מאת רועי פלד
בראשית 2010, בהיותי מנכ"ל התנועה לחופש המידע הצלחנו יחד עם עמית סגל לחייב את הכנסת לפרסם קטעי וידאו ממצלמות האבטחה שתיעדו את ה"סחיבות" הקטנות של כבוד חה"כ יחיאל חזן וסופה לנדבר. לאחר מאבק משפטי הכנסת הודיעה שבכוונתה למסור את המידע לכל הכתבים ובכך לבטל למעשה את ההישג של סגל. התלבטתי האם כך ראוי בשם חופש המידע, או שמא עדיף שנתעקש שרק הוא יקבל את המידע בשם התמריץ המקצועי. שיגרתי את השאלה לרשימת תפוצה בינלאומית של אנשי משפט ותקשורת, והתגובה הרווחת הייתה שברור שעדיפה הפצה לכולם שכן "אז כולם ירוויחו, גם המידע יופץ ברבים, וגם הערוצים האחרים ידווחו שמדובר במאבק של סגל וערוץ 2 וכך הם יבואו על שכרם".
רק מתוך גאווה ישראלית לא העמדתי אותם על בורותם במנהגי המקום בכל הקשור לקרדיט ולשת"פ חוצה רשתות.
נזכרתי בסיפור הזה השבוע, כשחשבתי על הצפוי לנו במאבק על חופש העיתונות בישראל העומד בפני סכנות ממשיות. מביך אפילו להזכיר שוב את איל הון שבאמצעות איום בתביעת עתק מכתיב לערוץ טלוויזיה נוסח התנצלות כלפיו בהסכם סודי; איל הון אחר שנלחם בעיתון שנוהג לבקר אותו באמצעות רכישת עיתון מתחרה ופיתוי כתבים לעזוב את העיתון-האויב; לשכת רה"מ שמוכנה להושיט גלגל הצלה לערוץ טלוויזיה בכפוף לפיטורי עיתונאי ביקורתי; מנחת תוכנית תחקירים שמפוטרת כי היא (או דעתה?) לא עוברת מסך; לשכת עיתונות ממשלתית שמאיימת בסנקציות על כתבים שיסקרו מחאה נגדה; הנחיה למגישים ברדיו להימנע מהשמעת פתיחים אישיים, והרשימה תלך ותתארך.
בקרב על חופש העיתונות בישראל התקשורת הישראלית לא תפסיד. הסיבה לכך פשוטה: לקרב הבלימה הזה היא לא תתייצב. אין דבר כזה, "התקשורת הישראלית", ככל שהוא נקרא להיאבק יחד למען מטרה משותפת. עוצמת התחרות, נהרות הדם הרע, האיבה הלא מוסתרת, המירוץ לתחתית שנלווה לנדידה המתמדת מאתוס של שליחות ציבורית לאתוס של הסבת רווחים לבעלי המניות – כולם יחד מונעים כל סיכוי ממשי להיענות לצו השעה. סביר היה לצפות שיקום המו"ל או העורך שיבין למי צלצלו הפעמונים, ייזום פגישה של כל העורכים והמו"לים בקילומטר ה-101, ויחד יטכסו עצה כיצד להפעיל את לא מעט הכוח שנותר בידי המעצמה השביעית.
העיתונים הוכיחו בעבר שהם יכולים לשתף פעולה. לפני עשור, כשעמדו על הפרק הצעות חוק שימנעו בעלות צולבת בתקשורת, מסחר בשירותים בין כלי תקשורת והכפפתם לחוק הגבלים עסקיים, יצאו בעליהם למאבק משותף. הם אפילו הצליחו לשכור את שירותיה של לוביסטית אחת שתייצג את כולם, ויש להניח שהתחלקו בריטיינר. כך היה כאשר החרב הונפה מעל הארנק. כשהחרב מונחת על צוואר הדמוקרטיה הישראלית, לא ניכרת ברית דמים אמיצה.
