ולווט בדרכים: ירון לונדון נוזף בוואלה! * אמנון ברזילי על מהפכת המידע, מעריב וישראל היום * גדי להב על הזמן * נינו אבסדזה מביכה את ערוץ 9 * עורך המודיע מסביר למה לא יהיה תצלום של ציפי לבני בעיתונו * היה שמח במועצה לארץ ישראל יפה

התכוונתי להגיע לכנס אג'נדה – האם יש מקום לחקיקה בענייני תקשורת במציאות הישראלית.
הכנס החל היום ב-13:00 בבניין המועצה לארץ ישראל יפה שבשד' רוקח.
אבל מה, התמהמהתי בכתיבת הפוסט (הכל בגלל שירד גשם בבוקר, ולא התכוונתי לדהור בגשם), ולאחר מכן ביציאה מהבית, ולאחרחר מכן במציאת הכניסה הנכונה ברוקח לבניין המועצה, כך שהקפתי את שד' רוקח (ונא לא לשכוח שהמונים מגיעים ללונה פארק עם ילדיהם לרגל החג האביבי), עברתי כמה עבירות תנועה והגעתי בשתיים לכנס שהחל באחת ונגמר בשלוש. לכן מה שאני יכולה להביא משם זה רק קרעי קרעיים וארבעה פריימים.
מאחר שישבתי בזווית הלא נכונה לא הצלחתי לצלם את ירון לונדון, המנחה, שישב מאחורי הפודיום. עד שכיוונתי אליו את המצלמה בסיום האירוע הוא כבר נעלם במהירות, כיאה למיזנתרופ.

הכי קיצונית מימין, יושבת בקהל, יו"ר מועצת העיתונות דליה דורנר; על הבמה מימין: סוהיל כראם, רדיו א שאמס; ח"כ נינו אבסדזה (מוסתרת); ח"כ אורי אורבך; גדי להב; עו"ד ישגב נקדימון, חדשות 2; עו"ד יובל קרניאל; צלמת חולפת ביעף; עו"ד אורנה לין; ענת סרגוסטי; קמצוץ מאגרופו הימני המתנפנף בזעם של ירון לונדון

שלב השאלות מהקהל:

לאוניד בלכמן, מנכ"ל ערוץ 9. ראשית התנצל בלכמן בפני לונדון על העברית שלו. לונדון התנהג באבירות ואמר שהכל בסדר מבחינתו כל עוד לא אמר ערוץ תשעה.
בלכמן: "לא רוצה שתצאו עם סטיגמות שרוסים הם ימנים, לא יודעים לדבר עם ערבים, ודמות הערבי תמיד יוצאת גרועה בתקשורת הרוסית. התקשורת הרוסית זה לא גוף אחד ואנחנו לא סותמים פיות".
ח"כ אבסדזה: "עשרים שנה הייתי עיתונאית ורק בערוץ 9 סתמו לי את הפה". בלכמן מתפתל.
ממשיך: "כשח"כ עפו אגבאריה קרא לאנסטסיה מיכאלי שיקסע הזמנו אותו ואותה לאולפן ושאלנו אם כך הוא קורא גם לאישתו, והוא אישר, כן, גם היא שיקסע. אנחנו יודעים לעבוד עם המגזר הערבי!"
לונדון: "תזמין גם אותי עם אנסטסיה מיכאלי!"
בלכמן: "…רוסים היו תמיד לשון המאזניים. רוסים זה עם נורא רציונלי, הם לא שייכים לשום קליקות, והתקשורת משקפת את הגוונים… התקשורת הרוסית היא תמונת ראי של דוברי רוסית בארץ".

אמנון ברזילי, עיתונאי לשעבר (לא, הוא לא שואל אם להיות או לא להיות): "יש לי תחושה שהדיון הזה קצת אנכרוניסטי. ירון, אתה התחלת מדהים (שיט, ידעתי שהפסדתי, V), הצגת את הסמארטפון שהוא מהפכה. העיתונות המודפסת מתה, מעריב יצא למכירה פומבית ונמכר ויהפוך לעיתון החבַרוֹת של דנקנר. ישראל היום הפך לחינמון שהפך לעיתון המוביל בישראל, אין דבר כזה בשומקום בעולם… חסר לי על הבמה בחור בן 17 שמציג את הדור החדש…"
לונדון: "אבל אני רציתי להיות הבחור בן ה-17!"
ברזילי: "…המהפכות הגדולות מתרחשות בגלל הסמארטפונים. גבולות המידע הוסרו.
יוזם המהפכה במצרים רק כתב בפייסבוק: 'צריך להפיל את מובארק. בואו ניפגש ב-24 בינואר בכיכר תחריר'. תארו לעצמכם אם יבוא בחור בעזה ויגיד, חבר'ה, בואו נעלה מעזה לאשקלון!".

מתתיהו טננבאום, עורך המודיע מזה 30 שנה (רואים תמסמס מימין למטה? זה יון פדר, עורך ynet. לא מקשיב!): "למועצת העיתונות ולתקשורת יש השפעה עצומה לטובה, השפעה חיובית על השלטון. אלמלא היינו שומרי השלטון הרבה חוקים אנטי דמוקרטיים היו עוברים. אבל אני רוצה לשאול: למה אין חרדים בפאנל? יש פה ציבור מכובד. העיתונות לא משקפת נכונה את הציבור החרדי על השלילה שבו ועל הטוב.
…העיתונות החרדית היא עיתונות סקטוריאלית. אני מייצר עיתון למי שרוצה לקרוא אותי, אבל איך זה שאני, כמשלם מסים, מקבל שירות של כלי תקשורת ממלכתיים, שלא רק שהם לא מייצגים אותי, אלא גם לא את האנטי שלי (?? V). מבחינת מספר קוראי המודיע והמקומונים שלו אנחנו לא רחוקים מעיתון הארץ".
לונדון: "אני רוצה לראות בעיתון שלך תמונה של ציפי לבני (בעיתון אין תצלומי נשים, V)".
טננבאום: "למה אני צריך? אני רואה אותה בחיים".

