ולווט אנדרגראונד

להמשיך לקרוא ←

להמשיך לקרוא ←

אביגדור ליברמן, בועז הרפז, עופר עיני

– מוספינו מלאים בפרשנויות מכל הסוגים על ליברמן ועל וינשטיין, ועל מה יהיה. על מנת להתחשב בכם, סליחה, בעצמי, אני מדלגת.
– אמיר אורן על גרסת נתניהו לפרשת הרפז. לא הבנתי. מתברר שלא רק אני. בכל פעם שנדמה לי שהצלחתי לנקות את הזכוכית של תמונת הרפז הגדולה מגיעה איזו כתבה עם עוד מיליון סעיפי משנה של מי אמר מה ומתי, ואני חוזרת לעמעום הרגיל.
– הראיון המדובר של בכירי המארקר עם עופר עיני מלפני יומיים. עיני, כך הוא מספר, משלם משכנתה של 7,500-8,000 ש' בחודש. איי.
מי לא מוזכרת בראיון כלל? בת הזוג שלו, רוית דום, מנכ"לית רשת עמל, אותה מינה עיני. למה?
הנה הסוף שלו.

בוא ניגע קצת במידות אישיות.
“שעליתי במשקל?”
לא, דווקא רצינו לשאול לגבי הדירה שההסתדרות רכשה בעבורך בצפון תל אביב.
“הייתי יו”ר ההסתדרות ויו”ר האגף לאיגוד מקצועי וגרתי בבאר שבע. ההסתדרות שכרה לי בית שהייתי ישן בו יומיים־שלושה בשבוע, ואז אגף הכספים באו ואמרו שיותר כלכלי לרכוש דירה במקום לשכור. המחירים היו אז בקרשים, ורכשו דירה עם שני חדרים וסלון. זה לא פנטהאוז”.
בצפון תל אביב.
“כן, בכוכב הצפון. בדיעבד השיקול שלהם היה נכון, כי מחיר הדירה עלה מאז וזה כיסה את כל העלויות. כיו”ר ההסתדרות היתה אפשרות ללינה בתל אביב והיו שלוש אופציות – מלון, שכר דירה ודירה. אני בחרתי בהתחלה בשכר דירה. בחודשים האחרונים אני בכלל לא משתמש בדירה. יו”ר ההסתדרות הבא יצטרך להחליט מה עושים אתה”.
להמשיך לקרוא ←

להמשיך לקרוא ←

להמשיך לקרוא ←

להמשיך לקרוא ←

שרי שיין, עורכת וכותבת ותסריטאית, בת 55, מחפשת עבודה. 30 מיילים שלחה עם קורות חייה. איש לא ענה.
כן, גם אישה בת 55 צריכה לעבוד. ובת 60. ובת 65.

…אז מסתבר שהגיל בא לפני הכישרון. לא קיבלתי אפילו זימון לראיון. נזכרתי בזמר המזרחי ששלח סינגל לתחנות הרדיו ואף אחד לא השמיע אותו עד ששינה את שמו לשם אשכנזי. שקלתי לשלוח קורות חיים ללא גיל, רק כדי לבדוק אם הטלפון יצלצל, אבל המחשבה קוממה אותי מראש. לא מתחבאת מאחורי גילי. קוראים לי שרי שיין, אני בת 55 ואני גאה בזה…

לחלקכם, עיתונאים ועיתונאיות, בני שלושים ומשהו, זה נראה רחוק מאוד. לכם זה לא יקרה. אתם בכלל לא תגיעו לגיל 55. אתם תעצרו את הזמן. ואם כבר תגיעו, תשבו על זרי דפנה. אתם טאלנטים בקנטינה (או לא משנה איפה אתם יושבים היום) אתכם כולם יחטפו. ובכן, גבירותיי ורבותיי כמובן, היכונו. העתיד קרוב מתמיד, והוא לא מחכה לכם עם חיבוק אוהב.
כתבתי על כך בספטמבר 2011: בגיל ארבעים תיזרקו לכלבים.
טל איתן כתב אז פוסט המשך: החיים מתחילים בגיל ארבעים.

שיין, עיתונאית ותיקה ועתירת ניסיון לא מוצאת עבודה שהיא יכולה להתפרנס ממנה. רק אתר סלונה קיבל אותה בברכה, אבל זה לא מספיק לכלכל את הלברדורית של שרי. היא לא מקושרת לברנז'ת המחאה הלוחמת, או למבקרי תקשורת ולמתקני עולם. אייס הוא האתר היחיד, וכל הכבוד, שפרסם את דבריה (אקווה שתמורת תשלום). אף אתר נוצץ, לוחם, רדיקלי, בועט בחברה וכאלה לא קישר אליהם. שיין פשוט לא שייכת לחבר'ה הטובים בעיני עצמם.

גם כשדיווחתי על סגירת העיתון  שערכה, ויוה פלוס, הייתי היחידה. זה לא עניין איש בברנז'ה המתנשאת ואף אתר לא התייחס לסיפורצ'יק. את מי מעניין שבועון טלנובלות. יש בו תחקיר על ליברמן? על הרמטכ"ל? על רשות השידור? על אדלסון? על חברת ביטוח עושקנית? על עובדים זרים תחת קלגסי הישראליות? לא! ואנחנו הרי עוסקים רק במוצרים יוקרתיים עטופי צלופן אג'נדיאלי דוחה. איכס.

גילוי נאות עלק: ישבתי עם שרי באותו חדר בעיתון חדשות בשלהי שנות השמונים.

קמטים, קמטים, איה קמטיי

ואם כבר אני בסביבה: מה זה "את הקמטים שלי הרווחתי ביושר?"

אחד המשפטים שמוציאים אותי מדעתי הוא "את הקמטים שלי הרווחתי ביושר".
שטויות. אין פה שום יושר, ולא מרוויחים כלום. אני תוהה מי המציא את המשפט הזה שהפך למנטרה חובקת עולם.
קמטים הם לא מקור לגאווה או לאי גאווה. רק תזכורת לשעון המתקתק, לזמן האוזל. אין שום סיבה לעשות מהם אידיאליזציה או לחילופין, אם חשדתם בי, למלאם במיני חומרים.
כל זה נכתב אפרופו שבוע חגיגת הקמטים בעושים צהריים.
ד"ר יופי תירוש, שהתראיינה שם ותתראיין גם היום, מזכירה שבעקבות הראיון ההוא החליטו בתוכנית להקדיש את כל השבוע הקרוב לקמפיין "שקורא לנשים להשאיר את הקמטים, להתגאות בהם ולחגוג אותם – כי הם הורווחו ביושר, ומסמנים את ניסיון חיינו העשיר והמרתק".
אין מה לחגוג, גבירותיי (אף רבותיי, אם זה לא ברור), אפשר לנסות להרחיקם (תזונה, הימנעות משמש ומעישון), אבל מכאן ועד לחגיגת קמטים יש מרחק גדול.

להמשיך לקרוא ←

להמשיך לקרוא ←

להמשיך לקרוא ←