כן כן כן, גם אני לא מאמינה, אני לא מאמינה שההיסטוריה שלי, דקה אחרי דקה מהיום האחרון של 2005 מתועדת בכזו דקדקנות.
זה כל כך בלתי נתפס, עשרים שנים עברו מאז שכתבתי את הפוסט הראשון בוולווט אנדרגראונד?
איך עברו? בעשייה מטורפת, יום אחרי יום, רכבת הרים ומיליוני מהפכים, גם בחיי, גם בעולם התקשורת. גם בקורות המדינה. עולם אחר? כן. כמה מילים כתבתי מאז. מזלי שאני לא "תהלה" של עגנון, בכתיבה.
עדיין כל זה לא ייאמן.
כשהתחלתי לכתוב את הבלוג עוד לא נולד פייסבוק
ולא אינסטגרם
ולא טיקטוק
ולא "עורכ/ת תוכן" (נתקלתי גם ב"מקצועני כתיבת תוכן")
ולא משפיעני רשת
ומי חלם על AI
לא כולם הבינו אז מה זה בכלל האינטרנט הזה, שמה בכלל הקשר בין מה שהוא היום, לבין מה שהיה לפני שני עשורים, ותיאורטית לפחות אפשר היה להבדיל בין מציאות לבדיה (למרות שיש מי שחושב אחרת), מה שהיום בלתי אפשרי, לפחות לציבור הרחב.

מתבקש היה שאפיק (אתחקר ואכתוב) פרויקט מיוחד לרגל יום חגיגי זה ואציין את כל הנ.צ והדברים המדהימים שכתבתי, או ניתחתי או חשפתי בכל ימי הבלוג, אבל לא קרה. יותר מדי עבודה, ואפילו חסרת משמעות. קל יותר לחייך לעצמי במראה.

ארענן למי ששכח: את הבלוג פתחתי בגחמה של רגע ב-31.12.2005, בשעה 00:36. בדיוק כמו שתזמנתי פוסט זה הלילה.
למה? כי הייתי מתוסכלת מאוד על שלא קיבלתי לידיי את עריכת המגזין (המנוח) רייטינג, שם הייתי סגנית עורך ומבקרת הקולנוע.

מי לא רצה שאערוך את העיתון? שני אנשים ראיינו אותי אז (אחרי שהגשתי את מועמדותי, כי איש לא חשב עלי מיוזמתו): אמנון דנקנר המנוח (בעודו בחיים, כן?) ועופר נמרודי, מו"ל מעריב דאז.
לימים הכחיש דנקנר בפומבי (פה בבלוג) שידו הייתה במעל.
ברם, היה זה ריאיון רע, שבו הוא נזף בי למה נתתי רק שלושה כוכבים לסרט מיסטיק ריבר שהוא סרט גאוני לגרסתו. עמדתי בכך בגבורה אבל הבנתי שהוא לא מחבב אותי.

אף שהיה ברור לי בירכתי המוח שלא יבחרו בי, כשהבשורה על מי שכן נבחר (קראתי על זה בוואלה ברנז'ה, רק אחרי ימים או שבועות קיבלתי מכתב רשמי על כך) עלתה לאוויר, זה היה אגרוף בבטן, שקעתי בדיכאון עמוק, וביליתי כמה חודשים בבכי תמרורים ובעצב רב.

איש לא הציע לי משרת עריכה בכירה (או משרה כלשהי) בשום עיתון, אבל כבר לא ציפיתי לזה. הבנתי שימי הזוהר (במירכאות) שלי בעיתונות המודפסת תמו, ושמעתה, אם בכלל, אקבל תפקידי רוחב משונמכים. לא רציתי יותר לעשות זאת, אף שהייתי עד אז שכירה וחזון העצמאות לא היה משהו שחשבתי עליו. זה קרה באופן ספונטני וטבעי.
עזבתי את משרת העריכה ברייטינג, שכרי קוצץ לפיכך בחצי, ונשארתי רק מבקרת הקולנוע של העיתון.