ואלו היילייטים מהדיון. התברר שלכל אחד מהדוברים היה איזשהו זמן לשאת את דברו. כל מי שאני לא מזכירה מהנוכחים על הבמה הם אלו שהחמצתי בזמן שהקפתי את רוקח.

– לונדון, בהקשר של כל מה שמצונזר בישראל: "כל מה שהוא בר פיצוץ, אסור לדווח עליו".

– ח"כ (ועיתונאית לשעבר) נינו אבסדזה (קדימה): "התקשורת לא אשמה בכלום. אני נגד עורכים ועיתונאים אחראים במרכאות. מיד אחרי המילה אחריות אני שומעת בראש צנזורה עצמית. זה לא טוב לחופש הביטוי או לדמוקרטיה. העיתונאי צריך להביא הכל, והציבור יבחר".

– סוהיל כראם, רדיו א שאמס, בתשובה לשאלת לונדון אם הם מביאים את כל העובדות: (מתבלבל ומתבלבל) "אנחנו מביאים הכל, השאלה איך. מעצבן אותי שכשיש חמישה הרוגים בתאונה (ערבים) – אף אחד לא מתייחס".

– עו"ד אורנה לין, מועצת העיתונות: "כעו"ד אני מגיעה מעולם מוסדר לגמרי. זה המקצוע שלי ואני חיה טוב בתוכו. צריך להבין שבעולם העיתונות עצם ההסדרה בעייתית. אבל את המילים 'מקצוע העיתונות' אנחנו כן רוצים לשמר. אמורים להיות לו כללים. העיתונאים פחות מדי דנים על מקצועם בצורה רצינית. העיתונאי אמור להיות מתווך בין שלל המידע לבין הציבור שאולי רוצה שמישהו מקצועי ינחה אותו בצורה הכי כללית של המילה…"
לונדון: "האם עיתונאי בוואלה! אחריותו שונה מעיתונאי בהארץ?"
לין: "בבלוג המתפרסם בעיתון עיתונאים נותנים לעצמם חירות גדולה יותר מאשר ברגיל. יש מקום להבחין בין עיתונות טובה לבין אינטרנט לבין בלוג, אבל כלי הבסיס צריכים להישמר".

– גדי להב, עורך וואלה!: "יש אתרי אינטרנט שהם כלי תקשורת לכל דבר".
לונדון: "לא האתר שלך. לא מבחינת רמתו, העברית שלו, ההזדקקות שלו לקוראיו".
להב: "חלק מהדברים אני מקבל, אבל מבחינת מה שאנחנו כותבים אין הבדל בינינו לבין הארץ (שם עבדתי עד לפני חודשיים), אנחנו כפופים לאותם כללי אתיקה. צריך לזכור שענת קם לא נעצרה כי היא עיתונאית, אלא כחיילת שהדליפה מידע. גם אורי בלאו יועמד לדין אבל זה סיפור אחר לגמרי.
…אנחנו נמצאים במאבק, בגלל השינויים הטכנולוגיים אנחנו במאבק בלתי פוסק על משאב אחד, המשאב הכי נדיר בעולם, זמן. הזמן שלנו, הזמן של הגולשים. אם לא נספק את מה שהציבור רוצה, אם לא נעשה תמהיל נכון הציבור ילך למקום אחר".

– עו"ד ישגב נקדימון, חדשות 2: "אם תיקון לחוק הגנת הפרטיות שנועד להגביל את יכולת התקשורת להביא תמונות של נפגעים היה עובר, כל מי שהיה מעורב בסיקור הפיגוע האחרון בירושלים היה הופך לעבריין. לא בגלל שהראו שם פצועים, אלא שאנשים רבים יכולים היו לטעון שהם נפגעי חרדה".

– אורי אורבך: "לכל דבר יש שני צדדים וכמו שעיתונאים מפחדים מהשפעת חברי הכנסת, חברי הכנסת מפחדים, ידע אישי, מהכותרות בעיתונות".

– לונדון: "אני יכול להזיק לח"כים יותר מאשר הם לי".

– דליה דורנר: "ללא עיתונות חופשית אין דמקורטיה, אני בהחלט מתנגדת לרגולציה שלטונית. מילוי תקנות האתיקה שומר על חופש העיתונות. כמה חוקים והצעות חוק הצלחתי ליירט בכנסת. גם שר המשפטים פנה אלינו שנציל אותו, כי חוק רונה רמון לא מתאים לחקיקה. הוספנו קצת לתקנון האתיקה".

זהו, אופס, הכל נגמר. היה די משעשע.
עו"ד קרניאל מסר לי שהמוזיאון תיקן את הקטלוג והכל בא על מקומו בשלום. שידלתיו שלא להחמיץ את הטוקבקים המרושעים. הוא הדגיש שאלמלא היה יוצא המכתב, לא היה הכל בא על תיקונו.
הדרך ליפו הייתה קצרה יותר.