האתוס שכלי תקשורת מתיימרים לחבוק, זכויות היתר שהם דורשים בשם חופש העיתונות וחירות הביטוי, מחייבים שהם יתבעו גם מעצמם התנהגות שונה מזו של שני בעלי חנויות נעליים יריבות באלנבי או שני בעלי בנקים בשדרות רוטשילד. כשבית המשפט העליון בקנדה התבקש בשנה שעברה לקבוע האם יש במדינה זכות חוקתית לחופש מידע, הן איגוד העיתונים הקנדיים והן איגוד העיתונאים המקומי הגישו חוות דעת בתיק שלא היו צד לו כדי ללחוץ על בית המשפט להכיר בזכות, וזכו להצלחה חלקית. בארה"ב קואליציה של כלי תקשורת מניו-יורק טיימס ווושינגטון פוסט דרומה מובילה מאבקים בקונגרס ובבתי המשפט להגנה על הזכות החוקתית לחופש ביטוי. במספר מקרים באנגליה התערבו כלי תקשורת מתחרים בהליכים משפטיים, לעתים באמצעות ייצוג משותף, כדי לשנות תקדימים בעייתיים בנושא לשון הרע.
אצלנו הפגינה מועצת העיתונות אין-אונות מעוררת רחמים בטיפול בפרשיות האחרונות. כשכבר יצאה תחת ידיה הודעה נטולת אמירה בנושא ההתנצלות של ערוץ 10, גם זו הייתה בהתנגדות של העיתון הנפוץ במדינה.
החובה הציבורית של כלי תקשורת היא לא בסטיקרים להחזרת שבויים, מלחמה בתאונות הדרכים או קמפיינים נגד שחיתות. הוא מחויב קודם כל להיאבק על חופש הביטוי בחברה. בישראל של היום זה מחייב נקיטת עמדה נגד הקואליציה השולטת. פה ושם פזורים עיתונאים ואולי מו"ל וחצי שמבינים את העניין. רק אם הם יאזרו אומץ לומר אמירה ברורה, משותפת ועקבית, ויסחפו את עמיתיהם ומערכותיהם, אולי אולי אולי ניתן יהיה להפוך את המדרון למישור.
רועי פלד
ולווט אנדרגראונד 
הפוסט מצייר את כותבו כבעל הבנה של נער מתבגר. צא ולמד.
התקשורת הישראלית מורכבת משתי קבוצות עיקריות:
1. הבעלים והמפרסמים הגדולים ששיכים כולם למאיון העליון וממוקמים פוליטית בקדימה
2. העיתונאים והעורכים ששיכים למעמד הבינוני וממוקמים פוליטית בסביבת מרץ
הקואליציה השלטת היום מורכבת מערב רב של מיעוטים, חרדים אשכנזים, ש"סניקים,רוסים, מתנחלים ותושבי עיירות פיתוח. בימים רגילים שתי הקבוצות שמרכיבות את התקשורת מגויסות נגד הקבוצות שמרכיבות את הקואליציה.
המחאה החברתית טרפה את הקלפים. היא החלה כמהלך אופנתי שגלש לכאן מספרד ויון. קבוצת העיתונאים והעורכים התגייסה כולה וליבתה אותו. אלא שבמקום לפגוע בקבוצת הקואליציה הנפגעים העיקריים היו מקבוצת המפרסמים. אלו הגיבו בהקטנה חריפה של תקציבי הפרסום וזוהי הפגיעה העיקרית בעיתונות. (במקביל פגעה המחאה גם בקדימה)
למעשה, יש כאן גולם שקם על יוצרו. הקואליציה אינה מאיימת על חופש העיתונות והיא בעלת יכולת מועטה לנווט את סדר היום שלה
אהבתיאהבתי
תודה. כמה אני מתגעגע להיות בעל הבנה של נער מתבגר…
אהבתיאהבתי
מי שבגיל 20 אינו סוציאליסט הוא חסר לב. מי שבגיל 40 עדיין סוציאליסט הוא חסר מח
אהבתיאהבתי
מאמר מדויק. התקשורת הישראלית מפוררת ומפולגת היום, אולי מתמיד, ומתמסרת לקואליציה הימנית המסוכנת לעצם קיומה.
