מאירועי הסו"ש

– השר לשעבר ויקטור שם-טוב הלך לעולמו, והוא בן 99.
בנו הוא שמוליק שם-טוב, ונכדתו, גילי שם-טוב.
– חשד: שלושה צעירים חשודים באונס קבוצתי של נערה בפתח תקווה.
– אבד הקשר עם מטוס מלזי.
– תוספת: מה קרה עם השריפה בבתי הזיקוק בחיפה? למה היא מוצנעת?
מי שיסתכל בעמוד הבית של ynet לא ימצא מילה. המטוס המלזי מככב בידיעה הראשית. צריך היכנס לערוץ החדשות, לרדת ל"חדשות בארץ" ולמצוא שם את הידיעה הקצרה. מצד שני, זה הדיווח הכי נרחב בתקשורת. אף אתר כמעט לא דיווח כלל. רגע: נשפיע.
ובמגזין המושבות. ומבזק גל"צ.

משתכשכים בביצה מהודרת סו"ש

בהארץ מתלהבים מהראיון שנתן נתניהו אמש לערוץ 2 (אודי סגל). זה עדיין לא היה הראיון זה היה רק קדימון.
מזכירים גם את העובדה שלא התראיין יותר משנה ומתייחסים לראיון בערוץ 10 עם גיל תמרי.
אבל דחיל רבאק, ראיון בלעדי? מה עובר עליכם.

http://f.nanafiles.co.il/Common/Flash/Nana10Preloader.swf

מעריב לא יודפס יותר מיום ראשון. זהו, גליונות הבוקר התפוגגו בשנייה, ולכן העיתון לא יסוקר פה יותר.
(לא, גם אם תחולק מהדורה חינמית ומקוצצת בשעות הערב בצמתים אין לי כוונה לרדוף אחריה).
ברשותי גיליון שישי שלם של מעריב, האחרון, כמתברר, בלתי נגוע ובלתי מדופדף. יימכר במכירה פומבית בבלוג למעוניינים. ההכנסות קודש לצורכי הבלוג.

אלי דסה בסרטון על סגירת מעריב, שנאסר עליו לפרסם.

אין בי שום שמחה לאיד. אף לא חלקיק מיליגרם, אם מישהו תוהה. רק שלשבת כל כך הרבה שנים ליד מיטתו של הגוסס הנאנח ונאנק מכאבים, כשעוד איבר נתלש מגופו, ועוד אחד ועוד אחד, זה לא תענוג. לא ליושבים ליד המיטה ולא למי שנמצאים בה. אלוהים, תסיים את זה כבר, ואם צריך להוסיף עוד קצת מורפיום לאינפוזיה, אז קדימה. ובבקשה, אלוהים יקר, שלא יקפוץ עכשיו עוד איש עסקים עם אישונים מתרוצצים שאין לו מה לעשות באיזה מאה מיליון שקל. בבקשה. רחם על ילדי הגן של העובדים.
למרות הכל, ואפילו בניגוד לשבוע שעבר, nrg ממשיך להתעדכן היום. בשמונה בבוקר הוחלפה הכתבה העליונה: נדב איל על פוטין. וגם בד"י, חובט בהארץ.
ובריחת מוחות, מדור הסאטירה של מקור ראשון. מצחיק מאוד מאוד, אבל בלי אף מילה על מעריב. מתברר שבמערכת רצו בדיחות פנימיות לרוב. לא זכינו.

עמוס בידרמן נפצע בתאונת דרכים וגם סילפף.

מוסף הארץ

סקוט סטוסל, עורך אטלנטיק כותב על התקפי החרדה שלו. מסמך שישאיר גם את החרדים ביותר מביניכם הרחק הרחק מאחור.
המאמר, כתבת השער, מעובד מתוך ספר חדש שלו, הוא גם סופר, והוא כולל 10,400 מילה המשתרעות על פני עשרה עמודים צפופים. אני חושבת בקול, מיהו עורך המוסף שבחר במשקל כה כבד בעיתון שלו לכתבה הזו.
לעניות דעתי הנתונה לערעור מדובר בבנאדם שיש לו עניין אישי צפוף בנושא, ולא רק עניין אינטלקטואלי/עיתונאי גרידא.
מבחינת אורכה ועוצמתה, קריאת הכתבה יכולה למלא לכם את השבת בכיף. מצד שני אני לא בטוחה שלכתבה הזו יש יותר קוראים מקהל היעד המובהק: אנשים חרדים. כלומר אני ושותפיי לדרך.

