(צילום: אבי שמול)
ציר הזמן של חדשות בפייסבוק, ובו תגובות הנוכחים המאושרים.
תוספת, 20.4.14: הכתבה בהצגה ראשונה על המסיבה ועל חדשות.

כדי להגיע למסיבות של חדשות בבית הדפוס ביבנה, מסיבות שכל העיר רצתה להגיע אליהן, היה צריך להיצמד לבעלי מכוניות, כך שתמיד הצטופפנו חמישה דלפונים במכונית אחת, מקרטעת, של בעל הממון היחסי. וזו גם הייתה הבעיה בדרך חזרה: צריך היה לחכות עד שהטרמפ לתל אביב הבירה ירצה לעזוב, והם תמיד, משומה, רצו להישאר עד הסוף.

כך שמסיבה בבארבי, 1.4 ק"מ מהבית, זה הכי צ'ופר שיכולתי לקבל. ובכל זאת התלבטתי: מה, אעטה שוב את הפרצוף המנוכר ואתמזג עם הקירות השחורים? אצטרך לעבור את שיחות איך היא נראית, איך את נראית, איך הוא נראה? בעיקר הטריד אותי לפגוש אקסים לרגע (גם לרגע לפגוש, וגם לרגע אקסים), שזה דבר שאני נמנעת ממנו בחיי השוטפים.

אחרי הפצרות של אישיויות רמות מעלה, גל הנוסטלגיה והסקרנות והחד פעמיות הכריעו את הכף. לבושת שחורים כמנהגי באייטיז, כולל משקפי הפלא מאז (בצילום), שמתי פעמיי. לא לפני שטפטפתי באך רסקיו. היום אשתנה ואגיד שלום לבבי לכולם, שיננתי. בשביל הכניסה לבארבי אמרתי "היי" לשלוש נשים, ומשחלפתי שמעתי אחת מהן תוהה "מי זאת?" ומיד חזרתי למוד האייטיז שלי.

בפנים השתפרה תמונת המצב כי המקום היה חשוך בדיוק כפי שנדרש באירוע של אנשים שחלקם לא נפגשו אחד עם השני 20 שנה. התחבקתי (אני!) עם דמויות מהעבר ומההווה ופתחתי את התיק כדי להוציא את הסל' ולצלם, ואז הבנתי שהוא לא איתי. שכחתי אותו. האומנם צירוף מקרים או סמליות עכורה? שהרי בימי בחדשות עוד לא אחזתי (רובנו לא, למעשה) בסלולרי.

יוסי קליין, הוגה חדשות, כל העיר והמסיבה היה גם המנחה, עלה לבמה ואמר שהמסיבה הזאת נקראת המסיבה האחרונה מאחר שלפחות הוא, בעוד 20 שנה, אם יהיה עדיין בסביבה, ייאלץ להגיע עם הפיליפיני שלו. אני מוחה. כולנו נחיה לנצח, חסונים כאלונים.
אמנון רבי עלה אחריו, הודה לתורמים ולמארגנים והזכיר את אלי עזור, שהיה בקהל, ומיום ראשון יהיה כנראה הבעלים של מעריב (בנוסף לבעלותו על ג'רוזלם פוסט וסופהשבוע ורדיו ללא הפסקה), ושזה הזמן להעסיק את חברינו נטולי העבודה.

ואז הוקרן חמש בקושי, סרט חמש שנים לחדשות, שעבר עריכה מחודשת. אקשרר אליו ברגע שיעלה, וזה יקרה בתחילת השבוע. חובה עליכם לצפות בו: הוא מעביר באופן מושלם את רוח התקופה, מזכיר איך היינו, וכמובן, קלאסי: כל מילה ותמונה בו תקפות עד עצם היום הזה, מחדדות ומהדהדות, וטעונות בעומק השנים. על הסרט חתומים אמנון רבי, דורון צברי, גיא בהר, משה זונדר.
לפני הסרט נוספה רשימה לא קצרה של כל אנשי חדשות שהלכו לעולמם. כולם בטרם עת. בין היתר: דב"א, אמנון דנקנר (שניהם מככבים בו), ליקי אגינסקי, אודי אשרי, שאול אברון, דודו גבע, מישל אופטובסקי, קלוד אפללו, אילן רועה, דליה פן לרנר, גילי פתיר, יוסי קסל, ג'ודי רותם, אילנה שובל שקד, מיכל ניב, אביבה לורי, גבי בשן, ואפשר להזכיר לי את כל מי ששכחתי, ואוסיף.

אחרי הסרט עלו שרון מולדאבי וחמי רודנר, איש איש בתורו, ושרו שיר אחד (שרון כתב בקליפ, חמי היה מרכזן). שרון הזכיר שכשעבד בחדשות היה גילו מחצית מגילו היום. כשהחלו הריקודים, בחסות להקת הסיקסטיז, הבנתי שזה הקיו שלי לחזור ולהפוך לסינדרלה לפני שהחלום הזה ייגמר.

בחניית הקטנועים פגשתי את בוקי נאה. "אמנון לוי אמר שאני עושה 250 אלף שקל בחודש, אז אני צריך להצדיק את המוניטין ולעשות סיורים גם בשישי בערב, אחרת הייתי נשאר", אמר לי. חייכתי וחשבתי על תגובה ציונית הולמת הקשורה בכסף, אבל ויתרתי. ואז דהרנו שנינו אל האופק.

להתראות בעוד עשור.

[הערת המערכת: הפוסט נערך ותיקונים מתבצעים ע"פ המתבקש].