מאת רון מיברג
מאז שעזבתי את ישראל לפני שש שנים, פעם כמה זמן אני מרגיש כמו מייקל קורליאונה בהסנדק 3; כאשר נדמה לי שהצלחתי להשתחרר מכבלי הברנז'ה הישראלית, היא מושכת אותי חזרה פנימה. מכיוון שאין לי סוכרת, אינני מתמוטט על רצפת המטבח ונלקח באמבולנס לבית חולים.
אינני רואה עיתונים ישראלים, ולאתרי אינטרנט אני נקלע רק באופן מקרי, אבל תמיד יש נשמה טובה ששולחת לי מייל שעות רבות טרם שאני מתעורר (הפרש השעות) כדי לדווח שמישהו אמר עלי משהו היכנשהו. בסוף השבוע הזה הופנתה תשומת לבי לראיון שנערך עם עידו רוזנבלום בסופשבוע של מעריב. האמת שאני מחכה לשמוע מרוזנבלום קטינא כבר כשנתיים, ולא חשבתי שהוא יוותר על ההזדמנות אם תיקרה בדרכו. בניגוד לדעה הרווחת ולמרות שבחורף אני עטוף כאן בשכבות בגדים רבות כדי להתגונן מהקור הצורב, אם דוקרים אותי כואב לי ואם שופכים את דמי הוא ניגר. כבר אינני הצעיר התוקפני שהייתי והחיים מחוץ לביצה והרחק ממנה ייצבו את לחץ הדם; 120/80 לשמחתו של הרופא שלי. אבל יש אמירות מופרכות, שקריות ומגמתיות, שאם אתה מותיר אותן ללא מענה, אתה תורם בשתיקתך הסטואית והתרבותית לכאורה, להנצחת השקר. לצערי, טרם הגעתי לשלב הנכסף בחיי שבו אהיה מוכן להבליג או להגיש את הלחי השנייה. זה קרוב, אבל עדיין לא כאן.
אינני יודע מיהו אלקנה שור, הכתב שראיין את עידו רוזנבלום, ולכן אינני ממהר לשייך אותו לקאדר המעריבי המפיק הנאה פרברטית מלהציק לי. אני אפילו רואה את ההיגיון בעובדה שאם רוזנבלום ניאות להעניק לו ראיון, נכון עשה כאשר ניצל את ההזדמנות לקבל את תגובתו למות האדמו"ר, הסרט שעשיתי ב-2009 על אביו, אדם ברוך ז"ל, סרט שרוזנבלום סירב להשתתף בו. הייתי מצפה משור שינסה לקבל את תגובתי או שיערוך בדיקה עצמאית של הבדותות המחופשות לעובדות שרוזנבלום ניפק לו. אבל כפי שכתבתי כאן בשבוע שעבר בנושא אחר, מעריב הוא עיתון שאינו מקפיד לדייק בימים אלה.
שור מגביה כדור קל להנחתה ליד הרשת, ורוזנבלום הגבוה, שאביו רצה כל כך שיהיה שחקן כדורסל, אינו מתקשה לחבוט בכדור. מה גם שאין שחקן נוסף בצדו השני של המגרש.
"לפחות פעם אחת חטף (רוזנבלום, ר.מ) על היחס בין הרזומה לייחוס, ודווקא ממי שהגדיר עצמו כתלמידו המובהק של האב, העיתונאי רון מיברג…'מה שאדם קרא 'אימת הפיגור השכלי', ירה מיברג הממורמר בראיון ל'הארץ' ממקום גלותו במיין, ארצות הברית, 'כמה עצוב ואירוני הוא שהבן של אדם הפך בעצמו לאחד מהמייצגים של התופעה הזאת'.
שור מתייחס לראיון שקיימה עמי נרי ליבנה, בנושא הסרט שהיה חשוב דיו להארץ לשלוח אותה כל הדרך למיין לראיין אותי. על הראיון ההוא, שהיה אכזבה רבתי לקוראים ולי, בעיקר משום שהיה עצל, צפוי, שגרתי ונטול השראה, כתבתי לליבנה ולעורך שלה אז שי גולדן, היום במעריב, כמה מאכזב ומיותר הוא היה. מה הדרך שעבר שור כדי להגיע להיקש שאני ממורמר, אינני יודע. אבל אז, כהיום, אני עצוב יותר מאשר אני ממורמר. סיבותיי עמי אבל מה זה חשוב.
תגובתו של רוזנבלום:
"מיברג לא היה אומר מילה וחצי מילה אם אבא שלי היה בחיים, הוא לא היה מעז".
חברותי עם אדם ברוך הייתה כזאת, שחלקתי על אדם בנושאים רבים בפרטיות ובפומבי. חלקתי עליו בחייו על הבנתו שלקתה בחסר את יוסי גנוסר המנוח, חברנו המשותף. חלקתי עליו בכתב כאשר כתב על נושאים שלא הבין בהם או שגה עובדתית. על בנו לא כתבתי בחייו, משום שרוזנבלום הבן לא היה גיבור תרבות מקומי טרם שעזבתי ולא הצדיק התייחסות. ודאי לא ממני.
הכעס הגדול של רוזנבלום הניצב בבסיס השתלחותו בסופשבוע, קשור לסרט שעשיתי על אביו, סרט שהוא, אחותו עמליה ושירה אביעד, חברתו ואם בנו של אדם, סירבו להתראיין בו. רוזנבלום טוען כי לכלכתי עליו טרם שעברה שנה ממות אביו וכי מי שעושה כן הוא "בנאדם מסכן. יש חוקים בסיסיים באבלות והוא עבר עליהם". מדבריו של רוזנבלום ניתן להסיק כי בשנת האבל הוא ייסר עצמו בשוטים ובעקרבים, לא יצא את פתח ביתו, לא נראה בברים בעיר ולא הגיש את מונית הכסף, אלא ישב בדירתו האפלולית עטוף בטלית וכרוך בתפילין. אין מישהו בישראל שאינו יודע שאין אלה פני הדברים. אבל גם זה אינו הנושא. בכל הקשור לתולדות הסרט ולהשתלשלות העניינים של הפקתו, רוזנבלום משקר במצח נחושה. את זה לדוגמה, אביו לא היה עושה.
הדבר הראשון שעשיתי כאשר התגבש רצוני לעשות סרט על אדם ברוך, היה לפנות לבת הזוג שלו שירה ולבקש את רשותה והסכמתה. גם בהנחה ששירה אינה מייצגת את רוזנבלום הבן, העובדה הבלתי ניתנת לערעור היא ששירה נתנה את הסכמתה הנלהבת. התכתבנו רבות בנושא. מתוך הכרה ברורה שקיביצערים כרוזנבלום יתייצבו בהמשך הדרך ויחלקו על האמת שלי, שמרתי בכפייתיות את כל ההתכתבות עם משפחת רוזנבלום. קשה לי לחשוב על משהו שיגרום לי לחשוף את ההתכתבות הזאת, כולל טקסטים בין שירה וביני כאשר היא יושבת ליד מיטת אדם החולה ואני שואל לשלומו. לא רק ששירה תמכה ביוזמה של הפקת הסרט ונתנה לי את רשותה המפורשת, למרות שלא הייתי זקוק לה אלא בשל נימוסים טובים, היא היתה המכותבת הראשית לכל שקל שגייסתי ולכל התפתחות. יתרה מזאת, היא העמידה לרשותי את כל החומרים הכתובים, הצילומים וקטעי הארכיון שהיו נחוצים לי, והסמיכה את מורן שוב, מי שעבדה לצד אדם שנים רבות, לעזור לי ככל יכולתה.
על פי שיקול דעתי, יותר משהייתי צריך לבקש את רשותם של שירה, עדו ועמליה בתו, היה עלי לקבל את ברכת אמו של אדם, נחמה רוזנבלום ז"ל, ושל אחיו זרח ושמואל. הרשות הזאת ניתנה בשמחה ומתוך הכרה שאין כל ניגוד אינטרסים בין רצוני להנציח את אדם למען הדורות הבאים ובין האינטרס של המשפחה. האם והאחים העניקו לי מזמנם והתראיינו לסרט. הגדילה לעשות האם, שבאישיותה הייחודית והמופלאה נשאה את הסרט על גבה; סבתו החולה בת ה-85 של רוזנבלום הסכימה לדבר על בנה באופן פתוח וכן, וכל זאת תחת עינה הפקוחה והשומרת של מורן שוב, כדי שלא אנצל חלילה לרעה את תמימותה ואת גילה.
