עוד חודש נגמר. עוד שנה אחת מאחוריי. אני, כפי שאפשר להבין, מאסכולת ההיסטריה המדודה, מתונה, עד בוערת. שעון החול מתרוקן. הזמן אוזל. זו פחות או יותר המחשבה שמנחה אותי ומנהלת אותי מגיל 16, אם לא למטה מזה. טוב? רע? נו, לשיפוטכם.
דצמבר מזווית ולווט היה חודש נחמד. כמה פוסטים מהדהדים, אנשים קשובים, גדולי התומכים של הבלוג הזדרזו לשגר צ'ק שנתי וסדרה של חמש הרצאות בבית ברל (בקורסים של ד"ר גלית בן ישראל) שמחה אותי מאוד. בית ברל, אגב, הוא מקום מדהים ביופיו, בגלל המרחבים העצומים שהוא טובל בהם.

אני והמשפוחה בבית ברל

והנה כמה פוסטים שהדהדו בדצמבר:
הפוסט המפתיע של החודש היה הטקסט שכתב אמנון דנקנר בשבועון סופהשבוע.

פוסט האורח המעניין היה של ד"ר חגי אגמון-שניר על הקהילה האתיופית והדפו-פרוורה.

צילום החודש היה אהוד ברק במרפסת (סבסטיאן ולרשטיין).

הפרשה שטלטלה (שוב) את המדינה, או חלק ממנה: אישתון, המתאבדים וחללי צה"ל.

הפוסט שעורר הכי הרבה תהודה היה גילויי גזענות בגן ילדים תל אביבי. 380 איש לייקקו אליו, לא מחזה נפוץ במקומותינו דלי הלייקים. הפוסט טלטל את מח' גני ילדים בעיריית תל אביב. אין מי שלא קרא אותו שם. הוא עבר כאש בין אלפי הורים לילדים בגני ילדים. הוא לחשש ברשת. ומי התעלמה ממנו לחלוטין? התקשורת. לא, לא היה צורך להתייחס לפוסט עצמו. אני ממש מוותרת על כל קרדיט. באמת. צריך היה להתייחס לתופעה. אבל לא, הוא עבר בקול דממה דקה. כל הכתבים החברתיים למיניהם התעלמו. בעלי תוכניות חברתיות נחשבות ברדיו, התעלמו. בטלוויזיה – כמובן וכמובן. מה הסיבה? האם בגלל שזה קרה באשכול גנים, אגד הגנים הכי טוב, הכי נחשב והכי מצוין בתל אביב? האם אנשי תקשורת שילדיהם למדו או ילמדו בגן לא רצו לבחוש בקדירה? מה הביא את התקשורת המקפצת מכל שטות, המחרטטת על כל זיק, להתעלם מהסיפור הזה? ושוב, אני מחדדת: לא כי אני צריכה ששם הבלוג יוזכר. ממש לא. חי נפשי שלא זה העניין. אני בכל מקרה את שלי עשיתי. ואתם, קולגות, תמשיכו להתעלם.

בתחילת החודש, מתברר שהודיתי לתומכי הבלוג באופן ספונטני. אמש חגגנו כאן במסיבה דקדנטית להפליא שבע שנים לבלוג.

אודה לכל תומכי ולווט הפקות בע"מ, שנה טובה לכל אחת ואחד מכם ולבני משפחותיכם. מי ייתן וכולנו נהיה פה בשנה הבאה.
זהו, צריך להתחיל לשתות ולהתכונן לנשיקת חצות.
להת'.