ולווט אנדרגראונד

כאמור, אני בשבוע עבודה מיוחד מסיבות טובות.
ולכן אביא היום (באיחור בלתי נסלח) רק את השערים, אחרי שבבוקר הועלו המלצות הקריאה של המטקבקים.
החשודים הרגילים ישלימו כבר לבד את כל מה שקרה היום.

נכון שהכרזתי על פוסטים העוסקים בביקורת תקשורת בלבד, אך בגלל שזה שבוע חריג, ולרגל שבוע הספר, כמובן, הנה ולווט ברטרו. מטקבקי-העל ממליצים:

– קראתי באנגלית לפני מספר שנים ושבתי לקראו בעברית השנה – חלון פנורמי/ ריצ'ארד ייטס. ספר אמריקאי על זוג אמריקאי בשנות החמישים של המאה הקודמת. מיוחד ויוצא דופן. לא ספר נשים בהגדרתו (רקמילה).

– חומריו האפלים של פיליפ פולמן (מיקי).

– סופם של היהודים, שפיגל וגראו אדם מנסבך (אורן).

– האוטוביוגרפיה של אלי ויזל, כל הנחלים הולכים אל הים (תום).

– הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו של דונלד הרינגטון. לא צחקתי ככה (בקול רם) מאז שלושה בסירה אחת (עדי עליה).

– ג'ינג'יס חאן/ ג'ק ותרפורד. שובר סטיגמות ומרתק. נכתב בנדיבות ומכיל שלל היבטים. נוצר לאחר עבודת מחקר מרשימה והוקרה לאיש ופועלו.
– אוטוביוגרפיה או סיפור ניסויי עם האמת/ גנדהי. יבשושי למדי אבל מספק תובנות מעניינות על התקופה, המנהיג והאדם הפרטי.
– רומל, עלייתו ונפילתו של טקטיקן מבריק/ צ'רלס מסנג'ר. מתרכז בקרבות ללא שום ערך מוסף. התקופה והאדם נשארים מעומעמים (יון).

– אחרי כמה חודשים של התענגות על כל ספר אלקטרוני של פ.ג' וודהאוס, פניתי לבדוק אלו מיצירותי תורגמו לעברית. מצד אחד, איך יכול להיות שרק שלוש מיצירותיו של אחד מההומוריסטים הגדולים זמינות בעברית? ומצד שני, אני מורידה את הכובע בפני המתרגמים (ג'וד שבא ודן דאור) כי לך תתרגם את כל נפתולי הסלנג האנגלי בתקופה שבין מלחמות העולם. ואיך לכל הרוחות מתרגמים לעברית את השם הנפלא Psmith?
אז למי שיכול – לכו על שפת המקור. ולמי שלא – נסו את התרגומים. לפחות תטעמו משהו מהמזנון המופלא של וודהאוס.

– נונה קוראת מחשבות מאת אורית גידלי. ספר מקסים, באמת, על מה שילדים (ואנשים) אומרים ומה שהם באמת מתכוונים. בכריכה האחורית של הספר כתוב ככה:

הסיפור על נונה ומכשיר הקסמים,
הכלב של השכנים,
הדג המדבר,
ולא מגלים יותר.

אז גם אני לא אגלה יותר, פרט לזה שהספר מומלץ בחום, אם יש לכם ילדים בני 3-6 או משהו כזה (הלל).

– ביקור התליין של לילי פרי. נוגע ללב, מקסים ומיוחד (שולהלה).

– פונדקו של ירמיהו של בנימין תמוז, אחד הסופרים הכי אנדררייטד לדעתי. תמוז לא היה שייך לחבר׳ה, יפי הבלורית והתואר. ברוב חנויות הספרים כיום לא יודעים מי זה. פונדקו של ירמיהו, שהתפרסם ב-1984, מתאר עתיד דיסטופי בישראל, שב-2012 נשמע כמו תיאור המציאות המתרחשת לעינינו (קרן אור).

– ספר הילדים מי שתה לי? שכתבה שהם סמיט ואיירה רותו מודן יצא בספריית הפועלים ב-2004. מצחיק, לא דידקטי, מאפשר קריאה פשוטה או מורכבת (סיפור מסגרת המומחש באמצעות האיורים הנפלאים של רותו) לפי גיל הילד, פמיניסטי ומאוד מקורי. תענוג (אורית עריף).

– חזרו לקרוא את ספרה בן ה-26 של יעל דיין אבי, בתו, למרות הדעות הקדומות שיש לכם עליו. אבי, בתו היה שלאגר בזמנו ובצדק גמור. לבד מהיותו ביוגרפיה/אוטוביוגרפיה מרתקת, מרחיבה דעת, מעלה נשכחות ומעוררת הרהורים על יחסי אבות ובנות, אמהות ומאהבות וחיים תחת הנטל של הסלבריטות – שאז נקראה בפשטות: תהילה ופרסום – הספר של דיין הוא שיעור בהיר ותמציתי בהיסטוריה של ההתיישבות והתקומה, כפי שתועדה על ידי כותבת מוכשרת ודעתנית (מבלי להתנצל על כך לרגע), המהלכת קסם בזכות יכולת האנליזה שלה ובזכות העובדה שהיא היתה שם, כדי לחזות במו עיניה איך נבנה המיתוס ואיך קרס (נילי ל.).
(זו ההמלצה שהביאה לי את הרעיון לחזור שוב לרעיון החביב לפוסט נושא, V).

– אה, ומה איתי? ובכן: היינו העתיד והביתה, שני ספרי הקיבוצים של יעל נאמן ואסף ענברי בהתאמה. לכל מי שיש לו פטיש לקיבוץ מכל סיבה שהיא.
– וגם: חשד לשיטיון של מאיה ארד, גם היא קיבוצניקית (תוס': למחצה או לשליש או משהו), סוגר מעגל עם הספר הראשון המומלץ. חיי זוג ישראלים לשעבר בני שבעים לערך, בקליפורניה, מנקודת המבט של האישה, החרדה לגורלו של בעלה. קרעי קרעים של החיים המצטמקים.

[poll id="37"]

מאי האביבי היה שוקק ומלא פעילות, אך על חלק גדול ממנה אינני יכולה לדווח בנקודה הזו בזמן. אני מקווה שבחודש הבא.
אני רוצה לדבר על שני אירועים דרמטיים בבלוג.

הראשון הוא החלטה שקיבלתי. אין יותר פוסטים אורחים נטולי שמות. ההחלטה התקבלה בעקבות אירועים שונים בבלוג בחודש האחרון ושיחות עם כמה אנשים. חשבתי על כך לא מעט, והבנתי שאין לי ממש נימוקים משכנעים ככותבת וכעורכת הבלוג בעזרתם אני יכולה לעמוד מאחורי האנשים הכותבים בעילום שם, מכל הסיבות שבעולם. בין היתר מאחר שתמיד יכול להתעורר חשד לסגירת חשבון בין הכותב לנכתב. תגידו שכל העולם מתנהל תוך סגירת חשבונות אחת גדולה ואני לא אכחיש, אבל אומר שאני מנסה להתנהל כאן בשקיפות. תגידו, אבל גם את כתבת במשך חצי שנה בעילום שם ואומר נכון, זה התאים לשעתו. יותר לא יכולתי לעמוד בכך, ואני מזכירה שזו הייתה בחירה שלי להיחשף. כל מה שכתבתי בעילום שם זמין כמובן גם עכשיו, ואפשר לבחון אותי לאור הכתובים.
להמשיך לקרוא ←