קומראדס, סליחה על היעדרותי, חשתי ברע בלילה/ בוהריים. עכשיו יותר טוב.
בינתיים, עד שאתביית על גולדסטון פה וגולדסטון שם, טקסט מצער במיוחד של עיתונאית שעוזבת את המקצוע ממש לא באשמתה.
מאת: השפחה
שלום זו אני, השפחה שלכם. לא, אין צורך ברחמים. תודה. אני כבר יודעת מה תגידו: אל תקטרי, את בחרת, את לא מספיק טובה לעשות משהו אחר, כל העיתונאים בכיינים ועצלנים (הנה הסגרתי את עצמי, אני לא עובדת סוציאלית, אין לי אפילו ועד). מכירה כבר את כל הטענות האלו. שמעתי, תודה.
אתם טועים, לפחות לגבי ולגבי מאות ואלפי עיתונאים כמוני. אנחנו בחרנו במקצוע מתוך אידיאולוגיה. כן. המילה ההיא, השחוקה, המבוישת. אין הנחתום מעיד על עיסתו אבל לגבי הקולגות שלי, היו סמוכים ובטוחים שהם כולם אנשים מוכשרים שיכלו ויכולים לעשות דברים אחרים בשכר אחר. חלק גם ייאלצו לבחור באפיקים האלו מתישהו. אחרי הכל, כמה זמן אפשר להמשיך לספק חדשות וכתבות מגזין ומה לא בשכר רעב?
מה זה שכר רעב אתם שואלים? יפה. חשבו עלי למשל. אני רק דוגמה אחת מני רבות.
תואר ראשון, כמעט שני, כותבת בשתי שפות ברמת שפת אם, עורכת, מצלמת, מתחקרת. מקבלת הרבה פחות, כל כך הרבה פחות משכר מינימום. מזה תורידו בבקשה את הדלק והטלפון שההחזרים עליהם מעולם לא מחושבים באופן ריאלי ותקבלו אותי – שפחת הדפוס הלא כך כך קטנה שלכם. אחרי שש שנים במקצוע.
תגידו שאני לא טובה? יכול להיות. אבל כמה מההישגים המקצועיים שלי דווקא זכו לשבחים בארץ ובעולם.
למדתי ועברתי עשרות קורסים והשתלמויות על חשבוני במהלך השנים, מעולם לא אומר לא למקור שמתקשר עם סיפור, גם באמצע הלילה. עובדת גם בשבתות. מוכנה לנסוע לכל מקום בארץ. 60 שעות בשבוע. ובכל זאת. הרבה הרבה פחות משכר מינימום. כל כך הרבה פחות שאני מתביישת לכתוב כמה. והשבוע היו עוד קיצוצים. רק אעז לדבר ואראה איך מישהו אחר, רעב יותר, צעיר יותר ומוכן לכתוב בחינם תופס את מקומי.
לא, אני לא עובדת במקומון (למרות שאין לי שום דבר נגד מקומונים) אלא בגוף תקשורת מוביל במדינה אם לא ה. נו, הייתי חייבת.
בחרתי במקצוע מתוך אידיאולוגיה, כבר כתבתי. האמנתי אז ועכשיו בזכות הציבור לדעת גם דברים שלא תמיד הם המיינסטרים, דברים שהם מעבר לרכילות ולאח הגדול ולספורט (שלושת הנושאים החמים ביותר בישראל).
בחרתי בו בגלל אנשים כמו ניקולאס כריסטוף מהניו יורק טיימס ורומיאו דלאייר, מפקד כוחות האו"ם ברואנדה ב-1994 ותמר גולן ז”ל. אני עדיין מאמינה. אני עדיין חושבת שאני מספקת לכם, לקוחות המילים שלי, תחקיר הגון ורציני ומעניין גם אם מדובר בנושאים שרובנו לא רוצים אולי לקרוא כל בוקר עם הקפה. דווקא בגלל זה.
ואני אוהבת אותו, את המקצוע כפוי הטובה הזה, אוהבת ומתביישת. מתביישת בכל פעם שאני צריכה לוותר על כתבה בגלל תקציב ולפעמים בגלל מאות בודדות של שקלים שאני כבר לא יכולה לממן מכיסי.
ואני לא לבד, על קפה ובירה זולים (בטח שזולים) אני שומעת את אותם דברים מאנשים צעירים ומוכשרים יותר ממני. ייאוש.
מה יישאר כאן בסוף? עיתונות מהסוג שאתם אוהבים להשמיץ, כמה כתבים שבעים, הטאלנטים של כל עיתון והמון כתבים צעירים שיכתבו שנה-שנתיים-שלוש ויברחו למחוזות אחרים. מילים כמו תחקיר, עומק, אימות עובדות ייקברו בתהום הנשייה יחד עם המילה הזו, נו, אידיאולוגיה, חכו, חכו.
השפחה
ולווט אנדרגראונד 
פינגבאק: לטובת הציבור | מילים מילים
פינגבאק: ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » תגובה לשפחת הדפוס/ פוסט אורח
פינגבאק: ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » בייבי טוק
כשהעיתון שבו אני עובד התגייס למאבק העובדים הסוציאליים התחשק לי לצעוק במסדרונות המערכת: "למה ללכת רחוק? השכר שלנו נמוך משמעותית משכר העוסי"ם. ולנו אין ארגון עובדים שידאג לנו".
אהבתיאהבתי
כיון שדו"ח ולווט-גולדסטון מתמהמה מעט. סקירה קצרה שעשיתי.
האני זובידה טוען שבמערכות העיתונים העבריים לא כל כך יודעים או טורחים לקרוא אנגלית. לו היו עושים המאמץ היו מגלים שגולדסטון לא באמת חוזר בו. מעניין אם הוא חושב אותו הדבר לגבי יהודי ארצות הברית או חברי קונגרס אמריקאיים שטוענים בדיוק מה שטוען בן דרור ימיני.
עוד אחד שמנסה להסביר לנו שלא הבנו את גולדסטון או לא קראנו בין השורות או לא קראנו מהסוף להתחלה או שצריך לחבר את האותיות הראשונות בכל שורה ואז מקבלים מסר שונה לגמרי הוא עידן לנדו.
גדעון לוי יאמר לזכותו מגלה יושר מרשים שנעדר לגמרי משני הטיפוסים לעיל. הוא מודה שגולדסטון חוזר בו בפה מלא מהאשמת ישראל בפשעי מלחמה. האמת, אני מוריד בפניו את הכובע. האיש ראליסט. ככה זה בחיים. יו ווין סאם, יו לוז סאם. קורה.
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1223517.html
אהבתיאהבתי
תרגישי טוב!
אהבתיאהבתי
ווי, אתה הראשון! תודה.
אהבתיאהבתי
OOPS
כמובן, תרגישי טוב.
אהבתיאהבתי
יפה לדבורית שמצליחה לעשות גלים בביצה הזאת.
אני לא מהתחום, תודה לאל, אבל מאוד אוהב את הדינמיות שבו. אני לא נהג מונית ולא ספר אבל קורא עתונים מהיום שידעתי לקרוא (עדיין שונא את הלכלוך על האצבעות) אבל הרשת ממש לא מספקת לי את אותה ההנאה. קצת מזכיר שמיעת מוזיקה מפטיפון לעומת קומפקט (או איך שזה נקרא) או צפייה בטלויזיה במסך רגיל (מה שנקרא CRT) לעומת הפלזמות למיניהן – כאילו אבסוליט או בדרך לשם. לעומת זאת ברשת יש הנאות אחרות, שונות, בעיקר נושא הדו/רב שיח/פידבקים הפורח בבלוגים ובמקומות נוספים.
בדברי קוקו יש מכל דבר. צודק ולא צודק, נכון ולא נכון, רואה ולא רואה, מסכים איתו ולא מסכים.
