מכל האירועים החברתיים של מערכות עיתונים (וטלוויזיה ומשרדי פרסום וחברות הייטק ובטח גם חברת חשמל ובכלל) אחד הזוועתיים הוא הרמת כוסית בערבי חג. מזל שהימים הנוראים האלו קורים רק פעמיים בשנה. את מי משרת האירוע מקפיא הדם הזה, ולמה לא לבטל אותו? יודעים כמה כסף ייחסך על יינות הזולים, בקבוקי דיאט קולה חמימים, פירות מהבילים, בורקסים מצוננים ופיצות קטנטנות שהפסאודו-גבינה עליהן נקרשה כבר מזמן?

זה מתחיל בהודעות מודפסות עולצות מלוות בפרחים ירקרקים ואדומים על החגיגה הצפויה שמופיעות קודם כל בכל המסדרונות ובפינות הקפה, ולאחר מכן במיילים בתפוצת מערכת שמתחילים להגיע כחודש לפניו, בהתרעות ההולכות ומתקצרות, ובנימת פקודה ההולכת ומתגברת: עוד שבועיים להרמת כוסית, ביום חמישי הבא הרמת כוסית, אל תשכחו להגיע להרמת כוסית בחמש. חסר לכם שלא תגיעו להרמת כוסית!

מקבלי ההזמנות מדחיקים את המאורע הטראומטי עד היום הגדול. מזכירות המערכת, המפיקות או מנהלות הלשכה (הייתי מתה לכתוב בלשון זכר, אבל אז אחטא למציאות) שנזכרו רק עשר שעות קודם שיש להזמין גם משהו לנגוס לאומללים מזדרזות למצוא את הדיל הזול ביותר והמהיר ביותר. למה נזכרו ברגע האחרון? נו באמת, יש להן מספיק דברים על הראש חוץ מאשר הרמת הכוסית המטופשת הזאת.

שעה לפני המועד הנקוב מתחילים להגיע כל העובדים שלא נמצאים במערכת דרך קבע מכל קצוות הארץ. הם תמיד נרגשים וחגיגיים וזוהרים ובוהקים יותר מכל מי שנמצא שם ביומיום, שפוף, מרוט ורצוץ בריבוע עקום הקירות שלו כשגוו מוכה הרככת נדבק לכיסא המוטלא באיזולירבנד ככורסתו של אבא של פרייז'ר (מי זוכר את פרייז'ר). הם מתחילים להסתובב בחוסר מעש במסדרונות, ואז גם צריך לשעשע אותם ולדבר איתם לבל יחושו נטע זר במקום המכונה מקום עבודתם. בינתיים העבודה של המשעשעים מתעכבת, והרי אין להם סבלנות לנהל שיחות עם האורחים האומללים שנגררו למקום רק כדי לכרסם עוגיית קוקוס.

והנה מגיע הרגע הגדול, כולם כבר מכונסים במטר על מטר שם מתרחשת הרמת הכוסית, רוצים שזה ייגמר כבר, וממתינים בקוצר רוח להוא, בעל המאה או בעל הדעה, או בעל מאה הדעות, או בעל מאה המעות שיגיע ויאמר דבר מה. כל אחד מנסה להתרחק ככל האפשר ממוקד האירוע, כדי שלא יצטרך ליצור חו"ח קשר עין עם האיש, או לענות על מה עניינים ואיך הולך, מבלי להיות בטוח שהדובר בכלל יודע מי הוא, ולשקר בקלילות שהכל בסדר עד מצוין.

משתררת דממה ומתחיל הנאום החגיגי שתמיד יהיה זהה, ומי ששומעים את הנאומים האלו עשר ועשרים שנה מוזמנים להשוות את הדברים שנישאו אז והיום. זה הולך ככה: לרגל החג אני מודה לכם על העבודה המדהימה שאתם עושים כל השנה. רק בזכותכם הגענו עד הלום. מצבנו מעולם לא היה טוב יותר. אנחנו בצמיחה ופריחה שלא ידענו כמותה. מיגרנו את כל אויבינו, אנחנו נמצאים במקום הראשון. תוכניות הפיתוח ממתינות בקוצר רוח למימוש. הכל כבר כאן, אנחנו מתקדמים שאתם לא מאמינים בכלל. בקרוב נגיע רחוק.

רק דבר אחד שעליכם לדעת. אנחנו בצמצומים. המצב במשק קשה. לא רק אצלנו, מה פתאום. היתה מלחמה. תהיה מלחמה. היו פיגועים, יש פיגועים. אנחנו מדינה קטנה מוקפת אויבים. כלכלת המדינה קצת רעועה. יש מיתון. היה מיתון. יהיה מיתון. האינפלציה דוהרת. מחירי הנייר עולים. עלו. יעלו. אנחנו חוסכים. אנחנו מצטמצמים. עליכם לתרום, לתת כתף. אל תבזבזו כסף. חישבו על חשבון הבנק שלי. אבל אתם, אתם, אתם מלח הארץ, העידית שבשמנת דלת השומן שלנו, עליכם בנוי הכל. את כל זה אפשר לתבל בבדיחה משעשעת שנכתבה במיוחד לרגל האירוע, ונשמעה כבר בפסח לפני שלוש שנים בפעם הראשונה, וגם אז לא הדיפה ארומה קוסמת במיוחד.

בעוד הנוכחים כובשים פניהם מחמת המבוכה בקרקע או בשולחן העמוס בכל הדברים שדיירי גינת לוינסקי היו נעלבים אם היו מגיעים אליהם, אפשר גם להסתכל על הסביבה. לראות מי שמן ומי רזה, מי בהריון ומי כבר ילדה, מי עיבתה שפתיים ומי שפכה גוונים, למי יש נעליים מצוינות, ומי לובש אותם מכנסיים כבר שבועות, כל הדברים הקטנים שביומיום אין זמן לשים לב אליהם, הופכים לרגע לפרטים מסעירים במיוחד.

נגמר נאום הגבר, ולעתים גם הסגן צריך לשאת דברים, ובמקרים חמורים אפילו אחראי התחזוקה והחניות צריך להסביר איך התחזקנו השנה ואיך הכוח עימנו. ואז מתקרבים כולם לתקרובת, מנסים לברור משהו שלא נראה רעיל. זה הזמן לשכוח את הצרות ולהשתכר מהיין החיוור, שעמד בטמפרטורת חדר ישראלי באביב, מאותן כוסיות פלסטיק קטנטנות בהן משקים בדרך כלל דרדקי גן הלומי במבה ובייגלה. וכך, מטושטשים ומעורפלים אפשר להתגנב בחזרה לעמדה, כשקירות החדר מסתחררים קלות, ולתהות מה יכול להיות גרוע יותר. אה, כן, הסדר מחר אצל הדודנית השלישית בשיכון צמרת רמת גני.
——–
נכתב ב-2006 והותאם לצו השעה.