פוסט אורחים/ יום כיפור 1973 בעורף

40 שנים למלחמת יום הכיפורים.
עדויות אישיות של קוראים בגילים שונים, שזוכרים את יום הכיפורים 1973 מנקודת המבט בבית בעיר, בקיבוץ ובחו"ל וגם טיפה מהצבא.
הקטעים מופיעים לפי סדר האלף בית.
aba2
אבא רפי, חתיך ברמה, 1973

צווי 8

אני בת תשע, עם משפחתי ועוד אנשים בבריכת הקיבוץ, אוכלים אבטיח. הצופר של הקיבוץ היה מקולקל (כמה סמלי) ולכן לא נשמעה אזעקה, אבל בשתיים בצהריים שמענו חזק את מטוסי הקרב החמושים לעייפה ממריאים מבסיס תל-נוף הסמוך. זהו, אמר מישהו, יש מלחמה. התפזרנו מהבריכה ואני נשלחתי עם סבתי לחפש את סבתא רבתא שלי בבית הכנסת של הקיבוץ ולהביא אותה לחדר שלה. נערים על אופניים חילקו צווי 8, שהגיעו בטלפון למרכזייה. לא זוכרת מתי הגיע הצו לאבא שלי אבל הוא חזר רק אחרי חצי שנה. למחרת לקחו את כל הכיתה להתוודע למקלט וחולקנו לזוגות כי לא היו מספיק מיטות לכל הילדים.
גלית א'

טובים ורעים

הייתי בן שלוש, מטופל באם צעירה (בת 26) ובאחות בת חצי שנה.
ציירתי ציורים שנשלחו לאבא שלי, שפעל בדרום.
הציורים לא עמדו (פיזית) במבחן הזמן, לצערי.
היו ימים נהדרים,
היה ברור מי טובים ומי רעים,
והטובים אהבו אחד את השני.
זוכר את הירידה למקלטים,
לאו דווקא כמשהו נורא מפחיד, הרי ילד בן שלוש עדיין לא מופרד מהמציאות שבחוץ.
היה פשוט אחר מהשיגרה –
כל השכנים ביחד, במציאות מאולתרת.
עודד אברהם

רחוב גזר

בערב יום כיפור 73 (שישי בלילה) הגיע לדירתי התלאביבית ידידי קן גלובוס (שהיה בארץ במסגרת הפקות סרטים של בנדודו יורם וכתיבת המחזמר "בני בום") וגרר אותי לצום יחד בדירתו השכורה ברחוב גזר הסמוך. בצהריים עוד היינו במיטה כשהאזעקה נשמעה. לקח לנו זמן להבין מה מי מו, ורק אחרי כמה שעות נזכרתי להתקשר לגל"צ (יחידתי הצבאית) והתברר לי שמחפשים אותי בטירוף ושאגיע בדחיפות. גויסתי למילואים בגל"צ ודווקא היה כיף, די מהר התחילו לשדר מסביב לשעון (לפני זה שידרו מ-5 או 6 בבוקר עד חצות כמדומתני). אחרי היום הראשון הכל הפך לשגרה רגילה בתחנה ואח"כ חזרתי ללמוד באוניברסיטה כשהתחילה השנה.
כעת שלחתי לו הצעת חברות בפייסבוק:)
[אחרי יום]
…כרגע, 10.9, בדיוק יום השנה למותו, הבנתי שקן גלובוס נפטר ב-2008. מצמרר. מוזר שלא הגיעה הידיעה לתקשורת הישראלית, בעיקר שהשתתף בדי הרבה הפקות של סרטים ישראליים ומיוצרי "בני בום" כאמור. ומתברר שהיתה לו עוד קריירה כלוחש לציפורים. ובסוף גיליתי שיש לו ערך צנום בויקיפדיה.
עטרה אופק

לראות סורי

הייתי בן שלוש כמעט. גרנו בניו יורק. הייתה לנו מפה ענקית של הארץ והמדינות הסמוכות על הקיר. אבא שלי (שהבין הרבה מאוד הן בפוליטיקה והן באסטרטגיה וטקטיקה צבאית) היה מסביר לאמא שלי את מהלך המלחמה על המפה. אני הייתי מתבונן ועוקב וידעתי לזהות איפה כל מדינה ואת הערים העיקריות בארץ ומי נגד מי וכו', לגאוותם העצומה של מולידיי.
שנה מאוחר יותר אני באוטובוס עם אמא שלי, בברוקלין, באזור הסמוך לגשרים למנהטן (אזור מלא ערבים). פתאום, משום מקום, אני שואל בקול רם: Mommy, if I see a Syrian, should I kill him?
אמא שלי המסכנה לא ידעה איפה לקבור את עצמה, וגם לא אם הנסיעה תיגמר בשלום.
רחביה ברמן

חצי עירום

אני זוכר שנשמעה אזעקה, שאבא שלי לבש בגדים בצבע חאקי ונעלם, ואמא שלי לקחה אותי, אז בן שלוש, בידיה, ורצה על גרם המדרגות הצר אל החצר ומשם למקלט הסמוך לבית שלנו בשכונת מקור ברוך בירושלים. ואיך אני יודע שאני זוכר נכון? כי מאז, במשך שנים, ליווה אותי חלום משונה: שאני רץ למקום שנראה בדיוק, אבל בדיוק, כמו המקלט שאליו אני רץ בזיכרון, ושם מגלה שחצי גופי התחתון עירום, בלי מכנסיים ובלי תחתונים, נבוך נורא וחושש שכולם יצחקו עלי.
והנה, לפני כשנה, אמי היקרה סיפרה לי מיוזמתה שכשהחלה המלחמה היה בוקר ואני התרוצצתי בבית עירום, והיא רצה בכזאת היסטריה שהיא שכחה להלביש לי תחתונים ומכנסיים. אבל אל דאגה, השכנים הטובים שהגיעו למקלט מצוידים נתנו לה בגדים להלביש אותי, ומיד בהפוגה הראשונה היא עלתה להביא לי את הבגדים ואת הדובי.
תני גולדשטיין

הקלטתי קלטת

ילדה ירושלמית, שבועיים לפני כן חגגתי בת מצווה, מנסה לצום בפעם הראשונה בחיי.
את האזעקה כבר הכרנו טוב מדי ממלחמת ששת הימים. גם את השכנה שנכנסת בדלת בלי לדפוק עם מזוודת הקרטון שלה, מספרת שהביביסי מדווח כי המצב גרוע וכדאי שניערך לשבת במקלט זמן רב.
המקלט – הסלון בקומה התחתונה של הורי, בבית ערבי ישן בן מאה שנים ויותר.
אמא הפלמ"חניקית מגיחה מהמטבח עם ארוחת מלכים מחוממת: "במלחמה לא צמים", אבא לוקח את כל כלי הכתיבה שבבית ויוצא לבסיס הג"א הקרוב.
ואני? רצה לרדיו-טייפ החדש שקיבלתי במתנה, מסובבת את החוגה כאחוזת אמוק, לקלוט ולהקליט שידורים היסטוריים מרחבי העולם, יודעת שהרגעים האלה ישנו את חיינו, שצריך לתעד לתעד לתעד, וממשיכה בכך שלושה ימים ללא הפוגה.
הקלטת אבדה מזה שנים רבות, אך הצלילים והקולות עדיין מהדהדים בראשי גם היום.
ענת גלילי-בלום

aba
אבא משמאל, כמובן. בחיים לא הסתובב עירום ברחוב

Dark Blue

When the Yom Kipur's war has started I was 3 weeks away from my 9th birthday. It was Saturday and as a child you enjoy the oppertunity to play on the road, where you, usually, were not allowed to play. However this was not a "normal" or "quiet" Yom Kippur.