יש לא מעט אנשים שבזמנים אחרים היו נקראים 'עתונאים' והיום הם בלוגרים/כותבים באתרים שרבים מהם מצליחים להתפרנס בצורה כזאת או אחרת בזכות הכתיבה והיצירה/יצירתיות שלהם. תחומי האופנה והבישול עולים בראש מיידית.
אהבתיאהבתי
מי שלא יודע לעשות את הקשר בין המתואר כאן ובין הכאוס הקפיטליסטי החזירי המנומר שביבי הוא נביאו אז שימשיך להידרדר במדרון. העבדות מחכה לכם בבלוק הבא ברחוב השני ימינה.
איזה מזל שאני כבר לא מוטרד מהשאלה מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול?
אהבתיאהבתי
לכותבת היקרה ,
כל כך מקומם לקרא מה שאת כותבת .
כל כך מקומם שאנשים מוכשרים שלמדו הרבה שנים ומשקיעים הרבה מאמץ לעשות את עבודתם – לא מצליחים להתפרנס ממנה .
יש מקצועות שפשוט לא מקבלים את ההערכה שמגיעה להם , והערכה זה גם כסף .
אולי באמת צריך לכתוב על זה עוד ועוד , ולעשות רעש ולהציק לשרת התרבות … עד שמישהו יתעורר ויבין שצריך לשלם לעיתונאים שכר הוגן .
לא כל אחד מוכשר לכתוב , וחבל שאלו המוכשרים באמת – יפסיקו לעשות זאת כי הם לא מצליחים להתפרנס מכתיבתם .
אהבתיאהבתי
אני לא מאמין שכתבתי את כל זה. השתגעתי לגמרי. יותר אני לא בא לפה, זהו דבורית, חיבבתי אותך כמה שנים, היית יקרה לליבי, חשבתי אולי נתחתן, אבל זהו, זה נגמר בינינו. אולי תורידי את זה?
אהבתיאהבתי
למה להוריד? קראתי בנשימה עצורה. עד הרגע שהצעת לה להתחתן, ושנייה אחר כך פנטזת להתחתן איתי. פייי, גברים.
הידד לקוקו. אוהבים (אוהבת) אותך.
אהבתיאהבתי
עד סדר פסח זה יעבור.
תרגישי טוב.
אהבתיאהבתי
עד פסח זה יעבור (לו)
תרגישי טוב (לך)
לילה טוב (כולם ביחד)
אהבתיאהבתי
לקוקו
קראתי את הכל, השקעתי כמה דקות מזמני המאד לא יקר על הניתוח שלך. מודה שצחקתי כי הבעיות שלי מחוירות לעומת שלך כפי שהן משתקפות מהקריאה. למען הסר ספק- את ההשכלה ציינתי אך ורק מכיוון שהיא משמשת ברוב המקומות כמדרג שכר. ואה, כן. טעית בגדול. אני כל כך לא עיתונאית הפרינט קפוצת ה…. שאתה מדמיין. רחוק רחוק מזה.
רק אל תפריע לעצמך להיות צודק, בגדול ובצהוב. ולהתחתן איתך? כמו שטרחת ללעז 4GETIT – יש סיבה כנראה שעזבתי אותך אז לפני שנות דור.
אהבתיאהבתי
מצער ומביש. אבל אין שום חידוש בכך. עולם העיתונות הישראלי יודע זילות כבר שנים ארוכות – החל בכתבים עילגים, המשך בכתבים המשרתים את אדוניהם (אם האדונים הם פוליטיקאים סוג א' או ז' ואם האדונים הם אמא של בר רפאלי), המשך נוסף בויתור על ההגהה הלשונית, דרך "פרוייקטים מיוחדים" וכתבות עומק שהם לא יותר ממסכת קידום מכירות מאסיבית ולעיתים חנפנית למולכי הרייטינג באשר הם. במצב כזה אין פלא ששפחות מהסוג שלעיל מבכות על מות האידיאולוגיה ותנאי ההעסקה הירודים.
אהבתיאהבתי
הכל נכון וידוע, לא חדש ולא עצוב.
כמה הערות, בכל זאת.
ה"חצי תואר שני" או איך שאת קוראת לזה הוא דבר שמחזיקים בו יותר מדי אנשים בעולם בימים אלה, כי כמו העיתונות, גם האקדמיה לא מה שהיתה פעם.
אני דווקא מאמין שאת משכילה ובעלת ידע איזוטרי מרתק, ויודעת גם לצלול לתוך תחקיר עומק וכותבת איכותית, ומתעלם כמובן מהניימדרופינג – מיותר.
כך ש
תואר שני לא אומר לי כלום. יש כמו זבל בעלי תואר שני שהם טמבלים בטירוף ובקושי יודעים להתבטא. אולי את משכילה, אולי את לא, אני לא יודע, אבל לעבור מבחן באוניברסיטה היום לא דורש יכולות קוגניטיביות מיוחדות, והרשי לי לנחש שאת באה ממדעי הרוח, ושם בכלל אין צורך לנער את האבק במוח.
בעניין הכסף
זה באמת בושה, אבל אין מה לעשות, חוץ מנהגי מוניות וספרים אף בן אדם שפוי לא מלכלך את ידיו בעיתונות מודפסת. זה סוסון מת.
אי אפשר ללכת אחורה, ברגע שיש אינטרנט, אין מקום לעיתונות המודפסת, הישנה, הכבדה, שהיו בה גם הרבה רעות חולות שלא יכולות להתקיים עוד בעידן הטוקבקים.
אבל הדבר שהכי צורם בטור שלך הוא המחשבה המטומטמת שאת וחבריך איזה חבורה של גאונים עם מוחות מבריקים ורעיונות אלוהיים, אתם כל כך קולים ומעודכנים ויצירתיים ונועזים ויודעים כל מיני פריטי מידע קטנים שאף אחד לא מבחין בהם, ויש לכם רגישות וחריצות ואומץ ויכולות מיוחדות, אתם מעין יחידת עילית אנושית, שמשלבת כישרונות, שלל תארים, מוח מהמם, ויכולת לדחוס את כל זה ל-400, 1800 או 5100 מילה, הכל לפי דרישת העורך, שהוא תמיד "בן זונה מניאק מנוול" אבל באותה נשימה "גאון, מה לעשות"
ואת בטוחה שהחבר'ה שלך היו יכולים לעשות כל כך הרבה בחוץ, לעבוד בכל כך הרבה תחומים ולהרוויח הרבה יותר.
אז מותק, 4get it.
אף אחד לא מחכה לא לך ולא לחבר'ה שלך בחוץ.
כי בזמן שאת עשית תואר באיזה שטות וחשבת שאת כל כך רגישה וחכמה איך שאת יודעת לדבר עם כל אדם, לראיין זונה בבוקר ושר בערב, ממש כמו בקלישאת המעגל של דן שילון, ואיך את יודעת להביא את הזווית ולגרום לשתקנים לפתוח על כולם וכל ה(ני)ג'אז הזה, בזמן שהיית עסוקה בכל האהבה העצמית הזו, שהגיעה לדרגה בה את מזמנת לחדר את המילה "אידיאולוגיה" בכבודה ובעצמה שתעמוד פה איתך מול 'כל מי שמוכן להקשיב', בזמן הזה קמו לנו כאן מלא פקאצות שלא יודעות לאיית את השם שלהם, נכון, הן משתלטות על מרחב מסויים ועושות רעש, כותבות בלוג על אופנה או או משהו אחר ונותנות תחושה כאילו זה הכיוון אליו העולם הולך, ובואו מהר כל האינטליגנטים להציל את המצב, אבל האינטרנט הציף גם תופעות אחרות, של אנשים שפעם לא היו מגיעים בכלל לפרינט, ומשכך, לא היו מגיעים לפרונט. האנשים הללו, עם או בלי תואר, שכר או אפילו זהות גלויה, כותבים בלוגים באיכות שלא נודעה במחוזותינו ever, שכל פוסט זה תענוג, שתחקיר העומק שלך או שלי מתבייש ליד כמו ההשקעה והידע ולא יודע מה שיש בהם, והם, חמודה, הם ב-א-מ-ת כותבים מתוך אידיאולוגיה, אהבה לידע ולהנחלתו, שאיפה להביא לשינוי ולהביא קולות שאינם נשמעים במרחב הקיים.
