פסקול קריאה/ רוח סתיו/ עידו אמין
וגם פזמון ליקינטון. פעם, כשהייתי ממש ממש קטנה, היה להוריי מכר שעבד ברשות השידור. יום אחד הודיע לנו שיקדיש לי את פזמון ליקינטון בתוכנית כלשהי. תוכנית לילדים? לא זוכרת. בכל מקרה הקדיש, ואני זוכרת שהתביישתי שאומרים את שמי ברדיו. הייתי בת ששבע, משהו כזה.
הכותרות הראשיות
יום שישי הוא לא יום טוב לכותרות ראשיות, כי כל העיתונים עוסקים בקד"ם.
בכל זאת, כולם מתייחסים (בצדק) לפגיעה בתינוקת בשערים:
"בת שנתיים פצועה בינוני מאבנים בירושלים" (מעריב)
"טרור נגד תינוקת" (ידיעות)
"פעוטה נפגעה בראש בפיגוע אבנים בבירה" (ישר"ה, כותרת מרכזית)
"פעוטה נפגעה בראש מפגיעת אבן בי-ם" (הארץ)
סופית: פרס לא רוצה כהונה נשיאותית נוספת, ויוצא נגד כל יוזמה שכזו.
אריק איינשטיין
במעריב, כמו שכבר דווח, לקחו את המדור של איינשטיין, וסביבו תפרו מוסף מיוחד לזכרו. סופשבוע ב'.
את המוסף ערך אורי גליקמן, ובפתחו כתב המו"ל והעורך הראשי טור המשווה, כלומר מאחד, בין יחיאל קדישאי, דב לאוטמן ואריק איינשטיין, ששלושתם הלכו לעולמם בשבועיים האחרונים.
מהטור עולה שבעל הרעיון לתת לאיינשטיין מדור הוא שב"צ עצמו ("לכן ביקשתי מאריק לכתוב טור קבוע במעריב").
מעריב שחרר שתי שיחות עם אריק איינשטיין, מהן מורכב הטור שלו. נו, אמרתי לכם.
חומר גלם אותו יש לעבד ולערוך.
באמצע עמוד הבית של nrg יש פרסומת לטור הראשון והאחרון שמתפרסם היום.
מה זה הסרט השחור הזה? זה מנהג יהודי? לא שאכפת לי, יו נואו, אבל הבלבית.
אוקיי, נו, קדימה, אז איך המדור של אריק איינשטיין? כמו כל שיחת טלפון איתו, כנראה. בנוי מקטעים-מקטעים, הרבה על ספורט, וקצת סיפורים אישיים. נראה כמו פתיח לאוטוביוגרפיה שלא תיכתב לעולם.
זה קצה הטור. והמילים האחרונות שאמר איינשטיין באופן פומבי וממוסמך לעולם הן "ים של דרעק".
או, המשפט המלא: "יש כמובן דברים טובים, אבל הם הולכים לאיבוד בתוך ים של דרעק".
מוטי קמחי, ynet: סימה אליהו ואמיר איינשטיין.
ידיעות הוציא שני גליונות מיוחדים: שירון למזכרת והמוסף לשבת.
נחום ברנע, שהוזנק לסקר את ההלוויה, מצליח לעצבן כבר מהתחלה
… היה משהו מלבב בהתכנסות הספונטנית הזאת, באמצע יום שרב, בלי יחצנים, בלי הבטחות להופעות אמנים, בלי הסעות חינם באוטובוסים. תל אביב משופעת באנשים שעיתותיהם בידיהם, לא צריכים להתייצב לעבודה, לא ממהרים לשום מקום, חיים מבית קפה אחד למשנהו. בעיניי הם חידה: מי מפרנס אותם? מה ממלא את חייהם בין ציוץ לציוץ, בין פייסבוק לווטס-אפ? אומרים שתל-אביב היא עיר בלי הפסקה. יכול להיות. אני מתרשם בעיקר מהנינוחות, מהרוגע, מהפינוק, מענן העצלות הרך שמחבק בחסדו את העיר.
אני מציעה לאסור על ברנע להיכנס לתל אביב. עזוב. אתה לא אוהב אותנו, אנחנו לא אוהבים אותך. יאללה ביי. כתוב את השטויות שלך מבית קפה ירושלמי והנח לנו.
ליאור בן-עמי, עורך בידיעות, ששמו מופיע כאן בדר"כ כחתום על מוספי חגים למיניהם, כתב קטע על חיבור הבית החדש ל"אני ואתה נשנה את העולם", זה שמופיע כאן למעלה, על שער המוסף. בן-עמי כותב שאמר לו באותה שיחה, שהייתה לפני שלושה חודשים (טאף לאק, יצאת ממירוץ מי דיבר עם אריק אחרון), בעניין פרויקט לרגל מוסף סוכות, "יוצרים מובילים יכתבו המשך לשיר מכונן שכתבו בעבר", ש"הייתי בטוח שזה ייקח לך שנייה. שדרך הטלפון תאלתר בית חדש לאני ואתה".
נשמע משונה, למה שלכתוב בית לשיר ייקח שנייה? הייתכן? בסוף, לדברי הכותב, זה באמת לקח שנייה. שבוע לאחר מכן התקשר איינשטיין וביקש "שנעזוב את זה כרגע בנימוק שקולגה בדיוק הוציא שיר ברוח דומה".
יהורם גאון כותב על החברות ביניהם. "מעולם לא רבנו. פשוט חדלנו להיות האחד בשביל השני". ואת גרסת הצד השני כבר אי אפשר לשמוע.
טקסט קורע מסכות של שי להב. אריק איינשטיין שאיש לא הקשיב לו, שהתדפק על דלתות תחנות הרדיו.
במהלך 15 השנים האחרונות, איינשטיין המשיך לעבוד בלי הפסקה; הוא הוציא ארבעה אלבומים חדשים (חמישה, אם סופרים גם את "מוסקט", עם שלום חנוך); שיתף פעולה עם יוצרים רלבנטיים ומצליחים כמו מיכה שטרית, ארקדי דוכין, ברי סחרוף, פיטר רוט ואחרים. ולא הפסיק להתעניין בסצינה המוזיקלית העכשווית.