Through the whole day there were cars riding on the road, something that confused me as I knew that this is not allowed.

The 1st siren was heard at 14:00 hours and we had to take refuge in the building's shelter. The building was built at the beginning of the 1960's and in these days the shelter was a small an narrow space, located under the ground floor, and it was used by all the tenants of the building (8 apartments, average 3-4 people per flat). Needless to say that it was full off garbage and was used as hiding place when we played hide-and-seek.

On the days after the 1st siren, the shelter was cleaned up to make it suitable for future using. One day there was a siren at 6 am and we were woken up and had to run down the stairs and take shelter in that place. I can't remember if the siren was during the Sukkot's vacation, or if we had to go afterwards to school.

During the war, all street lights and car lights were painted in dark blue, so they couldn't be seen, in the case of an air strikes. In the evening, you had to make sure that windows are properly covered and that no light comes out of them. Again this was a measure to camouflage the building, in the case of air strikes.
Shai Dagoni

אצלנו אוכלים

בת 13.9 שנים.
עוד שלושה חודשים אהיה בת 14 אבל בינתיים מישהו, לכל הרוחות, קורא מלמטה לשכן שלי.
בשבת, יום כיפור, בשעה 06:00!
מה זה צריך להיות?
מפטירה קללה חרישית, עוצמת עיניים חזק, מסתובבת לצד השני ונרדמת שוב.
08:00.
כולם כבר קמו.
לא צמים אצלי. אמא מכינה משהו לארוחת בוקר ונעצרת מול החלון שצופה על הכביש הראשי ואומרת לאבא: יש מכוניות בכביש. הרבה.
אנחנו מביטים מבעד לחלון והכביש מלא מכוניות ומשהו מתחיל לכרסם מבפנים.
חברה באה אלי ואנחנו הולכות לבית הכנסת לבקר את סבתא שלה.
ומסביב מכוניות נוסעות כאילו שבת היום ובטח לא יום כיפור. ועולה המילה "מלחמה" ואנו, ילדות שקשה להן להבין את העוצמה של הדבר ומתחילות לבדוק כל כמה שנים היתה מלחמה בישראל ולפי החשבון שלנו, אין מצב שעומדת לפרוץ מלחמה.
עוד מעט יוכח אחרת, אבל בינתיים אני חוזרת הביתה, קצת אחת השעה אחת בצהריים , מתארגנים לארוחה ופתאום חבר של אבא מתקשר ומספר שב-BBC אומרים שעומדת לפרוץ מלחמה.
נדמה לי שהורי קצת מחווירים.
14:00.
ליד השולחן, אוכלים.
אזעקה.
מסתכלים אחד על השני.
אמא מתקשרת לבית החולים בו היא עובדת, מתארגנת ויוצאת.
אבא, שהיה בשלב מעבר בין שירות מילואים להג"א ולא היה משובץ בשום יחידה, הולך לישון.
בין כה וכה אין מה לעשות עכשיו .
אני ואחותי, בת שמונה וחצי, ניסינו להעביר את הזמן עד לערב.
ואז שמענו הכל וידענו, ולא ידענו דבר.
delen delen

אבא גיבור

לפני 40 שנה אבא שלי היה בשבי המצרי. ספג את מה שספג ונשאר בחיים. חזק בגופו ונפשו, השתקם והקים משפחה. כמו שילדי ניצולי שואה ידעו שההורה היה שם אבל לא שמעו פרטים, כך אני ידעתי שהוא היה בשבי במצרים אבל ״לא מדברים על זה״ בבית.
התפנית: 1998. אמא התעקשה ואבא לקח את הניירות המצהיבים מהמחסן ולראשונה מזה 25 שנה (!) קרא אותם. ההבנה הייתה מיידית: יש לו מכרה זהב ביד. הרבה חיילים פרסמו את סיפורם בראייה של עשרות שנים לאחור, שברירי זיכרונות, אבל פה מדובר בתיעוד אותנטי מרגע נחיתתו בארץ, כשכל הפרטים מדויקים – שמות ותאריכים (אפילו שעה שעה). משרד הביטחון קפץ על זה ותוך חודשים הספר היה בחנויות.
את קורותיו בשבי לא שמעתי מפיו, קראתי אותם לראשונה כשהחזקתי בידי את העותק לפני הדפסתו הסופית. באתי לאבי, בוכה, חיבקתי אותו חזק-חזק ואמרתי לו שאני אוהבת אותו. הוא לא הבין מה נפל עליו. אני הגעתי למסקנה: אבא שלי הוא גיבור.
נירית וייס-בלט

aba3
אבא על המשמר

על העפעף

במלחמת יום הכיפורים הייתי בת 15. במהלך טקס נוירוטי סימנתי את שתי ידיי: השמאלית (אני שמאלית) ייצגה אותנו, והימנית את האויב. בסתר הייתי צובטת בכוח את ידי הימנית האומללה. כך התגברתי על החרדה הקיומית וסייעתי למאמץ המלחמתי.
באחד הבקרים גיליתי שאמי הזדקנה בן לילה, פניה – צפודים ואפורים. "מה קרה לך?", שאלתי. "אני חושבת על האימהות", ענתה. שכנה אחת נכנסה לביתנו בסערה וקראה: "ראיתם מה כתוב בעיתון? המצרים מלקקים את פצעיהם. תראו לאיזה מצב הם הגיעו…"
וגם קורטוב של שמחה: נקבע לי ניתוח ב-7/10 להסיר גידול שצמח על העפעף. בשל צוק העתים הניתוח התבטל, ועד סוף המלחמה נמס הגידול ונעלם.
דליה וירצברג-רופא

ג'בל ג'ניפה

שכבתי על החול ומעלי היה רעש איום של מטוסים חומים ירוקים, שיערתי שהם של המצרים אבל בהחלט לא הייתי בטוח, כל מה שרציתי הוא שהם יהרגו אנשים אחרים ולא אותי.
לידי, עם הפנים אלי, שכב מישהו שהיכרתי באופן קלוש, הפרצוף שלו היה לבן ירקרק והוא כל הזמן אמר אמאל'ה אמאל'ה.
חששתי שאני נראה כמוהו, לקחתי את הרובה המחורבן שלי, קמתי ורצתי הלאה.
אחר כך ראיתי אותו בג'בל ג'ניפה וגם אז הוא נראה לי כמו מישהו שהכי טוב בשבילו זה לחזור לאמא.
ziki

