"חרבות ברזל", היום העשירי למלחמה, 16.10.2023

למי שלא מבין מה אני עושה פה שוב: הכתיבה בפייסבוק מעיקה ופרימיטיבית (טכנולוגית). איני יכולה להתמודד איתה יותר. מאחר שיש לי בלוג במצב שמיש אני חוזרת אליו. זהו בלוג ביקורת התקשורת שלי, שפעל ופעם בסבבה מהיום האחרון של 2005 ועד 1 במאי 2015. מאז אני מעדכנת לו יארציייט פעם בשנה. לרגל המלחמה, שלדעתי לא תיגמר בעוד יומיים שלושה, אני חוזרת לכתוב פה במקום בעמוד ולווט בפייסבוק, ככל שאוכל.

די בלתי אפשרי לסכם את המצב היומי. על כל ידיעה כמעט יש הכחשה או תיקון אחרי מספר שעות. האזנה לפרשנים שאין להם מושג מה קורה והם ממלאים זמן מסך לא מועילה ומוסיפה רעש מיותר. כשלעצמי נקלעתי לקיפאון מסוים בגלל האמור לעיל. אין מקור למידע אמין, יש המון מקורות ורעש בלתי נסבל. אין לי תשובה מה כן ומה לא. מה כדאי לפרסם וממה להימנע. קשה לי להאמין שאוכל להמשיך בדיווח היומי הזה לאורך שבועות או חודשים עכשיו. אולי אצמצם לפעם או לפעמיים בשבוע.
כל עבודתי, כמו זו של עוד עשרתלפים איש +++ בתעשייה הקולנוע והטלוויזיה אוינה בשנייה לאפס המוחלט, מה שלא מגביר את המוטיבציה שלי.
את הזעם, התדהמה והעצב הנורא שמילאו אותי מ-7 באוקטובר החליפו ייאוש, אכזבה, ותסכול. אני מדברת מהעמדה שלי, לא מעמדות המשפחות האומללות: השכולות או המחולצות או אלו שאהוביהם נאנקים עכשיו בעזה כחטופים ע"י יצורים זדוניים צמאי דם עם רצח בעיניים.

התצפיתניות והמודיעין
צה"ל פרסם אמש (15.10) תיעוד ממקרה אחד לפחות של חיסול מחבלים בזכות תצפיתניות אוגדת עזה. הן היו הראשונות לזהות ולהתריע על התקרבות המחבלים לשטח ישראל, להזעיק כוחות ולהפעיל ירי מרחוק באמצעות מערכת רואה-יורה (ר' צילומסך).

דו"צ: "התצפיתניות פעלו ועודן פועלות בחדות, במקצועיות ובדריכות על מנת לחתור למגע ולהוביל לחיסול המחבלים, גם כאשר היו תחת מתקפה בעצמן".
מ"פ איסוף החט' הדרומית, סרן ד': "בשבת בבוקר זיהו התצפיתניות התקרבות מחבלים לשטחנו. אנחנו מקפיצות את הכוחות לאורך הגזרה, ובמקביל מבצעות ירי מרחוק כדי לשבש את החדירות לשטח הארץ. גם כשהיו בלב חילופי האש, התצפיתניות המשיכו לאייש את המצלמה עד הרגע האחרון, עד שהמצלמות שלהן נפלו וכל הכוחות קפצו לקו היישובים כדי לשמור על תושבי העוטף".

זה דיווח מאוד מרגש ואני משערת שאכן היה. ובכ"ז יותר מ-1,500 מחבלים נכנסו לישראל תוך דקות וטבחו ב-1,300 איש ואישה, ילד וילדה.

זאת ועוד: הסרטונים ש-CNN העלה כבר לפני ארבעה ימים, המראים את חמאס מתאמן מרחק יריקה ממעבר ארז, מוציאים מהדעת. נניח (רק נניח) שהמודיעין (תצפיתניות?) ידע וראה הכל. איך התייחס לכל האימונים האלו של לוחמה בשטח בנוי ולכידת בני ערובה בשוויון נפש. מה פה השתבש?

חיל האוויר בשעות הראשונות למלחמה
הבעיה ברורה ואכזרית: ח"א צריך היה לפעול בתוך אוכ' אזרחית מותקפת מעורבבת במחבלים.

צמד מסוקי הקרב הראשון שהיה בכוננות מיידית לאוגדת עזה הגיע לעוטף כשעה או יותר אחרי תחילת האירועים, סביב 8:00-7:30, ממחנה רמת דוד שבצפון אף שטייסות האם של מסוקי האפאצ'י נמצאות במחנה רמון הקרוב יותר לרצועה. ברמון הבינו מהר שמשהו חריג מתפתח והעלו, עם מפקד טייסת 190 סא"ל א' בעצמו, מסוק קרב שהגיע לעוטף ב-8:32 (שעתיים אחרי האזעקה הראשונה בת"א! ד"ש).

לאחר שהטייסים הבינו שיש קושי אדיר להבדיל בתוך המוצבים והיישובים שנכבשו מי מחבל ומי חייל או אזרח, התקבלה החלטה שהמשימה הראשונה של מסוקי הקרב וכטמ"מי הזיק החמושים היא לעצור את שטף המחבלים וההמון הרצחני שנהרו לשטח ישראל דרך הפרצות בגדר. 28 מסוקי קרב ירו לאורך יום הלחימה את כל התחמושת בבטנם, בסבבי חימוש מחדש. מדובר במאות פגזי תותחים 30 מ"מ (אפקט של רימון רסס לכל פגז) וכן טילי הלפייר. רק אח"כ הואטו התקיפות ונבחרו בקפידה המטרות.
התברר שהכוחות הפולשים תודרכו לצעוד לאט אל תוך היישובים והמוצבים או בתוכם, לא לרוץ, כדי לגרום לטייסים לחשוב שמדובר בישראלים. רק ב-9:00 בערך החלו לפעיל תותחים נגד המחבלים, ללא אישורי ממונים. 