[…]
אתם לא יכולים לתאר לעצמכם את עומק התסכול שאמן במעמדו של אריק איינשטיין צובר, כשהוא נתון בתוך מציאות כזו. משיחות מזדמנות עם אנשים שעבדו איתו לאורך השנים האלה אני יודע עד כמה הוא כאב. ונעלב. לא ממקום של אגו, אלא של חוסר הבנה מוחלט. מה קרה פתאום, שהפכתי ללא רלבנטי? תוסיפו לכך סערות לא נעימות שעבר באותן שנים, כמו הסכסוך המתוקשר עם מנהלו לשעבר מיכאל תפוח, או עם חברת התקליטים nmc, ותקבלו אדם הרבה פחות שמח ומבדח מזה שכולם אוהבים כל כך להציג עכשיו.
גדעון לוי סיפר איך התאהב ומה סילבי קשת כתבה על א"א:
נגיף חדש משתולל באוכלוסייה. הוא פוגע בעיקר בנערות בנות 14–17, מכל הגדלים. זה נראה גבוה, דק, בעל שיער ארוך, עיניים חומות, ממצמצות בחוסר ראייה. זה מזמר עלי במות ויש לזה חוצפה להיות עניו. זה נקרא אריק איינשטיין
במסגרת חפירות ארכיאולוגיות שנערכו התברר שיש עוד שיחה אחרונה של כתב עם איינשטיין. על החתום יונתן ריגר. בסוף יתברר שאפילו אני דיברתי איתו וביקשתי ממנו מתכונים לקוסקוס חריף.
שער מעריב, 30 ביוני 1957
רמי פורטיס בגלריה: "שלום, מורה".
"בתור אחד שלא התראיין הרבה הוא התראיין לא מעט" (גיא זהר)
בינגו. ואכן, כפי שתראו בעיתוני היום, אין כמעט עיתונאי שלא מספר על המפגש המיוחד שלו עם איינשטיין, על הראיון המיוחד והחד-פעמי, על נסיעה או נהיגה כשאיינשטיין ברקע. כולם היו מראייניו, ודומה שלמרות התדמית, לא אמר לא לאיש מעולם.
כל המראיינים לדורותיהם, למשל, התכנסו בהמוסף לשבת, כל אחד מספר חוויות.
מעתה אימרו: אריק איינשטיין לא הפסיק להתראיין לשנייה אחת אפילו.
מדינת כל גזעניה
קצין ושני חיילים בצבא ההגנה לישראל, בני העדה הדרוזית, הגיעו לקמ"ג עם חבריהם מחיל האוויר כדי להשתתף בתרגיל והתבשרו: אתם לא נכנסים (יוסי יהושוע, ידיעות).
בסוף אמרו להם יאללה פסדר, אבל הם אמרו, לכו חפשו.
תוס': הסערה שהתעוררה בעקבות החשיפה.
פינת החנוכה
איזה נר היום? ואתמול?
(תודה למיכאל)
אותו דבר גם בעיתוני היום. השאלה היא, כפי שבר נידונה בעבר, אם מתייחסים לנר הקרוב או לזה של אמש.
דיסטורשן
"מי שלא ראה את הנשיא שמעון פרס מתקבל בכבוד מלכים במקסיקו יתקשה להביא מה קורה סביבו שהוא יוצא מגבולות ישראל… הנשיא אהוב ונערץ בקנה מידה שאפילו הישראלים לא מכירים…" (זאב קם, מעריב)
באמת? מה לישראלים ולהערצה?
"הוא מת פתאום, במכה אחת, כמו שצעירים מתים" (נחום ברנע).
לא יפה להיות צינית, שהרי ברנע יודע דבר או שניים על מוות של צעירים, והשתתפותי הכנה והנצחית בצערו, אבל גם מבוגרים מתים בחטף, או בחתף, וגם צעירים. גם מבוגרים יכולים לסבול שנים, וגם צעירים. וגו'.
בלוגלנד/ רשת/ פייסבוק
מיילבק
סופשבוע נעים לכולכם J
אני שמח להזמין אתכם להצטרף לדף הפייסבוק הרשמי שלי.
בדף זה שברנו השבוע שיאים מאוד מאוד גדולים והייתי שמח לשתף אתכם בהם.
הקליקו על הלינק הזה ותוכלו לראות את הפוסטים הכי נצפים שהיו אצלי לאחרונה (בכל אחד מהם מסומן באדום, למעלה מימין, כמה אנשים צפו בהם).
חנוכה שמח!
שלכם
רני
אה, ויש לו גם אבא.
[gview file="https://velvetunderground.co.il/wp-content/uploads/2013/11/פוליטיקה-וחברה-ברשתות-חברתיות-27_11-21_11.pdf"%5D
באיזו מכללה למד עו"ד שי אליאס? נא לשלול לה את הרישיון.
בחרת ליצור במחול התקשורתי השקרי ומשא השטנה שנוהל כלפי מרשי, תוך ניקוז דמו ותקיפה תקשורתית חסרת רסן ומעצורים על לא עוול בכפו, מבלי לבדוק את טיבן של העובדות, אם נכונות הם אם לאו, מבלי ליתן את הדעת לעובדה כי מדובר באב ל-2 ילדים קטנים אשר נחשפו לפרסומים שקריים אלו, מבלי לקבל את תגובת מרשי.
בצילומי המכתב הללו לא מופיעה פסקת הניקוז (נחתכו פסקאות?), אבל עדיין, איך מצליח עו"ד אליאס להתנהל מול רשויות שער החוק עם עברית כזאת?
דווקא היום… עלה פרומו מחריד לתוכנית החדשה של מיקי חיימוביץ'. ובמה יעסוק פרק פתיחת העונה? לא במערכת הבריאות הקורסת, לא בילדים הרעבים, לא באלימות הגוברת, אלא ב"פלישה החרדית" – כפי שזועקת הכותרת.
שמות של ערים שנפלו קורבן לכיבוש החרדי מושלכים בזה אחר זה אל המסך בדפוס אדום על רקע שחור: עפולה! חיפה! טבריה! חדרה! בת ים! "תוכנית ההשתלטות של החרדים", נכתב באותיות ענק. חיימוביץ' מישירה מבט נוקב למצלמה שואלת בדאגה: "יכול להיות שגם בשכונה שאתם גרים יהיה רוב של חרדים?" ומבטיחה: "נטפל בהם בלי פחד".