אמא ואבא

עופרי ואני שיחקנו במרפסת באמא ואבא, אחותה הקטנה היתה התינוקת, בנינו אוהל והאכלנו אותה בעלים שאספנו על הדשא שנשתל רק כמה חודשים קודם, כשעברנו לשכונה החדשה מדי הזו. התינוקת שלנו בכתה אבל השתתקה בבהלה לנוכח המטוסים שקרעו את השמים לפתע. בתוך הבית התגודדו ההורים שלי ועוד כמה שכנים סביב מקלט הרדיו בפנים מודאגות. אחר כך נשמעה סירנה ומיהרנו למקלט שבקצה השכונה ושבו היו מיטות קומתיים לרוב וגם בית שימוש מצחיק עם שרשרת ארוכה ארוכה. ברחבי הקיבוץ הגברים הפכו נדירים מיום ליום וגם אבא שלי התגייס.
אמא, עם בטן של חודש שמיני פלוס שני ילדים הפגינה עמידות יוצאת דופן, יחסית למישהי שאיבדה את אחיה במלחמה הקודמת. הילדים והאמהות ישנו במקלט, לא זוכרת כמה זמן, היה כיף. אבא חזר בשלב כלשהו, הרבה אחרי שנגמרה המלחמה באופן רשמי, מזוקן ומלוכלך, ואמא הורתה לו להתפשט במרפסת ושרפה את המדים שלו, ששרצו פשפשים. קצת קודם היא נסעה ללדת אבל חזרה כלעומת שבאה ונסעה שוב אחרי כמה ימים, כשאבא בא הביתה. אחי נולד והפך לאחד מילדי חורף 73 ומאז, בכל פעם שאבא שלי שומע את השיר הזה הוא מתעצבן ואומר: "מה פתאום, לא הבטחנו לכם שום דבר".
מרב זקס-פורטל

רעמים ברמה

13:45 – מחלון חדרי בקיבוץ הצפוני אני צופה במיג 21 סורי מנמיך ומשליך פצצותיו על בית ההארחה.
13:46 – אזעקה.
13:47 – אני טס לבית הילדים: ״להציל את הילד!״.
13:50 – במקלט. הילדים ישנים והמבוגרים מקשיבים לרדיו.
13:55 – רעמים מכיוון רמת הגולן וריח אבק שריפה.
16:30 – הפוגה קלה שבה יוצאים מהמקלט לשאוף אוויר.
17:00 – כוח מטורף מושך אותי ללכת עד גדר הקיבוץ ״לראות מה קורה.״
לא רואים את רמת הגולן – ענן עשן ירד עליה.
17:05 – רכז הביטחון מגרש אותי מהגדר: ״מה אתה עושה כאן? המיגים עלולים לחזור כל רגע!״
17:10 – אידיוט שכמוני מתחיל להפנים. עמוק עמוק במקלט.
חנוך

שלושה בחיפה

יום שבת ההוא, שתיים בצהריים. רוני, יגאל ואני מחפשים קרשים כדי לבנות סוכה. האזעקה מפלחת את דממת יום הכיפורים בחיפה. אני נבהלת, רוני ויגאל לא. הם מזדקפים לעמידת דום מתוחה ומרכינים את ראשם.
מירב

aba4
אבא מבצבץ מלמעלה

בלי רובים

קבענו לאכול צהרים אצל חברים בגבעתיים. הלכנו ברגל, מספיק החטא של האכילה, לא? בדרך ראינו תנועה לא שגרתית של רכבים ואנשים. די התפלאנו, אבל מי חשב על מלחמה? ישבנו לאכול.
קרוב לשעה 2 פתחנו BBC כדי להתעדכן מה קורה בעולם ושמענו על המלחמה שהחלה. עזבנו את החברים ורצנו הביתה. הצו של בן הזוג כבר היה דבוק לדלת. הוא התלבש, ארז כמה דברים, ירד וחיכה להסעה. לא שמעתי ממנו שלושה שבועות. יום אחד הגיע מכתב בו סופר בקצרה שהוא בגולן, שאין בכלל ציוד, כולל רובים וקר להם נורא. זהו.
לאחר מספר ימים צלצל הטלפון ואני שומעת: "הכל בסדר, אל תדאגי, מה שלומך ומה שלום הילדים? האם תוכלי לשלוח לי עוגה וממתקים וכמה תחתונים וגרביים? היחידה נפגשת ביום ראשון בבוקר בתחנת הרכבת. גשי לאחד החיילים ותני לו החבילה". הוא לא אמר לי איך אני אמורה להכיר את החיילים, מאז השחרור הוא עבר כמה יחידות. החלטתי לקחת את החבילה ולראות איך לעבור את המשוכה.
בתחנת הרכבת היו מאות חיילים, איך לעזאזל אדע מי אנשי היחידה שלו? פתאום ראיתי קבוצה של 10-15 חיילים בלי נשק. ניגשתי ושאלתי: אתם יחידה זו וזו? איך ידעת? הם הגיבו. לא סיפרתי להם שדווח לי שהם נלחמו ללא נשק. החבילה הגיעה בשלום. בן זוגי עם יחידתו ירדו לאחר מכן דרומה. סך הכל לא היה בבית שישה חודשים. למה? כי שכחו אותם. לא ייאמן, נכון? איזה ברדק היה בצבא ב-1973. המחדל היה נוראי. האם הלקח נלמד? כנראה שלא.
Nurit

דוד שלי

במלחמת יום כיפור נולדתי. לא ב-6 באוקטובר, חודש וחצי אחרי. לא נולדתי בעיר שבה גרו הורי, כי כשהתחילה המלחמה הם היו אצל ההורים של אמא שלי, וכשאבא שלי גויס אמא שלי נשארה שם. לתשעה חודשים. אבא שלי היה במילואים, ברמה. הודיעו לו בקשר שנולדתי. בביה"ח שבו נולדתי שכב באותו הזמן דוד שלי, כפצוע קשה.
כל יום הולדת שלי מדברים על אותו יום כיפור, שהיה מאוד טראומתי להורים שלי.
עינת

טרם נולדתי

טרם נולדתי כשכשלה הקונספציה. לא הכרתי את דדו ולא הבטיחו לי יונה. המלחמה הזו היא לא הטראומה שלי. יש לי אחרות. גם אני נפגעתי מקונספציות שגויות וממנהיגים יהירים וטועים, אבל לטראומות שלי אין סוכני זיכרון. מעולם לא פורסם גיליון מיוחד עם תמונות, עדויות ומסמכים מצהיבים. מעולם לא זכיתי לראות את יונית מרצינה וחושפת הקלטות חדשות שאושרו לפרסום. אף אחד לא עורך פסטיבל שנתי לטראומות שלי. הן יושבות לבד בחושך.
ל.ר. פורר

מלווה מרצון

א. קייפטאון. לקראת תפילת נעילה הגענו לבית הכנסת המרכזי בעיר. בסמוך החלו המתפללים לגשת אלינו ולהתלחש: יש שמועות על מלחמה בישראל, קרבות קשים, המצרים והסורים תקפו ועוד כל מיני "ידיעות" מוזרות. מיד לאחר סיום התפילה נסענו לביתו של אחד מראשי הקהילה בעיר. אבי ניסה להתקשר לישראל. את השגרירות בפרטוריה לא ניתן היה להשיג. הפעלנו את מכשיר הרדיו בתחנת קול ציון לגולה ושמענו את נאומה של גולדה מאיר. תוכן הדברים, כמו גם טון קולה, לא בישרו טוב. אבי הצליח לשוחח עם מישהו מהשגרירות ושאל האם וכיצד עליו לחזור לארץ (מתוקף תפקידיו בשתי חברות אסטרטגיות בישראל). התשובה הייתה: הקדימות בטיסות לישראל (דרך לונדון בלבד, טיסה אחת ביום) לחיילי מילואים בלבד.

