ולווט אנדרגראונד

להמשיך לקרוא ←

להמשיך לקרוא ←

חג שמח למוולווטים מהדסק הארעי בניו ג'רזי, שהיא ממש לא מנהטן. בדיוק כמו שחמש דקות ממרכז ת"א נמצא הדרום של העובדים הזרים/ מבקשי העבודה/ הפליטים, המגורשים מחקו את המיותר לפי תפיסת עולמכם בחג החירות, כך ג'רזי, ליתר דיוק חלקים ממנה, מול מנהטן מבחינת העוני, הכוונה.
לא, אני ממש לא מגלה את אמריקה ואת החצר האחורית שלה.

זו תחנת הרכבת שאני עולה בה על רכבת למנהטן.
חבל שהמבנה ההיסטורי היפה (מ-1922) לא מאוד מתוחזק.

ביקור בסופרמרקט המקומי (דרך נאה להעריך את מצב האוכלוסייה, הכנסתה והרגלי התזונה שלה), מעורר דיכאון קשה.

ובתשובה לסקריר, אבל בהפוך, האם אני מתגעגעת? ובכן, אני חייבת להודות שלא קראתי מילה ולא עקבתי אפילו טיפה אחר המתרחש בישראל ובתקשורתה בשבוע האחרון. לא, לא התגעגעתי לעיתונים המודפסים, האווריריים, ומה לא. אולי זה לא יפה לומר, אבל אני מאושרת מאוד מאוד מאוד מהעובדה שלא אצטרך לקרוא עיתוני חג, וגם לא לעלעל בהם ברשת. פשוט לא. כלום. זהו חג החירות שלי. השחרור הגדול.
אני לא יודעת מה יהיה לכשאשוב.

ומה אעשה הערב? כנראה בדיוק מה שאני עושה כשאני בישראל. לא יותר, לא פחות.
אבל מי יודע, אולי תהיה הפתעה כלשהי.

כשלעצמכם, מחר, אחרי ההתאוששות מהסדר, תוכלו לצפות באיפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? בסינמטק ת"א ב-17:30, בעוד אני מיטלטלת בשחקים.

חג שמח וזהירות מהמצות.
ואם במקרה לא צפיתם בגלי וניר:

//

[poll id="161"]

למתגעגעים, הנה ריכוז כל הסטטוסים מפייסבוק, המתארים את עלילותיי במדינה ענקית המרחבים, ניו ג'רזי עם איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?.

במטוס.

במטוס לארה"ב יכולתי לעשות השלמות כדי להיקרא בת תרבות, וכך צפיתי ב"בירדמן" עד סוף רולר הקרדיטים האינסופי. בסופו הופיעה שקופית: "12,000 משרות סיפק הסרט הזה". 12,000. גיחכתי לעצמי בעצב. 
דבורית שרגל, תחקירנית, מפיקה, תסריטאית, במאית, פקידה, שליחה, טלפנית, צלמית, נערת דואר, מים ותסריט, יחצ"נית, משווקת ומפיצה בערבון בלתי מוגבל.

בבית.

כדי להקל עלי את עלות המסע לניו ג'רזי מארחים אותי כאן בבית שכזה, בן 150 שנה בפליינפילד עם מרפסת העץ האמריקאית המוכרת מהסרטים, שלוש קומות ומדרגות חורקות, ושירותים בקומה העליונה אליהם צריך לטפס בגרם מדרגות תלול באישון לילה ולעבור ליד אינספור חדרים נעולי דלתות… 

בפסטיבל.