ועכשיו נחליף את המילה "חרדים" ב"יהודים", ואת בת ים וטבריה – בלונדון ובריסל. מה קיבלנו? אנטישמיות, שנאה, גזענות.
כנראה שבארץ ישראל הישנה והטובה אין מקום לחרדים. זו הבשורה של מיקי חיימוביץ'. היא שמטיפה לחמלה כלפי בעלי חיים, מבעירה שנאה כלפי קבוצה גדולה של אנשים. בושה!
בינתיים בוטל הפרומו. אבל מה יהיה עם התוכנית עצמה?
על סף הריגוש הבלתי נסבל (כרמית ספיר-ויץ).
ליידי שכמותי: מי נגד מי.
ליאור דיין מתחיל לכתוב בסופהשבוע השבוע.
צרות בכותרות
פיטמה בשער הניו יורק טיימס עוררה מהומה רבתי. הסיפור היה בכלל על הגן האשכנזי הגורם לסרטן השד. מה שהוביל לעוררות מינית של עורכי האתרים והעיתונים.
(וואלה. דוחה!)
"השד יוצא מהעמוד" (ידיעות).
תוכן שיווקי עם שגיאה
כנראה שמירנדה (ידיעות, עמודי החדשות)
לפני פיזור
אתמול נשבר שיא ביקורים בבלוג ביום אחר, בשנה-שנתיים האחרונות (אני לא ממש מנהלת רישום. קשה להצביע על הסיבה. כנראה תת המדור דיסטורשן הרעיד לבבות רבים.
תוספת, 15:31
היום לפני 20 שנה נסגר חדשות.
אין לקולונל מי שיכתוב עליו.
ולווט אנדרגראונד 
דיסטורשן – פה פעור5
נהרסתי במיוחד מהחיילת שהצדיעה: יש לשער שחשבה בטעות שהיא נמצאת בתפקיד ביום הזיכרון לחללי צה"ל ו/או בואו נסכם שכולם קצת התחרפנו לא?
טלי מורנו יש עכואיות שהיו עושות את התפקיד טוב יותר ממך, אבל הן לא התחתנו עם אייל קיציס. אגב מניזמן לא ראיתי אותו בסוּפר מה קרה אתם כבר לא מגיעים לעכו? באמת לא כיכבתם במדור הרכילות של הסמרטוטון המקומי ו/או אם לא ידעת טלי
דוד שלך חגג לבן-דודך בר-מצווה מה קרה לא יכולת לרדת מהמגדל?
יאללה רדי חזרה למקומך האמתי.
פה פעור6-עצמוני
א-נשים עדיין מעלים פוסטים שבהם כתוב קשה הפרידה.
לעזאזל איזו פרידה קשה לך? מה היית חברה שלו,בת שלו, בת-דודה, שכנה, מה בדיוק? יש לכם את המוזיקה
ו/או
בחיי שאני צריכה פעם לכתוב מסה על תסמונת העדר בחברה הישראלית = קשה הפרידה.
הרגו אותי. לא הספיק לכם הצבעות עדריות לתנועות מזדמנות?
אהבתיאהבתי
איינשטיין מפריח יונים:
.
אהבתיאהבתי
לזכותו יאמר שהוא הפך את השמוצניקים למשהו סקסי ואופנתי. השיר השריקה של התנועה גורם לך להתקנא בגאווה שלהם אבל כידוע חוץ משיר סוחף האידאולוגיה שלהם קרסה מבלי להשיר סימנים.
אהבתיאהבתי
זכור לי שפעם קראתי שסימה אליהו היא אחותו של שלמה אליהו המילארדר. האם מישהו יודע אם יש אמת בדבר או שמא זאת אגדה אורבנית?
אהבתיאהבתי
מה שמותר ליופיטרית אסור לשור?
אהבתיאהבתי
אמירה של בכירה בצה"ל מככבת בעמוד הראשי של הארץ:
דיני נאורות, מסכת צביעות, דף האחר.
אהבתיאהבתי
|אייקון של הכלה לשבת|
אהבתיאהבתי
אורי זוהר ואריק אינשטיין התפרעו בבית משפט
אהבתיאהבתי
ברנע כותב על הנאומים בכיכר-
ואני אוסיף- לשניהם בנות בשביס.
אהבתיאהבתי
ID10T
אהבתיאהבתי
מה איתך. תני לנחום ברנע לכתוב "הוא מת פתאום, במכה אחת, כמו שצעירים מתים" בלי להעיר. גם שם? אב שבנו מת צעיר יכול לכתוב כך ולא אחרת. וזה מצטרף לבוז העקבי שלך אליו. הוא באמת עיתונאי כל כך נורא? נראה שאת לוקחת קשה את הבוז שלו לאינטרנט. תעזבי אותו. הוא דור אחר ומותר לו להיות קצת שמרן.
אהבתיאהבתי
התייחסתי לטרגדיה האישית שלו.
זה מקומם לשמוע "צעירים מתים במכה אחת". פשוט לא נכון.
אהבתיאהבתי
עכשיו ברצוינות. ממה מתפרנסים התלאביבים יושבי בתי הקפה? גם אני ירושלמי וגם אני כמו ברנע מופתע מהתופעה. האם יש להם דירות בדמי מפתח, משהו שהם ירשו מהסבתא? לא מתכוון לקנטר רק סקרן לדעת. ועוד שאלה. החברה מהמחאה החברתית היו יושבי בתי קפה או אנשי עמל? ואם לא, ממה הם התכוונו לרכוש דירה בתל אביב? אחזור, אין לי כוונה צינית.
אהבתיאהבתי
הם עובדים במשמרות לילה בשטיפת מתים, ניקוי הרחובות, משמרות בבתי חולים, בחברת חשמל, ועוד.
אהבתיאהבתי
יש כאלה שעובדים בתלאביביות.
אהבתיאהבתי
למה, העובדה שאני אשת עמל עשרות שנים עזרה לי לרכוש דירה? על מה בדיוק אתה מדבר?
אהבתיאהבתי
ברנע גר בתל אביב
ומכל מקום הוא קונה נקניקים וגבינות באותו מקום שאני קונה
אהבתיאהבתי
****
——-
סופך קרוב, תולעת ירודה. זה יהיה כואב ומשפיל. תתכונן.
