אני כותבת את הכותרת, ואני לא מאמינה שבאמת עברו 17 שנים מאז שהתחלתי לכתוב את בלוג ביקורת התקשורת הזה שלי. איך 17? לאן נעלם הזמן? מי חטף אותו? מי?
למרבה הבושה, וזה כבר קרה לי בעבר, אני מאחרת ב-12 יום בחגיגות ציון יום השנה להיווסדו של הבלוג. 31 בדצמבר 2005. טיפה אחרי חצות.
בשלוש השנים האחרונות (מה שלוש שנים, איך ייתכן בכלל?) כתבתי רבות בעמוד הפייסבוק של הבלוג, בעיקר על עלילות הקורונה. כן, הפסקתי כבר מזמן.
אבל מה, באמת? שלוש שנים מאז פרוץ הקורונה?
במהלך השנה האחרונה קרו המון דברים:
הבאתי לידי גמר עוד שני סרטים (בעצם שלושה): סרט משפחתי ענק לעופר ינאי, סרט משפחתי קטן לקוראת נאמנה של ולווט וסרט רביעי בטרילוגיית "ילדי העולם" שלי, הנקרא "הרביעי בטרילוגיה", מה שאומר שיש לי עכשיו רביעולוגיה.
ממש אחרי הפרמיירה השנייה – כמה לא ייאמן, היו לי שתי פרמיירות במרץ 2022, אחת ענקית, אחת פצפונית – אירע אסון ונעם רוזנבוים, חיילת בת 22 חלתה בסרטן אלים. הוריה תמר שוורץ וספיר רוזנבוים תיעדו בפייסבוק את מחלתה ואת חייה הסוערים ולאחר מכן, בסוף מרץ, את מותה. סביבם התקבצה קהילת ענק של עשרות אלפי אנשים שעקבו אחר האירועים. אותם אלפים הגיעו להלוויה של אנשים שלא הכירו, לא את ההורים של נעם ולא את נעם.
ופה אני נכנסת לתמונה, תרתיי משמע: לבקשת אמא של נעם תיעדתי את ההלוויה ולאחר מכן את השבעה. בהמשך השנה התחלתי לערוך את החומרים וכעת אני בעיצומה של עריכת "לחיות כאילו יש מחר", שם הסרט. נערך לו מימון המון שהסתיים בהצלחה גדולה. למעוניינים בפרטים, הנה.
ב-27 באוקטובר 2022 נפטרה אמא שלי, אסתר שרגל, היפה בנשים, בייסורים קשים, בעקבות מחלת סרטן (סרטן הוא שם כולל למגוון עצום של מחלות, ולכן השמטתי את הא הידיעה המקובלת) ממנה סבלה ארבע שנים תמימות. היה קשה. היה נורא. האבל והעצב שלי מכים וחובטים בי בכל יום מחדש ודומה שזה מצב קבוע, מעתה ועד עולם. כעת אני יתומה כפולה ומכופלת ורק משנעלמה תחושת הביטחון שיש לי הורים מאחוריי, או לפחות הורה, שלא ידעתי כלל שהיא קיימת, הבנתי כמה אני לבד. כתבתי על מותה ועל חייה רבות בפייסבוק. אני מקשררת פה כמה קישורים. למעוניינים להעמיק.
שלום אמא
–
אבא
–
איך הכירו
–
אמא ביפו
–
עוגת פירורים
–
עוגת גבינה
בסוף השבעה על מות אמא שלי הגעתי ישירות לחדר העריכה, להמשיך לערוך את הסרט על נעם. זה היה הזוי, זה היה מכאיב, עוד טונות של עצב נשפכות עלי בכל יום, אבל זו גם דרך להתמודד עם הסבל. קשה לדמיין בכלל אין נשזרים הדברים והאירועים אחד בשני.
אגב, אם יש פה מישהו ששם לב ששכחתי את יום השנה לבלוג, או רוצה לשלוח לי תזכורת קצת לפני המועד, בכיף. אבל עכשיו אני מסמנת לי התראת גוגל לעוד כמעט שנה. מה זה לשכוח תאריכים היסטוריים?
ואנקדוטה משעשעת אך עצובה לקינוח:
לא פעם כתבתי על השונאים הרבים שצברתי במהלך שנות כתיבת הבלוג. תמיד היו מי שאמרו לי, "את מגזימה", אבל השנה נוכחתי שלא רק שלא הגזמתי בהערכת שובלי הטינה הנגררים מאחורי, אלא המעטתי.
אפשר לראות זאת בכל ריאיון שמתפרסם איתי על הסרטים שלי, ואפשר גם במקומות אחרים, כשפתאום צץ מאוב מישהו שנפגע כי כתבתי עליו לפני שבע שנים שהמכנסיים שלו לא מגוהצים מספיק, כן כן, זוהי מטאפורה לאמירות זעירות ובאמת לא כואבות או פוגעניות, שהפכו לפצצות אטום, מימן ומה לא.
היזהרו לכם אנשים, כשאתם מבקרים מישהו או משהו. לא יסלחו לכם על כך לעולם.
גם מי שזה משלוח ידם ואומנותם. אין המבקרים אוהבים כשמבקרים אותם.
בצילום: אמא אסתר ואבא רפי. הנאהבים והנעימים שבחייהם לא נפרדו אך במותם כן ואני מקווה שהתאחדו עכשיו אי שם למעלה, בעולם הבא כלשהו, בתקווה שהוא קיים.
ולווט אנדרגראונד 