אמהות, צאו לעבוד. אה. מה שמדכדך אותי בכתבה הזו, של יעל חלק, זה שאין בה שום דבר חדש. שכתבות כאלו, פחות או יותר, נכתבות כבר בערך 25 שנים, ושלא ניכרת תזוזה מילימטרית לאיזשהו כיוון.
הנה למשל, חלקיק שיחה עם פרופ' הולי שיפרין.

כשאני מנסה לשאול את שיפרין איך היא מציעה לנשים לפתור את המלכוד הזה של קריירה ומשפחה, היא זועמת (בצדק, כי התשובה מובנת מאליה ולא חדשה, כאמור, V). "אני לא מבינה למה מדובר בכלל בבעיה של האמהות? למה זו לא הבעיה של האבות להבין איך פותרים את הפאזל הזה של חיי המשפחה? הם לא אחראים במידה שווה לארוחות, לכביסה ולשעות אחר הצהריים של הילדים? התפיסה שלפיה הילדים והבית הם באחריות האשה ושזו בעיה שהיא צריכה להתמודד איתה אם היא 'רוצה' לעבוד מדגימה את חוסר השוויון עבור נשים לא רק במקום העבודה אלא גם בסביבה הביתית. עד שנפסיק לראות את ההורות כאחריות שנמצאת בעיקר בידי האשה, ונחתור לקראת שוויון גם בעבודות משק הבית – לא יימצא פתרון לבעיה".
שיפרין מתייחסת לדברים בספר שכתבה עם מרים ליס, "לאזן את הדברים הגדולים" (Balancing the big stuff) שייצא לאור באוגוסט. "בספר אנחנו ממליצות ליצור את איזון המשפחה־עבודה על ידי מתינות: אנשים נוטים לעתים קרובות להיות מושקעים מדי בעבודה – לעבוד יותר מדי שעות ולהלחיץ את עצמם. בזמן שעבודה נוטה להיות מועילה לבריאות ולהרגשה הטובה, יותר מדי עבודה עלולה להיות בעלת השפעה שלילית. באותו אופן, אנשים בימים אלה נוטים לעשות 'הורות יתר'. שוב, הם משקיעים כל כך הרבה זמן ואנרגיה בילדים שלהם, עד כדי תחושת לחץ. זה לא מועיל להורים וגם לא לילדים, שחשים פחות אוטונומיה והם עצמאים פחות – כשילדי הליקופטר הופכים לסטודנטים נמצא שהם חווים יותר דיכאון וחוסר סיפוק מהחיים.

זה מאוד מסוכן למבקרת תקשורת (ברור שבעיני עצמה, קובעי הטעם הרע חולקים על כך), להשתפך על מישהו על מישהי או משהו, ולצאת מגדרך. אגיד את זה שוב: מעריצה שרופה של מדור הווטסאפ של מיקה אלמוג (זה בגלל שאני רוצה להיות השלישה של סבא שלה, שמעון פרס).
המדור של השבוע, פורים בגן, היסטרי, היסטורי, ומדוקדק להפליא. שימו לב כמה אנשים שאלו בפייסבוק, מה, זה אמיתי? וגם הורים מתוחכמים שהעברתי להם את המדור במייל שאלו אותי, זה אמיתי? זה כמו בגן שלנו.
בקיצור, זוהי סאטירה, אך מתברר מתגובות שונות, שהמציאות עולה על כל דמיון ווטסאפ.
טקסט חולני ואמיתי המתרחש מדי יום.
ואני מרשה לעצמי להעתיק לפה את כל כולו. בתקווה שיסלחו לי (כן, ללחוץ ולהגדיל. אחרי שלחצתם ורק התמונה מופיעה, ללחוץ על עכבר ימני: הצג תמונה, ואז אפשר להגדיל עוד).