אהבתיאהבתי
28% מתוך עשרות אלפים שהשתתפו בסקר קבעו – הכלנית היא הפרח הלאומי. בסקריר של ולווט גברה הכלנית על חודו של קול על הפטרוזיליה.
אהבתיאהבתי
מי מהבוחרים, חברי הכנסת, השרים והרבנים הראשיים
סדר עולה (כבפירמידה ) יודע להבחין בין פרג לכלנית?
ואם כך מה היא הישראליות? וחשוב מכך, מי הוא הבוחר
הישראלי?
אהבתיאהבתי
הכלנית היא אייל גולן של הפרחים. פרח לאומי.
אהבתיאהבתי
שום דבר אישי, סתם מתעניין בו מאז התנחמדה עלי כתיבתו לפני שנים הרבה, ומאז ברוב הפעמים שבהן אני מקווה להנות, הוא חוזר ומצליף עם השטיקים הקבועים ועם הטון המתבכיין. על כל פעם אחת שאני מזכיר אותו יש עשר שאני מתעלם.
ולגבי טענתו – הרשי לי לפקפק בכך. הבנאדם עורך מנוסה. "מעולם לא דנו איתו במספרי עמודים ומילים" נשמע לך הגיוני? מה, הוא סטיבן קינג? וינסטון צ'רצ'יל?
אהבתיאהבתי
לא נראה לי שכשאדם כותב ספר מגבילים אותו במספר עמודים.
אלו לא גבולותיו הצרים של העיתון המודפס.
למה לו לשקר?
מה גם שאיש מאנשי ההוצאה לא סתר את דבריו בעניין זה.
אומר העורך הישיר, רמי רוטהולץ, שתמיד ישמח לעבוד עם מיברג.
אהבתיאהבתי
ודאי שיש הגבלה כלשהי. גם בשל תשומות הייצור השונות וגם מתוך הבנת מכירותו של הספר. צריכה להיות פרופורציה הגיונית בין נושא ונשוא הספר למספר העמודים. אנשים נורמלים לא יקנו עב-כרס על יוסי גינוסר. זה לא ברור?
למה שרוטהולץ אמר עליו קוראים "נימוס".
בגדול, חבל לי שהוא נכשל במקומות שבהם היה צריך להצליח. כולה נתנו לך לכתוב ספר, אין לך אחריות בסיסית וישר אתה רץ להסתבך ולהסתכסך? ואחר כך בוכה שאין מה לאכול…
אהבתיאהבתי
רון מיברג מגיב:
"למי שעשו דבר או שניים בחייהם, לרוב בפומבי, יש בעידן האינטרנט הפרוץ לפחות טרול דביק אחד על גבו. לי יש את זה המתחבא מאחורי הפסבדון קפטיין ביפהארט. מכל קוראיו אני מנחש שאני בין הבודדים היודעים ממי ומה שאל את השכפ"צ שבו הוא מסתתר וחבל שלהקת רוק חביבה נגררת לאשפתות. הבוליביפ הנ"ל המתגולל עלי יותר שנים מאשר אני זוכר וביותר מקומות משבא לי לספור, זכה היום באורגזמה מן ההפקר משום שהצליח לגרור אותי לאחד הדיונים התפלים והמיותרים שהוא נוהג לקיים כאשר שמי מוזכר בבלוג, גם כאשר האזכור הוא בלינק לבלוג אחר. המינימום המתבקש הוא שאת מה שיש לו לומר היה אומר במי נגד מי של אביב הורביץ.
זכותו של כל אחד, גם הקברניט, לכתוב ביקורת. גם אם עברו עומד נגדו ברשימה ארוכה של השתלחויות אישיות נגדי ולא משנה למה. הוא חושב שאני כך ואני אחרת, קיומי מרגיז אותו. גם זה לגיטימי. אבל כאשר הוא קורא לי שקרן ומנסה להבהיר בבורות בוטה במיוחד כי אינני אומר אמת כאשר אני טוען שיכול או אמור הייתי לדעת או לנחש כמה מלים רוצה הוצאת הספרים שאכתוב על יוסי גנוסר המנוח, הוא עובר מהבעת דעה להוצאת דיבה. אני במקרה האיש שלא יהסס לתבוע אותו אם אחליט שזה מתאים לי ומייצג שימוש נכון בזמני וכספי.
ספרים כמו אלה, שאינם כתב יד גמור המוגש לשיקול דעת מו"לי ומתקבלים או נדחים, יוצאים לדרך על סמך הצעה וסינופסיס, חתימה על חוזה מפורט ותשלום מקדמה מקובלת, עוברים דיון מקדמי טרם שהם נכתבים. באף שלב של המו"מ, כולל גם בעקבות שאלה שלי שהיא אינסטינקט של מי שמגיש טקסטים כבר 30 שנה, לא נאמר מה אמור להיות אורכו של הספר. כתבתי כמה שחשבתי שנושא הספר והרחבה בנושאים אחרים שנגזרו ממנו מצדיקה והגעתי לאורך שהגעתי. לראיה, רמי רוטהולץ שאיתו עבדתי בשני עיתונים וקלט את כתב היד לעריכה, לא אמר מילה על אורך הספר. רוטהולץ, עורך קבוע בהוצאה, לא חשב שחציתי את הרף העליון המוכר לו וערך את הספר כולל קיצורים, השמטות ותוספות בעבודה מולי. כאשר שנינו הגענו לעריכה ששימחה אותנו, הוא מסר את הספר להוצאה.
אנשי ההוצאה שהיו אמורים לקרוא את הספר טרם מסירתו לרוטהולץ, שמא קיבלו דרעק לא ראוי, מעלו בתפקידם, עלעלו בכתב היד ומסרו לרוטהולץ. תגובתם שהספר ארוך מדי התייחסה רק להיבט המסחרי שלו ולאיזה ספר ניתן למכור היום בהצלחה בישראל. אז קיבלו את ההחלטה לקצץ בספר ללא ידיעתי מתוך שיקולים כאלה ואחרים שעליהם כבר התנצלו.