האנשים הללו רבים. אנחנו עוקבים אחריהם. כל אחד מאיתנו יש לו את הבלוג ההוא שהוא קורא, כמה כאלה, ושאף אחד בכלל לא יודע.
זה ההווה והעתיד. את תקועה בעבר. אסתי היקרה שהגיבה מעלי מלמדת סטודנטים לתקשורת בספיר, אז היא חושבת שכל בני ה-20 היום הם אנשים סתומים, שכותבים בשגיאות כתיב, קראו את הספר הראשון שלהם בקורס שלה ומתעניינים באנגרי בירדס במקום במה שיש לה להגיד, אז כן, היא מסתכלת עליהם וחיה בסרט שהיא איזה אינטלקטואלית ענקית רוח בגלל שהיא קראה כמה ספרים וכתבה עליהם בגלובס, או עברה בכמה תחנות תרבות בחייה, בזמן שהיא לא. גם את לא. כן, לעומת מצב הנוער כפי שאנו פוגשים בו בתור לקפה, בהחלט, את ואסתי מחזיקות חתיכת מוח ששווה עבודת מחקר, וגם דבורית, אני וכל שאר אנשי התרבות, עיתונות, יצירה, מה שזה לא יהיה.
למעשה, מעט מאוד עיתונאים בישראל הם באמת כה רב מימדיים כפי שהם תופסים מעצמם. הם לא קראו כל כך הרבה ספרים למרות שפתחו ועלעלו והניחו במדף כמויות ענקיות מהם שרובן הגיעו בחינם ועמדו על שולחנות המערכת כאבן שאין לה הופכין או כאבן ממש, מעצור לדלת. הם לא ראו כל כך הרבה סרטים, לא צרכו כמויות ויזואליות נאותות של אמנות, אבל יודעים נהדר לדבר על כל אלה, לנתח, בהחלט, היינו יכולים להיות כל כך גדולים בתחום אחר, בכל עבודה שהיא, עם היכולות שלנו.
שטויות. אף אחד לא צריך תחקיר העומק שלך. המידע נמצא ברשת, מי שמעוניין יכול לגשת.
אף אחד לא רוצה לקרוא את מה שאת כותבת. לכן לא משלמים לך. נהגי מוניות וספרים קוראים את הכותרות הראשיות, מביעים את עמדתם באוזנו של הנוסע חסר האונים או זו שעושה פסים, ועוברים לקרוא את המודעה של מחסני חשמל, באמת הבן ביקש מחשב כזה אסוס קטן.
אני מעריך את אסתי. יש משהו נעים בכתיבה שלה. היא באמת מאמינה, כמוך, שיש איזו שליחות בהבאת הידע, טחינתו ותיבולו לפני ההגשה לקורא. זה היה אולי נכון במידה מעטה פעם, לפני עידן הרשת, אבל כיום באמת שאין צורך, תודה.
אינטלקטואלים אמיתיים כבר לא צריכים את התיווך, ואלה העמבות (או עמות) כמו עדן אברג'יל ממילא לא מתעניינים.
מי שצמא לידע, לדיון, לדיאלוג, להפרייה, להשמיע קול, להקשיב, להגיע אל האמת, או אל האמת שלו, כל אלה יחד וכל אחד מהם לחוד, חי היום בגן עדן. הסלקטורית בכניסה, את, עיתונאית הפרינט, כבר לא עומדת שם עם מבט המורה הנוזפת חמש דקות לפני תחילת הטקס.
אחת הדוגמאות המובהקות לכך התרחשה רק לאחרונה, עם מאבקם הבלתי צודק של העובדים הסוציאליים. גם הם, כמוך, ניפנפו בקלישאות כמו "יש לי תואר שני ואני מרוויחה שכר מינימום", אבל למרו שכל כלי התקשורת הביעו קול אחיד, תקיף וצדקני בעד דרישותיהם המופרזות של העובדים הסוציאליים, הטוקבקים והתמונות מהשטח הראו תמונה אחרת לגמרי.
בכל ההפגנות לא נראה ולו אזרח אחד, לא חשוב מאיזה עדה או רמת הכנסה, שהצטרף אליהם. העדויות שנאספו בתחתית הידיעות גילו שיש הסכמה רבתי לכך שהעובדים הסוציאלים אינם אלה עלוקות על החברה הישראלית, יש רבים (ליתר דיוק: רבות) מדי מהם, הם לא באמת עוזרים לאף אחד, לבד מלעצמם, ולא, זה לא מובן מאליו שעובד סוציאלי יקבל 7000 שקל לחודש בשביל לבקר אצל משפחת מיסכנינו ויגיד לאם החד הורית "אני אמלא את הטופס, אבל אני לא מבטיחה שום דבר", או מה שהם אומרים למי שהם אומרים.
אני אישית טיקבתי מעין תגובת נגד די עדינה למאבק המצטדק הזה, ומייד הותקפתי בטוקבק (בתשלום? אלוהים לאן הגענו) שאמר: אתה סתם כועס שלא קיבלת ועדת חריגים.
או התוודעתי לראשונה בחיי למושג ועדת חריגים.
כנראה העובדים הסוציאלים באמת חושבים שיש בישראל מיליון ילדים רעבים, ושהם, העו"ס, איזה מלאכים שמצילים אותם , בזמן שההפך הוא הנכון. הסוציאליים זקוקים נואשות למשפחת מיסכנינו, שבלעדיה הם היו היום מובטלים, כי כולם יודעים שכדי להתקבל ללימודי עבודה סוציאלית כל מה שצריך זה תעודת זהות.
אז הנה דוגמא לתקשורת בעידן הישן, וכמה היא לא רלוונטית לימינו.
אני לא מצוי בשיקולים הכלכליים של דנקנר וההוא מגלובס, פישמן כן. אנחנו יודעים שישראל היום נולד כדי לקדם את נתניהו ואנחנו יודעים שלשלדון אדלסון שווה לתקצב מדור תרבות כדי שבמדורים הפוליטיים יגישו לקורא את מה שבעל הבית רוצה להגיש.
אני גם לא יודע כמה עולה מודעת עמוד ביום כזה או אחר בעיתונים הגדולים. אני לא נמצא בתוך שורת הרווח הפסד שלהם ולא מצוי בפרטים הללו, אבל אני יודע מה שאת וכולם יודעים, שאנחנו מתנהלים כיום ברשת, זה המקום בו עובר הידע, המידע, התוכן, וזה ק עניין של זמן עד שהפרינט ייעלם כמעט לגמרי, ויישאר רק כמעין מדיום מסורתי, שימשיך להופיע בצורות כלשהן בשביל הגימיק.
אם את באמת חכמה כמו שאת תופסת מעצמך, אז אני מציע לך שתברחי בריצה מעולם העיתונות המודפסת, הרע כל כך בימינו, מכל בחינה שהיא, ואל תעצרי בדרך בעיתונות הממסדית שעברה לרשת, אבל ברובה עדיין מתנהלת בקודים הישנים והלקויים שהרשת מקיאה מתוכה בבוז.
את באמת מאמינה בעצמך? את באמת מרגישה שיש לך משהו חשוב לתרום לאנושות ואינך מוערכת במקום בו את נמצאת? אז קדימה, מה את מראיינת לי את שרון מולדאבי שכותב בעצמו בגלובס? צאי לעולם, תזמי, תייצרי את התוכן האיכותי, החלומי, שאת מתהדרת ביכולת להגיש, ונראה מה את שווה.
ועכשיו אסתי תבוא ותגיד שהסטודנטים בספיר "מקסימים" ו"דווקא מאוד סקרנים". אז מה אם כל משפט שני שהיא אומרת בכיתה היא צריכה לעצור כדי להסביר מילה הכי טריוויאלית באוצר המילים של אדם בעל רמת השכלה ממוצעת.