מלאת זעם, תסכול ולכאורה חוסר אונים, בשישי בערב, 30.12.2005, גשם זלעפות ניתך על תריסי הפלסטיק השנהביים לשעבר, ישבתי עם עיתוני הנייר בסלון היפה שלי בדירה השכורה ברחוב סוטין, קוראת בהם ומצקצקת לעצמי בזעף. פתע, כאילו כפאני השד, קמתי למחשב שבחדרון העבודה, מחפשת לאן לתעל את הייאוש, וכתבתי את המילה "בלוג".

קשה לומר שהיה לי איזשהו קשר אמיץ לעולם הבלוגים עד אז. נחתתי בישראבלוג, אתר הבלוגים הגדול (או היחיד?) בישראל דאז, הקמתי בלוג בשניות, קראתי לו, ספונטנית, ולווט אנדרגראונד. בחוש הבנתי שלא כדאי לי להשתמש בשמי מלידה, שהרי איני רבקה כהן, התחלתי, בלי שידעתי מה אני עושה, ובלי שום תוכנית סדורה, לכתוב ביקורת יומית על עיתוני הדפוס בעיקר (עשיתי מנוי על כל העיתונים, קראתי את כולם מחמש בבוקר כל יום).

חשפתי שאני דבורית אחרי חצי שנה, ב-29.06.2006 (ידיעונת בווינט), ולא באופן סולידי (מרפררת, אה?). לא יכולתי לעמוד בתחזוק הפרסונה הנקראת ולווט בלי שאנשים ידעו מי אני. גאווה, קנאה בוולווט, ותסכול של דבורית אל מול בת דמותה המשתקפת במראה, ולווט.

רבים הספידו את הבלוג ביום שבו הכרזתי מי אני ואמרו שזהו, חלאס, נגמר (כולל עלבונות על אפסיותי, איך אפשר בלי). אבל לא, במשך עשור כמעט (תשע שנים וארבעה חודשים) כתבתי את הבלוג יום יום יום יום, דבקה במטרה (בהחלט נשאלת השאלה מה המטרה; הייתי משוכנעת שאוכל לתקן את התקשורת), כי כשאני מתחילה משהו, אני לא מוותרת (ולעתים מצטערת בדיעבד על שלא הסרתי מלתעותיי ממשימה כלשהי).

לא, לא עשיתי מיליונים מהבלוג ולא מהחשיפה, אבל כן יכולתי להמשיך לכתוב אותו תמורת סכום ממש לא גבוה (שלא היה קשור בשיט לכמות העבודה היומיומית) מגורמים שהתחלפו לאורך הדרך (קפה דה-מארקר, אורנג' בלוגים, אייס, ובסוף מקוראים ששילמו כראות עיניהם).

מתישהו הרגשתי שאני רוצה לעשות משהו אחר. ליצור קולנוע תיעודי.
עבדתי על הסרט הראשון ארבע שנים והמשכתי לכתוב את הבלוג יום יום יום יום (כנראה חוץ מהזמן שבו הייתי ביפן ובלפלנד). זה קצת מטורף, אבל לעשות עבודות מפרכות ובלתי אפשריות זו אני.

הפסקתי לכתוב חצי שנה אחרי יציאת הסרט הראשון (מִזְגוּ שלל סופרלטיבים) שלי לאקרנים, איפה אלה־קרי ומה קרה לנוריקו־סאן? כי הייתי עסוקה מאוד בהקרנתו ובשיווקו בכל רחבי הארץ.
הוִילווּט נמאס עלי כבר הרבה קודם; לא יכולתי יותר לשלב בין שני העולמות, והבנתי שכתיבת הבלוג, כלומר ביקורת התקשורת, חסרת תכלית: התקשורת לא תשתפר, אני כבר מזמן לא חלק ממנה והדבר היחיד שיקרה הוא שאמשיך לצבור עוד אויבים. יסססס, רבים מאנשי התקשורת שוטמים אותי מאז ועד היום (מה למה, כי לא אהבו משהו שכתבתי עליהם). גם מי שעזבו את עיתונות הדפוס מזמן ונושאים במשרות בכירות יותר או פחות. גם אני מצדי ארזתי לי רשימה שחורה נאה של "בעלי תפקידים" בתקשורת במהלך שנותיי כבמאית קולנוע, והשנה, ככותבת ספר.