ב. מפלי ויקטוריה. הגענו לשם ביום הרביעי למלחמה לאחר שכמעט לא שמענו דבר על שאירע בישראל. במלון קיווינו לשמוע משהו ברדיו (טלוויזיה לא היתה), אולם קשיי הקליטה היו גדולים. בשל חוסר האפשרות לשוב לארץ, המשכנו בטיול במקום המופלא הזה. ביום השני לשהותנו אבי נקרא לפתע לטלפון. שיחה מישראל. על הקו היה שר האוצר דאז (פנחס ספיר). לאחר מיקוח על סכום רכישת "מלווה מלחמה מרצון" בחברה שאבי עמד בראשה, ניסה אבי לחלץ מספיר מה קורה בישראל. תוך שימוש בקודים מקראיים ותלמודיים נודעו לנו פרטים על המצב הקשה בישראל.
ארבעה ימים לאחר מכן חזרנו לארץ בטיסה דרך לונדון. הנחיתה בתל אביב התעכבה כיוון שבמקביל נחתו המטוסים של הרכבת האווירית האמריקנית.
דני צור

המוביל התהפך

מצאנו את הטנקים בימ"ח ליד אשקלון ומיד ראינו את מה שנודע בשם המחדל. היו חוסרים קשים בציוד. הצטרפתי לצוות שלא הכרתי ועלינו על מוביל, שזו משאית גדולה. בבאר שבע המוביל שלנו התהפך סמוך לפיקוד דרום, מה שאולי זכור לתושבי ב"ש הוותיקים. סידרנו את התקלות, שלחנו גלויות הביתה (למי שיודע מה זה גלויות) ומצאנו מוביל. הצטרפנו לקרבות ב-14 וב-15באוקטובר בכביש בשם "הברגה", צפון מזרח לאיסמעיליה. היה קצת מסוכן והיו לנו נפגעים, אבל דרומה לנו, בצליחה, היה הרבה יותר גרוע. עשינו מעט מאוד עד 20 באוקטובר, ובכלל, רוב המלחמה זה לחכות. ראינו הופעה של בני אמדורסקי וישראל גוריון שהיו חביבים. ב-21 באוקטובר הצטרפנו לקרבות מול גבעה בשם חמוטל. המצרים היו מאורגנים היטב באיזור הזה והם היכו אותנו שוק על ירך. היו לנו פצועים והרוגים ולא השגנו דבר. הטנק שלי נפגע מטיל בצריח אבל לא קרה לנו כלום. למחרת, כשנודע על הפסקת האש, המצרים פתחו באש מקלעים אל האוויר לאורך כל הגזרה – מה שנקרא אצלם יריות שמחה.
יוסף ק'

נשיקות מרנג

הזמן הכי טוב בעולם להכין נשיקות מרנג הוא ביום כיפור, ואם זה יוצא בשבת אז בכלל, כי אז, אפילו בקיבוץ של הכופרים שלנו, המטבח סגור ואפשר להפקיע לשעות את התנור הגדול, על חום נמוך הוא כמעט קר, והן יצאו קשות ומבריקות.

בערך בשתיים התבניות השחורות מלאות בטורים מדויקים של חיילי קצפת ואנחנו עומדים מול חלונות הענק של חדר האוכל, משקיפים בפיזור דעת על רכס נפתלי ועמק החולה והרמה הסורית והחרמון, שפרוסים תחתינו. הנוף עוצר את הנשימה. לפעמים בחורף ענן רובץ על כל הקיבוץ, ומרמות נפתלי נראה כאילו הקיבוץ יושב על ענן ולא על הפסגה הסלעית. בגלל זה יום כיפור לא נחוץ לנו. אנחנו כבר קיבלנו גן עדן ואפילו בלי לבקש סליחה מאף אחד.

תכף זה הולך להשתפר עוד, כי פתאום חוצים את השמיים ארבעה מטוסי קרב בטיסה נמוכה מדי ומחרישת אוזניים. שריקת פתיחה למשחק הגדול. חודשים נישן במקלטים במיטות קומותיים, וכולם יכרכרו סביבנו מודאגים וותרנים. נשחק קלפים ולא נלמד, לפעמים ההורים שלנו ישנו איתנו בלילה.

בכל הקיבוץ יש אולי ארבע טלוויזיות, אבל אחת מהן אצלנו במקלט, דולקת מתחילת השידורים ועד תומם. לא ראיתם שחורלבן כל כך צבעוני בחיים שלכם. אנחנו עולים דרך תעלת בטון לבית הילדים בזוגות להתקלח. מתים מהתרגשות אבל לא מפחד.

מרב ישנה במיטה מתחתי. ב-24 באוקטובר, ביום ה-18 למלחמה, אבא שלה ייהרג, ובאופן מעוות ומטומטם, קצת נקנא בה, כי העצב יעשה אותה עוד יותר יפה וחשובה.
חגית שדה

פנטומים בירושלים

הייתי בן שש. אני לא זוכר כמעט כלום. האמת היא שיש לי רק זיכרון ממשי אחד מאז, וגם זה – לא יודע אם הוא נכון.
אבל את זה אפשר להגיד על כל זיכרון.
אני זוכר פנטומים טסים מעל הבית שלנו בירושלים, ואת הרעש שהם עשו. היו שלושה או ארבעה.
ואני זוכר שחשבתי שזה לא הגיוני שפנטומים טסים בירושלים, אם המלחמה צפונה ודרומה משם. אבל אולי זה זיכרון מאוחר. אולי אז פשוט נהניתי או נבהלתי מהרעש, ואהבתי לראות את המטוסים.
ואני זוכר גם שידעתי שאבא שלי במילואים בגבול ירדן, ולא ידעתי אם לשמוח או להתאכזב.
(אבל אולי זה גם זיכרון מאוחר).
עופר שור

קצין העיר

אבא שלי גויס בשעות הראשונות, נשלף ממשמרת חג במד"א. הר הפחדים צמח לו ברגע: במלחמה הזאת מתים. חיפשתי בעיתון איך מודיעים שמישהו נהרג: מגיעה מכונית עם חיילים מקצין העיר. ישבתי ימים מול חרכי התריסים, מתפללת לאלוהים שאף מכונית לא תעצור ליד הבית. ואז אבא כתב לי גלויה צה"לית. שאשמור על אמא ועל האחים שלי כי אני הבכורה. שמרתי אותה.
velvet

aba5
אבא למטה, עם סיגריה. במלחמה הזו החליף את המקטרת עם הארימור באירופה, לא עלינו.
אם מישהו מהחברל'ך מזהה את עצמו שיגיד היי.

בלוגלנד/ רשת/ פייסבוק

חיותה דויטש: גולדה הירוקה.
צביה ד. (בלוג השיטוטים של שטוטית): שבע בבוקר.
דני ישורון: רמת דוד.
דיויד סטברו: בין הצירים.
גלעד סרי-לוי: קול ענות.
טובי פולק: כך היינו (תוס', 14.9).
אילנה שקולניק: רק זכרונות.
עמיש: מהר מאוד.

אודות דבורית

שום דבר מיוחד
פוסט זה פורסם בקטגוריה דו"ח מיוחד, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

56 תגובות על פוסט אורחים/ יום כיפור 1973 בעורף

  1. חייל זקן הגיב:

    שיח לוחמים, גרסת הטוויטר?

    אהבתי

  2. כהן שמואל ב אוקטובר 1973 כבר הייתי במילואים גרנו בקיראון לא רחוק מ סגן שר הבטחון ציפורי. ב14 אזעקה ובערב ראינו הליקופטרים נוחתים בתל השומר. התגייסנו והגענו ליד באר שבע ואז אמרו לי שהיחידה התפרקה ולחזור הביתה. אחותי ברמת הגולן מ1969 והם עברו לבית השיטה. בסוף המלחמה עליתי לרמה וראיתי את אחרוני הטילים לפני הפסקת האש. מהיחידה שהתפרקה חלקם נשארו בחיל הנדסה ונהרגו על הגשרים בתעלת סואץ. וזה קיצור הסיפור. שהחזירו שבויים הייתי בתל השומר וצלמתי!