המצב בצפון מתקרב למלחמה
צה"ל הודיע על פינוי 28 יישובים בגבול הצפון, שנמצאים במרחק עד שני קילומטרים מגבול לבנון: רג'ר, דישון, כפר יובל, מרגליות, מטולה, אביבים, דובב, מעיין ברוך, ברעם, מנרה, יפתח, מלכיה, משגב עם, יראון, דפנה, ערב אל עראמשה, שלומי, נטועה, יערה, שתולה, מתת, זרעית, שומרה, בצת, אדמית, ראש הנקרה, כפר גלעדי וחניתה. המפונים ישוכנו בבתי הארחה בסבסוד המדינה.

חיזבאללה עבר לסדרת התקפות בכל יום תוך הגברת מספרן: ירי נ"ט, פצצות מרגמה ורקטות. ישראל מגיבה בתקיפות ארטילריות, תקיפות אוויריות לאורך הגבול ובמרדפים אחר חוליות המנסות לחדור. אתמול (15.10) נהרג אזרח מפגיעת נ"ט בבית במושב שתולה גם קצין צה"ל מירי נ"ט ליד מוצב נורית שבגבול לבנון.
חיזבאללה מנסה להרתיע את ישראל מהחלטה על כניסה קרקעית נרחבת לצפון רצועת עזה.

לקראת הכניסה לעזה
ישראל ומצרים מסכימות על הפסקת אש זמנית בדרום עזה, כך דווח ברויטרס. מ-9:00, כדי לאפשר את פתיחת מעבר רפיח. הפסקת האש תימשך כמה שעות. המעבר יישאר פתוח עד 17:00.
בחמאס אומרים שלא ידוע להם על כך.
לשכת ראש הממשלה מבהירה: אין כרגע הפסקת אש וסיוע הומניטרי ברצועת עזה.

בריאיון לתוכנית "60 דקות" העניק נשיא ארה"ב ג'ו ביידן גיבוי מלא לתגובה הישראלית לטבח ולמתקפת הפתע של חמאס: "הדבר החשוב ביותר הוא לשים קץ לאכזריות הזו ולחייב את מי שביצעו אותה לקחת אחריות". אבל לדבריו, כיבוש רצועת עזה בידי ישראל יהיה "טעות גדולה". אכן, הזכרתי אתמול (כתבה של NYT) שהשאלה הגדולה היא מה תעשה ישראל עם עזה הכבושה אם וכש.

החטופים
ח"כ דני דנון מהליכוד  ל-103FM: "היה ציבור עזתי גדול שלקח חלק גדול בפרעות… ברצח, בטבח, בחטיפה, באונס". את המתקפה בשבת לא ביצעו רק מחבלי החמאס, אלא גם "ציבור שפשוט הגיע". לדבריו, "חלק מהחטופים נמצאים אצל "אזרחים פרטיים" ברצועה.

סיפור משונה מאוד המתאר את פגישת נתניהו עם החטופים (15.10)
ווינט: מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים, שמאגד 700 איש, נחשב לגוף המייצג את המשפחות מול הממשלה (הוקם בהתנדבות ע"י שלושה יועצים אסטרטגיים" רונן צור, חיים רובינשטיין ודודי זלמנוביץ).
הם קיבלו פנייה אתמול (15.10) מלשכת רה"מ להגיע בהתרעה של כשעתיים, לפגישה עם נתניהו בבסיס צבאי ברמלה.
לפגישה הגיעו כעשרה בני אדם וסיפרו את סיפוריהם. כעבור דקות הודיעו שיש עוד משפחות שממתינות בחוץ. נתניהו ביקש שיכניסום.
נציגי המטה הופתעו מאוד שיש משפחות נוספות שהוזמנו ולא דרכן. לחדר, לטענתם, נכנסו ארבעה בני משפחה דתיים. אחד מהם הציג עצמו כאביה של חטופה, פנה לרה"מ ואמר: "עם ישראל במצוקה… אני אוהב את הבת שלי לא פחות מכפי ששאר הנוכחים בחדר אוהבים את בני המשפחה שלהם, אבל בסוף צריך להסתכל גם על עם ישראל ועל המשך הקיום שלנו. זו עמדתי האישית, ואני אומר לך ראש הממשלה – לפעול בנחישות ובקרירות".
בריאיון בחדשות 12 טענו העיתונאי ג'קי לוי ובת זוגו שחלק מבני משפחתה מוחזקים ברצועת עזה: בחור חרד"לי עם פאות, אמר שיש לו 'קרובה' שהייתה במסיבה ברעים, ושאם הצלתה עלולה לפגוע בניצחון צה"ל הוא מוכן לשלם את המחיר של הבת שלו. אף אחד לא הכיר אותו. אנחנו בודקים מי הוא ואת מי הוא מייצג, כי הוא הרי לא במקרה הגיע משום מקום לפגישה עם רה"מ".

מי הם האנשים הללו שביקשו מרה"מ "לפעול בקרירות" מאיפה הגיעו וכו כו'? בינתיים, בלגאן וזעם. לכל הכתבה בווינט.

ארבעים סרטונים שביים ארי פולמן עם משפחות החטופים. זה הקישור אליהם. העבירו להגברת המודעות.
להוריד מהלינק לנייד: לחצו על 3 הנקודות ליד הווידאו – סנד א קופי – וזה ייתן לכם אפשרות לשמור הווידיאו בסלולרי.