קיצוץ של 40 אחוזים מכתב יד ללא המחבר, משנה באופן דרמטי את המינון והמשקלים הפנימיים של מה שכתבתי. על כך כעסתי. לפשפש כבקיא ומבין בנסיבות בניסיון להוכיח שהייתי אמור לנחש איזה ספר הם רוצים על סמך עברי ככותב ועורך, דומה בעיני לחפוש דם סמוי בצואה בידיים ולא מתחת למיקרוסקופ. אבל זה הקפטיין. לא משכנע אותו שהנציג המוסמך מההוצאה שאמור להיות אמון על מספר המלים, ערך את הגרסה שקיבל ולא העיר דבר על אורכה.
אינני יודע איזה ישראל מייצג ביפהארט ועל סמך מה הוא קובע כמה ירצה הזולת לקרוא על גנוסר, על ההיסטוריה של השב"כ, על מעשי השב"כ בלבנון, בטיפול במחתרת היהודית, בפרשת 300, על התנהלותם של שירותים חשאיים אחרים ועל דמותו המורכבת של גנוסר שהלך לעולמו ללא הכרה בתרומתו הקריטית לתהליך השלום. במקרה הטוב הוא מייצג את עצמו. במקרה הרע הוא נצמד לסלידתו ממני. סלידה או ביקורת אינם זרים לי, אבל כאשר אני כותב על יאיר לפיד למשל, אני טורח לתמוך את דעתי בעובדות.
כל מה שנכתב כאן מגובה חלופת מיילים פרטנית המאששת את דבריי. כמובן שלא אציג אותם בפני רוקר אמריקאי, אבל אשמח להציג אחד או שניים בפני בעלת הבלוג הזה כדי לסבר את דעתה.
איי, איי קפטיין"
אהבתיאהבתי
קפטן, מה האובססיה שלך עם רון מיברג? נכון הוא חוזר על עצמו אבל כמו שאמר היום עובר אורח הריחוק שלו גורם לו לאבד רלוונטיות. אבל זאת הבחירה שלו. במחיר איבוד הרלוונטיות הוא זכה בשלווה נפשית ועצבים רגועים.
אהבתיאהבתי
ממה אתה מסיק שמיברג איבד רלוונטיות? אפשר לא לצאת מהבית בחובבי ציון או לגור במיין ועדיין להשאר רלוונטי.
אהבתיאהבתי
אם כבר מערבים את המנוח בנושא, למה את רכשת את התקליטים האחרונים שלו שאפילו לא הושמעו ברדיו? (לא כולל מוסקט ). למה להיות צבועים?
אהבתיאהבתי
דניאל,אין לי מושג על מה אתה מדבר. אין לי תקליטים.
אהבתיאהבתי
ולגבי הניק שלך – לכבוד הוא לי
אהבתיאהבתי
כפי שכבר כתבתי: לא אובססיה כלל. על כל פעם שבה אני מתייחס אליו יש עשר שבהן אני מתעלם.
שורש מיאוסי ממנו נובע מהאופן הלקוי והשגוי שבו הוא מצייר את תולדות הרוק (ואת אמריקה בכלל). עולם שלם עבר דרך הפריזמה המצומצמת של מה שהוא מכיר, ומוצג באופן מעוות כאילו כך הם פני הדברים. אנשים רבים שקראו את מגילותיו הידעניות-לכאורה קיבלו מושג מוטעה מאוד על הנושא. הוא עשה קאנוניזציה לדברים שאינם קאנונים והשאיר בחוץ יוצרי ענק, רק משום שלא הכיר אותם. המרגיז הוא שכל זאת נעשה בטון ידעני ומטיף. אם היה כותב באופן צנוע יותר היה נשאר בכתיבתו רק הדבש.
ונשאלת השאלה: אם הוא כה מרגיז אותך, מדוע אתה קורא אותו בכלל? האינך נגוע גם באותה תסמונת סטוקהולם (שכולם יודעים לפתע לספר עליה)? ושמא יש בך מזוכיזם קל?
התשובה פשוטה הרבה יותר: מיברג יודע לכתוב מצויין, ותיאורטית יכול להפתיע אותך במשהו רענן וחדש החורג מהרפרטואר הקבוע והעבש שלו. בשביל הסיכוי הקטן הזה אני משקיע מזמני כמה דקות בשבוע.
אהבתיאהבתי
אכן כותב מצויין. אין אחד כמוהו. אז תפסיק להתגולל עליו. חלאס, קפטן!
אהבתיאהבתי
🙂
חסד אני עושה עימו. חמצן אני מעתיר עליו
אהבתיאהבתי
בקצרה: רני רהב החל בשלב מסוים להתגושש עם גולשים. זו היתה טעות. אלה, שלא האמינו שרהב בעצמו יענה להם, הוסיפו והכבירו מילים, והוא מבחינתו המשיך להקליד במרץ והתוצאה היתה מביכה מאוד מבחינתו. נזק לא קטן נגרם לו, לרהב, מההרפתקאות האינטרנטיות הללו. רוצה לומר – אם תרצה לשמוע דעתי, אל תתגושש עם מגיבים אלמוניים (גם לא איתי -:) ) זו, בפשטות, טעות.
אהבתיאהבתי
V אוסרת פוליגמיה. סדנא דארעא חד הוא.
אהבתיאהבתי
אנסה לשמור על סדר כרונולוגי:
"בעידן האינטרנט", מר מיברג, כדאי לדעת לפחות את מושגי היסוד. למשל מהו "טרול", מה הוא עושה ומה ההבדל בין המילה הזו למונח "ניק ניים". אתה יודע – רק כדי לא לצאת האשמאי הקשיש שאין לו מושג אבל מתעקש להתרועע עם הצעירים ולהפגין ידע עבש. משהו בנוסח שנחום ברנע צועד אליו בביטחון (למרות אזהרות דבורית).
אינך מקבל שום הנחה כשזה מגיע לשגיאה בביטוי שהיה כאן הרבה לפני "עידן האינטרנט". "פסבדונים" (פסאודו-ניים) ולא "פסבדון", זה משהו שמצופה מ"מי שעשה דבר או שניים בחייו, לרוב בפומבי". האין זאת?
כמובן שאתה "מנחש" שהנך מהבודדים שיודעים מה מקור השם (סליחה, השכפ"צ). שהרי כך היה תמיד: כולם מדברים על ורק רון הקדמון יודע במה מדובר, מפאת השכלתו הרחבה ושליטתו באמריקנה באופן מעורר הערצה. איך שכחתי את זה…
את האורגזמות שלי אני מקבל בשיטה המסורתית. בטח לא מכך ש"הצלחתי לגרור לדיון". מילא אם ישעיהו ליבוביץ' היה קם מקברו ובא להתפלמס איתי, אבל אתה? נראה לך? 🙂 חדל להתנהג כאילו החמה זורחת לך מן הרקטום.
