרשן, מביא ערך מוסף. לא רציתי יותר לקחת את העיתון ולקרוא מה שאני יודע כבר 20 שעות".
והייתה כוונה לוותר על העיתון היומי ולהישאר רק עם חבילת סוף השבוע?
"לא הלכנו לביטול מוחלט. הרעיון היה לייצר שלב היברידי, שאורכו לא ידוע, שבו ייצא עיתון ותצא גרסת טאבלט מוצלחת וככל שיעלה האייפד, ירד העיתון היומי. היה ברור לכולם ובטח לי, שגרסת סוף שבוע צריכה להיות עיתון איכותי וגדול ככל האפשר. כי אתה רוצה לומר, 'עכשיו יש לך זמן, בוא תרגיש קצת כרומו, משהו שמצולם יותר טוב'. אגב, אני משוכנע, שככל שהעיתונות היומית תיעלם המגזינים רק ילכו ויהיו טובים יותר".
(…)
"…הוא (מעריב, V) ערבב פה את הטיח של הדמוקרטיה הישראלית. לפני שנה הרגשת כקורא את הסכנה הקיומית. היום, ממשקל העיתון, מכמות העמודים, מאיך שהם נראים, ניכר שהוא פה להישאר".
(…)
לא חושב שהטבעתי חותם ב'מעריב' כמו עזריאל קרליבך. אבל אני חושב שהצלחתי להחזיק שם מערכת בתנאים מאוד קשים. לגרום לה לייצר, לשנות קצת הרגלי עבודה. חושב שהצלחתי לנטרל את הדמיון בן ה-20 שנה בין שני העיתונים המובילים דאז. לנטרל את פומפוזיות היתר שהייתה נהוגה שם. טיפול בכיוונים תרבותיים ובאנשים שלא בהכרח היו כותבים עליהם. דגש יותר גדול על חדשות חוץ. אלה הדברים שאני גאה בהם".