ההתרעה המצרית, הרחבת התמונה
טוב, הסיפור מסובך ומורכב. ומה לא בעצם. ראש המל"ל, צחי הנגבי, דוחה באופן גורף (הארץ) את הדיווחים שמצרים העבירה התראה לישראל על מתקפה צפויה של חמאס. "לא היה ולא נברא".
ההכחשה באה על רקע דברים נחרצים לא פחות של יו"ר ועדת החוץ בקונגרס, מייקל מקאול, שאמר לעיתונאים כי מצרים העבירה התראה. אנחנו לא בטוחים איך פספסנו אותה. לא בטוחים איך הישראלים פספסו אותה".
זהו הבכיר הראשון שדיווח על ההתראה המצרית בקולו. אולם להצהרתו קדמו פרסומים רבים: AP, ווינט, סמדר פרי, על "משהו גדול" שעומד לקרות. נתניהו הכחיש.
ממקורות גלויים עולה שמטוס ישראלי, ששימש בעבר לטיסות בכירים מדיניים וביטחוניים ישראלים הגיע לקהיר יומיים לפני מתקפת חמאס למספר שעות. לא ידוע מדוע ומי היו נוסעיו.
מצרים הרשמית הכחישה את הפרסומים אך מקור שמעורה בקשרים הביטחוניים בין המדינות פקפק. "קשה לדעת אם ההכחשות בישראל ובמצרים אמינות או שנועדו לגונן על מידע רגיש שהועבר. אישור הדברים עלול לסבך את מצרים מול הפלסטינים".
בשיחת זום ששודרה ב-11.10 בחדשות 12, העריך איש העסקים נמרוד נוביק שייעץ בעבר לפרס, שמצרים הזהירה את ישראל, אלא שהמידע לא חידש דבר למודיעין הישראלי. לדבריו, "למודיעין שלנו היה את כל המידע… הייתי שותף לשיחה עם קצין בכיר במודיעין המצרי שבועות קודם לכן שאמר לי שהם העבירו את ההתרעה לעמיתיו הישראלים… לא היה כלום בהתרעת המצרים שהישראלים לא היו מודעים לו והבעיה היתה בפרשנות".

זיהוי הגופות
ד"ר נורית בובליל, מנהלת המעבדות של המכון הלאומי לרפואה משפטית (אבו-כביר). "התמודדנו עם אסון הכרמל, אסון מירון והאסון בנחל צפית. אבל פרעות ברבריות בהיקף כזה? נכחתי בעשרות דיונים של מקבלי החלטות בנושא התמודדות עם אירוע רב-נפגעים (אר"ן). תרחיש מחריד כזה לא עלה מעולם".
עד כה טופלו במעבדה יותר מ-650 דגימות דנ"א של נרצחים. ברגע שתהליך יצירת הפרופיל הגנטי מסתיים, התוצאה נשלחת אל מאגר הדנ"א של  המשטרה, להשוואה מול הדנ"א שסיפקו בני משפחותיהם. ככל הזמן עובר, קשה יותר להתבסס על דגימות מהדם כי הוא נקרש ומתפרק, ובשלב מסוים עוברים לדגימות מהרקמות. וזה לוקח זמן. 
"תהליך הזיהוי הוא קריטי ואין בו מקום לטעויות. התוצאות שאנחנו מקבלים הן תוצאות גולמיות וכדי לוודא שאין שגיאות אנחנו נדרשים לעוד תהליכים מולקולריים מורכבים, בין היתר כדי לשלול מקרים שבהם יש בעיה בדגימה או שנלקחה בצורה לא נכונה.
המשפחה מביאה פריטים כמו שיער, מברשת שיניים או פריטים אחרים שעשויים להכיל דנ"א של הנעדר או הנעדרת. בנוסף, ההורים נותנים דגימת דנ"א משלהם.

טוויטר, X, רשתות, קבצים חשובים וכו'

ד"ר יעקב פלקוב, היסטוריון צבאי מאונ' ת"א פירסם לפני שנתיים מאמר על מרכיב התודעה בלחימה מודרנית: "המסר המרכזי היה שאויבינו בארגוני חמאס, אל קעידה והמדינה האסלאמית נמצאים הרבה לפנינו בהבנת חשיבות התחום. (בצה"ל) אמרו במפורש 'אנחנו לא מאמינים בתודעה, אנחנו מאמינים בברזלים ונמשיך לעסוק בברזלים'. פיספסו פה בגדול. (מלחמת תודעה) זה מקצוע. היכן הקורסים האלה אצלנו בצה"ל? היכן מקצועני תחום התודעה?" 

KalksteinNir
לא מבין הרבה במודיעין. כן מבין באלגוריתמי פרדיקציה המיועדים לחזות דברים שונים. מודיעין זה גם ניסיון לחזות סיכוי תרחישים שונים. אין תחזית מושלמת ותוצאת הערכת המודיעין זה לא משהו בינרי "החמאס יתקוף/לא יתקוף" אלא הסיכוי שהחמאס יתקוף נמוך, בינוני, גבוה (או באחוזים). ואם יתקוף, הסיכוי שיצליח לכבוש ישובים – נמוך, בינוני, גבוה. על בסיס התחזית לתרחישים השונים, צריך לבצע ניהול סיכונים. בדיעבד, גם אם ההערכה שהחמאס יתקוף בחודש הקרוב הייתה למשל רק 5%, וגם אם הסיכוי שיצליח לכבוש ישובים בתקיפה פתאומית היה נמוך, עדיין המחיר כה גדול, שהיה צריך להשאיר כוח מספיק להגן על היישובים בכ"ז. ייתכן שצריך לשנות את תחזית המודיעין (אולי זה כבר כך?) לדרך כמותית יותר, המציגה הסתברותית את ההערכות.

לילך קיפניס היא עו"ס, שעובדת עם ילדים בעוטף כבר שנים, שנחטפה לעזה ע"י הצוררים. לפני שנתיים וחצי פרסמה ספר שנכתב בעקבות מפגשים טיפוליים שלה עם ילדים.
הספר בגרסת אונליין.

אורן נהרי מספר על מדענית מוייצמן: "הייתי בטקס זיכרון ברחובות מול הבית של סילמן. עמדנו עם נרות נשמה והקריאו את שמות הנופלים. עמדתי עם שלט של 'תחזירו את הילדים הביתה'. היינו כ-20 איש. ואז הגיע קהל של אנשים שחזרו מבית הכנסת. התחילו לצעוק עלינו: אנרכיסטים, בוגדים, תחזרו לקיבוץ, לכו לאושוויץ".

פורסם בקטגוריה דו"ח מיוחד, חרבות ברזל, שנה ל-7 באוקטובר | 3 תגובות

17 שנים לבלוג ולווט אנדרגראונד

אני כותבת את הכותרת, ואני לא מאמינה שבאמת עברו 17 שנים מאז שהתחלתי לכתוב את בלוג ביקורת התקשורת הזה שלי. איך 17? לאן נעלם הזמן? מי חטף אותו? מי?