ואז מה אם כשאסתי עצמה היתה בגילה אני יכול רק לנחש שהיא ידעה כבר את כל מה שהם לא יודעים היום. יש משהו מקומם בנומך אליו הגיע האקדמיה. רמות הידע, או חוסר הידע, כל כך הזויות, שאני לא אתפלא אם בקרוב ידברו עם הסטודנטים ב"הו-הא" במקום במילים.
התזה לתואר מוסמך שהגישה עינת ויצמן זמינה לקריאה באתר החוג ללימודי תרבות כמדוני של אוניברסיטת ת"א עבור כל מי שחפץ בכך.
את יכולה לקרוא. ראיונות עם שחקניות. תיאור "אחורי הקלעים".
מעשנים סיגריה, מדברים עם הילד, שותים משהו, מחכים להיכנס.
מחקר אקדמי במיטבו. ודאי, צריך לתקצב את לימודי הרוח. זה חשוב המחקר, חשוב שנדע איך זה לעמוד מאחורי הקלעים.
העבודה שלך חשובה.
את עיתונאית.
את תדווחי לי שחיילים צרחו באוזן לפעיל מסולידיות שייח ג'ראח ותקראי לי, כמו בשכונה, "בואו לראות" (כך בכותרת הראשית, אתמול, ווינט)
את תראייני את השחקנית שבעלה בגד בה. כולם יודעים עם מי. תהיי רגישה. בסוף גם תגרמי לה לדבר על זה.
את תכתבי תחקיר על אתר הכליאה של העובדים הזרים, תגלי לי משהו שאני לא יודע מעשרות הדיונים הערים ברשת.
אני הרי נהג מונית, אני צריך את התחקיר שלך.
מה שיפה בעידן הרשת זה שאין יותר מקום לשקרים, לזיוף, בכל הנוגע לידע.
פעם היה כתוב בעיתון וזה היה קדוש, ולעיתונאים היתה אחריות.
היום כותבים בוויינט "סרטון שהגיע לידינו", כשכל הקוראים יודעים מאיפה הגיע הסרטון (מאלה שצילמו וערכו אותו), ואיך הוא הגיע (במייל).
העיתונות שאת עורגת לה קיימת עדיין אצל כמה ענקים בעולם, טיים, האקונומיסט, לפעמים עולה משהו ראוי בגארדיאן, קראתי משהו בוול סטריט ג'ורנל שגם הרגשתי שהיתה איזו נשימה לכתב, בארץ ודאי שכבר אי אפשר להצביע על מקום שמאפשר סוג כזה של עיתונות (וזה לא שאין עיתונאים שרוצים ויכולים, פשוט אין להם מקום).
אז מה?
גם דורין פרנקפורט מייצרת בארץ בגדים ושורדת, למרות סין, למרות הודו.
גם את יכולה להמציא את עצמך מחדש, אבל אל תבני על כל הדלתות שייפתחו לפניך ברגע שתודיעי שאת עוזבת את הפרינט.
בטלוויזיה תרוויחי אותו דבר ותעבדי לא פחות.
תהיי עצמאית.
תזמי. תלכי לרשת, כמו דבורית (אני לא מתכוון באותו תחום)
כל דבר שתעשי מחוץ לקבר הזה שנקרא עיתונות מודפסת יהיה יותר מוצלח.
איחלתי לחייל בהצלחה, כמו שכותבים בסוף המכתבים בצבא.
רגע, הכותבת היא במקרה החברה הראשונה שלי? אם כן אני חוזר בי מהכל. מותק, את גדולה.
היום אני מתחתן איתך.
אהבתיאהבתי
איזו הלוויה נהדרת!
הגוויה מצחינה, אבל ההספדים – בונבון!
אהבתיאהבתי
קוקו ידידי
(סלח לי על החברות הפתאומית אבל אחרי שביליתי במחיצת ה"כמה הערות" שלך כחצי שעה – צחקתי, בכיתי, התעצבנתי – אני מרגישה קרבה אמיתית)
וגם לי יש כמה הערות (כמה מפתיע)
1. שמחתי לגלות קורא מסור ונאמן חדש ואני לא ידעתי, אבל אני רוצה לציין שלמרות ההיכרות המופלאה שלך עם כל כתבי, המשפט: "היא חושבת שכל בני ה-20 היום הם אנשים סתומים, שכותבים בשגיאות כתיב, קראו את הספר הראשון שלהם בקורס שלה ומתעניינים באנגרי בירדס במקום במה שיש לה להגיד". קצת מופרך אפעס.
או ליתר דיוק – היא דווקא חושבת שכשהסטודנטים מבריקים – הם מבריקים הרבה יותר ממה שהכירה אי פעם.
כן יש בהם עילגים רבים שזו תוצאת מערכת החינוך, אבל סתומים? שויין.
2. אינטלקטואלים?
מי מתיימר להיות אינטלקטואל?
ממתי עיתונאי צריך להיות אינטלקטואל. עיתונאי לעומת זאת צריך להיות עיתונאי. סקרן. בעל ידע ובעל תחושת שליחות (כן, הוא גם צריך לדעת לכתוב. וכן, גם רצוי שיהיה סקפטי רוב הזמן) אבל בעיקר הוא צריך להיות עיתונאי.
3. העולם השתנה או לא השתנה והפרינט ככה או אחרת – עיתונות ולהיות עיתונאי זו אידיאולוגיה, וזו השקפת עולם, וזו שליחות, ויש לזה חשיבות עליונה בשמירת הדמוקרטיה הקורסת שלנו.
הבחירה האישית (שלי למשל) לעזוב את המקצוע הזה כי אי אפשר לחיות (ובפירוש אי אפשר לחיות ברמה הכי בסיסית של קיום אנושי) מהמקצוע הזה, זו עריקה. לא פחות. לא בכזאת קלות הייתי פותרת את כל העניין.
4. איתי אתה לא רוצה להתחתן? 😥
אהבתיאהבתי
אסתי,
בקשר למכללות, ואני מדבר על כולן, זו בעיה אמיתית שכבר כיום ניתן לראות את השלכותיה בחברה הישראלית.
כשמדובר בלימודי משפטים יש לזה איזשהו צידוק. אוכלוסיות מוחלשות לא יכלו להתקבל ללימודים באוניברסיטה בגלל שגם אלה שהיתה להם בגרות לא עמדו בדרישות הפסיכומטרי. המכללות איפשרו ליצור איזון בין הדרישה הגבוהה להגשים את חלום שנות ה-80 להיות עורך דין לבין ההגמוניה האשכנזית ששלטה במקצוע.
אז בשנות ה-90 היו אלה המכללות למשפטים, ובשנות האלפיים נהייתה הצפה של מכללות וחוגים בכל תחום כמעט.
למשל בספיר לומדות הרבה בדואיות עבודה סוציאלית, וזה חשוב וזה כל כך טוב ונכון וראוי (שזה שווה הכל), רואים ממש מוביליות חברתית בקבוצות האוכלוסייה הללו, שרגלן הודרה מהאוניברסיטאות.
אבל המכללות מלמדות היום הכל, ואין שום סינון בקבלה. כך יוצא שבמכללות מלמדים תקשורת וקולנוע ואמנות. ומי בא ללמוד? לא תגידי בנות שבט טרעבין שיהיו אחר כך עובדות סוציאליות ויסייעו לאוכלוסייה (הן בתוך ה-10% מהעובדות הסוציאליות שאני תומך בהן), לא, באים אנשים שמעולם לא התעניינו בקולנוע, שתשאל אותם מי הבמאים האהובים עליך והם לא ידעו למנות אפילו שלושה, וזה אמיתי.
מי מרוויח מהמכללות? המרצים. רוב המרצים בחוגים לאמנות/קולנוע/תקשורת במכללות הם "מר" וגב'". והרי כולנו יודעים שכל תעשיית היצירה בישראל היא שוק עבדים, אז סוף סוף יש אפשרות להתפרנס בכבוד.