בתשובה לשאלה מדוע לא הסכימו אחותו והוא להשתתף בסרט, עונה רוזנבלום
"זה לא שלא הסכמנו. היינו בשנת האבל והאיש לא התייחס לזה. היה לו נורא בוער להתחיל לעשות את הדבר הזה ראשון. נורא בער לו…"
הראיון שנתן רוזנבלום מציב אותי במקום לא פשוט. אני יכול לדבוק בכעסי ובדברים הנבזיים שאמר עלי, ולדלות ממעמקי ארכיוני וזכרוני, דברים ששמעתי את אביו אומר עליו במהלך החברות בינינו. הרי הכרתי את רוזנבלום מילדותו והייתי עד ראייה ושמיעה לדאגה של האב לבנו. את האמירות הקשות על הבן אקח אתי לקבר, אלא אם רוזנבלום יכופף את ידי, מה שלא קרה כעת. אומר רק שאדם היה חרד לעתידו של הנער, ללא קשר לעובדה שאהב אותו אהבה גדולה.
הסיפור על שנת האבל הוא קשקוש רטרואקטיבי שרוזנבלום ממציא כדי לכסות על כעסים בתחום אחר לחלוטין. עם הפרטנזיות הקולנועיות שלו, אני חושש שהזריזות בה נערכתי לצלם את הסרט ובכך, כנראה, לסתום את הגולל על האפשרות שרוזנבלום עצמו יעשה סרט על אביו, הכעיסה אותו. מהירות העשייה שעליה מלין רוזנבלום, גם היא עניין תמוה למדי; לא היה מועד טבעי יותר לשידור הסרט בערוץ 8 מאשר יום השנה למותו של אדם. כך נהוג אם מסתייע ולא אני המצאתי את זה.
הבגידה הגדולה אירעה כאשר הגעתי לארץ לתחילת הצילומים. משדה התעופה חשתי לדירתה של שירה אביעד כדי להסביר לה מה אני מתכוון לעשות. בפגישה הראשונה ההיא גיליתי שחוץ מאשר להעמיד לרשותי את החומרים שהבטיחה, לא היה בכוונתה להתראיין לסרט, בניגוד להבנתי. סיבותיה היו עמה ולא יכול הייתי לחלוק עליהן. בשיחת טלפון עם עמליה רוזנבלום (שלא השיבה לי על מיילים מקדימים) היא הבהירה לי שגם היא לא תשתתף בסרט. השיחה הייתה ממצה והבנתי ממנה שהיא עדיין אינה בשלה למעמד הכואב הזה. בשיחה עם עמליה, היה ברור לי שהיא מתואמת עם אחיה ומייצגת אותו. על ההודעות שהשארתי לעידו רוזנבלום בנייד הוא לא הגיב.
כמובן שעם הקרנת הסרט בפסטיבל ירושלים ושידורו בטלוויזיה, תהו רבים, ובצדק, מדוע בלטו בהיעדרם שירה, עדו ועמליה. לא נותר לי אלא להגיד את האמת. שהם בחרו לא להשתתף בסרט. לא הענקתי למענה העובדתי הזה פרשנות.
בזהירות הראויה ייאמר, שיחסי האב עם כל ילדיו לא היו פתורים. לא מעט כעסים בעבעו מתחת לפני השטח. כולל העובדה שטרם צאתו לאור של ספרה הראשון של עמליה, שאדם חשב שיהיה ביוגרפי בעיקרו, הוא כה חשש מתוכנו שאמר לי שהוא שוקל להיעלם באי יווני לכמה חודשים, עד יעבור זעם.
עם האמירה "לא היה לו אומץ לכתוב שום דבר מהדברים האלה אם אבא שלי היה בחיים. הוא לא היה אומר אותם כי הוא היה יודע שאבא שלי היה הורג אותו", אינני מתכוון להתווכח. למיטב הכרתי אדם לא הרג איש בחייו וספק אם היה מתחיל אתי. כתבתי עליו במעריב, אפרופו תרבות הטלוויזיה הירודה שרוזנבלום מייצג:
את עידו רוזנבלום אני מכיר מאז שהיה זאטוט. לדבר על תפוחים שנופלים הרחק מהעץ. מי שחוזר הביתה ליונית לוי, כנראה שיש לו מעט כריזמה… מה מספר את סיפור (הטלוויזיה, ר.מ) יותר מההחלטה להציב את רוזנבלום והמונית שלו בפריים-טיים של ערב יום העצמאות".
נדמה לי שאין זו עילה לרצח.
אמירתו של רוזנבלום המסיימת את הקטע עלי בראיון, "אבא שלי עשה טעויות בחיים, אחת מהן היא רון מיברג", אינה מובנת לי. אני, למשל, הייתי שואל איזה טעויות עשה אדם ברוך בחייו, אבל אינני מצפה מהבן לסוג הכנות ההכרחית כדי להשיב. מכיוון שהיינו חברים כל שנות הכרותנו, כולל התגייסותו של אדם לעזור לי גם כאשר לא עבדנו יחד והעניין העמוק שהיה לו בקריירה שלי, קשה להשתחרר מהתחושה שרוזנבלום מדבר מבורות טבולה בכעס ועלבון עמוקים. הדברים שכתב ואמר עלי האב, יותר מפעם אחת, הם עדות נחרצת לדעתו עלי ולא אביא ציטוטים.
בדיעבד אני שמח שהחבורה החשדנית בחיי אדם בחרה להישאר מחוץ לסרט. הם גם לא היו אומרים אמת וגם היו מטייחים בלית ברירה את שנותר לא פתור ודלקתי ביניהם. אני מעדיף את האמירות הנהדרות והאמיתיות שתרמה נחמה ז"ל, על פני המחשבות הלא ממוקדות והבוסריות המתרוצצות בראשו של עידו רוזנבלום. שנינו יודעים שהוא חייב לי תודה גדולה על החלטתי העקרונית שלא לגרור אותו בהיעדרו, וללא תגובתו, לדיון אמיתי ומתבקש ביחסיו עם אביו.
—
מות האדמו"ר, כל הסרט, לצפייה (V, תוס').
ולווט אנדרגראונד 
דבר אחד לא ברור לי:
להגיד על רוזנבלום בראיון להארץ "כמה עצוב ואירוני שהוא… הפך בעצמו לאחד מהמייצגים של התופעה הזאת" בהתייחס למה שהגדיר אדם ברוך כ"אימת הפיגור השכלי" (לא ראיתי שהארץ ביקשו תגובה מרוזנבלום על ההשמצה הזאת, אגב)
ולכתוב עליו במעריב: "לדבר על תפוחים שנופלים הרחק מהעץ. מי שחוזר הביתה ליונית לוי, כנראה שיש לו מעט כריזמה… מה מספר את סיפור יותר מההחלטה להציב את רוזנבלום והמונית שלו בפריים-טיים של ערב יום העצמאות"
– זה בסדר? וכשרוזנבלום מתפוצץ ואומר דברים שבאים מתוך הלב זה לא בסדר? שמע, מיברג, איבדת את זה.
אהבתיLiked by 1 person
הייתי אומר שזה יותר כמו מוכר הארטיקים בחוף גורדון, שמכריז "אני הולך" ובכל זאת נשאר. החלטת לפרוש למיין? מקובל, ואפילו ראוי להערכה. אז שני משפטים בראיון של איזה מיני-סלב מחזירים אותך להתפלש בבוץ?
אהבתיאהבתי
לדעתי מדובר בזיוף ולא מן המין המשובח ביותר שהרי מיברג האמיתי אינו מסוגל להוציא תחת ידיו טקסט, ולא חשוב באיזה נושא, מבלי לכלול בו התייחסות אישית ללפחות שנים מתוך הארבעה: בוב דילן, ג'ק קרואק, זינפנדל וקופולה. כאן התייחס מיברג (כלומר "מיברג") רק לאחד מהם ועל כן ברור לכל בר בי רב שמדובר בחיקוי נלעג ותו לא.