למרבה הבושה, וזה כבר קרה לי בעבר, אני מאחרת ב-12 יום בחגיגות ציון יום השנה להיווסדו של הבלוג. 31 בדצמבר 2005. טיפה אחרי חצות.
בשלוש השנים האחרונות (מה שלוש שנים, איך ייתכן בכלל?) כתבתי רבות בעמוד הפייסבוק של הבלוג, בעיקר על עלילות הקורונה. כן, הפסקתי כבר מזמן.
אבל מה, באמת? שלוש שנים מאז פרוץ הקורונה?

במהלך השנה האחרונה קרו המון דברים:
הבאתי לידי גמר עוד שני סרטים (בעצם שלושה): סרט משפחתי ענק לעופר ינאי, סרט משפחתי קטן לקוראת נאמנה של ולווט וסרט רביעי בטרילוגיית "ילדי העולם" שלי, הנקרא "הרביעי בטרילוגיה", מה שאומר שיש לי עכשיו רביעולוגיה.
ממש אחרי הפרמיירה השנייה – כמה לא ייאמן, היו לי שתי פרמיירות במרץ 2022, אחת ענקית, אחת פצפונית – אירע אסון ונעם רוזנבוים, חיילת בת 22 חלתה בסרטן אלים. הוריה תמר שוורץ וספיר רוזנבוים תיעדו בפייסבוק את מחלתה ואת חייה הסוערים ולאחר מכן, בסוף מרץ, את מותה. סביבם התקבצה קהילת ענק של עשרות אלפי אנשים שעקבו אחר האירועים. אותם אלפים הגיעו להלוויה של אנשים שלא הכירו, לא את ההורים של נעם ולא את נעם.

ופה אני נכנסת לתמונה, תרתיי משמע: לבקשת אמא של נעם תיעדתי את ההלוויה ולאחר מכן את השבעה. בהמשך השנה התחלתי לערוך את החומרים וכעת אני בעיצומה של עריכת "לחיות כאילו יש מחר", שם הסרט. נערך לו מימון המון שהסתיים בהצלחה גדולה. למעוניינים בפרטים, הנה.

ב-27 באוקטובר 2022 נפטרה אמא שלי, אסתר שרגל, היפה בנשים, בייסורים קשים, בעקבות מחלת סרטן (סרטן הוא שם כולל למגוון עצום של מחלות, ולכן השמטתי את הא הידיעה המקובלת) ממנה סבלה ארבע שנים תמימות. היה קשה. היה נורא. האבל והעצב שלי מכים וחובטים בי בכל יום מחדש ודומה שזה מצב קבוע, מעתה ועד עולם. כעת אני יתומה כפולה ומכופלת ורק משנעלמה תחושת הביטחון שיש לי הורים מאחוריי, או לפחות הורה, שלא ידעתי כלל שהיא קיימת, הבנתי כמה אני לבד. כתבתי על מותה ועל חייה רבות בפייסבוק. אני מקשררת פה כמה קישורים. למעוניינים להעמיק.

שלום אמא

אבא

איך הכירו

אמא ביפו

עוגת פירורים

עוגת גבינה

בסוף השבעה על מות אמא שלי הגעתי ישירות לחדר העריכה, להמשיך לערוך את הסרט על נעם. זה היה הזוי, זה היה מכאיב, עוד טונות של עצב נשפכות עלי בכל יום, אבל זו גם דרך להתמודד עם הסבל. קשה לדמיין בכלל אין נשזרים הדברים והאירועים אחד בשני.

אגב, אם יש פה מישהו ששם לב ששכחתי את יום השנה לבלוג, או רוצה לשלוח לי תזכורת קצת לפני המועד, בכיף. אבל עכשיו אני מסמנת לי התראת גוגל לעוד כמעט שנה. מה זה לשכוח תאריכים היסטוריים?

ואנקדוטה משעשעת אך עצובה לקינוח:
לא פעם כתבתי על השונאים הרבים שצברתי במהלך שנות כתיבת הבלוג. תמיד היו מי שאמרו לי, "את מגזימה", אבל השנה נוכחתי שלא רק שלא הגזמתי בהערכת שובלי הטינה הנגררים מאחורי, אלא המעטתי.
אפשר לראות זאת בכל ריאיון שמתפרסם איתי על הסרטים שלי, ואפשר גם במקומות אחרים, כשפתאום צץ מאוב מישהו שנפגע כי כתבתי עליו לפני שבע שנים שהמכנסיים שלו לא מגוהצים מספיק, כן כן, זוהי מטאפורה לאמירות זעירות ובאמת לא כואבות או פוגעניות, שהפכו לפצצות אטום, מימן ומה לא.
היזהרו לכם אנשים, כשאתם מבקרים מישהו או משהו. לא יסלחו לכם על כך לעולם.
גם מי שזה משלוח ידם ואומנותם. אין המבקרים אוהבים כשמבקרים אותם.

בצילום: אמא אסתר ואבא רפי. הנאהבים והנעימים שבחייהם לא נפרדו אך במותם כן ואני מקווה שהתאחדו עכשיו אי שם למעלה, בעולם הבא כלשהו, בתקווה שהוא קיים.

פורסם בקטגוריה דו"ח מיוחד, חרבות ברזל, שנה ל-7 באוקטובר | כתיבת תגובה

פוסט באמצע השנה? וואלה. ערב נוסטלגי של מעריב הישן

הייתי אמש (5.9.22) באירוע שדי קשה להגדיר אותו: 30 שנה לרכישת "מעריב" ע"י הכשרת היישוב. העיתון כבר לא שייך לעופר נמרודי ועבר מאז לא מעט ידיים, אבל הוא נראה אותו דבר בדיוק. כלומר נמרודי, לא העיתון. גם נמרודי אחראי למהפך שעברתי בחיי. אבל רגע, שנייה. בעצם יותר משנייה.

זה קרה בבית אריאלה בת"א ולכבוד ה-30 ערך אמנון רבי (מייסד ויו"ר חברת ההפקות קסטינה תקשורת, גדול עורכי הפרינט בישראל מאמצע שנות השמונים ועד רגע זה) גיליון תקשורת מיוחד יחד עם עפרה מזרחי (שניהם חברים קרובים שלי, אמנון הוא זה שגילה אותי ותומך בי לאורך כל הדרך, כולל הפקת הסרט הראשון שלי, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?).