    אהבתי

  3. roni הגיב:

    מישהו יכול להסביר לי מדוע דווקא השנה יש פסטיבל מספרי סיפורים וזכרונות. בעשור ובעשוריים וגם בשלושים שנה למלחמה לא היה כזה מבול של זכרונות.
    נכון, לפי החוק מפרסמים עכשיו את חומרי הארכיון והפרוטוקולים. אבל זה לא מספיק כדי לעורר את אמצעי התקשורת לעורר את העם לספר את סיפוריו.
    הערה: זאת איננה ביקורת על אמצעי התקשורת וה"פסטיבל". רק תמיהה.

    אהבתי

    • velvet הגיב:

      אולי כי לקח 40 שנה לעכל

      אהבתי

      • חייל זקן הגיב:

        מנפלאות הזכרון של המוולווטים: נורית גילתה חיילים שנלחמו ללא נשק, לחנוך היתה התגלות של יומן המבצעים הפרטי שלו, עופר בן ה6 ניזכר בניתוח התו"ל של מטוסי פנטום מעל ירושליים ולדליה נמס גידול.
        מצטער, הנובליסט היחיד בין פרחי הסופרים בבלוג הוא יקירנו, מיקי. מי אמר שאין חינוך טוב בפריפריה?

        אהבתי

      • Hagits הגיב:

        רוני דניאל?

        אהבתי

      • עו.דד הגיב:

        בכל מקרה, פה יצא מקסים.

        אהבתי

    • dani הגיב:

      כי אנחנו חושבים שהמלחמות שלנו הכי חשובות בעולם גם אם אעינו וגם אם הפעם 63 זה אנו דפקנו את עצמנו כמה שנים לפני נשפך דם בוויאטנם ובעוד מקומות אך הטקסיות היא פולין הדת של החילונים הישראלים ביום כיפור
      כי עיתונאים אוהבים לכתוב על זה
      קוראים קונים את זה
      ולאחרונה יש מלחמה כל שנה וכשתייים מלחמות מכל עבר וסגר וכיבוש עלינו ועליהם המתעצמים בקצב זו קצנציה שנייה ומבעיטה של ימין
      לצד דיכוי הפרט
      אשר
      מחזירים את תחושת המצור והחרדה
      חצי מהעולם בטראומת שואות פשיזם ומלחמות אך
      אולימפיידת המלחמותהיא כאן

      אהבתי

  4. שיפ הגיב:

    אהבתי את "נשיקות מרנג" ואת "שלושה בחיפה", במיוחד, וכן את מה שכתבה שטוטית בפוסט שהפנית אליו.

    הפרוייקט יפה, רעיון יפה ופשוט.

    אני זוכרת את ההאפלות, את הצביעה בכחול של פנסי המכוניות, הצלופן? על החלונות? התחושה שאנחנו חשופים בקומה השניה בגבעתיים פונים לכיוון דרום מזרח – בלילה נזהרים לא להוציא ראשים מהחלון.
    הייתי בת חמש וחצי, דוהרת כל הזמן לכיוון שש כאילו שש אטרקטיבי במיוחד כשבאמת, הוא לא.

    אבא שלי נסע להרצות לפני חיילים במובלעת הסורית ברמת הגולן, באפריל 74 מצא את מותו מרסיס פגז ואפילו לא הספיק לממש את שליחותו.

    אהבתי

  5. Hagits הגיב:

    נהנתי לקרוא את כולם, רעיון מרענן ומגוון. תודה לאל לא עוד מוסף שבו דנה ספקטור מראיינת את קרן פלס על ממי היא רוצה לבקש סליחה (אלוהים בבקשה! לא עוד פעם ״מעצמי״)

    אהבתי

  6. יוזמה מבורכת, נהניתי לקרוא.

    יושבים במרפסת של הדודים והילדים צופים החוצה דרך תריסים חצי מוגפים. המבוגרים מבקשים שקט כי יש דתיים. על השולחן קפה ריחני עם קיימאק, קריסטל מנטה, צלחת פירות ופיצוחים. מאפרה אחת על השולחן ואחת על המסילה. מעשנים וצוחקים בשקט. הגורילה מספר בדיחות על ערבים עד האזעקה. הדודה נסערת קמה לבכות בצד ובעלה מעודד בלדינו "לא לפני הילדים". בערב אבא נפרד ואמא מוטרדת. בלילה הג"א עברו עם רמקולים. החשכנו חלונות והדבקנו צלופנים על מנורות. לנו שמח, כמו האהילים בחנוכה. בירידות הליליות למקלט אמא רוטנת על האופניים של הסייד שחוסמות את המדרגות. ריח טחוב, ילדים בשמיכות והשכנה הרומניה בקומבינזון. הסייד מעשן אלעל וחונק את כולם. עובר נצח עד שאבא חוזר, במדים. דמות זרה ועייפה בזיפים ועוזי. מתחבק עם אמא ואנחנו ממתינים בחוסר סבלנות. אני מאוכזב לשמוע שהוא לא גיבור והוא צוחק. שולף מחסנית ומפזר ברעש כדורים שמנמנים ונוצצים על השולחן. אמא בצד עם דמעות בעיניים ואני לא מבין איך הפגזים הקטנים לא מתפוצצים.

    להתעורר מירי ביום כיפור

    ישראל חווה עכשיו את תור הזהב שלה

    אהבתי

  7. עובר אורח הגיב:

    אכן נפתח השער ולו לרגע לפני הרדמת המחשב
    שיהיה לכולנו טוב ושנשמע ונראה רק טוב
    ובטוב.

    אהבתי

  8. עובר אורח הגיב:

    ואני לא יכול שלא לחשוב על חושניה ועל השיר של אלישע
    ועל כך שאולי בזוועה שמתחוללת בסוריה יש איזו נקמה
    קדומה: "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" ו"ניקיתי דמם
    לא ניקיתי".

    אהבתי

  9. shttutit הגיב:

    היכן כל המגיבים? לאן נעלמו, לאן נעלם דניאל וקס?
    לוווּ לאן נעלם הקב"ט? יש לו פס לחג שאבין.
    יש כאן יותר משתתפים בפוסט מאשר מגיבים לו.
    על כל פנים אני רוצה להודות ל-V יקרה
    שהושיבה אותנו לכתוב. מזה ימים מספר כשפתאום הבנתי שאנחנו מציינים 40 שנה לאירוע המכונן (כך אומרים ברדיו) מלחמת יום-הכיפורים שנת 73,
    הוצפתי בזיכרון תחילת האירוע מבחינה אישית ואפילו חשבתי אולי אכתוב ברם אלמלא V אולי זה לא היה קורה.
    תודה לפוסט המיוחד שזכינו להשתתף בו.
    מקדישה את השיר הזה:

    אהבתי

  10. ZIKI הגיב:

    כבר כתבתי בכמה מקומות ויותר מפעם אחת:
    נמאס לי לראות זקנים בוכים על מה שעשו להם לפני ארבעים שנה

    אהבתי

    • יוסף ק' הגיב:

      ZIKI הדבר שהכי חשוב להבין במלחמה זה שאנשים נהנים ממנה. מהומרוס עד ס' יזהר, ומטרומפלדור עד יאנוש אתה רואה כמה אנשים רוצים לחזור שוב ושוב אל הימים הגדולים שלהם במרכבות, בחפירות, בנגמשים ובמל"טים. המלחמה היא מדי פעם איומה אבל אם אנשים לא היו אוהבים אותה כל כך הם לא היו נלחמים.