אהבתיאהבתי
הרי היה זה מיברג, החבר הטוב, שהיה דחוף לו לספר, כשעוד לא מלאו אפילו שלושים למותו של אדמו״רו, איך היה מסיע אותו באישון ליל לכל מיני כתובות שלא היו ביתו. אז שלא יבוא בטענות על היחס שהוא מקבל. ומכל מה שנכתב כאן נזכור את האבחנה המדוייקת: מיברג לוקה בסינדרום נדיר של שיגעון גדלות ושיגעון קטנות. ובניגוד למה שקומץ מעריציו סבורים, הוא באמת לא חסר פה. אדם ברוך דווקא כן
אהבתיאהבתי
די ברור שמתישהו עוד נקרא ונשמע את ההתכתבויות והעדויות והשקרים שלך בגרסתם המלאה. מתישהו יגיע חשבון ההסקה שמה בבית במיין, והופ יופיע איזה ספר/סרט.
מייברג, מישהו צריך לקום ולהגיד לך את האמת בפרצוף: אתה לא אדם ברוך. לא מתקרב אליו.
אתה גם לא דן בן אמוץ ואפילו לא אמנון דנקנר. לא יאיר לפיד.
אתה סתם וונאבי, כמו איתמר בן כנען הנדלמן סמית, מעולם לא היית דמות חשובה בעיתונות הישראלית, קוראים לא אהבו אותך, פשוט היו לך קשרים בעיתון, זה הכל, וכשנגמרו הקשרים נגמרו רשימותיך המשמימות על דילן וגינזבורג והביטניקים וכל השטויות האלה שלפני עידן ועידנים עוד נחשב היה לדעת אותן בעל פה, עם הפרשנויות אה-לה-בוקובסקי שלך.
הדברים שמייברג כותב ביחס אל עדו הם הדבר הכי נמוך שראיתי בחיים שלי ואני מתפלא דבורית שפרסמת את הפוסט הזה.
אני מבין שאת רוצה להשוויץ שמישהו שהיה פעם בלב המאפליה המעריבית מלקט עשרה קוראים לשבת אצלך בבלוג, אבל יש דברים שפשוט לא עושים.
עדו רוזנבלום מרבה לכתוב על על אביו בטור שלו, וזה תמיד מרגש ועצוב-שמח, ומעביר במדוייק את סוג הקשר שהיה ביניהם, והקורא מקבל את זה ממקור ראשון.
רכילות זולה, על גבול הוצאת דיבה, זה מה שיש בטקסט הזה של מייברג, וכמו שכל דבר אחר שרון מייברג חתום עליו אינו אמין בעיניי, כך גם כל הדברים כאן ביחס לעדו, לאדם ברוך, ובכלל.
פשוט עלוב מצדך מיברג, ויחד עם זאת, כה צפוי, שהרי מעולם לא היית יותר מאיש המהלך רכיל אחר חברו.
אהבתיאהבתי
……ככן…אבל…האמת שאין לרון,ווין,מיברג שום כדורים במחסנית,הכל פקה פקה,מה כבר יכול להגיד האבא,אפשר לחשוב,ואיזה אבא לא אמר או חשב דברים לא טובים על בנו או סתם חשב שבנו טועה ברגע מסוים,וגם אם יש ביקורת היא מצביעה על המבקר יותר מאשר על המבוקר,סתם תינוק,תתנצל ,באמת לא קרה כלום,סתם טוחנים,תתנצל,נסלח לך,ותמשיך לכתוב יה ראבאק,הכשרון לא קפא
אהבתיאהבתי
יקירתי,מי שזורק חרא על חברו,תמיד נשאר לו קצת ביד.
אהבתיאהבתי
העיניין כאן פשוט מאד ואדיפלי. מיברג היה מת לקבל מאדם ברוך "יחס חם ואבהי מאד", אבל מה לעשות, עידו הוא הבן החוקי והאמיתי של ברוך ומיברג רק "רוצה להיות„ לפעמים מצב כזה נגמר באמת ברצח. אצל מיברג הפחדן והנודניק זה (לא) יגמר באלפי מילים נבובות בסגנון מאפייה לעניים
(***)
אהבתיאהבתי
מילה אחרונה (שלי) לנעילה (מבחינתי) של פסטיבל הרחמים על היתום הנגזל עדו רוזנבלום. הייתי בן 27 כאשר אבי מת בגיל 55. מושג היתמות אינו זר לי, אך שנת האבל שמאחוריה מבקש הבן להסתתר, דמגוגית בעיני. בשנה הראשונה למות אבי התחלתי את דרכי ככותב. חטפתי כפי שלא חטפו רבים וטובים לפני, בעיקר משום שלאף אחת מהנשמות הטובות במקצוע, לא היה עניין לעשות מקום על הספסל לילד החדש. בהשוואה לדברים שנכתבו עלי, רוזנבלום הוא אתרוג עם פיטם קשיח ומוגן. אמי ז"ל שהיתה אז בחיים, בכתה במקומי בתהייה מדוע אני צריך את זה. השבתי לה שמי שבוחר לומר את האמת שלו, קשה ופוגענית כשתהיה, צריך לדעת גם לחטוף. וכך היה במשך 30 שנה. לכן התמיכה המסיבית שבה זכה כאן אחד הסממנים הבולטים והמצליחים של ישראל החדשה, כה צבועה בעיני. אינני מכיר איש תקשורת שביקש שנת אבל שלמה להתחבא מהחיים. הרי לא התפרצתי אליו עם צוות צילום במהלך השבעה. שבוע טוב.
אהבתיאהבתי
10 קבין של רשעות ירדו לעולם. 9 מהם לקחו מגיבי הבלוג.
אהבתיאהבתי
תשעה קבין של שנאה וטינה ורפש ורשעות שלח לנו ר"מ לעונג שבת ואחד הביאה ר"מ מהבית.
אין מי שחושב ומעריך שהטאלנט היתום ע"ר הוא הנושא בפוסט הזה.
אהבתיאהבתי
אתה יכול להמשיך להתעקש ש"פסטיבל הרחמים על היתום הנגזל עדו רוזנבלום" הוא מכיוון שצילמת סרט על אביו.
אם תצא לרגע מהריב האישי שיש לך עם אותו יתום נגזל ותקרא בעיניים צלולות את הטקסט שכתבת כאן ובתגובות שלך- עצמך לפוסט הנ"ל, אולי תבין שקצפם של המגיבים יצא על ההתנסחויות סרות הטעם שלך והאיומים החרישיים.
אבל נרקסיזם היא מחלה קשה מנשוא, חשוכת מרפא, ולכן לא משנה כמה נכתוב מה דעתנו על ה**אופן בו ניסחת וכתבת את הפוסט** אתה תמשיך להתעקש שאנחנו השופטים במלחמה בינך ובין רוזנבלום על הסרט ושאנחנו בעצם מצדדים בעדו רוזנבלום בעוד אתה הוא בעצם אציל נפש שרק רצה לעמוד בדדליין ליום השנה ולומר את האמת על אדם ברוך.
דון קישוט דה לה שמאטע
אהבתיאהבתי
למען הסדר הטוב, הפרוטוקול וכן הלאה:
רוזנבלום הבן הוא דוגמגיש שתאריך תפוגתו אינו רחוק. מקריאה ספוראדית של "טוריו" בפרבדיאל היום התרשמתי שאין לו את כישרון הכתיבה שהיה לאביו. עוד יותר רחוק מרמת אביו היה בשדה בחירת הנושאים, שלא לומר האבחנות. אם הייתי חושב שא' ברוך היה משובח כיין, הייתי ממשיל כאן את יוצא חלציו לחומץ.