למפגש הגיעו עיתונאים שלא ראו אחד את השני עשרות שנים. כן, עשרות. דיברתי עם ממש מעט מהם, כי התמנגלות היא לא אחד הכישורים שנולדתי איתם ואף לא רכשתי. והאמת? לא כולם מכירים אותי.

אחרי המִנגול והמזון והשתייה התכנסנו באולמון ושם ראיין בן כספית את עורך מעריב היום, דורון כהן ואת ליאור שליין, החולק את חייו עם ראשת מפלגת העבודה.

ביציאה, גולת הערב, חולקו עותקים (ממוספרים!;) של "היו זמנים בקרליבך", גליון התקשורת הענק, 282 עמודים, 1.3 ק"ג משקל היילוד. ברור ששקלתי. סתם הייתי כותבת?

חוץ מהכתבה עלי לא קראתי כלום אבל אני יכולה להבטיח שמדובר בפריט לאספנים, שאקזמפלרים ממנו עוד יימכרו ברבות הימים במכירה פומבית. לפי ענקותו של המוצר הפרינט לא מת, אבל יש המון-המון חיים אחריו.
אפשר לרכוש בצומת ספרים.

מצרפת פריים מהריאיון בןשליין ואת כתבת המסע שערך איתי דרור פויר, במסגרת "יש חיים אחרי הפרינט", בה תוכלו לקרוא גם איך נמרודי אחראי למהפך בחיי.

פורסם בקטגוריה דו"ח מיוחד, הודעות לעיתונות, היו ימים | עם התגים , , , , , , , | 5 תגובות

16 שנים לולווט

שלום שוב לאוד המוצל שמגיע מדי פעם:) לא ייאמן הזמן הזה, שפשוט עובר לו, תק תק תק, שנה ועוד שנה ועוד שנה.
למי שהגיעו לפה באקראי ורוצים לדעת את סיפור הבלוג, ולווטו:) או קראו בויקיפדיה, או בקורות ותולדות.
או שתשאלו אותי.:)

השבוע חידשתי את התשלום על הדומיין ולווט אנדרגראונד.
זה לא זול ואני תוהה כמה שנים עוד אמשיך לממן את הבלוג הזה:)

אחרי שנת הקורונה הראשונה הגיעה עוד אחת. בעוד חודשיים נחגוג שנתיים למגפה. לא נראה שהיא מתכוונת ללכת לשומקום.
במחצית השנה שעברה, אחרי שהתחסנו והיינו משוכנעים שדי, נגמר, הנגיפצ'יק הראה לנו מה הוא שווה וזקף ראש.
גל שני, שלישי, רביעי ועתה חמישי.
בעמוד הפייסבוק של הבלוג אני ממשיכה לכתוב על הקורונה ועל עוד כמה דברים; אמש למשל ולווטתי קלות את "7 ימים" של ידיעות. אירוע נדיר, לא אומרת.

אני לא קוראת שום עיתון בדפוס, זה ידוע ולא חדש, קוראת קצת אונליין. לא צופה בשום טלוויזיה כבר שמונה שנים וגם מנטפליקס התנתקתי כדי לא לבזבז זמן.

בשנה החולפת יצרתי את הסרט עלילות תלמי המנגב וחיים הזורק החוצה. על, נו, ספרי "תמונות יפואיות" של מנחם תלמי.
אפשר להזמין אותי להקרינו ואפשר לצפות בו ב-VOD אם אתם גרים בישראל.

את הרביעי בטרילוגיה, הסרט הרביעי בטרילוגיית ילדי העולם שלי, יצרתי בלי להתכוון.
מה בדיוק קרה? למה ומדוע? הנה הסבר במימון-ההמון שעשיתי לו. גם אם לא נחשפתם ובא לכם לתמוך, זה אפשרי גם עכשיו.
הפרמיירה שלו תהיה ברביע הראשון של 2022 בלי נדר.

ושני הסרטים שלי מהשנה שעברה ומזו שקדמה לה: צוללת, כעת ב-VOD של סינמטק ת"א והפרוטוקול של גלעד, במאקו

כמו כן אני יוצרת עכשיו סרט משפחתי פרטי למישהו.

ואם אתם עוקבים אחר כל מעלליי הקולנועיים בעשור האחרון ועוד לא צפיתם, ואתם רוצים לדעת איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? מה עלה בגורל סיאה הילדה מאפריקה? ואיפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו? זו טרילוגיית סרטי ילדי העולם שלי.
את לילבס וסיאה אפשר לראות ב-VOD של סינמטק ירושלים.

מוזמנים לכתוב לי ולהזמינני אליכם.
להתראות בשנה הבאה,
דבורית
052-3512025
dvorit.shargal@gmail.com

פורסם בקטגוריה דו"ח מיוחד | עם התגים , , , | 3 תגובות

15 שנים לולווט

אתמול בלילה, לפני 15 שנים, יצרתי את הבלוג.
זה בלתי נתפש שכל כך הרבה זמן עבר, וכל שנה זה עוד יותר בלתי נתפש.
אבל מה שקרה בשנה החולפת מוזר במיוחד:
המגפה גרמה לי לכתוב שוב, וכך מאז שהתחילה, אולי קצת אחרי, כתבתי כל יום, לעתים כמה פעמים ביום, בעמוד Velvet Underground שבפייסבוק.

לא אדבר על הסיבות האישיותיות שהביאו אותי לכתוב על המגפה, אבל שוב מצאתי את עצמי כותבת שעות ביום.
כן, זה היה גם סוג של תרפיה, התמודדות עם משהו שלא היה לי כ"כ שליטה עליו, למעט להיזהר ולהישמר.
לא כתבתי כמעט ביקורתקשורת, רק על מה שקורה עם הקורונה.

ובאופן סמלי, הבוקר, 1.1.21 התקשרה אלי עיתונאית ושאלה אותי משהו על אחד הפוסטים שכתבתי לפני כמה ימים. הקטע היה ששם העמוד ואו שמי, לא אמרו לה כלום. היא סתם חיפשה חומרים שמתאימים לנושא הכתבה שהיא עובדת עליה עכשיו. היה די נורא להרגיש לא קיימת:). אבל כך חולפת תהילת עולם.