אהבתי את קנאותך לכללי הטקס והפרוטוקול. באמת, חצוף שכמוני, כיצד העזתי לכתוב את דעתי כאן ולא במקום המקורי שבו התפרסם האייטם עליך? אז תשמע משהו מר הקדמון: היום, "בעידן האינטרנט", זה בסדר לעשות ככה. קפיש? בנאדם יכול לכתוב מה שהוא רוצה ואיפשהו רוצה. ותהיות מהסוג שהעלית הן, אפעס, מעט אנכרוניסטיות בלשון המעטה. אני כותב כאן, כמעט באופן בלבדי. רואה משהו בואינט – מגיב כאן. נופל עלי דוד שמש בקינג ג'ורג' – מדווח כאן. זקני כפר גלעדי פותחים עלי ג'ורה – מתלונן כאן. כזה אני, מה לעשות.
קיומך אינו מרגיז אותי כלל. נהפוך הוא. מרגיזה אותי הסטגנציה שלך והעובדה שאתה כותב את אותו הדבר כבר שלושים ומשהו שנה בואריאציות שונות. נובח סביב אותם שלושה-ארבעה עצים ועושה זאת בתערובת נדירה של התנשאות משולבת בכיינות. חלק מאותם נושאים שאתה חוזר עליהם קרובים ללבי (מוזיקאים כאלה ואחרים) ואני בהחלט מתעצבן בכל פעם מחדש כשאתה מפגין בורות בנושא, אך עוטף אותה באריזה של ידענות. מרגיזה אותי גם נטייתך להפריז בחשיבותם של אנשים ואירועים שלך יש/היה קשר איתם, אבל את שאר העולם הם לא הכי מעניינים, ובצדק. יוסי גינוסר הוא רק דוגמה אחת.
צ'מע – אתה חייב, אבל ממש חייב, לעבוד קצת על הבנת הנקרא. איפה בדיוק כיניתי אותך "שקרן"? איפה רמזתי כי אינך דובר אמת? יכול להיות שזה מה שעומד בשורש היותך נעלב ומסתכסכן כרוני: קורא דבר אחד, מעצים אותו, ואז רץ לחגוג על התוצאות. לא חראם?
לגבי התביעה: הו, כמה הייתי רוצה שזה יקרה. רק לראות אותך משלם שכ"ט למשפטן שייקח את הכסף, יעשה את עצמו עובד ויחזור אליך עם התשובה הברורה מראש: אין לך פרומיל של קייס. שום בית משפט לא יורה לספק אינטרנט למסור IP של משתמש על סמך טענותיך כי זה עשה לך עוול כלשהו. שלא לדבר על "הוצאת דיבה". ונניח שהיה נמצא שופט קוביוסטוס כזה, היה נחמד לראות אותך מתפתל בביהמ"ש עם תדפיסים שהמילה "שקרן" אינה מופיעה בהם, אבל התביעה שלך מבוססת על כך שהיא שם.
אך אהבתי את המשפט "אני במקרה האיש שלא יהסס לתבוע אותו אם אחליט שזה מתאים לי ומייצג שימוש נכון בזמני וכספי". מה שנקרא – תחזיקו אותי!!!!! 🙂 משום מה נראה לי שבסופו של דבר תחליט שזה לא "מתאים לך ומייצג שימוש נכון בזמנך ובכספך". לא יודע למה, פשוט נראה לי כך…
אחרי הקדמה כה ארוכה חייבים לקצר במנה העיקרית:
מה שאתה עושה עם עניין מספר העמודים הוא היתממות. כאילו שאינך יודע ש-500 עמודים זה פאר טו מאץ' לספר מסוג זה. אתה ילד שמאוהב ברעיונות של עצמו ולא מסכים שיחתכו אותם לגודל נורמלי? ועל מה אתה רב כאן? הרי לא מצאת את המגילות הגנוזות אלא רק באת להאיר פינה שהיתה מוצלת עד כה בהיסטוריה הישראלית. אני מכבד זאת, אבל מתקשה להאמין שמנקודת המוצא הנקראת "יוסי גינוסר" הצלחת להביא שורה של גילויים היסטוריים שמעמידים באור חדש את כל מה שידענו עד כה. תקצר, חביבי, תקצר.
אהבתיאהבתי
אז הוא שקוע בסטגנציה זה מצדיק את התגוללות שלך עליו? עזוב אותו! די. קצת כבוד. האיש נגע בשוליתו של האדמו״ר. אתה אחד הכותבים עם המזג הטוב ביותר פה אבל כאשר זה נוגע לרון מיברג קופץ לך הברטה. תן לי לאהוב את שניכם.
אהבתיאהבתי
הלכתי בעקבות הלינק אל טור של אביב הורביץ ולמדתי שלושה דברים.
א. האיש יודע לקבל ביקורת. חלק הקולטיבטור קוצר מאוד למימדים הגיוניים (אך נותר משמים וילדותי. במיוחד הקודים. ומה הלאה, סודוקו?)
ב. חותכים במקום אחד, משמינים במקום אחר. הביא על נפגעי "ידיעות" שכותבים בו ו/או מתפייסים איתו. פעם ראשונה על שרון גל האקטואלי, סבבה. עוד פעם עם מישהו אחר – יאללה בסדר כדי לחזק את עמדתך. ואז – עוד איזה 5,000-6,000 דוגמאות שחוזרות על עצמן, עם טלפונים טרחניים לכל מי שמופיע בהן.
ג. שמישהו יגיד לא שבדיחה מצחיקה רק ארבע פעמים. לא שמונים. "טנק המרכבה", "מטוס הF-16", יאללה הבנו את החידוד בפעם הראשונה.
ד. מיברג: מה יהיה עם האומלל הזה? האיש אינו מצליח ללכת 12 מילימטר ברחוב מבלי ליפול לבור שהוא כורה לעצמו. מסתבכן סדרתי שכל חייו רצופים מהמורות של סכסוכים עם כל העולם ואשתו, אפילו שזה פוגע לו בפרנסה. אומרים לך לכתוב ספר על גינוסר – שב וכתוב ועשה זאת במספר המילים שהתבקש, ומבלי להיכנס לצרות מיותרות. כולה יוסי גינוסר, לא חשפת את חייו הסודיים של בן גוריון. אפילו על זה הצלחת להסתבך? האמת – אני מרחם עליו.