הפרסונה התקשורתית של ע"ר רדודה והוא בהחלט משכשך ברינה במדמנות הרייטינג ואף מוציא מזה את לחמו. גם תירוץ ההימנעות משת"פ איתך בסרט ב"שנת אבל" לא מחזיק מים (וזאת גם ללא ניתוחים והסברים מהי "שנת אבל"). מינסתם היתה סיבה אחרת שלא שיתפו איתך פעולה, וייתכן אף שאתה לא כילכלת את צעדיך בתבונה כשבאת להידבר עימם (אגב – לא דיברת איתם לפני שנסעת ל-JFK ומשם ל-TLV עם מצלמתך?)
בכל מקרה – גרירת הציבור לדיון בסוגיות הפרטיות האלו הוא לצנינים בעיני. באנו לנופש והנה – ריאליטי!
ומתי כבודו כותב סו"ס רומן? (בדיוני!!!)
אהבתיאהבתי
דבורית,
אם את מביאה פוסט אורח – מוטב שתשאירי אותו כפי שהכותב כתב. בלוג איננו עתון ואיננו טעון עריכה. הכותב אחראי לדבריו.
רון מייברג איננו ינוקא ואת דבריו הוא כותב בסגנונו ובדרכו. כך, מן הראוי שיגיעו אל הגולשים. במקרה זה עריכה תעוות את הדברים ואין זה תפקידו של בעל בלוג.
הגולשים הגיבו כפי שהגיבו והם יכלו לעשות זאת רק משום שהדברים נכתבו ופורסמו ללא עריכה.
אהבתיאהבתי
בוא נתערב שהם משוכנעים שהביסו את ידיעות כי זכו בראיון בלעדי עם הרוזנבלום. עורך סביר יודע לנווט וללכת על נושאים חשובים ומעניינים, חבל שיש כל כך מעטים כאלה בעיתונות בכלל ובעיקר במעריב. הראיון עם גלית לוי יותר טוב? ודובר צה"ל שדוחף ראיונות בלעדיים כמו זה עם מח"ט גולני יותר טוב? הקוראים בורחים כי הקוראים לא מטומטמים אבל למי אכפת
אהבתיאהבתי
לא חלמתי אפילו לקרוא את הקשקוש הזה על הבדרן הזה שהתחתן עם איזה קריינית.
ואני גם לא חולם לקרוא את זה עכשיו אחרי המיברגיה.
מיברג וסרטו, ואדם ברוך, שייכים לתרבות שכבר מזמן מזמן לא קיימת פה. איך עיתון מבזבז כמות כזאת של נייר על איזה בדרן עלוב שהוא במקרה גם הבן של.
מעניין מה זורח חושב על הבדרנון העלוב שיצא ממשפחת האצולה.
אהבתיאהבתי
1. כל הכבוד לבעלת הבלוג. עלי והצליחי. למי שטען בעניין ביקורת תקשורת וביקש(ו) לפסול
פוסט זה. כאן עוסקים באמת בעבר ובהווה של התקשורת הישראלית. עיסוק במיברג, אדם
ברוך ומר רוזנברג הנו דיון לגיטימי ואמיתי בתקשורת זו. מעניין מה אדם ברוך היה אומר על כל
המגילה המתגלגלת הזו.
2. סיכסוכים נוראים בין יוצרי ביוגרפיות ( מאמרים, ספרים, תערוכות, סרטים) למשפחת הנושא
מרובים כמים בים. הרצאות צדקניות על גילוי סודות משפחה, סודות שגילה הביוגרף, לא נחשפו
ונשמרים כאיום, מנהג, מוסר, נימוס, דרך ארץ, השמצות, יללות, יבבות, איומים, תביעות
משפטיות, בכי על פגיעה באמת, בעובדות, בפרטיות ובכבוד, הנה זה גם כאן.
3. כמעט כולם מדברים עם חבריהם על צאצאיהם (ועל הוריהם !). לאב דואג היה מה לדבר על עידו
רוזנבאום. רבים רוצים לדעת מה אמרו עליהם הוריהם לחברי ההורים ויש מי שאינם רוצים ויש מי
שגם וגם.
4. תחרות בין חברים לבנים והורים על תשומת לב ומרכזיות וחשיבות גם היא נושא עתיק ומוכר.
5. אכן בלוג חי ומעניין. כל הכבוד.
למיברג.
הנה קבלת טור כאן. אנא המשך. כזכור גברת יונית לוי רוזנבאום הייתה כתבת בארה"ב. גם אתה
יכול ואולי טוב כמותה. תראה לנו !. הנה נושא. עכשיו בארה"ב עולה נושא הנשק האישי, חבוי
וגלוי. לפני מספר ימים בדרום קרולינה אמרתי ליהודי בוגר המרינס, נושא נשק ומדריך ירי, דבר
על "שגעון" זה והוא אמר שבדרום זה עוד כלום ואצל השכנים שלך בורמונט הכל מותר. חבוי, גלוי,
הכל (וזה נכון) למה?. שני מתנגדים להקלות בעניין זה הם ידידינו רהם עמנואל משיקגו
ובלומברג מניו-יורק, מה בדיוק הולך שם בעניין זה?. כמובן יש עוד המון שניתן לכתוב על ארה"ב.
תרום לבלוג זה, יהיה מעניין.
אהבתיאהבתי
דבורית , את ממש נהנת מהריבים הצהובים האלה אה?
אהבתיאהבתי
רכלנות זה מקצוע, לא תחביב
אהבתיאהבתי
ציטוט מהראיון בNRG-
כן. ולו אביו היה נהג מונית גם אז היה סופג חכמת חיים. אדם ברוך הוא הקפיטל של בנו שתרומתו ה עיקרית היא זיפי זקנו.
אהבתיאהבתי
למה בעצם זה צריך לעניין אותנו? 👿
אהבתיאהבתי
דומני שיותר מכל דבר אחר, הפוסט הזה חושף את עיקר חולשתו של מות האדמור כסרט. אני מנחש שמיברג מודע לזה. אף אפליג ואטען שכנראה שזה מה שגרם לו לחלץ את עצמו מהכירבולית ולחבוט במקלדת כיאק מיוחם. וכל זה כתגובה למשפט וחצי מאת הטאלנט.
כל מה שנותר הוא אשד שוצף של מיצי קיבה חומציים. היסטוריה עכורה עם המשפחה, עם מעריב וכנהלאה.
ועדיין געגועים למיברג…
אהבתיאהבתי
קבלו את הזוכה: קותיייייייייייייייייייייייייי
מה יש לרגולטור לענות על זה?
אהבתיאהבתי
***
אהבתיאהבתי
״אני יכול לדבוק בכעסי ובדברים הנבזיים שאמר עליי, ולדלות ממעמקי ארכיוני וזכרוני דברים ששמעתי את אביו אומר עליו..״
כך במפורש כתב רון הקדמון רמז עדין ומרושע כמו סיגנונו משכבר. קצת קשה להאמין שכוונתו לא היתה להדיר שינה מעיני היתום, הרי עשיתי קופי-פייסט מתוך דבריו עצמם בלי לשנות דבר.
אהבתיאהבתי
מיברג לא איים בפשקווילים. מה שמתפרש בעיניך כ
יכול להתפרש גם כדברים שיכול להוכיח לו ב4 עיניים.
אהבתיאהבתי
מיברג הרחיק את עצמו ואת משפחתו עד למיין הרחוקה פיזית . אבל גם אם נסגרו הפצעים מקור הזיהום נשאר.מיברג, מה טעם אתה מוצא לשבת שם. גם פה יש רופאים מצוינים. חזור לשורשיך ולמלחמותיך- רק חכה קצת עד אחרי הפצצה.