אהבתיאהבתי
שכחת את הבעייתיות של מו"ל שמשפחתו שיתפה פעולה עם הנאצים ומו"ל שמואשם ברצח ברוסיה, כלומר, גופי פשע שמלבינים את שמם באמצעות אחזקה של כלי תקשורת בישראל. גם המו"מ של חזי בצלאל, סוחר נשק, עם ערוץ 10, נכנס לקטיגוריה הזאת
אהבתיאהבתי
מה שמעניין אותי בפוסט האם אלה מקטינים את הסיכוי שהעיתונות תיאבק במשותף באיומים על חופש העיתונות. הסיקורים ההדדיים של רכישות העיתונים בהחלט לא נותנות סיבות לאופטימיות.
אהבתיאהבתי
יש תקשורת ישראלית, ידידי, וחוץ מערימת *** על המכונית שלך ביום הכי חם באוגוסט – היא הדבר הכי מגעיל במזרח התיכון.
תקשורת צבועה, מגוייסת בעיוורון, עילגת, אטומה, נוקשה, מקדשת רוע וטימטום וחומרנות, פועלת למען צירי רשע עולמיים ומקומיים ובעיקר – סתומה שזה כואב.
הדוגמאות הכי בולטות:
תמיכה מחליאה במחאה השקרנית אבל הפניית גב מוחלטת כשזה מתחיל לפגוע בכיס בעלי המניות.
לינץ' על כל טייקון שחייב שקל למדינה ומנסה להתחמק – אבל תחנונים מביכים לוותר ללאודר ומימן על 60 מיליון שקל עלובים (בשבילם) כדי שיוכלו להמשיך ולשנוא את ביבי על המסך שלנו בשקט.ֿ
הקנוניזציה ליונית לוי, הקריינית הגרועה במזרח התיכון, רק כי היא ממש שונאת את ביבי.
ועוד ועוד.
כמה טוב שזמנכם עבר, תקשורת ישראלית, כמה טוב לראות את כולכם הולכים ומחפשים עבודה בין ילדי אינטרנט חביבים ומוכשרים לא פחות מכם שמוכנים להרוויח גם 50 שקל ליום בשביל אותה עבודה מסריחה שאתם עושים.
אהבתיאהבתי
שכחת את הטוקבקים שיוצאים ממשרד ראש הממשלה וגרורותיו.
גם להם יש השפעה קלה על התקשורת.
אהבתיאהבתי
תזכורת לימים שחורים.
אהבתיאהבתי
העיתון הנפוץ במדינה לא שייך לנשוא ההתנצלות?
אהבתיאהבתי
כן, הנוסח האוטמטי של תוקפי "התקשורת" הופך גופי תקשורת ועיתונאים, לעתים ראוים, לחסרי רלוונטיות. מעמד של מחוץ לתקשורת כתיקון פוליטי לתקשורת שמאלנית. הויכוח דומה במקומות רבים בעולם, ערכים של חופש ביטוי וזכויות אדם הופכים לשמאליים כאשר מתנגשים בשיוך הסמלי/לאומי. אין זה תפקידה של התקשורת להתארגן להגן על עצמה, זה תפקידם של הגופים השומרים על המשטר הדמוקרטי.
ההתארנות הלוביסטית של כלי התקשורת נכשלו בנושאים כלכליים כמו מגבלות השליטה על ערוצים מסחריים.
אהבתיאהבתי
א. מה זה הדבר הזה "הכנסת פוליטיקה לעניין אינה לעניין"? מה בדיוק לא פוליטי? אנא בבקשה דוגמה אחת של נושא לא פוליטי.
ב. גוזמאות לא יעזרו. נכון, בתופעות חולניות כמו אודי אלוני יש לטפל, אבל שמאל קיצוני זה לא מכוסה כל הזמן ע"י העיתונות ובצדק. אין זה נכון לומר שכל כלי התקשורת כל הזמן מנגחים כל מה שלא שמאלני ותומכים כל הזמן בכל מה שהוא פוסט ציוני. מה גם שניתן לומר שהתנחלות על אדמה ערבית פרטית ומעשים תחת הלוגו "תג מחיר" הנם מעשה פוסט ציוני ואין אמצעי תקשורת "ראשי" (מה זה ראשי?) שתומך בזה.