ולמה הסטודנטים הולכים ללמוד קולנוע ותקשורת במכללות? כי הם רוצים "תואר".
רובם אנשים שבקושי השלימו בגרות, ולא בציונים מרשימים במיוחד, וכמעט לאף אחד מהם אין פסיכומטרי שמאפשר קבלה לחוגים כמו פסיכולוגיה, גם לא במכללות.
והם מקבלים. הם מקבלים תואר, ואין להם מה לעשות איתו. במשפטים, בלי תואר אתה לא יכול לגשת לבחינות. אבל מי שאוהב תקשורת, מי שרוצה לעסוק בתחום, לא רק שלא צריך תואר בשביל זה, אלא שאם נסתכל על מיטב העיתונאים, רובם חסרי תואר, וזה טבעי. הרי איך אתה נכנס לעיתונות? זה כמו דוגמנות: אתה חולם על זה מגיל עשר, מתחיל להתעסק בכתיבה בגיל 12, ובגיל 16 אתה כבר כותב איפשהו, ואחר כך אתה עובר בכל אותן תחנות, עד שבגיל 26 אתה כבר זקן השבט.
תחקירנית. כתב חוקר. כתבת תרבות. מראיינת. אלה הכל דברים שדורשים תשוקה, סקרנות עצומה, יכולת לעבוד כמו שד, יכולות בינאישיות גבוהות מאוד. אלא תכונות שבכלל אי אפשר ללמד. אפשר ללמוד את זה תוך כדי עשייה, אי אפשר ללמד את זה בכיתה.
לדוגמא: במכללות שיש בהן חוג קולנוע (ספיר, עמק יזרעאל ואריאל, אם למנות שלוש), יש לסטודנטים את הציוד היקר ביותר (בדוק), ורשימת המרצים היא כזאת שבאמריקה סטודנטים יכולים רק לחלום עליה. ועדיין, עוברות השנים וזה פשוט לא קורה. אין נראות, אין בולטות, אין פרסים. אז בשביל מה? כשאני למדתי קולנוע היינו עסוקים בזה 24/7. בספיר אם אני אכנס מחר לחוג לקולנוע ואציע לעשות הפגנה בעד העובדים הסוציאלים תוך שתי דקות אני ממלא אוטובוס. בסם שפיגל הסטודנטים יצחקו לי בפרצוף. כי בספיר זה החוויה המסעירה, החדשה, של להיות סטודנט, עם תעודת סטודנט, אקדמאי. ובסם שפיגל זה הגשמת חלום.
וזה מביא אותי לסעיף הבא, שבו אני לא מסכים איתך.
עיתונאי צריך להיות המון דברים. אינטלקטואל, בעל ידע רב בתחומים שונים, בעל אינטליגנציה רגשית גבוהה. בעל יכולת כתיבה משוייפת היטב, בעל שיגעון לדבר.
בנוגע לדמוקרטיה
כל עוד האינטרנט זורם כמים, הדמוקרטיה בטוחה. הרי אי אפשר להשוות דיווח באתר של ווינט לשיחה בת מיליוני משתתפים בטוויטר, ולכן העיתונות שואבת מהמקומות הללו את הסיפורים ואת התחושות, העיתונות עוברת תהליך שינוי. לישראל זה מגיע באיחור כמו כל דבר, אבל זירת ההתרחשות העיקרית כבר מזמן נמצאת באינטרנט, ואני מדבר על העיתונות.
עצם הרעיון שעיתון מודפס ידווח על החדשות הוא כל כך מופרע שההגיון לא יכול להכיל את זה. ברגע שהורדת את הידיעה לדפוס זה היא כבר הספיקה להשתנות. אז פעם לא היה משהו אחר. בן אדם היה קונה עיתון, המבקר יחקור את ביבי, ורק למחרת הוא היה קורא את המשך הסיפור, תגובות, שינויים.
יש מקום לפרינט, באופנה, תרבות, ראיונות עומק, יש דברים שהפרינט יפה להם, לא במקום המדיות החדשות, בנוסף.
ואת צודקת, מי יכתוב?
כשכתבתי ברשת שוקן נרדמתי במערכת. כבר קרה שנשארתי עד הבוקר, ישנתי שעתיים בחדר צדדי והמשכתי הלאה ליום הבא.
הייתי עטוף סקרנות. מטענים שהנחתי עמדו להתפוצץ. רציתי לדעת מה הסיפור
כן הרווחתי גרושים, אבל כמו רוב העיתונאים באתי מבית ממוצע כלכלית ומאוד חושב'ת'עצמו אינטלקטואלית, אז יכולתי להרשות לעצמי להרוויח כל כך מעט.
תכל'ס אף אחד לא נשאר בתחומים הללו בשביל הכסף. זה הרעב לריגושים, הסיפוק מההתנהלות בעולמות לא שלך כמתעד וחוקר. לפעמים גם שליחות, לא תמיד, וזה ודאי לא הדרייב העיקרי. אידיאולוגיה? הגזמת.
אפילו אורלי וילנאי הלכה לשדר אצל גיידאמק כשהוא הניח מזוודה עם כסף על השולחן.
מגיא מרוז באמת לא ציפיתי לכלום. מסתבר שאידאולוגיה וכסף הולכים מצויין ביחד.
הכסף זה האידיאה החדשה.
בנוגע לחתונה
זה לא ילך. יופי, חכמה ונדיבות לב זה שתי תכונות יותר מדי.
הבחורות שאני הולך איתן הן בדרך כלל חכמות (היפה וטיפש זה אני), וזהו. לא מתחייב על השאר.
לא סולחות לי על כלום, הופכות את החיים שלי לסיוט ולא נותנות ללכת.
אהבתיאהבתי
שלום קוקו,
חשבתי לעצמי שאני יכול לענות לך. אולי היה זה הנוסח החריף שנקטת, ואולי בגלל שבנית כאן פרויקט מילולי בנפח השמור יותר לבעלי בלוג, מאשר למגיבים, ואני מעריך דברים כאלה. כך או כך, עלתה השאלה המתבקשת באיזה פורמט תגובה לנקוט לדברים שלך. כמה אפשרויות בסיסיות לרשותי: הראשון, קרוי פורמט -copy-paste-comment- (ידוע כ תגובת C.P.C.). העיקרון פשוט: אני מעתיק כמה שורות מהטקסט שלך ועונה לו בכמה שורות שלי. וחוזר חלילה. כל משתמש אינטרנט מכיר את זה. אבל מייד חשבתי שהפורמט הזה אינו ממש הוגן. הסיבה: הרבה יותר קל לקחת כמה שורות ולענות להן, מאשר ליצור את המבנה הראשוני מאפס. אני רוצה להיות הגון! מה גם, שאני יכול לדלג על שורות שאינן נוחות לי, להתמקד רק בנקודה או כמה, שוליות יחסית, ולתת לך פייט שייראה בעין בלתי מזוינת – כראוי לבוהן ירוקה. לא ממש הוגן, בטח תסכים. פורמט אחר אפשרי, היא תגובה שאינה מופרעת בציטוטי המבנה הראשוני שלך, תגובת bulk, כפי שזה נקרא. גם פורמט זה אינו חף מבעיות: שוב אני יכול לנקוט בטכניקה הידועה של מגיבים, שרובם חוטא בה; לקחת עניין אחד מתוך המבנה הראשוני, ולהגיב עליו (בד"כ נקודה שולית, כמקובל). אם אני הגון יותר אני אמלא את תגובת ה bulk במלל, תוך כוונה אמיתית להקיף ולהגיב למכלול נקודות/רעיונות/ הערות/הארות/עובדות/הגיגים שרשמת אצלך, אבל כידוע כוונה היא משהו נאצל, שלא פעם מתפקשש בדרך. הנה: קשה לי לזכור על-פה את כל המכלול נקודות/רעיונות/ הערות/הארות/עובדות/הגיגים שרשמת, על מנת להגיב בצורה סדורה. יתר על כן, גם אם היטב שיננתי את המכלול שלך כולו, עדיין אני מוצא עצמי מפתח תגובה, כשהיא מתפתחת, אני שוכח מה כתבת, ועלי לעצור את שטף-קצף המחשבה, לרוץ לטקסט שלך, להיזכר, לרשום תגובה, לרוץ אליך, וחוזר חלילה. זה מעייף, ובלתי יעיל. כמובן, שוב, זה קל יותר להגיב, מליצור את המבנה מבראשית. לכן, בהיותי אדם הגון, בחרתי בפורמט ההגון מכולם, הידוע בשם why did you jump comment : אני רושם תגובה שאין לה קשר ישיר ומיידי, למה שכתבת, יש מאין, בדומה למה שעשית בתגובתך לגברת, שכלל לא ביקשה הסברים על חשיבות התואר האקדמי בעיניך הסובייקטיביות, לא דרשה השוואה בין עיתונאי פרינט לאינטרנט, לא חפצה בהסברים מלומדים מדוע העיתונים שוקעים, ומה עליה לעשות כדי לשפר את מאזן התשלומים הפרטי שלה או השוואה בינה לבין העובדים הסוציאליים (אני מתנצל אם שכחתי משהו, כי לרגע קפצתי לפורמט bulk) אלא רק להסביר מה מניע אותה/אותם, לתאר את המצב העכשווי, לפרוק קצת מועקה אישית, ולהסתכן בתחזית (שחורה) כללית לעתיד. לא יותר ולא פחות. שכחתי כבר מה רציתי לומר, אז שיהיה ערב טוב.