אהבתיאהבתי
אפשר להבין אדם שמוצא את עצמו בעיתון בלי שניתנה לו אפשרות להגיב. כנראה שההבטחה ליחצנים חזקה יותר מכללים בסיסיים של עיתונות. בכל מקרה, הראיון עם רוזנבלום, שמיברג מעצים אותו מסיבותיו שלו, הוא חתיכת שממון יחצני נטול כל חשיבות. אה, סליחה, רוזנבלום מדבר על ההריון של יונית וזה חשוב מאוד מאוד ולכן נמרח על השער של סופשבוע, עיתון שקוראיו נמלטים ממנו על פי הסקרים ובכל אופן לא לומד לקחים. רק משהו אחד יותר משמים מרוזנבלום: הראיון ה"בלעדי" עם מח"ט גולני. לתפארת סופשבוע, מעריב והבריחה של הקוראים המשיכו בדיוק כך ותוך רבעון אתם בלי אף קורא
אהבתיאהבתי
באמת היה יכול מייברג לחסוך מעצמו בכלל להגיב על הראיון המטופש הזה עם עידו רוזנבלום, אלא שהוא לא יכול היה להתאפק. האמת היא שהסרט של מייברג עשה לאדם ברוך פולחן אישיות לא קטן, שאלמלא הסרט ספק אם מותו היה זוכה לכזו תהודה. אבל מה, הסרט גם מגלה דברים שאמנם כל תל אביב ידעה על אדם ברוך (בגידותיו ברעייתו, חיבתו למועדונים מפוקפקים), ואפשר להבין למה הילדים שלו לא ממש התלהבו מהרעיון של להופיע בסרט שאין להם שליטה על תוכנו. הרי כולם יודעים שהוא בגד באמא שלהם על ימין ושמאל, על סרטן השד והכריתה שעברה, על כך שעזב אותה לטובת אשה צעירה יותר. בסרט אפילו מופיעה מאהבת לשעבר שעבדה איתו בעיתון, שגם בה הוא בגד… בקיצור אדמו"ר הוא לא היה 🙂
אהבתיאהבתי
לפעמים אני זקוק לסטירה כזו שתעיר אותי ותזכיר לי מה הדברים החשובים בעולם. בטעות חשבתי שגבריאל גרסיה מרקס, צ'רצ'יל, מארי קירי, סטנלי קובריק, מרטין בובר וליאונרדו דה וינצ'י היו אנשים חשובים שהפכו את עולמנו למה שהוא. מזל שיש את מיברג שמזכיר מיהם המאורות האמיתיים. לא רק הוא ואדם ("האדמו"ר") ברוך אלא גם עוקרי הרים כגון יוסי גינוסר: "חלקתי עליו בחייו על הבנתו שלקתה בחסר את יוסי גנוסר המנוח, חברנו המשותף". יוסי גנוסר כמוהו כבן גוריון: דמות מיתית בעלת מימדים תנ"כיים, שההיסטוריונים חלוקים על הדרך שבה היה צריך "להבין" אותה.
למיברג יש סינדרום מעניין, שהוא שילוב של שיגעון גדלות עם שיגעון קטנות. הסיבה שזה מעסיק אותי לאורך השנים היא שחבל לי על כישרון הכתיבה שלו, שמתקפד ומשמש רק לטקסטים קטנוניים שעוסקים בו ובמשפחתו ובטעמיו ובאופן שבו העולם רואה אותו. די, שחרר…
אהבתיאהבתי
אכן,
אפשר גם להוסיף תרגום (פחות או יותר מילולי) של דברי היינריך היינה בהקשר אחר:
"שניהם מעלים צחנה".
אהבתיאהבתי
על איזה כשרון כתיבה מזדיין אתה מדבר? מה מייברג כותב שכל כך מרשים אותך וכל כך חבל לך עליו? איזה יכולת מופלאה לצרף מילים וסימני פיסוק יש למייברג שהופך אותו לכזה כשרון מבוזבז בעינייך ואיך זה שאף אחד מהמו"לים, פה בארץ ובניכר, לא ממהר להחתים את מייברג על חוזה שמן לפחות כמוהו או לפחות עושה מנוי ל"אחר" ז"ל?
כשרון כתיבה. באמש'ך.
אהבתיאהבתי
(***)
היכולת לחבר הרבה מילים למשפטים ולמלא עמודים היא כישרון שלמרבית בני האדם אין. למרות הקלות הטכנית לעשות זאת – הרוב יפרשו אחרי עמוד וחצי. מיברג בהחלט ניחן, אם לא בכישרון כתיבה, לפחות בכושר כתיבה. הוא עדיין לא נבחן בשדה הספרות שבו אתה צריך גם רעיונות טובים, ולכן מסקרן אותי לראות מה יקרה כאשר יזחל יום אחד מן הביצה וישלח את ידיו למקלדת הפיקשן, שם לא יהיו במבינו נמרודי, לא אמנון דנקנר, לא האדמו"ר ברוך וכמובן לא דילן, קרואק, דווין אלמן ויונה בודדה.
(***)
אהבתיאהבתי
V, ללקק את השפתיים.
אם תצליחי להביא את רוזנבלום לחג הפינגטון תתחיל להזיע.
אהבתיאהבתי
אני, אני! אני ואני וגם אני ולא רק! אבל אני? אני אני! אני וגם כן אני.
אם אין אני לי מי לי. פשוט תענוג לראות את מי ששחט כאן במשך כל שנות דור בהבל פה של אין מילים לא חשובות ונזעק עד לשומו שמיים בגין הערת שולים בראיון לא חשוב של הבן של…
אין אלא להזכר שוב פעם באותה אמרה מבריקה של דב"א על היחסים בין האדמור הדולצינאה שלו ולהגיד שכנראה החשופית כפי הנראה אינה מתגלשת הרחק מהשבלול.
אהבתיאהבתי
איזה פוסט מכוער וירוד, ואיזו השתלחות מביכה ברוזנבלום פשוט כי הוא האז לחטוא את החטא שמיברג לא יכול לסלוח עליו: שהוא היה הבן של אדם ברוך ומיברג לא.
וההנחה של מיברג שבמעריב עוד יושבים אנשים שרוצים להתחשבן איתו היא כבר לגמרי מתחום ההזיה. רוב העורכים והכותבים במוסף היום צריכים לבדוק בוויקיפדיה, בהנחה שיש על שמו ערך, כדי לדעת מי הוא בכלל. זה לא לזכותם, אולי, אבל די מפריך את האמונה התמימה שלו שעוד יש בישראל פרטנרים למריבות מלוכלכות, מלאות רמיזות איומות ומהלומות מוחרשות שאנחנו, הציבור הטיפש, אמורים להבין שיש מאחוריהן עוד קרחון שלם של עלבונות שלא בוטאו.
והבחירה לפזר את הרמיזות על זה שאדם ברוך היה מודאג ולא מרוצה מבנו מסריחה כמו אסלה בתחנת דלק. בעיקר כשהיא באה מאדם שכשעוד הייתה לו איזו במה לכתוב בה, עשה עליה פעם בשנה-שנתיים עוד סיבוב בנושא "אבא, זכרונות מ."
אהבתיאהבתי
לזאתי- אם נזקקת לויקיפדיה על מנת לברר מיהו אותו מיברג, כדאי שתפני לאות נ' בערך ניו ג'ורנאליזם.
אהבתיאהבתי
לא, אני לא זקוקה לוויקיפדיה בשביל לדעת מי הוא. לא בטוח שהעורכים והכותבים במעריב, לפחות חלק ניכר מהם, לא זקוקים לזה גם.
אהבתיאהבתי
פוסט מיותר, טעם רע ומרושע, נודף ריח רע מאד של חשבונות אישיים ומוטב לו שימחק מחיינו
פירוש רקמילה: "האדם שכתיבתו מזוהה יותר מכול עם הניו-ג'ורנליזם: רון מיברג."
אהבתיאהבתי
אין ספק כי היתה כוונה לא נאותה ולא תמימה לאדון מיברג בעל הכתיבה החלקה והנעימה. הכוונה להשאיר את הפרשנות לדבריו בידי רוזנבלום ג'וניור היא אולי נבזית במקצת, אולם אם אנסה בכח רב להסיק את כוונות המשורר, לבטח הייתי הולכת לכיוון של בן מרדן שאביו כנראה חשב שיוביל את עתידו למקום לא בטוח. לא רואה פה השתלחות יוצאת דופן ואפילו די מבינה את הרצון בטיהור השם. בסופו של יום לא אני ולא אתם יודעים מה מסתתר שם באמת, גם אצל הג'וניור וגם אצל המיברג…
אהבתיאהבתי
overkill מהמופרזים שראיתי. אירוני שמיברג כותב על רונזבלום שמי שלא יכול לשאת את החום, שלא ייכנס למטבח. מדהים תמיד להיווכח כמה עיתונאים שאין ספק שאגב עבודתם פגעו קשות באנשים רבים, רגישים לכבודם עד כדי התרעמות על כל בדל ביקורת.