בשנת הקורונה אני גם עורכת הקרנות אונליין לטרילוגיית ילדי העולם שלי. בסוף הפוסט הזה אכתוב את תאריכי ינואר 2021 של האירועים. זה משהו שלא עלה בדעתי לעשות לפני פרוץ המגפה, אבל בכך אני לא מיוחדת מיוצרים אחרים.
מה שכן, אני עושה את כל האירועים האלו לבד, ללא עזרה. נו, אבל מה עוד חדש?

מה שעוד קרה בשנה האחרונה, שנת 2020, זה שגמרתי לעבוד על שני סרטים נוספים:
צוללת, שהייתה לו פרמיירת מסכות ב-3 ביולי בסינמטק ת"א, שנסגר מיד אח"כ ומאז לא נפתח, ולכן אני מראה את הסרט כעת ב-VOD של סינמטק ת"א וסרט נוסף, שעדיין לא הייתה לו פרמיירה. זהו סרט שביימתי לבקשתו של מישהו אחר (אורי רותם, תראו בסרט בבוא העת) הנקרא עלילות תלמי המנגב וחיים הזורק החוצה, אותו יצר בעזרתי ובעזרת עוד אנשים מעולים אורי, מעריץ של "תמונות יפואית".

ועוד דבר: סרט שביימתי, גם בהזמנה, ב-2019, הפרוטוקול של גלעד, שודר בקשת ואפשר לראותו עכשיו במאקו טיוי.

כעת אני עובדת על סרט חדש וגם כותבת ספר על מסעותיי עם הטרילוגיה.

ואם כבר טרילוגיה, אלו הם אירועי ינואר 2021.
אפשר לכתוב לי בווטסאפ במה תרצו לצפות ומתי ואצרפכם לקבוצה הרלוונטית.
0523512025

טרילוגיית "ילדי העולם" היא שלושה סרטים תיעודיים בעקבות הגיבורים המצולמים של ספרי הילדים מאמצע המאה העשרים, שצולמו כולם ע"י הצלמת היהודייה אנה ריבקין-בריק. בשלושת הסרטים יוצאת דבורית שרגל לתור אחר נוריקו-סאן מיפן, אלה קרי מלפלנד, דירק מהולנד, סיאה מהקילימנג'רו, לילבס ילדת הקרקס, מוקיהנה מהוואי וגם אחר הילדים הישראלים. באמת היו ילדים כאלו? איפה הם היום? איך צילמה ריבקין-בריק את הספרים? מה חשבו הילדים המצולמים על הספרים?
סדרת מסעות מרגשים למעמקי הזיכרון, לילדות נשכחת, פרטית וקולקטיבית, לעולם שאיננו עוד.
הקרנות אונליין + שיחה לטרילוגיה בינואר 2021
טריילרים וכו' באתר שלי.
אתם מוזמנים להעביר את התאריכים הללו לכל אדם/ קבוצה/ מדינה:)

10.1, ראשון, 19:00, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?
12.1, שלישי, 11:00, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?
14.1, חמישי, 19:00, אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו
16.1, שבת, 11:00, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?
21.1, חמישי, 19:00, איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

דבורית שרגל, במאית וכו':) 0523512025

תהיו בקשר, כן?
שלכם, דבורית

פורסם בקטגוריה דו"ח מיוחד, היו ימים | 2 תגובות

14 שנים לולווט!

הנה השנה, בדיוק במועד, 31 בדצמבר, 00:36, זה היה הרגע בו העליתי את הפוסט הראשון בבלוג. הרגע לפני 14 שנה. כל מה שקרה מאז כולכם יודעים, נכון? ואם לא, גללו לאחור.

ושני סיכומי עשור שעשיתי בפייסבוק בימים האחרונים. שווה להיכנס לקישורים. נשבעת.

את 2019 אני מסיימת עם שני סרטים חדשים באמתחתי. האחד, סרט מוזמן, "הפרוטוקול של גלעד" והשני, שיצא ב-2020, "צוללת", לא, לא של רה"מ, אלא סרט על מה שקרה בדנמרק בקיץ 2017. מי שלא יודע, שימתין. ומי שיודע, שגם ימתין.

השנה המשכתי להקרין את שלושת סרטי הטרילוגיה ואני מזכירה שכל פרנסתי כעת, למעשה כבר כמה שנים, היא על הקולנוע.

אם תשאלו אותי אם אני מתגעגעת לבלוג, כלומר לכתיבה היומיומית שלו, אז לא. ממש לא. כמה אנשים הציעו לי לחזור ולכתוב, מדי פעם מגיעים להקרנות קוראים עגומים ומתחננים. אבל אני לא יכולה. אני לא שם, ועולם התקשורת לא מעניין אותי יותר ולו כזית. צטערת.
גם הרעיונות וההצעות לחזור לעיתונות נראים לי ממש מעולם אחר. אני? למה?

אבל מזכירה שיש לבלוג עמוד בפייסבוק, ושם אני כותבת כמה שורות כשאני לא יכולה להתאפק.

במישור האישי הייתה שנה לא קלה, עם עניינים משפחתיים ושני מעברי דירה.
אני יכולה לסכם בבטחה שגם השנה לא התעשרתי, אבל בחירוק שיניים ומפרקים אני ממשיכה בדרכי, ככל שאוכל.

הבלוג, למי ששכח, פילס לי את הדרך לחיים עצמאיים, ועל כך אני מודה לעצמי ולכם יום-יום.
אז שנה טובה לכל אזרחי ולווטלנד, לכל תושבי האנדרגראונד. אין כמו במחתרת.

היו חזקים.