ההקרנות היותר מדהימות של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? הן עם קהל שאין לו מושג קטנטן על אודות הספרים האהובים, על אנה ריבקין-בריק, לאה גולדברג, נוריקו-סאן ואלה קרי. וזה מה שהיה אתמול בספרייה בניו ג'רזי, במסגרת פסטיבל נשים בתקשורת, כשצופים ישבו ובכו וצחקו, כאילו מדובר בקהל ישראלי. זה הכי מרגש.
בעת השיחה סיפרה אחת הנשים שהייתה ספרנית בדטרויט, מישיגן, בשנות השישים, שהיא זוכרת היטב את הספר על דירק הילד מהולנד, וכשצפתה בסרט הזיכרון התעורר מחדש. אחרים סיפרו לי (בדיוק כמו שסיפר לי הולנדי שצפה בסרט בישראל), שגם בניו ג'רזי נהגו אנשים וילדים בשנות החמישים והשישים, לפני פרוץ הטרור לעולם, להגיע לשדה התעופה הקרוב למקום מגוריהם, לצפות במטוסים ממריאים, כבילוי, בדיוק כמו שאני מספרת בסרט. אין לתאר כמה זה מדהים לראות נקודות רבות המשיקות לכל כך הרבה אנשים בעולם. 
בצילומים: עם מארגנות הפסטיבל (משמאל: Pamela Morgen) והקהל.
אני בג'רזי עד שבת, אם יש פה מפיק/ת על לארגון הקרנה מהירה נוספת.
Women In Media- Newark

עוד פסטיבל.

דסק הלילה של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?מדווח מניו ג'רזי שמתקשטת בשלג לכבודי: עוד פסטיבלצ'יק, ה-12 במספר, בידינו: פסטיבל סרטי תרבות של דרום קרוליינה. 
ולמתגעגעים לקולי: ראיון עם ענת דולב ברשת ב'. דקה 31:17.
הפעם הבאה בסינמטק ת"א: שבת, 4.4, 17:30.

לפני פיזור

לחם עבודה דווקא מתעדכן!.

ליידיז & ג'נטס

אני טסה הלילה לפסטיבל Women's History month, New Jersey, שם אציג את איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? ב-30 במרץ, בשעה 17:00.

אז אם אתם שם, או טסים לשם לחג, או שיש לכם חברים, מכרים, עובדים, משפחה בניו ג'רזי, שלחו להם את הקישור לפסטיבל. אני אשוחח כמובן עם הצופים אחרי ההקרנה, בשפת אמם.

לפיכך, במהלך השבוע הבא, ממחר, 29.3 ועד 5.4 לא אוולווט, אלא אשקיע את זמני בקידום הסרט ואו בשיטוט ברחובות מנהטן.
אם יש מישהו באזור שנראה לכם שכדאי לי לפגוש, אל תהססו.

בצילום: ארס פואטיקה. מוולווטת בנתב"גיישן.

– אצבעות שחורות, שלא תדלגו חלילה.

– ותוכנית אפריל של איפה אלה קרי…, בלחיות את חייה, למתעניינים החדשים והישנים.

מה קורה בסו"ש

♦ הדקות האחרונות של טיסת ג'רמן ווינגס.
בביתו של הטייס הרוצח נמצא פתק מרופא, המשחרר אותו מטיסה באותו יום, אלא שלוביץ התעלם ממנו.
האקסית שסירבה להינשא לו: בדיעבד הכל נראה הגיוני. הוא הבטיח לעשות מעשה מטלטל.
סליחה על השאלה: אם שני אנשי צוות צריכים להיות בתא הטיס בכל רגע נתון, נניח, בטיסה ישירה 12 שעות, ת"א ניו יורק, על שני אנשי הצוות ייאסר להטיל את מימיהם, אם לא למטה מזה? תסבירו. כפי שאפשר לראות גם המגיבים מוטרדים בדיוק כמוני בסוגיה זו. צריך היה יוצר הידיעה להתייחס לכך גם אם זה מצריך עוד אימייל או שיחת טלפון לחברות התעופה.
ושאלה: יש פה אולי אנשי צוות אוויר שכבר פיתחו בדיחות מקאבריות אחרי האירוע ויכולים לשתף את הציבור?