אין לי ספק שהדברים של רוזנבלום לא נעמו לך, ואולי גם התקוממת וחשבת שהם לא הוגנים. אבל לא היה בראיון שום דבר שהצדיק תגובה שכזו, וגם בתגובה עצמה לא מצאתי שום דבר ענייני מעבר לויכוחים היפותטיים על סיבת אי-ההשתתפות בסרט. מנגד מצאתי איומים מרומזים שמאירים את המרמז באור מאד לא מחמיא, ומנגד מאירים את ההחלטה לא להשתתף בסרטו כהגיוניות ביותר.
אהבתיאהבתי
פוסט מיותר.
מה לביקורת התקשורת ולמריבה הקטנונית הזו בין מיברג לרוזנבלום?
אהבתיאהבתי
אולי העובדה שהכתב לא ביקש תגובה ממיברג?
אהבתיאהבתי
לא פעם ראשונה ולצערנו לא פעם אחרונה שמלכלכים על מישהו בתקשורת בלי לבקש תגובה.
אז מיברג נפגע. נו, אז?
זה מצדיק את הפוסט הטרחני?
לדעתי, ממש לא.
אהבתיאהבתי
קראתי את הראיון עם עידו רוזנבלום ואני לא מבינה מה הם הדברים הכל כך נוראיים שנאמרו על מיברג המצדיקים את הכתיבה לעיל. אז אמר. מה אמר? שהחברות בין אביו למיברג היתה טעות? אפשר לחשוב. אם למיברג היה שמץ של כבוד, אהבה, זיקה אמיתית לאדם ברוך, לא היה מעז לחטט בפצעי משפחה ומייחס לעצמו מעמד כלשהו בתוך משפחה של אחרים. אני סקרנית כמה ״מדמם״ היה יש מבעד למעיליו בקור של מיין אם מישהו היה כותב כך עליו ועל ילדיו. והרי רוזנבלום הצעיר לא ביקש ממנו דבר. זה מיברג שרצה בסרט מלכתחילה. לא קיבל? כמו תינוק שלא יודע לקבל תשובה שלילית, הוא ישתולל עוד ועוד. שנתיים הוא חיכה לרגע הזה שבו רוזנבלום יאמר משהו קטן כדי שיהיה לו נימוק לחטט להם שוב בפצעים (ולא בטוחה שיש בכלל פצעים אבל מיברג החליט שיש)
אהבתיאהבתי
אם אפשר היה, הייתי עושה לתגובה הזו 'לייק' פעמיים. פשוט נכון. מיברג אוהב מאוד את עצמו וכנראה לא מספיק בטוח בעצמו, אחרת ההתגוללות שלו לא פחות מתמוהה.
אהבתיאהבתי
כל מה שחשבתי תוך כדי קריאת הפוסט כבר נכתב.
תחושתי היא שמטרת פרסום הפוסט היא רייטינג מהסוג הצהוב, מה שהוא הופך אותו לאירוני (נקודת הזכות היחידה שניתן לומר עליו).
אהבתיאהבתי
לא ברור למי התכוונת, מיברג מתעמת ללא צורך במטרה, הדבר הצהוב היחידי בולווט זו הבננה. היא הפנימה, שאין טעם לרדוף רייטינג, הוא רץ הרבה יותר מהר. אני מייחס את פרסום הפוסט להיותם של מיברג ושרגל תאומי נפש על רקע קולינרי.
אהבתיאהבתי
כשולווט תתעורר, תאלץ לבזבז את זמנה בלשפוך מים, להערת קוראים מעולפים. אנשים עדינים, שהותקפו ע"י אלתו של האדם הקדמון, ביג פוט ממיין. בלי קשר לצביעות המגיבים, רוזנבלום צודק יותר. הוא אינו חייב לנהל את הקריירה שלו, עפ"י מיתולוגית ברוך של מיברג. בכל מקרה למשפחה עדיף לא לקחת חלק בסרט/ ביוגרפיה הנעשים ע"י מי החושב,שהוא המתאים ביותר לתפקיד. דיבורים על שנת אבל ואיומים על יתום, לא ממש משכנעים אותי.
אהבתיאהבתי
אין ספק שהקרב פה הוא על זכויות יוצרים, או יותר נכון, זכויות יורשים.
אין לי בעייה עם מלחמה, אפילו מלוכלכת, אבל להכות בכל הכח מתחת לחגורה ואז לאיים שטרם היכיתי את המכה האמיתית – זו כבר שפלות.
חוץ מזה, כנראה שעידו צודק בטיעון שמיברג לא היה אומר כזה דבר כשברוך היה בחיים. ניסיון הפרכת הטיעון מצד מיברג לא עובד – העובדה שחלק על דעתו של ברוך בנושאים שונים לא מוכיחה שהוא היה מביע בפומבי את דעתו השלילית על ילדיו. גם ההיתפסות של מיברג לשורש ה.ר.ג באופן מילולי, כאילו שאינו מכיר את הסלנג המקומי (כמדומני, צורת התבטאות זו היתה נפוצה בארצנו עוד בטרם עזבה), מוכיחה את חולשת טענתו.
אהבתיאהבתי
מילה נוספת למסדר הצדקנים מעלי. קומו אתם בוקר אחד ולמדו כי מישהו המטפח את המרמור שלו יותר משנתיים, ניצל את ההזדמנות שבה התחייב לחשיפה אינטימית, כדי להתגולל על מי שחטאו הגדול שעשה סרט על אביו באקט מובהק של חברות ורצון להנצחה. עוד למדו כי העיתון המפרסם לא ביקש חלילה את תגובת המושמץ, בעיקר משום שהדברים משרתים את עמדת העיתון עצמו. אחר כך נשמו עמוק ושאלו את עצמכם האם להשאיר את הצואה מרוחה על הקירות או למסור את הגרסה האמיתית. טענתו המרכזית של רוזנבלום היא שהעזתי לכתוב עליו מילת ביקורת רק אחרי מות אביו. לפני כן לא היה מה לכתוב עליו. הוא לא עשה דבר. אפילו אני מנחש שהוא לא רציני בקביעתו שאביו היה הורג אותי. הורג? ביריה או בתליה? כך אתה בוחר לצייר את אביך היקר והנעדר? מי שמכיר את העובדות לא היה נותן להן לעבור, שכן התנצחות נאותה וחזיתית היתה נשמת הקשר בינינו. גבב הטענות בעניין המהירות שהדריכה אותי, רצוני לדרוס את אבלה הפרטי של המשפחה, הלחץ שהופעל וכיוצא באלה, הם שקרים שמחבר הכתבה כלל לא טרח לאמת. מה יותר הולם ומקובל במדינות תרבותיות מאשר להציג את הסרט במלאת שנה למות האב? ומדוע אף מילה על יוזמות ההנצחה השיווקיות של המשפחה עצמה? ספר, תוכנית טלוויזיה, ערב בירושלים. זה אינו שיקוף הוגן של מי ששקועים ביגונם מכדי להנציח בעצמם. אכן, אמיתות רבות, ולא רק בדבר יחסים, לא נכתבו כאן בשם האיפוק. הג'ורה שפתח רוזנבלום אינה מחייבת אותי. בדיעבד, אמת אחת חייב הייתי לכתוב בהתחלה: החשש המופרך שתחילתו אצל האישה שאתו והפצתו הלאה, שאני מבקש לפגוע באב המת ולגרוע מדמותו, הוא שגרם להם לנתק מגע. כמה מגוחך וודאי חשו כאשר הסרט המוגמר לא שירת את התזה הזאת. הביקורת העניינית על הסרט, בהנחה שהיתה כזאת, התלוננה על קימום האיקוניות של האב ושמירת המיתוס, על חשבון הצורך להבין מי היה באמת. כמובן שלא בזאת מדובר, אבל קילוף כל השכבות מעל האב היה מוביל בהכרח לכל מה שרוזנבלום הבן לא היה רוצה שיקרה, ואין דרך נעימה יותר לומר את זה. בבחירה בין סיפור האמת ללא רחמים ובין שמירה על איפוק – בחרתי באיפוק. כמה מצער לגלות שהוא לא השתלם. כיצד מרגיש מי שאביו עזב את הבית בנסיבות לא קלות כדי להקים משפחה חדשה תוך נטישת משפחתו הקודמת? בעיקר אני מתקשה להבין על מה הוא כועס: על הסרט? על המהירות בה נעשה? על הכבוד לאב? על הביקורת הזניחה שכתבתי עליו? אם אינך יכול לשאת את החום, צא מהמטבח. אני חושש שהאמת אחרת לגמרי. "מות האדמו"ר", לטוב ולרע ועל אפם וחמתם של הכועסים, הוא המסמך המלא והדפיניטיבי על חיי האב וספק אם יהיה אחר. לא פחות חשוב, הוא תיעוד נדיר ואחרון של האם והסבתא נחמה ז"ל, שהופעתה מהממת ואוצר משפחתי לדורות. דבר מחלתה היה ידוע לי מגורמים שאינם עדו רוזנבלום, והתחושה שלהם היתה שראוי להזדרז ולצלם את הסרט. רצה המזל וגברת רוזנבלום זכתה לצפות בסרט המוכן לפני שהלכה לעולמה. את זה רוזנבלום הבן לא יצליח לקחת ממני, כשם שלא הצליח למנוע מסבתו ומאחיו של אביו להשתתף בסרט.