      אהבתי

      • shttutit הגיב:

        יוסוּף, דווקא מרגש מאוד לקרוא את כל הכתובים והכותבים כאן.
        ואפילו יש לי דמעות בעיניים.
        כן אנחנו מתים על מלחמות, רוצים עוד ועוד
        אפילו הזמנתי את ידידי היקר מהטוויטר מר. רוחאני לזרוק עלינו כבר
        את הפצצה כי אנחנו אוהבים להריח פטריות,
        כך כתבתי לו.

        אהבתי

      • יוסף ק' הגיב:

        בלי מלחמת השחרור מדינת ישראל לא היתה קיימת. ארצות הברית הוקמה במלחמה עם האנגלים וגרמניה המודרנית קמה תוך כדי מלחמה עם האוסטרים. הונגריה, צ'כיה, סרביה, רומניה, בולגריה ומדינות רבות אחרות קמו בעקבות מלחמות. שוייץ לא נלחמה כבר מאות שנים אבל היא חמושה היטב ויש שם אפילו גיוס חובה. העולם כפי שהוא קיים במציאות ככל הנראה אינו אפשרי בלי מלחמות. אפשר כמובן להתכחש לכך.

        אהבתי

  11. n הגיב:

    with all the love to Velvet.
    התמצית המתקבלת מהסיפורים היא מסוג הכתבות שוולווט מבקרת
    לא מעניין. לא רק אנחנו מתים בעולם הזה די להתענג מפורונוגרפית הסבל המלחמות והקורבנות
    אל תכתבו עיתונאים אם אין לכם רעיון
    ונקודת המבט של פעם היינו תמימים… גם עד 73 קרו דברים נוראים ולא רק לנו
    והעדויות המוצגות הן של יהודים בלבד :
    בקיבוץ בעיר? מה זה אחוות אזעקות? o

    אהבתי

  12. velvet הגיב:

    1. לא מעניין? ובכן, לא מתווכחת. זו ראייתך.
    1א. זה לא עיתון, אין לי חוות דיווח גלובלית על "המצב", וזו הייתה החלטה ספונטנית, לטקסטים קצרצרים שאין דומים להם במקומות אחרים, שכמתברר הייתה לה היענות, ולא מהמגיבים הקבועים, שדווקא נדמו בחג זה.
    2. למה רק יהודים? כנראה שרק יהודים קוראים את הבלוג, או רק יהודים רצו לכתוב. הפנייה הייתה לקוראי הבלוג, ללא הבדל דת, גזע ומין.
    3. פניתי לכותבים והצעתי להם לכתוב רק מעל במה זו, ופעם אחת בעמוד הפייסבוק של ולווט. כנראה שלא קוראים את הבלוג באום אל פאחם או בטייבה.
    אני לא עורכת פעולות שיווקיות בשום מקום.
    הרי אתה מבין שלא צנזרתי טקסטים של ערבים, נכון?
    4. איש לא כתב "פעם היינו תמימים". זו נקודת מבט (לרוב) של מי שהיו ילדים באותן שנים, ושל כמה חיילים.
    לא ראיתי שום תמימות, אלא רק ניסיון להבין מה חווינו.

    אהבתי

    • שועלן הגיב:

      אני מבין שאין כזה דבר אחוות סופרים*

      *אנשים שסופרים מיעוטים כמו ערבים, נשים וימנים.

      אהבתי

      • velvet הגיב:

        לא. אין.
        אין לי שום בעיה שמישהו ינהל פה את הספירה הזו.
        רק שלא אני בחרתי את הכותבים, לא אני פניתי לאיש, וכנהלאה.
        אם הייתי עושה איזושהי פעולה שיווקית בעניין, כמו שכבר כתבתי קודם (ופאק, למה אני חוזרת על זה), אפשר היה לבוא אלי בטענות.
        אבל אפילו את זה לא עשיתי.
        למה ערבים לא קוראים את הבלוג (כנראה)? אני לא יודעת.
        כנראה כי אני לא כותבת בערבית ולא כולם רוצים לקרוא עברית.
        אגב, שים לב שיש פה הרבה בני קיבוצים באופן יחסי, בעוד שבאוכלוסיה הם מהווים 1% אאל"ט. שערורייה.

        אהבתי

      • שועלן הגיב:

        למה ערבים לא קוראים את הבלוג?
        בגלל הציונות הבוטה שלך, כמשתקף גם מהפוסט הזה.

        אהבתי

      • שועלן הגיב:

        אבל את מטיפה להעדפה מתקנת, וברור שצריך לפעול אקטיבית בשביל זה אחרת משמרים את המצב ההגמוני הקיים.
        איזה מין כתב הגנה זה?
        אם את לא מוכנה להתאמץ בשביל ליצור שיוויון מזוייף, אסור לך לעשות כלל.

        אהבתי

      • velvet הגיב:

        👿

        אהבתי

      • שועלן הגיב:

        איזה קטע, יש אייקון של המפיקה של קירשנדון.

        אהבתי

      • velvet הגיב:

        המפיקה של קירשנדון מתקשרת לאנשים מדי יום לזמנם לאולפן.
        אני לא מתקשרת לאיש. אל תעמיד פני אוויל.

        אהבתי

      • שועלן הגיב:

        אדרבה ואדרבה.
        (כשהגיע הזמן שאני אבקש סליחה תאוטטי לי)

        אהבתי

      • shttutit הגיב:

        איזה מקום מופלא המרשתת הזאת טופ נו האינטרנט
        איך אנשים גונבים חופשי ומאמצים שמות לבלוגים שלהם
        מקסים .
        מה קשה למצוא שם מקורי לבלוג שלך?!
        גם אם לקח שנים והרבה מאמצים של אנשים שונים
        לשנות את השם השטוטי שלי. לא הסכמתי.
        לונדון אנדרגראונד , חוצפה מארץ החוצפות.

        אהבתי

      • velvet הגיב:

        מצד אחד את צודקת לכאורה, מצד שני, עם כל הכבוד לי, השם "ולווט אנדרגראונד" לקוח מאיפשהו, יו נואו. כך שאני ממש לא יכולה להתלונן.

        אהבתי

      • ברטה הגיב:

        ואני בכלל התכוונתי לתוכן הפוסט.