מאז יצרתי עשרה סרטים (זה קישור לאתר שלי) לציבור הרחב ועוד כמה סרטים פרטיים, ופרויקטים קטנים אחרים בימי חרבות ברזל הלא נגמרת. בתחילת המלחמה חזרתי גם לוַולְוִִִוט זמן מה, כשאמיר שילה אחראי על דסק החוץ. כתבתי פוסט יומי על האירועים – כל כך בהלם הייתי מהמצב. הכול פה, למי שרוצים לשחזר את ראשית הגיהנום שעוד לא נגמר, כשלמעשה כפסע בינינו ל- לא לניצחון המוחלט אלא לסבב הבא.

אם לחזור שתי פסקאות אחורה, כל התחקיר שלי על אנה ריבקין־בריק וספרי "ילדי העולם" כונס לרביעולוגיה של סרטים והשנה, באביב 2025, יצא לאור בבת עיני ומשוש חיי, ספר העיון שלי על צלמת "ילדי העולם", אם יש לה מצלמה ביד היא לא מפחדת (תחקיר של 15 שנים, כתיבה ועריכה של חמש שנים מתוכן), ברור שמוזמנים לרכוש. בקישור, מה איפה. וגם בחנויות ספרים עצמאיות וחמודות בלבד. והנה גם מקבץ ביקורות וחנויות.

ובתשובה לשאלה "ומה עכשיו?" (כאילו שכבר צפה השואל הדמיוני הממשי בכל הסרטים וקרא את הספר) – אני עובדת על עוד פרויקט קולנועי קטנטן.

אפשר לפגוש אותי ואת הסרט הראשון שלי, איפה אלה־קרי ומה קרה לנוריקו־סאן? ולשמוע את כל סיפור היצירה שלי, במוזיאון אנו ב-1.1.2026 (פירוט וכרטיסים), שזה עוד חצי דקה. ממש אשמח לראות גם את קוראי הבלוג בערב המיוחד הזה.

שתי מסקנות וחשיפה לסיום
1. אם את רוצה לעשות משהו, עשי. אל תחכי לאיש. לאף אחד. הכי נורא זה להמתין "שיראו אותך" ויגאלו אותך מהביבים. אם לא תעשי זאת, זה לא יקרה.
2. יש גם הרבה אנשים טובים בעולם, לצד הרעים. יש מי שהם גם וגם. או לפעמים ככה לפעמים ככה [על החתום: זו שרואה הכול בשחור לבן].
3. עדיין עסוקה בנסיונותיי לתקן את העולם. לא קל.

מה אני מאחלת לעצמי (ולכם!)? בריאות טובה וליצור עד יומי האחרון.
אה, וגם שלום. עולמי. או לפחות מזה"תי.

ולמי שרוצים לשמוע ממני משהו או להציע לי משהו לעשות, ליצור, לשת"פ, ולא יודעים את פרטיי הפזורים בכל רחבי הרשת:
סל': 052-3512025
מייל: dvorit.shargal@gmail.com (כן, יש עוד מיילים, כולל זה של ולווט)
פייסבוק, אינסטגרם, הבלוג הנוסף (שפעם קראתי לו לחיות את חייה), X.
ועמוד Velvet Underground בפייסבוק, שהוא מעין עמוד זיכרון לבלוג, כי אני כותבת בו בכל פעם שאני לא מתאפקת, וכשאירועי השעה, כמעט ולא ביקורת תקשורת, מחרפנים אותי.