ולווט אנדרגראונד

האורגזמה הנשית * בן דרור ימיני נגד גרוסמן * מה חשב שיפר על עוזי ארד לפני כמה שנים * מי אשם באסון הפל-קל * מה אפשר לקרוא ב-7 ימים * מה כתבה ורד קלנר על הביקור בהוליווד * ועמוס שביט, שפוטר מלשכת שר התחבורה אחרי שבוע  עונה למבקריו

מוסף כלכליסט

מהפכה:

בכל אורגזמה מגיעות למוח כמויות עצומות של אנרגיה וחומרי בניין, כגון ויטמין A ו־E. חומרים שבונים למשל את הנוירוטרנסמיטורים במוח – חומצה אספרטית, כולין, טריפטופן, טירוזין – שבלעדיהם המוח לא יכול לגדל נוירונים חדשים, ליצור קשרים חדשים, או במילים אחרות: לחשוב.
זה הסבר חדשני ומהפכני. המשמעות של הממצאים של קומיסארוק היא שהאורגזמה בעצם משמשת כמעין מסאז' למוח, שמשחרר אותו, ממריץ, מקל עליו, מאפשר לו לעבוד טוב יותר. בכך הוא חורג מההסברים המקובלים שמיקמו את האורגזמה בהקשרים של הביולוגיה הבסיסית, בחירה בבני זוג טובים והעמדת צאצאים. אם תרצו, יכול להיות שהניסוי הזה, כמו אמצעי המניעה, כמו הוויברטור, כמו המאבק הפמיניסטי החברתי־פוליטי, הוא עוד צעד בשחרור האורגזמה הנשית.

מה שמעניין, מבחינת הקוראים והמגיבים זה שלהבדיל מכתבת הפטריות והצבעים ואפילו הפורנו וכנהלאה, יש מעט מעט מאוד מאוד תגובות לכתבה הזו. למה בדיוק?
להמשיך לקרוא ←

בעזרת פתיינות חסרת בושה שכנעתי את חייל זקן לכתוב פוסט ולא תגובה.
הנה הוא במדי ב', נעליים מבוצבצות וזיפים בהופעת בכורה בפנטהאוז.
עכשיו אפילו אני מבינה מה קורה בסוריה.

מאת: חייל זקן

סוריה המדממת אינה זוכה בכיסוי עיתונאי ישראלי ממשי. מי שכותבים/מדברים על סוריה הם בעיקר הפרשנים לענייני ערבים, הפרשנים המדיניים והפרשנים הצבאיים. הראשונים מסתפקים בניתוח התקשורת הערבית והאחרונים, כולל מומחים מזדמנים מהאקדמיה, עסוקים כהרגלם בלהג חסר ערך שמבוסס על נטיות פוליטיות. אנסה למלא את מקומם ולפרש לקוראי הבלוג את המידע המגיע משם.

הארץ חרג מהשבלונה כאשר פרסם לפני שבוע  סדרה בת חמישה מאמרים על סוריה שנכתבה על ידי ג'ונתן ליטל בעקבות סיור שערך בסוריה בסיוע צבא סוריה החופשי (צס"ה). לראיון ישן עם אותו ליטל נתן הארץ את הכותרת, שנגזרה מדבריו, "התליין מעניין אותי יותר מהקורבן". נאמן לשיטתו הקודמת של ליטל אתמקד גם אני בתליין (הקורבן מתואר בפרוטרוט בסדרת המאמרים של ליטל).

אפתח בניתוח הסיכונים והמטרות האופרטיביות של אסד. בהמשך אתייחס לארבעת המעגלים בהם מתנהלת המערכה: הגלובלי, הערבי, האזורי עם דגש על טורקיה והסורי הפנימי, כולל ניתוח טקטי של הלחימה. לסיכום, מספר נקודות שיאפשרו לקורא לזהות שינויים מהותיים במערכה.
להמשיך לקרוא ←

הרבה תמונות של שלג * עצבים על בניזרי * יומולדת 70 ללו ריד* נתניהו חוטף רגע לפני שהוא עולה על המטוס * ומה חדש בפרשת הפיטורים ב-ynet
להמשיך לקרוא ←

אחרי שנייה וחצי בתפקיד יועץ ודובר שר התחבורה, ישראל כ"ץ, פוטר עמוס שביט, עד לפני רגע עיתונאי ידיעות, מעבודתו החדשה.

ההסבר שהעלה שביט בפייסבוק:

מאת עמוס שביט

הנה, למרות הקושי, אני אומר את זה: אני מובטל.

אני בן 41, יש לי משפחה קטנה ואהובה, ועד לפני שבוע עבדתי ב"ידיעות אחרונות". בעיתון של המדינה שימשתי ככתב "7 ימים", עורך מוסף התרבות של "24 שעות", עורך מוספי חג, פובליציסט, עורך במוסף לשבת.

לפני זה הייתי במעריב. שימשתי כעורך הראשי של מקומוני העיתון באזור השרון.

ואז קרה דבר. פנה אליי שר התחבורה, ישראל כ"ץ, וביקש שאשמש כדובר וכיועץ התקשורת שלו. הוא בחן רבים וטובים – סיפרו לי שהוא ערך מרתון של ראיונות – ובסוף בחר בי. איזה כיף. אין מה לומר, זה מחמיא.

