הייתי אמש (5.9.22) באירוע שדי קשה להגדיר אותו: 30 שנה לרכישת "מעריב" ע"י הכשרת היישוב. העיתון כבר לא שייך לעופר נמרודי ועבר מאז לא מעט ידיים, אבל הוא נראה אותו דבר בדיוק. כלומר נמרודי, לא העיתון. גם נמרודי אחראי למהפך שעברתי בחיי. אבל רגע, שנייה. בעצם יותר משנייה.

זה קרה בבית אריאלה בת"א ולכבוד ה-30 ערך אמנון רבי (מייסד ויו"ר חברת ההפקות קסטינה תקשורת, גדול עורכי הפרינט בישראל מאמצע שנות השמונים ועד רגע זה) גיליון תקשורת מיוחד יחד עם עפרה מזרחי (שניהם חברים קרובים שלי, אמנון הוא זה שגילה אותי ותומך בי לאורך כל הדרך, כולל הפקת הסרט הראשון שלי, איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?).

למפגש הגיעו עיתונאים שלא ראו אחד את השני עשרות שנים. כן, עשרות. דיברתי עם ממש מעט מהם, כי התמנגלות היא לא אחד הכישורים שנולדתי איתם ואף לא רכשתי. והאמת? לא כולם מכירים אותי.

אחרי המִנגול והמזון והשתייה התכנסנו באולמון ושם ראיין בן כספית את עורך מעריב היום, דורון כהן ואת ליאור שליין, החולק את חייו עם ראשת מפלגת העבודה.

ביציאה, גולת הערב, חולקו עותקים (ממוספרים!;) של "היו זמנים בקרליבך", גליון התקשורת הענק, 282 עמודים, 1.3 ק"ג משקל היילוד. ברור ששקלתי. סתם הייתי כותבת?

חוץ מהכתבה עלי לא קראתי כלום אבל אני יכולה להבטיח שמדובר בפריט לאספנים, שאקזמפלרים ממנו עוד יימכרו ברבות הימים במכירה פומבית. לפי ענקותו של המוצר הפרינט לא מת, אבל יש המון-המון חיים אחריו.
אפשר לרכוש בצומת ספרים.

מצרפת פריים מהריאיון בןשליין ואת כתבת המסע שערך איתי דרור פויר, במסגרת "יש חיים אחרי הפרינט", בה תוכלו לקרוא גם איך נמרודי אחראי למהפך בחיי.