אהבתיאהבתי
נו שוין, אחד קוקו ואחד עו"ד.
זה לא אותו דבר?
אהבתיאהבתי
מכיוון שהרגע פרקתי כאן סחורה, את התגובה לאסתי שאותה אני קורא לפעמים כבר כמה שנים, ובדיוק כשבאתי להעלות את הרמפה ראיתי את התגובה המופרעת שלך, אנהג כמינהג ולווט: להשיב לפסיכים.
ובכן, לידיעתך, הסיבה שכתבתי לכותבת הפוסט-אורח תגובה כה ארוכה, מפורטת, ובסופה מכילה גם עצות לעתיד, היא שהגם שאיני מכיר אותה אישית, שנינו נעים באותו תחום, אני הייתי עיתונאי שנים רבות, היא עיתונאית, אני מרגיש קרוב, וההתעקשות שלה לעצום עיניים מול דבר שרבים כל כך כבר מודעים לו היטב, עוררה בי גם רגשי הזדהות, וגם אמפטיה ורצון כן לעזור, בעצה, בסימון הדרך. היא לא צריכה את עצותי, היא יודעת לבד, אבל בכל זאת התעקשתי לסמן לה עם הפנס, הנה, תראי, יש מפלט. אבל מה לעשות, היא מסרבת, I still have Tara, and after all, tomorrow is another day היא אומרת. עצוב לי עליה.
ממך, לעומת זאת, ממש לא אכפת לי. מי שכותב תגובה כל כך מטופשת כמו זו שכתבת הוא באמת מקרה אבוד.
אהבתיאהבתי
התגובה היא לעו"ד כמובן. and it's koko, just for the rec
אהבתיאהבתי
לא רוצה לקלקל את החגיגה וברור שכל אדם חייב להתפרנס, אבל להעריץ את רומאו דלייר? תחקיר קצת יותר מעמיק, והרי לדבריך את ממש אלופה בזה, היה מביא אותך לסיפורים וטענות מזעזעים על האיש שלדברי לא מעט אנשים שהיו בשטח הוא זה שלא מנע את הטבח למרות שיכול היה לעשות הרבה. אז אולי בכל אופן את לא כזאת תחקירנית על?
אהבתיאהבתי
אשמח לשמוע עוד / המלצה ללינק ספיציפי. מתעניינת מאד בנושא של רואנדה, תודה
אהבתיאהבתי
הכותבת גרמה לי תדהמה ועצב רב.
זכור לי שאבי שערך עיתון (ירחון) בעבר הרחוק בימי מפאי ז"ל ואף תרגם ספרים רבים לא הרויח יותר מפועל הדפוס שלו (אולי כמה לירות), והמילה הכתובה הייתה קדושה ומוערכת, ושהזמנים הרחוקים ההם כנראה לא יחזרו.
צר לי כל כך על הזילות וקלות הדעת של העורכים, של בעלי ההון, ובעיקר על כך שכותבים לא יכולים להתפרנס יותר בכבוד.
אהבתיאהבתי
מיקי, כבר מזמן פועלי הדפוס משתכרים יותר מהעיתונאים, כי הם מאוגדים
אהבתיאהבתי
עצוב מאד.
אהבתיאהבתי
האדם שביקש את שם הכותבת רק הוכיח את חשיבות הרכילות בחברה הישראלית, כפי שאמרה הכותבת. דומה שבישראל לא חשוב מה אומרים חשוב מי אמר, לתוכן למהות אין ערך, העטיפה והעניין בה הם כל העניין.
בקשר לנכתב. רציתי לומר מגיע לכם אבל זה לא הגון ולא נכון ולא צודק. בכל אופן, פעם היו ארגוני עיתונאים, פועלים חקלאיים, פועלי בניין וכ"ו זה כלל חוזה קיבוצי, משכורת סבירה, זכויות, פיצויים, הפרשות וכ"ו. גורמים הראשיים בחיסולם היו "הארץ" בהנחיית שטרסלר-שוקן, "העולם הזה" בהנחיית אבנרי, וגלי צה"ל; יש עוד, אבל זה תוק בק לא ספר. הזניית המילה-מונח שמאל הייתה חלק לא מבוטל מתהליך זה. לדוגמה גלי צה"ל רשת ציבורית ע"ח המיסים שלי. מי שלא שמע (כי לא הקשיב ) את אנשי גלי צה"ל מגחיכים, משפילים ומלגלגים את המילים "ועד עובדים" וכ"ו לא יבין את הנזק שהם גרמו. ההשגבה המתמדת של ההון ושל עושי הכסף לעומת העובדים היא קו מנחה בכל שדר שיוצא משם. מטרידה העובדה שלאזרחים שהיו שם כאעצ"ים, ועדיין שם, יש חוזה קיבוצי ועד וכ"ו וכ"ו כולל גימלה מצטברת, איך לא הצליחו להעביר את חשיבות העניין לילדים והילדות לובשי המדים, לא הבנתי. הפתרון? עתיק מיושן עבש סבאי מפא"יי אבל אין אחר, אם יש? אימרו לי; חוזה אישי? גם לסמרטוט רצפה ולליפה לכלי מטבח יש חוזה אישי. צריכים להתארגן להפגין ולשבות, זה לא יעזור מייד יהיו כשלים ומפלות אבל אין דרך אחרת. במקום להפגין בשטחים ובייש ג'רש ארבע פעמים בשבוע הפגינו פעם מול מערכת "הארץ", ובידכם רשימה של מי שלא מפגין עמכם. שיבתו ! ובזמן השביתה הוציאו עיתון ברשת. אתם, מי שנותנים עצות לכל הנושאים לכל העולם אשתו אחיו ובניו, ה-ת-א-ר-ג-נ-ו זירקו את הליצנים שבראש ארגונכם, אתם המומחים לספינים שנו את דעת הקהל ויחסה לארגוני עובדים, אין דרך אחרת. אם יש ספרו לי. אין סיבה שהעובדים ברשתות האינטרנט לא יתארגנו גם.
אהבתיאהבתי
מה זאת "גימלה מצטברת"? אתה מתכוון ל "פנסיה צוברת" שבערך 95% מהשכירים בארץ חברים בה? בניגוד ל "פנסיה תקציבית" שפעם אנשי הקבע היו חברים בה והופסקה לרובם?