7 ימים

קדחת הווטסאפ לא פסחה גם על המוסף הזה. איתי סגל קיבל מדור חדש, ראיון בווטסאפ.
אולי כדאי לוותר, או למצוא קיצור ל"איתי סגל | יעל פוליאקוב" שמופיעים, כל אחד, 22 פעמים בעמוד הירוק?
בגלל הפורמט המעצבן לא קראתי מילה. רק השמות האלו החוזרים הבהבו בלי סוף וסינוורו אותי.

בגלל משיכה על טבעית, יש מצב שהייתי קוראת את כתבת השער של שרית רוזנבלום ורונן ברגמן, על המחליף של פרופ' היס המיתולוגי במכון לרפואה משפטית, אבל אני לא באנרגיות המתאימות היום לקרוא את הכתבה על ד"ר חן קוגל. אולי בהמשך.

שוש מולא יצאה למסע מסוכן בפתח תקווה, 240 אלף תושבים (!) שהפכה לעיר פשע לכל דבר ועניין. הכתבה: עשר סיבות לכך שפ"ת הפכה לעיר פשע: ארגוני פשיעה, סכסוכי כנופיות, כסף שחור, חוסר בשוטרים, דימוי, קזינו והימורים, גניבת משאבי טבע, איום על אישי ציבור, פרוטקשן, הזנחה.
הופתעתי לקרוא על שכונה בשם סבייג'ה. מה? אולי פג'ה?

שישבת/ ישר"ה

למרות מאבק האיתנים של ישר"ה וידיעות, בראיון עם רות סירקיס (הילה אלפרט) מסופר על ספר תלת מימד שהיא מוציאה בהוצאה שלה יחד עם ידיעות ספרים.
לחובבי בישול, נוסטלגיית בישול ואימפריית סירקיס עצמה.
לא למי שמטבחם מעלה קורי עכביש.

Israel Defense

עמיר רפפורט כתב בפייסבוק שהוא מרוצה מהמאמר שלו על המודיעין הישראלי. האם גם אתם?

סופשבוע

בשער המוסף ח"כ איילת שקד. לא ברור לי למה (אה, בגלל השוויון בנטל). האישה מרואיינת בלי הפסקה הרי.
אבל מאחר שאני לא יודעת אם זה הגיליון האחרון בכלל של סופשבוע, כי לפני כמה ימים אמר שב"צ שהעיתון ימשיך להופיע בסופי שבוע, אבל היום זה כבר ממש לא ברור אם, אהיה מעודנת מהרגיל.
הארץ, מאקו, 7 ימים, 2012. גלובס, ידיעות, הוט, דה פוסט, בחדרי חרדים, 2013, וואלה, 2014.
טוב, יש עוד מיליונים. עייפתי. חפשו לבד.
מהראיון (חן קוטס בר):

מה את חושבת על הדמות שלך בארץ נהדרת?
חיקוי, בעיני לא נורא מצחיק. הוא לא הצחיק אותי אף פעם.
[…]
יש סיכוי שבעתיד תהיי ראש ממשלה?
לא יודעת. נראה לי שלא.

שער אחורי

בשער האחורי של ידיעות משבח עדי גולד את ג'סטין טימברלייק, שבמופע שלו נכח, וזה, לקראת הופעה שלו בישראל, ב-28 במאי, שלקראתה מוכר ידיעות כרטיסים לקוראיו במחירים מיוחדים:
המופע יהיה בפארק הירקון.
339 ש' לישיבה על הדשא (במקום 370).
גולדן רינג (?) 1,250 ש' במקום 1,450.
רגע, על מה אתם מדברים? למי בישראל יש כסף למחירים האלו? האם זהו מופע לאלפיון העליון?
זו שאלה ראשונה.
ושנייה: האם באמת גולד אוהב את טימברלייק.
מצד אחד, טימברלייק אינו קוטל קנים, ויש עליו כמה הוכחות לקיומו.
מצד שני, טוב שלא שלחו את עמית קוטלר מ-ynet להופעה.
מצד שלישי, גם אם טימברלייק זה לא הצ'ייסר האהוב על גולד, נער רוק בנשמתו, מה יעשה? יגיד, אני לא רוצה ללכת להופעה ואו לכתוב עליה כי זה לא הטעם שלי, למרות שאני כתב ידיעות בניו יורק וחי שם בזכות משכורתי מכם? ברור שלא.
מצד רביעי אולי הוא באמת נהנה.