אהבתיאהבתי
הסרט, אה הסרט. אחרי שהסרט הוצג חיפשתי באינטרנט מה אומרים עליו המבקרים. ו…דום שתיקה! אין ספק שקולו הדקיק של הקריין השרה על המבקרים דממת קבר אחרי שהיו מעולפים מהאימז' שנגלה לעיניהם.
אהבתיאהבתי
באתי לעזרתך:
– אורי קליין
–
פז חסדאי
–
אסתי סגל
–
אהבתיאהבתי
אורי קליין, קישור שעובד לאחר חיתוך הערלה.
V: תודה
אהבתיאהבתי
כל מה שכתבת עכשיו לגיטימי ומנומק. במעריב אכן חטאו כשלא ביקשו תגובה. הסרט היה מעניין ואמו של ברוך בהחלט מרתקת.
הסחיטה באיומים בפוסט המקורי היתה מיותרת.
אהבתיאהבתי
מחשבה צדדית למחשבה. האם חשיבות ההורה – של המת המקרה הזה – גדולה מחשיבות ילדיו? האם במקרה הפוך, אם האם הייתה מתנגדת והילדים היו נותנים לגיטימציה ומשתפים פעולה עם הסרט, היית מדגיש את העליונות הגנטית/מוסרית של הילדים ונשען על הסכמתם, שיתוף הפעולה שלהם? אם אמו הייתה מתנגדת, האם היית מבטל את עשיית הסרט?
אין כאן צדקנות רון, יש, לי לפחות, הרגשה אמיתית וצורבת שעשית מה שאסור, שחצית גבול מוסרי אמיתי, בטח מול מי שאתה מכיר כל חייו, בן של חבר שלך, בטח בתור המבוגר האחראי. ממה שאני חושבת ומכירה ונותנת לך קרדיט כאדם- ואני כאן בשמי כפי שאתה רואה – התאכזבתי הרבה.ככה-לא-מתנהגים אמרה אמא שלי, ובטח גם שלך.ככה-לא-מתנהגים אמרה אמא שלי, ובטח גם שלך…
אהבתיאהבתי
אין תלונות על מה שכתבת. יש תלונות על האיך.
תגובה להאשמות, העמדת דברים על דיוקם וגם ביקורת נוקבת – אין בעיה. אבל ארסיות הסגנון היא כן בעיה, כפי שמעידות התגובות.
מעבר לעניין המוסרי, יש את העניין הפרקטי – הארסיות מסיטה את הדיון מהתוכן אל הסגנון וכך המסר שלך נבלע בהתרעמות. לא חבל?
אהבתיאהבתי
לא צריך לקחת את המילה "הורג" בצורתה המילולים. סביר להניח שהוא התכוון ב"הורג" למתעמת איתו קשות/מתכסח איתו/רב איתו.
אהבתיאהבתי
רון כל הכבוד
אהבתיאהבתי
אני שמח על כל הזדמנות לקרוא את מיברג. גם ביום גרוע (והטור הזה נכתב ביום כזה), הוא טוב יותר מכמעט כל בעל טור בישראל. ולגבי המתחסדים שלמעלה – עידו רוזנבלום לכלך וחטף באותה עוצמה. תירגעו.
ולא קשר – רוזנבלום עצמו הוא בועה. כישורו היחיד הוא הסחבקיות לכאורה ויכולת להשתתף בכציבצ צסריט בינוני. מעבר לזה – כלום ושום דבר.
אהבתיאהבתי
הים אותו הים ומיברג אותו מיברג
אהבתיאהבתי
קראתי כל מילה ומילה מדבריך, והדבר שהוכחת לי הוא שאתה הרבה יותר מסכן והרבה יותר חסר רחמים מהאופן בו תיאר אותך רוזנבלום. עליך להתבייש שאתה מאיים באופן עקיף כי תספר את סודותיו של מי שכבר מת בנוגע לדעתו על בנו.
מה אתה מצפה מרוזנבלום שיעשה בנידון? יסתום את הפה? או שמא יאלץ אותך, כבקשתך, לפלוט את הדברים באמצעות כיפוף ידך? וזאת רק על מנת שתרגיש את מגע ידו? הייתכן שזה כל מה שאתה זקוק לו? מגע יד אדם וכמה מילים חמות? בוש לך והיכלם. יש גבולות שלא חוצים ואת כולן כבר חצית.
אהבתיאהבתי
מיברג יודע שאין לו סיכוי מול הילד היתום- ויעידו התגובות הזועמות בשליפה אוטומטית.כל אדם סביר במצבו היה מתפרץ כדי להגן על האמת שלו. מול האמת הזאת מנפנף רוזנבלום נסיך הברנז'ה ביתמותו ויוצא גדול.
אהבתיאהבתי
חברים קרובים מספרים מחשבות כמוסות בידיעה שהדברים נכנסים לכספת והמפתח נזרק לים. אני מקוה שמיברג לא יפר את החוק הלא כתוב ולא ישתמש בנשק יום הדין. השייגעץ לא שווה את זה.
אהבתיאהבתי
היה פעם ספר של אהרן מגד בשם: החי על המת… זה מיברג על ברוך. וכל השאר כל השאר
אהבתיאהבתי
ולווט, אני מבין את הרצון לתת במה לתגובה כשמדובר בהעמדת דברים על דיוקם, אבל הפוסט הוא בעיקר מריבה רגשית פומבית וחסרת טעם (במובן של bad taste). כעורכת, לא היה מקום לעדן את הטקסט או אפילו לעצור את הפרסום?
מעולם לא הייתה לי סימפטיה לג'וניור או לכל מה שהוא מייצג, אבל הארסיות של מירבג משנה את המצב – לא לעידו הסלב, אלא לבן שאיבד את אביו שעמו היו לו יחסים לא פתורים. מיברג כמעט ונדחף בין האב והבן ואומר לבן "אני הייתי יותר חשוב ממך לאבא שלך."
אני שואל בענווה, אולי כדאי להסיר את הפוסט במחשבה שנייה?
אהבתיאהבתי
מסכים עם אחד.
אהבתיאהבתי
לא רק "הייתי יותר חשוב ממך לאבא שלך." אלא גם "עדיף שלעולם לא תדע איזה דברים קשים הוא אמר עליך"
מיותר.
אהבתיאהבתי
אחד הטקסטים הנרקסיסטים, האגוצטרים והמבחילים שיצא לי לקרוא.
טקסט מחריד, מצטדק, קטנוני וחסר אנושיות כלפי משפחתו של האדם המכונה בטקסט "חברו הטוב" של מיברג ומוכיח, במו עטו, שגם מרחק פיזי עצום, לעיתים, איננו מספיק.