פורסם בקטגוריה דו"ח מיוחד, דו"ח מיוחד, חרבות ברזל, שנה ל-7 באוקטובר, הודעות לעיתונות, היו ימים, מן הארכיון, מעברים, ראיון מיוחד | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה

13 שנים ושלושה ימים לפתיחת הבלוג שלי, ולווט

בכל שנה עד כה, גם אחרי שהפסקתי לכתוב את הבלוג, הייתי מעלה פוסט בתזמון מושלם, ב-31 בדצמבר, 0:36, הוא המועד בו כתבתי את הפוסט הראשון בבלוג בישרא-בלוג. הנה פוסט יום השנה שכתבתי במועד הנ"ל ב-2017. כלומר לפני שנה.

גם השנה התכוונתי להמשיך במסורת ולספר על כל מעלליי בשנה החולפת וכו', אבל איכשהו, ללא סיבות מוצ(ד)קות וללא תירוץ מושלם לא עשיתי זאת. הסיבה הספונטנית העולה בראשי: שכחתי. כמה ימים קודם לכן זה עוד היה בתודעה שלי אבל הנה, הגעתי ליום האחרון בשנה כמעט ופוף, הדבר פרח מזכרוני. זה עצוב, אני מודה, מאחר שהבלוג שינה את חיי, או למעשה, אני שיניתי את חיי באמצעות הבלוג ומעיתונאית/ כותבת ועורכת שמטחים מתקרת הבטון או הזכוכית נפלו, טסו ופגעו בפרצופה וּבְלִבָּהּ וטלטלו אותה, מעיתונאית שהבינה יום אחד שגם אם תמשיך לעבוד עוד 20 שנה 24/7/365 לא תגיע למקום שרצתה, לעמוד בראש מערכת תקשורת קטנה, הפכתי ליוצרת עצמאית.

קודם הקמתי מערכת תקשורת משלי, הבלוג הזה, ולווט אנדרגראונד, ואחרי כמה שנים, כשהרגשתי שאני רוצה ליצור עוד דברים, שהבלוג וההצלפות בתקשורת לא מעניינים אותי יותר, או מספיק, התחלתי ליצור קולנוע תיעודי. חיש מהר זה הפך לקולנוע תיעודי עצמאי כי הבנתי שלא אקבל שום תמיכה מהממסד התרבותי בישראל.

אם לסכם: מאחוריי כעת טרילוגיית ילדי העולם (כמתואר בפוסט הקודם) ואני עובדת על שלושה סרטים נוספים, כל אחד בעצימות אחרת.
-האחד, "הרצח בצוללת" (שם זמני), לו אני עושה כעת מימון המון, שממש אשמח אם אתם, קוראי הבלוג לשעבר שהגיעו לפה גם היום, ביום חגנו המאוחר, 13 שנים אחרי שפתחתי את הבלוג, תשתתפו בו.

-השני, סרט מוזמן, שם זמני "גלעד", שהזמינו הורי הילד גלעד המנוח. פירוט בהמשך.
-השלישי, הפרויקט הכי מאתגר שלי, "סכיזו", שם זמני.

אשמח אם תשמרו על קשר, תתמכו בסרט, תזמינו אותי ואת אחד מסרטי הטרילוגיה להקרנה, תרכשו דיוידי, כל דבר שישמח את לבכם ויסייע ליצירה העצמאית שלי.
שלושת הסרטים, לנוחתים מכוכב אחר:
-איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?
-אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו
-איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?

על התקשורת אני כותבת פה ושם, כשיש לי 2 ד' פנויות בעמוד הפייסבוק של הבלוג. הבלחות קצרצרות.
על כל חיי אני כותבת בעמוד הפרטי שלי בפייסבוק הפתוח לכל. וגם כמובן בבלוג הפרטי והוותיק.

שלכם באהבת אמת כרגיל
דבורית
052-3512025
dvoritsh@gmail.com

פורסם בקטגוריה דו"ח מיוחד, הודעות לעיתונות, היו ימים | עם התגים , , , , , , , , | כתיבת תגובה

ולווט בפייסבוק :)

שלום למוולווטים 🙂

פה ושם שואלים אותי אם אחזור לכתוב, אם אני מתגעגעת ומה יהיה.
אז לא ממש. או יותר נכון ממש לא. לא מתגעגעת ולא כותבת.
אני יוצרת סרטים. תיעודיים.
טרילוגיית ילדי העולם שלי (כן, כן, הסרט האחד הפך לשלושה) ועוד הסרט על דוד שלי.
ר' בטור השמאלי או בבלוג האישי שלי.
ועכשיו אני עובדת על כמה סרטים נוספים.
אבל לא זה מה שרציתי לומר ולא בגלל זה כתבתי פוסט, אלא כדי להגיד ולהזכיר שמדי פעם אני כותבת משהו בעמוד של ולווט בפייסבוק. כשאני לא יכולה להתאפק.
זהו. תודה ושלום ולהתראות. מוזמנים!

פורסם בקטגוריה דו"ח מיוחד, הודעות לעיתונות, היו ימים | כתיבת תגובה

12 שנים להיווסדו של הבלוג: 31.12.2017

מסורת היא מסורת. ביום האחרון של כל שנה, בשעה 00:36 עולה פוסט היומולדת, המציין את המועד בו נפתח הבלוג. והיום אני חוגגת לו בת מצווה. הבלוג כעת הוא כמעט עיר רפאים. נשאלת השאלה אם להמשיך ולתחזק את הדומיין שעולה לא מעט שקלים בשנה. מצד שני, יפה ככה למחוק את ההיסטוריה? יודעת שלא. מתלבטת.

חדשות 2017 הן שיצרתי בה סרט חדש, החותם את טרילוגיית ילדי העולם שלי, ושמו "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?". כדי לקשט את הפוסט הקצרצר הזה, שנועד רק לחגוג יומולדת, אעלה את שלושת הטריילרים של הסרטים.


הערב, אגב, הייתה מסיבת סיום לישראבלוג, שם החל בלוג זה את דרכו (רשימת כל הפוסטים לפי הסדר בטור השמאלי). נו, ברור שלא הייתי. למה? כי הראיתי את "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" בחוג בית. אבל גם אם לא, ככה"נ שלא הייתי מגיעה כי כזו אני, בלתי חוגגת במסיבות סיום או שחזור או מה.  והנה כתבה על ישרא ובה גם שבבי ראיון איתי ממנו אי אפשר ללמוד כמעט כלום.