באותו ענין: במוסף סופשבוע יש ראיון של אייל לוי עם הגיטריסט סטיב ואי. הראיון הוא "רגע לפני שהוא בא להופיע אצלנו". בקיצור, קידום מכירות לכל דבר. אלמלא היה בא להופיע לא היה מתראיין. ככה זה. שום הבדל בין ידיעות למעריב או לכל עיתון אחר במקרה זה.

מתברברים בביצה

נו, מה יהיה? מי פרסם ראשון את העובדה שמעריב למעשה חדל להתקיים?
וואלה או הארץ? הארץ, אלא שהארץ לא התהדר בפרסום ראשון.

ובראש הגדוד עומד

להצלחה אבות רבים אך הכישלון יתום. מי אומר שהקלישאות המפותגמות לא נכונות?
מי עומד בראש שרשרת הפיקוד? נכון.

ובעת מפגן המרמרה:

יום האישה

הסיפור המעצים של רוית נאור, עיתונאית שהייתה לטיילת אקסטרים, או להפך.
פרויקט מצולם של אמהות ובנות ברחבי העולם (yahoo).
לראשונה: רק נשים ידליקו את המשואה ביום העצמאות (ידיעות).
למה גברים שולטים בספרות (איריס לעאל, סופהשבוע).
רון מיברג במדור מ-24 בפברואר על רעייתו, מיין, סוכרת וביקורת מסעדה.

בעולם שבו כולם מקרמלים, מזגגים, קוצצים ומצלחתים, האם זה עדיין לגיטימי להיות אישה שלא יודעת לבשל? ואם את מתמחה בעיקר בלהזמין פיצה, איך זה ישפיע על הזוגיות? נשים שמצליחות לשרוף גם חביתה יוצא מהארון ומכריזות: אנחנו מיעוט נרדף

(כותרת משנה בסגנון, 7.3.2014).
ומתוך אותה כתבה:

כשאת נשואה – מילא. אבל מה תעשה רווקה שעומלת למצוא אהבה, אבל נאלצת לטשטש בדייטים את חוסר היכולת להעמיד סירים?
[…]
זה מתחיל בגברים שכשאת אומרת שאין לך מושג בבישול הם מעקמים את הפרצוף. זה נראה להם פחות נשי, וכשהם מדמיינים את האישה שאיתה הם רוצים לחיות כל חייהם, אז יש כאלה שפוסלים על זה. יש לי חברות שמספרות על כל מיני תגובות שהן מקבלות מגברים, שאיך תתחזקי בית ומה הילדים שלך יאכלו ואיך תדאגי לבעלך?

קוראת, משפשפת עיניים בדוהם ופורצת בבכי מר. גבירותיי, המהפכה נכשלה ואתן אפילו לא יודעות מזה.

השקל שלי ליום האישה הבינלאומי המתרחש היום.
ולמאותגרי פייסבוק (אף שהעמוד שלי פתוח לכל העולם):

8.3.14: להיות אישה, עבורי, זה להיות בנאדם. זה לעשות אך ורק מה שאני רוצה, מה שמתאים לי, מה שיעשה אותי שמחה (יחסית), בלי מה יגידו ומה צריך. מגיל שש ידעתי שאין לי עניין בחתונה ובילדים, ומעולם לא קיבלתי על כך בדל ביקורת מאיש. לחץ חברתי? אין דבר כזה. לקח לי קצת זמן (כמה עשרות שנים) להבין מה אני בדיוק רוצה לעשות כשאהיה גדולה (אחרי שאופציית האסטרונאוטית וסוכנת המוסד ירדו מהפרק): סרטים. בשנים האחרונות, בהן אני עסוקה בהילוך גבוה בסרט התיעודי הראשון שלי, ובעיקר בשנה האחרונה הכה אינטנסיבית, אני הכי מאושרת. ועכשיו, דקות לפני סיום הסרט, פסגת חיי, ברור לי שזה היה הדבר הנכון ושאסור לוותר לעולם.

לפני פיזור

איך כל ההזויים עלי, איך

(טיפטיפ ונבי, פינת ליטוף)