        אהבתי

      • n הגיב:

        אני מוכיר ומעריך את עבודתך. אך חושב שהתקשורת , ותקשורת היג גם בלוגים אלטרנטיבים, שהפכו למקור מידע משמעותי בישראל, צריכים לצאת מההגמוניה, וגם בשוליים יש הגמוניה. אני חושב שתפקיה הוא לנסות לפנות לכל הקבוצות האטניות הגדולות, גם אם הן מסרבות לכך, אני חושב שהתקבענו על ז'אנר יורים ובוכים בכל תחומי התרבות,ויש שחזור שנה אחר שנה ,גם סרט אחר סרט, הצגה אחר הצגה, על אותו מסמך יום זיכרוני אקטואלי. אינני מדבר כלל על הצורך הלגיטימי של הנפגעים והכלל להביע את כאבם. אני חושב אבל שבגדול כל עוד אנו מתחזקים כיבוש במשך עשרות שנים, ושוב אינו בחירתו של כל חייל , או כל חייל ביום כיפור, טכסי הזיכרון נותנים הפסקת אבל ליום יומיים. באם הציבור יבקש לראות את התמונה הכוללת, את הפגיעה באזרחי ישראל מהמלחמות האלו כחלק מזכויות אדם להגנה ע"י ממדינתו כפי שעליה להגן על אלו אותם היא כובשת, להמנע ממלחמות מיותרות, הדברים נוגעים בחד בשני.
        מסורת הזיכרון של מדינת ישראל מקבעת דפוסי חשיבה של קורבנות, במקום להשאיר את זה למי שכן חפץ לפגוע בכך מנבערותו. והכוונה היא שוב למאפיין התרבותי שלה ולא לפרט שזכותו להתאבל עד אין קץ
        אני חושב שאנו שמים עצמנו בבית כלא של עצמנו.
        מקריאת הבלוג שלך, בעניין רב אגב, אני סבור שזוהי גם דעתך.
        רבים מהקוראים אף אינם נגשים לחומר מחקרי אשר בודק תופעות בצורה עמוקה יותר, או לעיתונות זרה . וכאן נכנסת גדולתו שלהבלוג אולי , לייצר פלטפורמה המגשרת בין כל אלו.
        על הישראלי היהודי למצוא את המשותף לו לא רק על בסיס חגי ישראל, צבא ההגנה לישראל ואבל . מה רבים הם הדברים האחרים אותם יכולנו להעלות לגדולה ועשינו במו ידינו וכן על המשותף הרב עם שכנינו ואזרחי ישראל הערבים. לדוגמה הקונזוס הזה לא מותיר רק אותם מחוץ לאזרחות במדינה הזו אלא קבוצות רבות ואחרות, יהודי אתיופיה בישראל אשר חיים חלקם אךף בעוני מה להם ולזה , האם הם פחות יהודים מהגמונית האבל האשכנזית? אולי אף להפך- עלייתם לארץ היא אולי בעלת זיקה פי כמה משיחית .
        אני חושב שאתם מוכרחים ללכת רחוק יותר.

        http://tinyurl.com/pmd62aa

        אהבתי

      • velvet הגיב:

        אני מאוד מצטערת. אני לא פונה לשום קבוצות אתניות ומבקשת מהן לכתוב לבלוג או לקרוא.
        זהו בלוג ממנו אני מתפרנסת בדוחק רב מאוד, וזה לא העיסוק המרכזי שלי בחיים, בטח שלא רגשית. לחלוטין לא, ובטח שלא בשנים האחרונות.
        הדרישות שלך לא קשורות לשום מציאות שהיא, בטח ובטח שלא למשאבי הזמן שלי ולתגמולם הכספי. זה המצב. מצטערת.
        פילוח הקוראים בבלוג הוא כך וכך. למה? מכל מיני סיבות.
        פילוח המגיבים בבלוג הוא לרוב ימין מרכז שפוי עד הזוי, שונאי הקרן החדשה, שונאי מפא"י, שונאי הומואים בתקשורת, שונאי משפחות אלטרנטיביות ועוד מיני שטויות שאני לא יכולה לשאת (ואז דופקת ראש בקיר).
        כן "תפקיד הבלוגים". נוח מאוד מעמדת התצפיתן להציע הצעות בלתי ישימות. בכל אופן לא לי. יש כמה יחידי סגולה מחוננים שזה עיקר עיסוקם. יבורכו.

        אהבתי

      • shttutit הגיב:

        האם הם פחות יהודים מהגמונית האבל האשכנזית?
        אהבתי, הגמונית האבל האשכנזית:)))
        אמנון לוי אייךָּ?

        אגב האחד (ש)נותר ללא קבר הוא מאוד אבל מאוד אשכנזי !!

        אהבתי

      • n הגיב:

        קיבוצניקים הם מלח הארץ של הלוחמים, סמל ההתיישבות והציונות, מלאו את היחידות הקרביות זהו לא מקרה שהם הכותבים זה רק מאשש את עניין ההגמוניה.

        אהבתי

  13. ברטה הגיב:

    מלחמת יום הכיפורים – מושג מושאל לאיבוד מערכות כתוצאה מזחיחות ושאננות בכל תחומי החיים.
    יום הכיפורים ההוא היה קו השבר של אובדן התמימות והאמון הבלתי מסוייג בכוחו של הצבא והמבוגרים האחראיים שם למעלה.
    אם יש מי שמאמין כיום שישראל מסוגלת לנצח ביד קשורה לאחור כפי שמנהיגנו מפמפם מעל כל במה, הריהו טיפש או ימני.

    אהבתי

    • אם אדם אחד לא היה מתעקש לדחות את הגיוס הכללי היינו מטקבקים מדהב עילית. 'השאננות והזחיחות' התקבעו בעיני אלה שהעדיפו מסקנות לעוסות. הצבא התאמן, תיכנן ונערך. המלחמה היא סמל לגבורת הלוחמים היהודים שפהגינו מיומנות, כושר אלתור ונחישות. התנגשות נוספת בין קדושת חיי אדם לתפיסת הכבוד הערבי. אם הטרנד ימשיך בקרוב ארגוני הנאורים יחגגו את ניצחון אוקטובר עם הערבים.

      לעניין האמונה, דווקא השמאל שדוחף להפטר מהבקעה ויהודה ושומרון מאמין שאנחנו מעצמה צבאית או שמדובר בביטוי לאובדנות הגנטית. באמת בחירה קשה.

      אהבתי

      • לטובת אלה שמאמינים שמדובר ב'יהירות ישראלית':

        זעירא היה, ככל הנראה, היחיד במדינת ישראל באותו שבוע שידע שהאמצעים אינם פועלים ובמקביל שמקבלי ההחלטות סבורים שהערכת אמ”ן בדבר היעדר סבירות למלחמה נשענת עליהם.

        מתוך מערכות
        דדו:

        לי נודע אחרי המלחמה כי זה (האמצעים המיוחדים) היה סגור, להפתעתי ולתדהמתי. זה היה קיים בשביל המלחמה. אתה לא יכול לסכן אותם (הכוונה כנראה שהפעלתם עלולה לגלותם – י.מ.) בשביל דברים פעוטים, אך הם נוצרו בשביל לתת את ההתראה וזה ייעודם בעצם.

        התייעצות אצל ראש הממשלה – תל אביב, יום כיפור, 6.10.73 שעה 08:05
        דדו:

        מבחינת האימפקט הבינלאומי מדיני, זה לא משנה אם נגייס 70-או 200 אלף. בעצם יתכן שזה ישפיע, כי הערבים יבינו שאיבדו את יתרון ההפתעה. מצד שני הגיוס מביא לכך, הוא מפליל אותנו. יאמרו שגייסנו על מנת לפתוח במלחמה. מוטב שיגידו שאנחנו פתחנו וננצח. אני בעד הגיוס הגדול, זה באשר לגיוס. באשר למכה מונעת (חיל האוויר) היא יתרון עצום. היא תחסוך הרבה חיים.

        דיין:

        צריך שיהיה ברור שלא אנו התחלנו במלחמה.