 

אשמח אם תשמיעו קול, תבקרו בעמודי הפייסבוק האינסופיים שלי, בעמוד של ולווט שם, שם, בקבוצה שפתחתי לסרטים, בבלוג הוותיק על חיי, או סתם תשלחו מייל או ווטסאפ.

dvoritsh@gmail.com | 052-3512025

להתראות מתישהו איפשהו.

פורסם בקטגוריה דו"ח מיוחד | עם התגים , , , , , | 6 תגובות

ולווט בהופעת האורח השנתית: 11 שנים להיווסדו של הבלוג

שלום שלום

אז הרגע, ממש הרגע, 31.12.2005, 00:36, העליתי לאוויר את הפוסט הראשון בחיי*, בבלוג שפתחתי אז לראשונה כמה דקות קודם ונכנסתי לרשת, לעולם האינטרנט, שהיה די זר לי באותו זמן. לפחות מבחינת הפן החברתי שבו. והשיתופי. כמו כל האנושות למעשה, גם חיי עברו למסלול המהיר והכל קרה בתאוצה מדהימה. כאילו המהירות בה אני חיה את חיי השתכפלה עמוקות.

התמורות שעברו עלי ב-11 השנים האחרונות הן בלתי נתפסות. בעיקר במישור המקצועי, ההתפתחותי, הקרייריסטי והיצירתי. הכי חשוב, היצירתי. אם כי תמיד עשיתי מאמצים גדולים לחבר בין השניים.

והנה אני כאן, שוב איתכם, קוראי ולווט שעדיין לא מעכלים שהפסקתי לכתוב את הבלוג. איך אני יודעת שלא מעכלים? בגלל השאלות שאני שומעת בנושא בהקרנות הסרטים שלי. לא אגיד שזה לא נחמד לשמוע, לא אכחיש שזה מרגש שהבלוג הזה נגע בכל כך הרבה אנשים, צרכני תקשורת.

אבל נשבעת, אני ממש ממש לא כאן. ממש ממש לא. אין מה לעשות. רוב הזמן אני לא יודעת כלום מהחיים שלי, כי אני לא קוראת עיתונים או אתרי חדשות ולא צופה בטלוויזיה הישראלית. הו לא.
איך אני מתעדכנת במה שקורא? בדרך כלל אלו יהיו דברים מאוד דרמטיים שצפים בפיד שלי בפייסבוק. אני לוקחת את הרמזים ומציצה באתרים הרלוונטיים אם משהו ממש מעניין אותי. אבל רוב הזמן אני לא יודעת כלום על ההארד קור של האקטואליה ושל המתרחש בתקשורת. לפעמים אני כותבת כמה מילים בעמוד של ולווט בפייסבוק, אם אני ממש לא יכולה להתאפק. אבל ברוב המקרים אני ממליצה לעצמי להתאפק.
כלומר, אני יודעת וקוראת מה שמעניין אותי. ומה לעשות, זה לא מה אמר רה"מ ומה ענו לו. מ-1 במאי 2015 אני גם לא צריכה להתאמץ להבין את הטמטומת הנקראת פוליטיקה ישראלית, מין עולם בעל מנעד מוסרי ואינטלקטואלי של קיסם שיניים.

באשר לתקשורת הישראלית, תיבדל לחיים ארוכים, אבל בלעדיי, אין לי מה לומר ואני גם לא רוצה. פה ושם אני קוראת איזו ידיעה או כתבה שיש לי עניין אישי בה ועדיין, כאילו זה עתה בקעתי מהביצה אין גבול לתדהמתי באשר לחוסר הידע העצום, להגיגים במקום עובדות ועוד. בנושאים שאני בקיאה בהם אני יכולה לזהות בקלות מי המקור של הכותבים. אבל מה אני חוזרת על עצמי. מה חדש. זה מה יש וזהו.

מה עשיתי בשנה האחרונה, בטח לא שמעתם ולא ידעתם? אה, דווקא כן? עוקבים אחר עמוד הפייסבוק של שמתעדכן פעם-פעמיים ביום? יופי, סבבה.
אתקצר: הבאתי השנה לידי גמר שני סרטים נוספים.
ראשון, כדור בגב, הסרט על דוד שלי שנהרג בתאונת ירי ב-1957, יצא לאוויר העולם במאי 2016 ושודר פעם אחת בשידורי קשת בצהריי יום הזיכרון.
שני, אפריקה! סיאה מהקילימנג'רו, מעין המשך, אבל עומד בפני עצמו של איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? הוקרן בבכורה ביולי 2016 בסינמטק. היום אני מסתובבת איתו ברחבי המדינה.
אפריקה! נעשה בעזרת מימון-המון ובעזרת החסכונות שלי, שחזרו אלי מהקרנות אאקוקל"ס.
את כדור מימנתי בכוחות עצמי בלבד. את שני הסרטים הפקתי במו ידיי ללא חברת הפקה.

ועכשיו מה? או. אני עובדת על הסרט השלישי בסדרה העוסקת בספרי הילדים של אנה ריבקין-בריק והוא יחתום את הטרילוגיה. בינתיים אני לא עושה לו מימון-המון אבל אפשר לתמוך בו באמצעות העמוד בפייפל, או החשבון שלי או בצ'ק. לכל שאלה אפשר לפנות אלי.
-דיוידיז של הסרטים אפשר לרכוש דרכי.
-הבלוג המוכר והחביב שלי, דבורית שרגל ובו עדכוני הקרנות, סיכומי פייסבוק ועוד.
-עמוד הפייסבוק שלי.
-עמוד הפייסבוק של ולווט.
-עמוד הטוויטר.
-רוצים לכתוב לי, להזמין הקרנה של אחד מהסרטים יחד איתי?
dvoritsh@gmail.com

יאללה ביי, תהיו בקשר, זה לא פייר שרק אני מתקשרת כל הזמן, שולחת מיילים והודעות, ווטסאפים וזה.


-בטור השמאלי, "ארכיון הבלוג", כל הדירות של הבלוג, כל הפוסטים במקומות האחרים.

פורסם בקטגוריה דו"ח מיוחד, היו ימים, לחם עבודה | 6 תגובות