אהבתיאהבתי
זה ביחס לגימלה מצטברת ופנסיה צוברת. פנסיה זה לא עברית והיא לא יכולה לצבור כלום, סנאי צובר אגוזים, קמצן צובר כסף, חבר שלי צובר צרות. לפי החוק היום שכיר והמעביד צריכים להעביר כסף, לפי מפתח מסויים, למען גימלה שתלך ותתצטבר בחברת הפנסיה. לעצמאיים כלומר פרילנסים אין דבר כזה. חלק מהשכירים כלומר שעובדים עבור משכורת, כמו פועלי הבניין לידי מקבלים במזומן ובתרגילים מול כל המיסים וההפרשות כולל כמובן גימלה מצטברת. חלק מהמעבידים פשוט גונבים ולא מעבירים. הייתי בודק בקפדנות את מצב כל ההפרשות של כל מי שמקבל כסף מ"מעריב" עבור עבודה.
אהבתיאהבתי
פעם שניה שאתה כותב פה את השקר הקטן על האע"צים בגלי צה"ל ופעם שניה שמעירים לך על השקר הקטן הזה.
האע"צים בגל"ץ אינם נהנים משום פריביליגיה שקשורה בפנסיה שלהם מעבר לזו המשולמת לאע"צים במש"א או האע"צים בבינוי. אין שום סיבה שתוסיף לדבריך מסך עשן בצורת מלל רב, מעריב, הפרשות וכו' כדי להסתיר את העובדה שאתה שקרן קטן (זכורה פרשת היותך "סטודנט לאנרגיה אטומית"…).
אהבתיאהבתי
לא צריך מעבר, שכר האע"צים בכל מקום בצה"ל הוא שערורייתי. אף אחד לא צריך לטעון שהם מקבלים מעבר לאחרים, רק שיעריכו את מה שהם מקבלים, במקום לאמץ גישה קפיטליסטית מתנשאת והורסת
ועוד לא התחלתי עם השמאלנות-ליברליות המתפרצת בכל פינה ברדיו על חשבון משלם המיסים
לסגור, ומהר
אהבתיאהבתי
אז אני אסביר לך נ. יקר.
חלק נכבד מהעיתונאים לא יושבים על משכורת אלא מועסקים כפרילאנסים.ואז זה הולך ככה:
קודם כל אתה לא יכול לכתוב למקום אחר מלבד העיתון שבו אתה מועסק כפרילאנס (גם אם יש לך נושא קבוע. אצלי לדוגמא זה היה ספרות ולפעמים תרבות במובן הרחב יותר).
אחר כך מדובר בשכר של שקל למילה בימים הטובים (היום זה כבר הרבה פחות) ואתה מוגבל במילים.
לדוגמה: יכולתי לעבוד על כתבה (שעליה סוכם מראש שתהיה 1400 מילה – שעל זה התשלום 900 ש"ח) – שבוע שלם (לפעמים גם חודש). תחקירים, טלפונים, נסיעות, טלפונים לחו"ל, תרגומים וכו'.
אחרי ליקוט החומר איזה יומיים עבודה של כתיבה ועריכת הכתיבה, ואז זה נשלח לעיתון.
עד כאן – נחמד?
יפה, ואז יש את האופציה שהכתבה לא תעלה למרות שהוזמנה וסוכמה עם העורך. במקרה דנן אתה מקבל נאדה (על עבודה של שבוע/שבועיים/חודש).
אופציה נוספת ומאוד אופיינית היא שמתוך ה1400 מילה שכתבת עולות בסוף 700 – אז אתה מקבל 500 ש"ח (כזכור מדובר בשבוע/שבועיים/חודש עבודה)
עכשיו תעשה חישוב כמה כתבות כבר נכנסות בחודש תכפיל את הסכומים שסיפרתי לך ותבין כמה מרוויח עיתונאי.
אהבתיאהבתי
נו? אז אל תכתבו. או, אם הגראפומניה בועטת ולא נותנת מנוח, כתבו בלוג. הרשי לי לשחק את פרקליטו של השטן. אני דווקא חושב שחלק גדול מאוד מהעיתונאים ופרחי העיתונאות אינם אנשים מוכשרים כלל. אנשים שכישורי הכתיבה שלהם ירודים, אנשים שאינם יודעים לאסוף עובדות, לנתח עובדות, להסיק מסקנות מעובדות. אנשים שהשכלתם אינה רחבה דיה, אנשים שנוטים להגזמה ומאפשרים לדעותיהם המוקדמות להתערב באופן גס בתהליכי השיפוט שלהם.
אהבתיאהבתי
U rest my case
מה שרק מצער אותי זה שכל מיני חוכמולוגים כמוך שאפילו לא טורחים להמציא לעצמם ניק, מגיעים לכאן כדי להתנגח, להתנצח ולהראות שהם יותר חכמים ויותר מוצלחים מהאסקופות הנדרסות שזה אנחנו האווילים המשרישים שנמצאים בעיתונות כי בא לנו לכתוב (וככה מוכיחים שלא טרחו אפילו לקרוא. לא את הפוסט ולא את התגובות).
אז סבבה לך איש חכם וצודק שכמוך כמה לא פייר שאת כל התבונה אלוהים השאיר אצלך ולנו נשאר רק הרצון לגבב כמה מילים על נייר.
אהבתיאהבתי
קול אוף יקירתי. גובה תשלום על שירותים הוא תוצר של מספר גורמים. אחד המרכזיים שבהם הוא איכות השירות. איכות השירות לטעמי היא ירודה ביותר. עכשיו יותר ברור?
אהבתיאהבתי
קראת פעם כתבות שלי?
אם כבר הגענו לשלב היקירתי, ממליצה לך להכנס לבלוג שלי ומצד שמאל יש טור ארוך של לינקים לכתבות.
אחרי שתעבור ככה בזריזות על שתיים שלוש, אשמח לשמוע אם לפי דעתך כמות הידע שלי בתרבות (שהיא נדירה ביותר), יכולת הניסוח שלי, נקודת המבט, והנושאים – ראויים לשכר הזה.
ו… האם זו כתיבה ירודה בעינייך.
אהבתיאהבתי
את ביקשת. האמת שכן. אני קורא אותך מידי פעם. אני חושב שאת סוג של מנחם בן. כלומר, כשאת כותבת על ספרות ושירה את עושה עבודה לא רעה בכלל (פחות טובה ממנו אגב. אני חושב שהוא מבקר השירה האינטואיטיבי הטוב בארץ). בכל נושא אחר הכתיבה שלך היא קריקטורה.
אהבתיאהבתי
אולי גם זה מהדברים שהופכים את המקצוע לבזוי. רוע צרוף כלפי קולגות. וזה לא רק ., יכול להיות שזו גם היא, לא יודע, לא מעניין אותי. מספיק לראות אותנו מתפלשים בזוהמה בטוקבקים בוואלה ברנז'ה, כדי להבין שהספינה שוקעת ובמקום שהעכברים יברחו הם פשוט מכרסמים אחד את השני
אהבתיאהבתי
אוי ויי זמיר ❗
אהבתיאהבתי
מה זאת אומרת אז אל תכתבו? זה בדיוק מסוג הטענות שמעלים כלפי מתרגמים, כשהם מלינים על השכר הירוד.
אז מה, שלא תהיה פה עיתונות? שלא יהיו ספרים מתורגמים? שלא תהיה תרבות? שלא יהיה כלום? או שאולי כולם צריכים לסתום את הפה ולעבוד בחינם כי מה לעשות, הם אוהבים את העבודה שלהם.
באותה הזדמנות בוא נוותר גם על עובדים סוציאליים, על מורים ועל כל השאר… בשביל מה צריך אותם, הם גם ככה רק מתלוננים שהם לא מתפרנסים.
יש גבול לבורות ולאטימות.