        דיון אצל ראש הממשלה ב-7.10.73 בשעה 09:10
        גולדה:

        אם חלילה נעמוד שוב במצב הזה צריך לצפצץ על העולם ולתת לצבא לפתוח . כולנו היינו בדיעה אחת אתמול* בעניין הזה (לא מכת מנע). אתמול, זה נראה כאילו זה היה לפני חודש ימים. דדו אמר לי: "תני לי את האפשרות". הסוף הוא, וזה דבר חשוב, אנחנו רשומים לטובה רק אצל האמריקאים. ואף על פי כן קיסינג'ר לא יכול לגייס עוד שתיים שלוש מדינות על מנת לקרוא להפסקת אש ושיחזרו למקומם.

        .

        מעשה של אדם אחד, חשש מפני תגובת הקהילה הבינלאומית והסתמכות על האמריקאים. נכון שנשמע מוכר?

        אהבתי

      • captain beefheart הגיב:

        לא היינו מטקבקים מדהב עילית.

        אם מלחמת יוה"כ, במתכונת שבה היתה, היתה נמנעת או מסתיימת אחרת, המצרים היו חוזרים שוב ושוב עד שהיו מגיעים לפחות לאותה רמת הצלחה שהיתה להם במלחמת 1973.

        בין אם אתה מסכים לכך ובין אם לא, המלחמה שלהם היתה על כבודם שנרמס ב-1967. כל דרדק שאינו יודע קרוא וכתוב בדלתא ובמצרים עילית יודע זאת. הגיע הזמן שגם אתה תדע.

        אהבתי

      • שועלן הגיב:

        אתה חושב שאם ב73 הם היו חוטפים עוד 67 כך שאפילו לא הי יכולים להתפאר בניצחון מדומיין הם היו מנסים שוב ושוב? כמה תבוסות אפשר לספוג?
        ולמה הסורים לא ניסו שוב ושוב למרות שלא השיגו הישגים משמעותיים כמו המצרים ובטח שלא קיבלו לבסוף גרגיר אחד מאדמתם בחזרה?

        אהבתי

      • n הגיב:

        זהו אוסף קלישאות, אשר מערבב בין זכות היהודי לחיים למלחמות וכבוש לא נחוצים, מערבב בין בורות לאומנית ערבית למתן זכויות אדם לכל אדם באשר הוא והמנעות שוב ממלחמות וכיבושים מיותרים .
        אכן גם ררוב השמאל ארוגנט ציוני. לא כל תגובה שמאלה שמה את המגיבים כקבוצה אחת. עוד קלישאה כדי להוציא מהלגיטמיות את הביקורת כלפיי כיבושים ומלחמות מיותרות

        מדינה צריכה להגן על עצמה לא להמציא לה אויבים חדשים גם אם שונאים אותנו. ולהרחיב את שטחה כאן נכנס האופן הלא מודע בוהישראלי חושב שיש לו חזקה על אדמה מתוקף ספר

        אהבתי

  14. אילנה הגיב:

    רעיון משובח.
    במה מצוינת לסיפורים קטנים

    אהבתי

  15. מיא עשת הגיב:

    ה'פרויקט' הכי מרגש שקראתי. בלעתי בנשימה עצורה.

    הייתי אז בכיתה ג', רכבתי על אופניים ברחוב עם שירה איינשטיין, הבת של אריק, שאחר כך התחרדה, אבל אז היתה שכנה שלי בית ליד ולמדה כיתה מעלי בבית הספר תל נורדוי. פתאום שמענו מטוסים מעל והיתה אזעקה. ישר רצנו שתינו לבניין שלי שבו היתה קומת מרתף, כי אצלה לא היתה, וישבנו שם על ספסלים צרים עם כל השכנים. מקלטים מסודרים לא היו באף בניין. ישבנו ככה איזו שעה ויצאנו. היינו מודאגות כי ידענו שההורים של שירה דואגים לה ולא יודעים איפה היא. זה הדבר היחיד שאני זוכרת מהמלחמה.

    אהבתי

  16. ברטה הגיב:

    המשקפיים שבאופנה המכונים רטרו ברטרו.

    אהבתי

  17. captain beefheart הגיב:

    בחנתי את חוויות העורף שלי מ-1973 והגעתי למסקנה שהן היו שבלוניות למדי. מכאן אי העלתן על הכתב ועם הציבור הסליחה. בתיאבון לשבים לאכול.

    אהבתי

    • שועלן הגיב:

      ממתי הסיפורים שלך מבוססים על מקרה אמיתי?
      זה לא תירוץ.

      אהבתי

      • captain beefheart הגיב:

        נוטוף, שכנעת אותי. ביום השלישי למלחמה ישבנו – תנחום כהן מינץ, גולדה, סעדיה מרציאנו ועבדכם הנאמן – אצל הבן של פייקוביץ' במסחה ושיחקנו וויסט. כהן מינץ הלך חזק על נון-טראמפ כשלפתע התקשר יאיר רוזנבלום ושאל אם יש לנו פנאי לשמוע לחן שכתב ל"ליל חניה".

        אהבתי

  18. אלקטרון חופשי הגיב:

    מצטרף למשבחים -רעיון וביצוע יפים מאוד. סיפורים אישיים, מינוריים ונוגעים ללב. גמר חתימה טובה לכולם.

    אהבתי

  19. מאיה דורון הגיב:

    שבת של חג. חולון. אחת בצהריים. הטלפון מצלצל וקורע את השקט של יום-הכיפורים. אבא עונה ומיד מתחיל לארוז דברים בקיטבג. הוא לובש מדים. אני בת שמונה וחצי. הורי גרושים, ובגלל שזה חג, אני אצל אבא ואשתו השניה. היא בהריון. אבא אומר שארד איתו למכונית, להיפרד. יורדים במדרגות לחניה שמתחת לעמודים. ברחוב שילוב משונה של שלוות החג עם מכוניות שמתחילות לנסוע. אנשים אחרים שגויסו באמצע החג. הקיטבג בתא-המיטען. אני עומדת ליד אבא. מרגישה את המתח שנבנה אצלו, אבל לא מבינה בדיוק את המשמעויות. צפירה של אזעקה מזעזעת אותנו. השעה שתיים בצהריים. אבא מחבק אותי. אומר לי להשגיח על אחותי הקטנה ועל אשתו. הימים חולפים. בהמשך אני חוזרת לבית-אמא, בתל-אביב. שם יש מקלט במרתף. האפלת חלונות ויש אנשים שמסתובבים ברחובות השכונה בערב וצועקים "קומה שניה לכבות את האור!". יש לנו תיק עם מספר פריטים לקחת איתנו למקלט כשיש אזעקה. המקלט מרווח אך האויר בו מעופש. יש בו מיטה אחת עם מזרון קפיצים שאנחנו משתמשים בו כמו בטרמפולינה מאולתרת. השכנה שלנו וחברותיה סורגות כובעי גרב וצעיפים לחיילים בחזית. כל המדינה מעורבת. כולם קוראים עיתונים בשקיקה, מתבוננים במפות של חצי האי סיני, עוקבים אחרי דיווחים על ה"ארמיה המצרית". בסוף המלחמה נגמרת. אבא חוזר בשלום ואחי נולד. בכיתה ד' יש ילדה חדשה בכיתה שלנו. אין לה אבא. הוא היה חובש ונפל במלחמה. אף אחד לא מדבר על זה. באותם ימים לא נהגו לדבר על אסונות ומחלות קשות.

    אהבתי

  20. דני הגיב:

    תודה על הבמה

    אהבתי

  21. דוד הגיב:

    מי זה יוסי ק ? אשמח לדעת הסיפור שלו מוכר לי הינו כנראה באותו מקום באותו תאריך

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s