♦ ארבעה בני אדם נהרגו בתאונות בסו"ש. עד כה. כולל רוכב אופנוע.
♦ 15 הרוגים במתקפת טרור במוגדישו, בירת סומליה.
♦ תיירת נפלה מצוק בוואדי קלט ונהרגה.

השד העדתי

♦ השבוע פגשתי במקרה מישהי שאני מחבבת מאוד. בעבר נהגנו להתנצח קלות על השד העדתי. וזה הדיאלוג הקצרצר שלנו מהמפגש האחרון:
היא (נציגת יהדות מרוקו): "הבעיה שלך היא שאת חושבת שאין קיפוח".
אני (לא נציגת יהדות פולין): "בטח שיש קיפוח. אני המקופחת".
אבל סיפורי השד לא נגמרים באנקדוטות מחיי, אלא ליוו את העם בסו"ש:

♦ למשל, הכתבה באולפן שישי בה שוחחה אפרת לכטר עם ילדים על שדים עדתיים ושמאל ימין.
מסקנה: הילדים הקטנים לא ממש מבינים מה רוצים מהם, אבל חכו חכו, יגיעו לתיכון ויתגזענו לגמרי.

♦ גם הראיון עם פרופ' אמיר חצרוני בוואלה! נוגע בנקודה. כמעט לא ישירות, ולא ממש ממנו, אבל זו הרי העילה לראיון.
אם אני כבר בחצרוני: בכותרת המשנה אפשר לקרוא את המשפט "פסיכולוגית אנסה אותו". בכיתוב התמונה זה כבר "הפסיכולוגית אנסה אותו". מה יחשוב האדם הסביר? שמדובר ביחסי מטופל מטפלת, לא? לא. מדובר בתיאור של דייט מוזר של חצרוני עם מישהי שהיא במקרה גם פסיכולוגית, ויש לי תחושה שהתיאור שלה את האירוע יכול היה להיות אחר. כתב וואלה מסביר שלא הצליח לאמת את האירוע. אני מקווה שהוא מתלוצץ.
חצרוני, מתברר, מאוד מרוצה מהראיון, ויש לו תובנות נוספות.

♦ ובמארקר, ח"כ יפעת שאשא-ביטון אף היא על קיפוח, המוכח מבחינה מדעית.
להמשיך לקרוא ←

יום חופשה היום.

שני עיתונים מציינים בכותרותיהם בשער את הטירוף בתא הטייס, או טירוף בכלל: מעריב וישר"ה.
ידיעות מסתפק רק ב"טייס, רוצח" ובציון העובדה שסבל בעבר מדיכאון (מחלת נפש חמורה שיכולה להסביר את המעשה המחריד). ובהארץ "המניע אינו ברור". מתברר שהבדיקות שעוברים הטייסים בלופטהנזה הן רק לפני שמתחילים להעסיקם, אך לא אחרי. מה עם בדיקות תקופתיות?

מי נגד מי עם תגובות מעניינות מהמבוקרים.

יש עורכים בבית?

בוואלה! התבלבלו בזמנים:

הנושא היותר חשוב הוא שמעט מדי כלי תקשורת דיווחו על התקיפה.
בידיעות התפרסם בחמישי עמוד שלם על האירוע. בוואלה שני אייטמים, וזהו, לא מצאתי במקומות אחרים.
למה? בגלל שמדובר בנתינים זרים?
(או פליטים או דורשי עבודה, או עובדים זרים. אני לא יודעת מה מעמד המעורבים).

לפני פיזור

שעון קיץ: בשתיים בלילה הועברו המחוגים לשלוש. לא שכחתם, נכון?
השעון של הבלוג עוד לא הוזז. עודכן ואוכן.

מהדורות חדשות לאלה קרי הילדה מלפלנד ולנוריקו-סאן הילדה מיפן.
נתראה בשבת, 17:30, סינמטק ת"א.

להמשיך לקרוא ←

להמשיך לקרוא ←

להמשיך לקרוא ←