ג. זה נכון שחלק מהמאמרים בעיתונים מכילים חצאי אמיתות ובחלקם גם כשלא עושים זאת הדיווח מוטה, חלקי, ויוצר תמונת עולם כוזבת. אבל ! מי מתי והיכן כתב, למשל, שאנחנו כולנו חיים במדינה דו-לאומית ושיש איזורים בישראל שבהם אלפי גברים ונשים חיים שנים בעולם ערבי מוסלמי כמעט בלי לשמוע דוברי עברית. האם השתקת נושא זה היא מעשה שמאלני? ימני?
אהבתיאהבתי
הציונים המקוריים לא הנתחלו באדמות ערביות פרטיות ואולי אף עשו פעולות חמורות יותר מריסוס כתובות על קירות? ואני לא כותב את זה ממקום שתומך בפעולות הללו.
בבקשה אל תענה לי, כי זה לא המקום לדיון הזה.
אהבתיאהבתי
הציונים המקוריים: "סרסנוך יא מוחמד…"
אהבתיאהבתי
זו בקשה משונה בנימוק משונה, אבל בשם הנימוס תגובה זו, לסדר היום ולא לעניין, המותרת בכל
ויכוח מסודר בקורס לויכוחים, תענה.
אהבתיאהבתי
רועי,
אין שום סכנה. באמת שאפשר להירגע.
"התקשורת הישראלית" כמו שציינת הוא תחום מסחרי בדיוק כמו הפנצ'ריות או המכבסות או כל ספק שירותים אחר. אוסף של עסקים שמיועד להכניס כסף לבעליו- ותו לא. "האתוס של שליחות ציבורית" נעלם בערך בסופו של האלף הקודם. עד כאן אנחנו מסכימים.
מה שחסר לי בפוסט הזה הוא ציון העובדה שלמרות ש'אתוס השליחות' הלך פייפן לתקשורת עדיין יש הכוח לקבור הצעות חוק, למנות כוכבי שלטון לדון לחסד או לזכות כל אדם ולהשפיע על תוצאות הבחירות.
כלי התקשורת מנגחים כל מה שלא שמאלני, תומכים בכל מה שהוא פוסט ציוני מעלימים את מה שלא מתאים ומספרים מציאות פנטסטית. כשעיתונאים מפליצים שקרים וקוראים להם תחקירים, וכשעיתונים מדווחים את האג'נדה הפוליטית שלהם שמנוגדת למציאות אובייקטיבית זה די ברור בסופו של יום מישהו יקבל את הג'ננה.
זה בדיוק מה שקרה עם עשרות מיליוני ה $ שהוזרמו כתרומות מממשלות זרות לארגוני 'הנאורות'.
אם התקשורת היתה עושה את תפקידה (ומדווחת על ההפגזות היומיות בדרום הארץ לדוגמא)
ואם ארגוני זכויות האדם היו מתעסקים גם בזכויות העם היהודי….-אף אחד לא היה מזיז את הגבינה לשום מקום.
התקשורת קיבלה מנדט בירושה ובעטה בדלי -שוב ושוב ושוב. זאת האמת.
אהבתיאהבתי
דבר ראשון, לפעמים התקשורת יודעת לפעול כאיש אחד.
לדוגמא, עוצמת האיבה כלפי ישראל היום
בוקעת מכל כלי תקשורת שרק תרצה,
ומלווה במסע אדיר (ומשותף) של דה-לגיטימציה כלפי העיתון ואנשיו.
מלבד זאת, די נמאס לשמוע יללות על חופש העיתונות בישראל;
אין כמעט מדינה בעולם בה התקשורת מגויסת נגד השלטון הנוכחי
באופן כה בוטה ואחיד.
"בישראל של היום זה מחייב נקיטת עמדה נגד הקואליציה השולטת?"
כמה כבר כלי תקשורת לא נוקטים היום עמדה נגד הקואליציה השלטת?
אם אתה מדבר על בעלי ההון, ניחא. יש בזה משהו.
אבל הכנסת הפוליטיקה לעניין-
זה לא לעניין.
אהבתיאהבתי