אהבתיאהבתי
אהה. בדיוק כך. מי ביקש ממך לשאת על כתפיך את עול הדמוקרטיה וטיפוח התרבות האנושית? לא משלמים כמו שצריך על תרגום? אל תעסקי בתרגום. זה מה שאת אוהבת? טאף לאק. בסופו של דבר הכל מגיע לכדי היצע וביקוש.
אהבתיאהבתי
אני דווקא מתפרנסת מתרגום יפה מאוד, ומחשיבה את עצמי בת מזל שיש לי האפשרות להתפרנס ואפילו לחיות טוב מעבודה שאני אוהבת. אולי בזכות זה גם יכולתי לחשוב על אחרים ולא רק על עצמי, ולתרום מזמני וממרצי כדי לקדם ולשפר לפחות את מצבם של חבריי המתרגמים והעורכים. אבל בעולם שאתה וקוקו מתארים כנראה שאין מקום אלא לאוליגרכים ולפוליטיקאים תאבי-בצע (אה, וגם לעורכי-הדין ולשאר הטפילים שניזונים מהם כמו הדגיגים שניזונים מלווייתנים).
לכל האחרים (וליצירה שלהם) כנראה אין זכות קיום בעולם שבו רק הממון מדבר. אולי בגלל זה המדינה שלנו נראית כמו שהיא נראית.
אם לא הייתם מזלזלים בהינף מקלדת במגזרים שלמים, הייתי אפילו מסכימה אתכם ואומרת שיש הרבה עיתונאים גרועים, ויש גם הרבה מתרגמים גרועים (ואין לי ספק שיש גם עובדים סוציאליים שלא עושים ולא תורמים הרבה). זה עדיין לא אומר שצריך להשפיל או להביא לחרפת רעב את כל בעלי-המקצוע באשר הם, גם הטובים שבהם.
צריך לתקן? בבקשה, שהפוליטיקאים (הם המיותרים האמיתיים בכל המשוואה הזאת) יזיזו את התחת ויעשו משהו לתיקון המצב.
אהבתיאהבתי
יופי לך. באמת. לעצם העניין המדינה דווקא מתערבת. קוראים לזה שכר מינימום. כל התערבות מעבר לזה היא מאוד בעייתית. פתרון אפשרי הוא איגוד מקצועי ולא התערבות של המדינה. אבל, גוד לאק וויט' דאט. וגם הפתרון הזה נושא בחובו לא מעט חסרונות.
אהבתיאהבתי
ועל זה רק אוסיף ואומר, נראה אותך מתפרנס משכר מינימום.
אהבתיאהבתי
שתי התובנות הלא חשובות שלי:
הבחורה עשתה בעברה תחקיר ארוך מידי על אתרי היכרויות.
הבחורה לא מכירה בערכו ובחשיבותו של האנדרסטייטמנט לאמינותו של עיתונאי ("היו סמוכים ובטוחים שהם כולם אנשים מוכשרים"… ככה נולדים בן כספיתים קטנים).
אהבתיאהבתי
אני לא מהעולם שלכם. סתם קורא את הבלוג מדי פעם. אז אולי אני לוקה בתמימות קשה, אבל אני לא מבין את הטענה: לשלם פחות משכר מינימום זה לא חוקי. הלנת שכר זה מעשה פלילי. אז אל מי בדיוק מופנית הטענה הזאת?
אהבתיאהבתי
נ. אני מתנדבת להסביר לך. יש מעט מאוד כלי תקשורת בישראל. אם אתה מסתכל על העיתונות דפוס וכלי אינטרנט מרכזיים, אפשר לספור אותם על יד וחצי (בערך). ולעיתונים יש שיטה: מפטרים. ואתה ממילא לא יכול למצוא עבודה, כי אין הרבה מתחרים.
אומרים לך תחכה חצי שנה ותחזור כפרילאנס, אם אתה רוצה. וכפרילאנס, אתה מקושש. פה כמה מאות. שם אלפיה על כתבה. במקרה הטוב, 1500 ש"ח על כתבת סופשבוע ענקית ענקית שהצריכה המון עבודה. בלי תנאים, בלי יחס, בלי מקום עבודה קבוע.
אני עיתונאית כבר כמה שנים טובות ועוברות ממצב של פרילאנס, למצב של שכירה ובחזרה לפרילאנס – ואין לי בכלל ביטוח או שום החזר נסיעות וכו'.
ויש גם עבירות פליליות שאף אחד לא טורח להסתיר – לדוגמה, עיתון ענק בישראל שנכנס לקשיים ולא העביר את הכספים לקרנות הפיצויים. כשפיטרו אותי, לא יכלו לשלם את הפיצויים במלואם. זו עבירה פלילית. והעיתון ידע זאת. והעולם שותק.
אהבתיאהבתי
צר לי, אני עדיין לא מבין.
זה לא כ"כ משנה אם אתם שכירים או פרילנסרים – על עבודה צריך לשלם. מי שעובר על החוק – תתבעו לו את הצורה.
אין שום הצדקה שמישהו שעובד יקבל סכומים כאלו.
אין שום קשר לתקשורת – מדובר על יחסי עבודה ומוסר תשלומים.
אהבתיאהבתי
לצערי זה רק חלק קטן מהניצול הקיים בענף
עובדות סוציאלות זה מיליונריות ליד עיתונאים צעירים
והתוצאה בסוף היא העיתונות – שחוקה, צהובה, ממחזרת, מתזמרת מקשקשת – חסרת כל יחוד או עומק
ולא בגלל העיתונאים – בגלל שיש גבול כמה אנשים מוכנים לעבוד בשכר המגוחך
אהבתיאהבתי
הוצאת לי את המילים מהמקלדת.
ולכן אני עזבתי כבר לפני חצי שנה ואף אחד לא מבין למה הפסקתי לכתוב.
זה יכול להיות?
ככה? מיוזמתך?
וכשאני מספרת שאת כל חסכונותי גמרתי בשלוש-ארבע שנים בהן הייתי כתבת ספרות ותרבות, ואני את תרומתי לעיתון כבר תרמתי, אנשים מרימים גבה.
אם הם היו יודעים את שכר הרעב שקיבלתי, את העובדה שעם סכום הכסף שהגיע באמצע החודש יכולתי בקושי לשלם את המיסים, אולי היו פחות מתפעלים מ"הכבוד" הגדול שנפל בחלקי לראות את שמי על דפי עיתון.
אחותי לעבדות ולחרפה – הגיע הזמן לצאת לחופשי גם אם מה שנשאר זה חורבן העיתונות וגסיסת כלב השמירה.
אהבתיאהבתי
זו רונה קופרבוים?
אהבתיאהבתי
פר, לא מבינה אותך:
כותבת מישהי בעילום שם מאלף ואחת סיבות. למה להעלות השערות שיכולות לפגוע באנשים שונים?
אהבתיאהבתי
ידעתי!
כי זה מסקרן אולי? כי זה מעניין? כי זה כיף?
כי אין סיבה לכתוב את זה בעילום שם? ממה יש להתבייש?
מספיק טוב לך?
אהבתיאהבתי
אבל הכותבת, שאינה רונה, לא רוצה להיחשף. אז למה בכוח? הרי אתה לא כותב טוקבקים בשמך. למה זה? זה מסקרן, זה מעניין, זה כיף לדעת מי אתה. למה אתה מסתתר?
אהבתיאהבתי
כי אני לא אומר שומדבר משמעותי 🙂
הצדקנות שלך מעייפת לעיתים
אהבתיאהבתי
אוי, אתה כל כך גרוע. לא הבנת מהפוסט עצמו למה היא לא רוצה להיחשף ובאיזה סיכון מקצועי היא תמצא את עצמה אם כן תיחשף? מה הקטע שלך, לצאת מתוחכם ומגניב וכאילו-בעד-זכות-הציבור-לדעת? לך תשתה קפה, תתבגר קצת.
אהבתיאהבתי
הייתי שם ולהערכתי מדובר בהתמכרות קשה עם תהליך גמילה כואב במיוחד.
אהבתיאהבתי