אהבתיאהבתי
כתיבה בוואן-לג, לחיצה מיידית על "שלח", לפחות שתי טעויות הקלדה… מה יהיה?
אהבתיאהבתי
מה הסיפור שלך עם מיברג?
שום דבר שהוא עושה לא מוצא חן בעיניך? אתה יודע, הוא לא עיתונאי שהפך לשרוצר ומחבל בכיסינו.
בכל מקרה, הוא כותב במפורש שמעולם לא דנו איתו במספרי עמודים ומילים. אז למה סתם לכתוב?
אהבתיאהבתי
שוב תודה, זוכרים – פתחו את הפתח פתחוהו רחב… קדיה
מולובסקיה בתרגום לעברית.
מיברג הנו מה שיהיה טרגדיה ברלינאית. הוא כתב לא סופר.
חוץ מזה אינו נבוקוב, או קונראד או ג'ון אורבך. אנגלית לא
תהיה שפתו. יכולתו העיתונאית, והעברית (לא הבערית !)
שפה דינמית. הוא מתחיל לשעמם משום שכלי עבודתו
מחליד ומתקהה בידיו. ראו כמה מכוון היה לעברית ולהוויה
הישראלית כשכתב כאן. קינן קלט זאת כשהסתובב בניו-יורק
וזו הקללה שתכה בנוסעים לברלין. איך המוני ההודים שעושים
כסף וקריירה מכתיבה באנגלית עושים זאת, נבצר ממני. אבל
מיברג אינו הודי. שבת שלום.
או שכחתי. שכחתי גם מולובסקיה לא יכלה לה לעברית ואין
כבר ילדים חילוניים שמדברים אידיש ונותרו התרגומים
לעברית בלבד. מעניין איך ישמע מיברג בתרגום לאנגלית
איך נשמע קונראד בתרגום לפולנית? וג'ון אורבך נפלא
בכל שפה.
אהבתיאהבתי
פריז לא ניו-יורק, בניו-יורק זה קניוק.
אהבתיאהבתי
לך יש פרוטקציה כאן
פותחים לכבודך את הבלוג בשעה שאחרים כמוני למשל
לא יכולים לבוא לכאן מבלי לחטוף אדומים על תגובות
לא מזיקות ומושקעות
תגיד לי מה הבעיה לפתוח חשבון בוואלה או היכן שלא יהייה
ע"ש עובר אורח ולהרשם כאן?
אהבתיאהבתי
השער
פתחו את השער
אהבתיאהבתי
קצת על שרשרת הזהב. פולין, שנות השלושים של המאה שעברה. יהודי מסתפר ורואה מבעד לחלון חבורה של פרחחים מתעללת ביהודי באמצע הרחוב ואף אחד לא בא לעזרתו. הג'לוב מודיע לספר שמיד ישוב, יוצא ומפליא באנטישמים את מכותיו. חוזר להשלים את התספורת והולך הביתה להודיע למשפחה עד כאן. אנחנו עוזבים את אירופה ועולים לפלסטינה. קרובי משפחה מפצירים בבחור שייקח את בנותיהם לארץ הקודש. חודשיים אחרי התספורת הוא מביא לארץ את אמא של איינשטיין.
אהבתיאהבתי
אנגלית היא לא באמת שפה זרה בשביל ההודים. הם לומדים את זה בבית ספר כשפה ראשונה שכן הודו מלאה לאומים ואין ספור שפות ורק האנגלית מחברת ביניהם. הודו גם מייצרת את מספר הספרים הגדול ביותר באנגלית. יותר מאנגליה וארצות הברית. הם מיליארד איש.
אהבתיאהבתי
ירד האביר מוכה היגון מעיר הבירה של הממלכה, כדי לסקר את הילידים בשבט הנידח שבשפלת החוף. הו! תודה לך שאתה מביא לנו תמונות ופכים מן העולם הלא מוכר! תודה לך שאתה חושף אותנו לראשונה לאנשים ש"לא ממהרים לשום מקום, חיים מבית קפה אחד למשנהו"! "מי מפרנס אותם?", אתה תוהה (טוב, הוא אינו מדבר ילידית ולא יכול לשאול אותם). אילו תובנות מקוריות וייחודיות! איזו כתיבה משובחת!!
אהבתיאהבתי
אח, אני מת על הניסוחים המתפתלים של "הארץ" בכל הקשור לידיעות על פיגועים – הכל כמובן במטרה שלא לחטוא בלשון הרע ושלא להגביר את האיבה בין העמים שלא לצורך.
הכותרת – "בת שנתיים נפצעה בינוני מפגיעת אבן בראשה". הידיעה:
אפשר להתרשם שמדובר באבן שנשמטה מאיזה קיר רעוע, ולא באבן שמישהו השליך במכוון, וככל הנראה במטרה להרוג.
רק בסוף הפסקה השנייה, עת מוזכר שמשטרת ירושלים פתחה בסריקות, מגיעה האינדיקציה הראשונה לכך שאולי ה"אירוע" הוא פלילי או בטחוני (אולי המשטרה מחפשת את האחראים לתחזוקת הקיר?).
מי ששרד למחצית השנייה של הכתבה יקבל עוד כמה אינדיקציות, מעורפלות פחות או יותר, למה בדיוק קרה שם אבל חלילה לא ייעשה שימוש בשורש ז.ר.ק. או יירמז לנוכחותו של בני מיעוטים כלשהם בזירת האירוע (אפילו לא בשם הקוד "צעירים").
מעניין לאילו תגובות הייתה זוכה ידיעה על רצח אישה בידי בעלה שהייתה מתארת את האירוע כ"אישה מתה היום מפגיעת סכין, הסכין פגעה בה בעת ששהתה בביתה…"?
אהבתיאהבתי
טענתך מופרכת בעליל. כך בדיוק מתואר האירוע בכל האתרים והעיתונים, כולל העיתון של רה"מ.
אהבתיאהבתי
באמת?