לא היה לי כל קושי לומר מיד כן. כבר תקופה ארוכה אשתי ליאת לא מועסקת, למרות שהיא הבנאדם הכי כישרוני שאי פעם הכרתי, אבל יש לה חיסרון אחד: היא כבר מעל גיל 40.

אמרתי לכבוד השר מיד כן, כי מזה שנים ארוכות, כעיתונאי בעיתון של המדינה, אני מכניס הביתה בכל חודש 10,000 שקל ומוציא 15,000. מאיפה מגיעים 5,000 השקל החסרים? אל תשאלו.
להמשיך לקרוא ←

אין מה להתלהב ממחיר הדלק * ממילא הכל זמני * וגם לא לרוץ לחפש ערכת מגן * זה לא יעזור * ולא להאמין לצפון קוריאנים * הם משקרים * יום שחרחר במיוחד * מזל שיורד שלג צח
להמשיך לקרוא ←

עכשיו יש לבלוג שני ימי הולדת.
בדיוק כמו לאנשים שנולדו מחדש אחרי אירוע טראומטי, כך גם הבלוג.
יום ההולדת הראשון הוא היום בו נולד ולווט לפני שש שנים וקצת.
יום ההולדת השני הוא היום בו יצא הבלוג לעצמאות מחודשת, תוך שהוא יוצר מודל כלכלי קטן ואופטימי, וזה קרה לפני שנה בדיוק.
החודש יש בפברואר 29 ימים, כך שהאובססיה שלי לסיכום מדויק של החודש ושל השנה על הדקה, לא יצא לפועל. לא נורא, אתגבר.
(הדו"ח הראשון, מרץ 2011).
להמשיך לקרוא ←

דמעות הן מטבע עובר לסוחר בעיתונים. אתמול היו אלו דמעות הפועלים המאושרים בפרי הגליל, על שיוכלו לחזור ולעבוד בשכר מינימום, והבוקר אלו הן דמעותיה של דורית ביניש, עם "נפרדה בדמעות". לביניש נוסף עיגול נאה (ידיעות) ליד התמונה שלה עם נכדתה הפעוטה: "סבתא ביניש", כרוצה לומר, זהו, אין מה לפחד ממנה יותר, אין מה להידרש לדעתה יותר. מהיום, סבתא.
הנשיקה של אשר גרוניס וביניש מופיעה על שני שערים, בענק במעריב, בקטן בישראל היום. מצעד הדמעות הוא כותרת הענק בכפ' 2
בהארץ בחרו בתמונה בה ביניש וגרוניס לא מתנשקים. אולי כדי לבסס את ההפרדה ביניהם: את ביניש אנחנו אוהבים, את גרוניס לא.
והרחבה על הפסיקה האחרונה שלה. מאמר המערכת מעניק לה חיבוק אחרון.
להמשיך לקרוא ←

מאת איתן קפלן

לאחר מאבק שארך כמה שבועות דבורית הסכימה לחרוג ממנהגה – לא לעסוק בשיווק – ואפשרה לי לפרסם את הפוסט הזה בבלוג.

ב-1989 עזבתי את אחת מענקיות התוכנה הישראליות, טכ"ם, שעבדו בה לא פחות מ-450 עובדים, והתקבלתי לחברה קטנה בשם עורק אינפורמישן. מספר העובד שלי היה לא פחות מאשר 666, ועבדו בה אז 350 עובדים בכל העולם, שהיה בערך רמת גן, סנט לואיס ועוד שניים וחצי מקומות.

עורק התנהלה כארגון שונה לגמרי מהארגון החברי שנקרא טכ"ם, ואחד הדברים הראשונים שעשו שם לכל המגויסים היה סדנת פערי תרבות בינינו לבין האמריקאים. במשך יומיים עברנו על כל פערי התרבות בין היצורים המוזרים שמעבר לים לבין בוגרי תנועות הנוער, הסיירות ו-8200. זו פעם ראשונה שקלטתי שדברים שמובנים מאליהם למי שגדל בשכונת יד לבנים באיזו עיר בישראל בכלל לא מקובלים במקומות אחרים.
להמשיך לקרוא ←

עובדי פרי הגליל חזרו לעבוד. כות' גג בידיעות, כות' בתחתית שער ישראל היום – כותרת עולצת עם סימן קריאה בסופה. בכללי התקשורת לא אוהבת סיפורים טובים (אלא אם נניח הערת שוליים היה זוכה באוסקר, ואז זו הייתה כותרת ראשית, שהרי במדינה מעורערת עם סף גירוי נמוך ודימוי עצמי ירוד עוד יותר מדובר).
להמשיך לקרוא ←

"זאת לא עיתונות! אין לנו עיתונות אמיתית, אין לנו מדיה מסקרת, יש תקשורת שמנסה לעצב מציאות, לא לסקר. התקשורת יוזמת פועלת בוחשת ואז מסקרת את הגולם המדומה לעתים שהיא יצרה במו ידיה"

נחשו מי חתום על המשפטים האלו?
יעקב אחימאיר
יאיר לפיד
אני
בן-דרור ימיני
ארי שביט
(תשובה בלפני פיזור)
להמשיך לקרוא ←