אהבתיאהבתי
לפי הקריטריונים המודרניים של הצלחה (עושר ופרסום), החברה שלנו מחשיבה את הבן כמוצלח יותר מהאב. עצוב.
אהבתיאהבתי
זה הטור המיזנתרופי ביותר שקראתי כבר שנים, הוא מוכיח פה במו פיו למה צדקו רוזנבלום ואחותו כשלא שיתפו עמו פעולה בסרט ולמה סלידתו של עידו ממנו כה מוצדקת
אהבתיאהבתי
איזה מיברג!!! תמשיך לכתוב, בבקשה
אהבתיאהבתי
הרמזים על מה שאתה יודע והוא לא על מה שאביו אמר וחשב עליו הם מהדברים היותר מכוערים שאפשר לעשות למי שהתייתם, בלי קשר למי אמר למי ומה ומי התחיל ואפילו מי צודק. לנסות לטעת ספק וערעור ביחסי ילד אב כשאין אפשרות לבירור, והרמזים שלך עלולים – ואני מאד מקווה שלא – להחרט בליבו לתמיד, אין על זה מחילה. זה נורא.
אהבתיאהבתי
אני מסכים. הרמיזה גרועה מאמירה ברורה כי היא מאפשרת מרחב התפרעות לדמיון השומעים, בטח בהקשר של הרמיזה. אני מבין שמשחקים פה רגשות עזים, אבל עדיין.
הייתי מאוד שמח אם ולווט כעורכת או מיברג ככותב הטקסט יימשכו את הדברים מהדפוס הוירטואלי ולו רק משיקולי טעם טוב.
אהבתיאהבתי
הרמזים נבזיים הרבה (הרבה) יותר מכל מה שמייחס מיברג לרוזנבלום. חבל. הם לא היו נחוצים.
גם תאוריית הקונספירציה, הגורסת שרוזנבלום רצה לעשות סרט על אביו ולכן סרב להתראיין, אינה מחזיקה מים. גם שירה אביעד סירבה להתראיין, מנימוקיה. העובדה שבשנת האבל בחר רוזנבלום להתעסק בהבלים כמו מונית הכסף איננה רלוונטית – לאדם שחווה אובדן קל יותר למצוא מזור בהסחה מאשר בחיטוט בחיי האדם האהוב שאיבד.
* האם המשפט "נדמה לי שאין זו עילה לרצח." שייך לציטוט האחרון (מ"מעריב")?
אהבתיאהבתי
אשיב רק פעם אחת בנושא לחלי ולשאר.
הניסוח המדויק של מיברג הוא:
כלומר, המשפט השני מפרש את הראשון. "חרד לעתידו של הנער" (שעבר תשעה בתי ספר וכו', כה הוא מספר בראיון).
כל שאר הספקולציות לא קשורות לכתוב.
אהבתיאהבתי
זו קריאה מיתממת. רמזים ליחסים שהיו או לא היו ולדעות שהיו או לו היו לברוך על בנו שזורים בטקסט לכל אורכו ככתם טינופת שטיבו אינו ידוע אך ריחו מבאיש למרחקים. מכל שורה בפוסט הצדקני והמכפיש הזה מתבהרת גישתו הכללית של מיברג שרק מחזקת את צדקת בני המשפחה בבחירתם שלא לשתף עימו פעולה.
אהבתיאהבתי
ד. אוולווט ברשותך, כי יש יותר מהציטוט האחד שהעתקת:
– אמירות קשות אלא אם רוזנבלום יכופף את ידי – אה, יש דברים קשים שהאב המת אמר על בנו שאני יודע והבן לא….והוא מאיים על בנו החי של המת המיתולוגי בחשיפת הדברים הקשים – הם בודאי לא מהללים ומחמיאים לילד אחרת …. – אם, אם יקרה מה?..אם הבן יעשה משהו שמייברג לא מפרט..מה? יספר את סודות המשפחה של מייברג שהוא מכיר מהכרות ורכילות של שנים? מה כל כך מפחיד את מייברג שהוא מאיים בנשק הכל כך מלוכלך ולא מוסרי הזה?
אני יודע סודות משפחה שיביכו, היחסים בין האב המיתולוגי ולידים היו לא פתורים הוא כותב מילים הזורות הרגשה שלילית ומסבכת הוא מפזר עוד רמז- כאילו-לא-רמז על יחסי האב וילדיו. שידעו שיש עוד נשק, יכולת חשיפה בכליו.
רמז אחרי רמז דבורית, לאורך הפוסט, זריעת רעל בלב יתום.
אין לי כלום נגד מייברג, אבל ממש. קוראת אותו בהתמדה ושמחה מתמיד, כולל הנסיון המעניין שהיה לו ברשת, אבל הדבר הזה עובר מבחינתי על איזה קו מוסרי שלא עוברים.
איבדת את אביך לא מזמן, תחשבי אם מישהו היה מגיע אליך עם טכסט כזה על אביך ועליך, איך-זה-היה-גורם לך להרגיש… לי הלב מתכווץ רק מהמחשבה.
אהבתיאהבתי
חלי ברשותך, די עם ה"יתום" הזה.
אהבתיאהבתי
צודק.
אהבתיאהבתי
חלי, כתבת דברים נהדרים וחבל לסגת ולו במילה מהם.
כמי שאיבד את הוריו בתחילת גיל השלושים שלו (גילו של רוזנבלום כשקבראת אביו), תאמיני לי שתחושת היתמות והאובדן בגיל הזה, לא נופלת ופחותה מזו של ילד בן 12.
אהבתיאהבתי
יפה כתבת, חלי.
גם לי אין דבר נגד מיברג. מדבר באחד הטובים שידעה העיתונות ותמיד קראתי אותו בהנאה (כזאת או אחרת) – גם כשכתב על אוכל, קולנוע ומוזיקה וגם כשהתחשבן והתקטנן באלפי מילים (כולל בספרו "ארץ אוכלת). הפעם מדובר ברמיזות מכוערות ומיותרות שלא היו נחוצות להעברת המסר.
אהבתיאהבתי
ביג דיל.
מיברג הוא כמו דודה טרחנית, ורכלן לעת מצוא.
ספרו לי, האם יש אבות שלא כועסים לעתים על בניהם, או בנים שלא כועסים על הוריהם לפעמים? האם יש הרבה משפחות ללא חילוקי דעות?
אז אדם חשב על עידו ככה, ועידו חשב על אדם ככה.
את מי מעניין באמת הדיון "המתבקש" (???) הזה?
רכילות ברנז'אית זולה וצהובה, לכל היותר
אהבתיאהבתי
״אני יכול לדבוק בכעסי ובדברים הנבזיים שאמר עליי, ולדלות ממעמקי ארכיוני וזכרוני דברים ששמעתי את אביו אומר עליו..״
כך במפורש כתב מייברג, רמז עדין כמו רון ומרושע כמו מייברג
קצת קשה להשתכנע שכוונת המשורר לא היתה להדיר שינה מעיני היתום, הרי עשיתי קופי-פייסט מתוך דברי הקדמון עצמם.
אהבתיאהבתי
חן חן לחלי, כי צעד אחר צעד הפוסט זורע רעל וטינופת והשמצות ואיומים מתחת לחגורה.
סימן שאלה למחשבה ולשיקול דעת הוא האובססיה לתקוף את סופשבוע ומעריב לדורותיהם
טוב תעשה העורכת הצמודה, 24/7, מכל מקום בארץ, אם תסיר את הפוסט הצהוב הזה
אהבתיאהבתי
כיצד ניתן לפרש את המילים: "את האמירות הקשות על הבן אקח אתי לקבר, אלא אם רוזנבלום יכופף את ידי"?
מדובר ברמיזה נבזית. לא חשוב…
אהבתיאהבתי
אני מתפתה לחשוב שהוא יסובב לו את היד ואז מיברג יתוודה. ואז רוזנבלום יהרוג אותו
אהבתיאהבתי
הארס בדברי מייברג על דברים רעים שאמר האב על בנו הוא באמת לא מוסרי. הדברים מוגנים אמנם בחוק לשון הרע אבל זהו מפלטו של נבל.
אהבתיאהבתי