את בכנות לא רואה הבדל בין "פיגוע אבנים" בכותרת ומיד אחר כך "נפצעה בינוני מאבן שהושלכה לרכב" ו"המשטרה פתחה בסריקות אחר המחבלים" ובין התיאור הסטרילי של הארץ?
אהבתיאהבתי
לא נכון. בישר"ה הכותרת מדברת על "פיגוע", ובידיעות הדרמטי השתמשו ב"טרור". את ציטטת.
אהבתיאהבתי
לא דיברתי על הכותרות במקרה. התייחסתי לציטוט של מרווין מהכתבה.
אהבתיאהבתי
את מיתממת. התיאור של מרווין מדויק והארץ חוטא לדיווח חדשותי.
אהבתיאהבתי
התיאור של מרווין מדויק ביותר, זה מה שנכתב בהארץ. מי אמר שלא?
אני מנסה להגיד לך, פעם שנייה, ואת יכולה לבדוק, שהתיאור הזה נכתב בכל העיתונים.
לא הכותרת. הטקסט בכתבה. בזה סיימתי.
אהבתיאהבתי
אבל הטענה של מרווין היא שבהארץ התיאור הזה הוא נטול קונטקסט, שמקריאת התיאור הזה לא מובן שמדובר בפיגוע. כשאותו התיאור בדיוק מופיע תחת הכותרת "פיגוע" לא ניתן "להתרשם שמדובר באבן שנשמטה מאיזה קיר רעוע".
אהבתיאהבתי
אחר כך מופיע כל הסיפור.
אהבתיאהבתי
זה לא כל הסיפור. זוהי נתינת רקע שמתוכו ניתן להקיש מה המקרה כאן. לא כותבים במפורש שהמקרה הנוכחי הוא של זריקת אבנים. ידיעה חדשותית לא אמורה להיות למבינים בלבד. לא, זה שלך זה ברור לא מספיק.
לשם השוואה, הנה כותרת של הארץ על פיצוץ שהיה השנה: "בן 60 נהרג בפיצוץ בלון גז בתל אביב; אשתו נפצעה". הארץ לא מסתפקים בידיעה על הרוג, או באמירה שהיה פיצוץ. כבר בכותרת הם אומרים מהו הגורם לפיצוץ. הגורם לפיצוץ, כמו הגורם לנפילת האבן, הוא חלק מהותי מהידיעה. חלק כל כך מהותי אמור להופיע לכל המאוחר בכותרת המשנה, ובטח לא בחלק מאוחר של הידיעה. אם את חושבת שזה לא נכון לגבי שני המקרים אז אני חושבת שאת רואה דברים לא נכון, אבל הויכוח הזה הוא עקר. אם את חושבת שבלון הגז צריך להיות מצוין במפורש אבל השלכת האבנים (על ידי ערבים) לא, אז מעורבים שיקולים לא ענייניים בדעה שלך. את הכנסת פעם משהו כזה ל"מדינת כל גזעניה".
אהבתיאהבתי
משעשעת (לא באמת, מדכאת) הטרללת המוזרה הזאת של הקריאה האקטיבית בתוספת התלונה מופרכת. בהתאם לחוקי התת ז'אנר מקנחים בהיפותטיות.
אנשים יושבים כל היום בבית קפה, קוראים הארץ ומחברים תגובה ניצחת.
אני מחפש שם לז'אנר התגובה המופרכת אולי "העורב" או "יונה שחורה" לכבודו של עובר אורח.
אהבתיאהבתי
הדורית והפוליטית מייחלות שתביא קישורים לזה ולזואי ואתה משתעשע בהגדרת ז'אנרים ועורך ניסוי בפרטולוגיה יישומית כמו ברלינאי צמרת. במקום להטריל אחרים ממליץ שתבדוק לאן נעלם הפלורסנט.
אהבתיאהבתי
כרגיל, ההומופוביה שלך היא סיבה לגאווה בשבילי.
אהבתיאהבתי
בשבילי אריק היה תל אביב. נולד וחי בה כל חייו. אריק היה תל אביב של שנות השבעים, השמונים, עד אמצע שנות התשעים. תל אביב התמימה, הצעירה, עם מחירי השכירות הזולים (דירת שני חדרים בשלמה המלך עלתה ב-86 200 דולר לחודש) ונמל תל אביב של פעם, פרוע ומוזנח ונפלא. אריק הוא חוף שרתון בבוקר של יום קיץ. עם מותו מתה תל אביב שאהבתי. נשארנו עם המגדלים הנוצצים, החזירות ואייל גולן.
אהבתיאהבתי
תל אביב באמת השתנתה. בשנות השמונים היא נחשבה לעיר הקשישה ביותר בארץ (מי זוכר?). אני זוכר את הפעם הראשונה שלי בעיר. רחובות שלמים בדרום העיר (אזור אלנבי) היו מתקלפים. המחזה היה מגעיל ולוונטיני. עיר מזרחית ומוזנחת ומדובר בעיר שרבים מתושביה באו מאירופה. הלוונטיניות באה מהם. גם טום פרידמן (מהניו יורק טיימס) אמר שהעיר מזכירה לו את ביירות שגם בה הוא עבד וישראל על אף רתיעתה משתלבת במזרח התיכון. את מתגעגעת לזה? איך? ולמה התל אביבים לא מקפידים על חזיתות הבתים? מה שווה הבאוהאוס אם בונים את זה בטיח ולא מתכוונים לתחזק? בשבילך זה בית והעין מתרגלת אבל לאורח החוויה היתה של מפח נפש ואכזבה. דווקא מגדלי הקומות שיפרו את חזות העיר מהסיבה הפשוטה שהם לא נבנים בטיח לכן נשמרים טוב. אישית אני מעדיף בניה נמוכה אבל תל אביב הוכיחה שאם אין כוונה לתחזק אז זה לא שווה.
אהבתיאהבתי
לא ממש נכון. היא הייתה מחוז חפץ עבורי אז, ודהרתי אליה במהירות האור מפתח תקווה, העיר שהייתה בתרדמת נצחית.
וגם: למה הכוונה "עיר מזרחית"?
אהבתיאהבתי
"ים של דראק", זה מה שהיה לאריק איינשטיין לומר על עולמנו, בטרם נפח את נשמתו. הלך והותיר אותנו עם אייל גולן ורני רהב. איזה דכאון.
אהבתיאהבתי