מבזק
אמבולנסים מוטסים אזרחיים של מד"א/ איחוד הצלה (?) טסו (הבוקר, בין 10:00-11:00) בגובה נמוך מאוד מאוד מאוד (! כך שאני קוראת את הכתוב עליהם, כולל מספר המסוק) מעל יפו, לכיוון דרום. מתברר שמגרש הכדורגל של הפועל ת"א הממוקם מול המרכז הרפואי וולפסון הוכשר ב-12.10 לשמש כמנחת מסוקים בשיתוף ח"א, הפועל ת"א ועת"א וישמש כיעד לפינוי מוסק של פצועים במצב קשה ואנוש. אחת ההשערות, אם לא קרה דבר חריג הבוקר, היא שזה תרגיל. בקרוב נדע.

גנרל אריק סמית, מפקד המארינס על יחידותיו המוצבות במזה"ת: "לכל מי שינסה לכוון עליהן: דעו שמישהו אחר יגדל את הילדים שלכם".

נשיא רוסיה ולדימיר פוטין (הוא חי!) אמר בפגישה עם מנהיגים דתיים בקרמלין כי המלחמה בין ישראל לחמאס עלולה להתפשט "הרבה מעבר למזרח התיכון". אני במקרה מסכימה איתו. מטרתו היא כמובן למנוע את שפיכות הדמים, מקצוע בו הוא מצטיין.

נאום הרה"מ
"כולם יצטרכו לתת תשובות, גם אני!", אך כל זה יקרה רק אחרי המלחמה. לא "אני אשם", לא "אני אחראי". זה מה שאמר אמש הרה"מ, אחרי 19 ימי לחימה. נראה לי שזה המקסימום שנקבל. הנה הנאום בעמוד שלו בפייסבוק. אפשר לראות את התגובות וגם את מספר הלייקים. לא בטוח שזו אינדיקציה למשהו: 9.3K הבוקר.

המפונים
משהב"ט מציע להאריך עד 31.12 את התוכניות לפינוי התושבים בעוטף, באשקלון ובגבול הצפון (רשת ב). במקביל, מוצע גם להאריך את החלטת הממשלה לפיה המדינה תשלם 6,000 ש' בחודש למבוגר ו-3,000 לילד למשפחה שתרצה להתפנות עצמאית או שלא יימצא עבורה חדר במלון במימון המדינה. זאת, מאחר שהתוכנית מיועדת לפוג ב-2 בנובמבר.
תוכנית הפינוי כוללת יישובים במרחק עד 7 ק"מ מהרצועה, יישובים במרחק עד 5 ק"מ מגבול הצפון ואת תושבי אשקלון.
עלות הארכת הפינויים נאמדת בכמה מיליארדי ש'. המהלך צפוי לעורר התנגדות בקרב חלק ממשרדי הממשלה בשל חוסר הוודאות בעניין משך המלחמה הצפוי (עתידות: הרבה זמן).

החטופים
שמחה להיווכח שההצעה שלי התקבלה (ומחכה למינוי רשמי): מ' הבריאות הודיע שחטופים שישוחררו משבי חמאס יטופלו במתחם נפרד בביה"ח, שאליו לא תותר כניסת עיתונאים. למתחם יורשו להיכנס משפחותיהם, אנשי רפואה וגורמי ביטחון.
תזכורת להתנהלות ארה"ב עם שחרור שתי אזרחיותיה: אף מילה לא יצאה מהן, מטוב ועד רע. בני משפחתן דיברו. ר' פוסט מאתמול. יש מדינות עם תוכנית. עם נוהל. עם כללים. לכל דבר.

עוד כמה מילים בעניין יוכבד ליפשיץ, החטופה ששוחררה: יש מי שצוהלים. הכל בסדר, הנה, העולם הבין הכל וההצהרה לעיתונות מצוינת, ומביאים כדוגמה את לחיצת היד שלה למחבל המתועב. ובכן, נכון, המחווה המצולמת הזו באמת גדולה מהחיים וקשה להאמין ולהבין זאת, אבל כל הכבוד לליפשיץ, ששמרה על אנושיות והוכיחה את אצילותה. לא בכך מדובר אלא ב"הצהרה לעיתונות".
מהסיפור הנורא שלה נצרבה בי התמונה הבאה: העלו אותה על אופנוע, לרוחב, כדי של תיפול. אחד החזיק אותה מקדימה, שני מאחורה. וככה גררו אותה לעזה. מחריד ומזעזע. איזה מפלצות יכולות לעשות זאת? להתעלל ככה במישהו? ועוד באישה חולה ושבירה בת 85? איפה הגבורה הגדולה של הלוחמים עזי המסכות?
עניין נוסף בהצהרה שלה: הרי ברור שכלי התקשורת המיינסטרימיים זה לא העיקר בדעת הקהל העולמית וברור שחמאס ערך מדבריה את מה שהתאים לו וכך יצא למלחמת הסברה נוספת כדי לטהר את שמו ולהציג עצמו כגוף לוחם בעל אתיקה והגינות, נכון? יופי. העיקר שהבנו.

רויטרס דיווחה כי 138 מתוך כ-220 החטופים הם בעלי דרכונים זרים מ-25 מדינות, בהם 54 תאילנדים, 15 ארגנטינאים, 12 גרמנים, 12 אמריקאים, שישה צרפתים, שישה רוסים וחמישה נפאלים. וגם: אזרח סין, אזרח סרי לנקה, שני אזרחי טנזניה ושני אזרחי הפיליפינים. לפי הסוכנות, הנתונים נמסרו לה מממשלת ישראל. לפי הערכות, לרבים מהחטופים אזרחות ישראלית בנוסף לזרה. גורם ישראלי אמר אמש: על עסקת שחרור חטופים להיות משמעותית ולא טיפין טיפין.

מהלך לשחרור מספר רב של חטופים עשוי להתרחש "בתוך יומיים, אולי אפילו פחות". בישראל ובקטאר שואפים להביא לשחרור כל האזרחים החטופים, מבלי שישראל תידרש לתמורה כלשהי. מקור המעורה במגעים אישר שזה המתווה שמונח כרגע על השולחן, אולם מקורות בישראל אמרו שהמגעים עלולים להוביל גם לעסקה פחות מוצלחת מבחינת ישראל: לא ישוחררו כל האזרחים החטופים ותידרש תמורה. זאת כתב יהונתן ליס בהארץ אתמול בלילה. הבוקר כותב עמיתו עמוס הראל שהדיון נסב כעת בעיקר על שחרור נשים, ילדים וקשישים אך לא גברים צעירים יותר או חיילים. ישראל מחזיקה ביותר ממאה נשים וקטינים פלסטינים, שנכלאו או נעצרו על עבירות ביטחוניות וכן באסירים קשישים וחולים. בקבוצה הזו אין רוצחי ישראלים.

העזתים
תושבי עזה מאשימים באסון שנפל עליהם את ישראל ואת ארה"ב וגם מאוכזבים מהעולם הערבי והאיסלמי ומאדישות העולם המערבי כלפי סבלם; ככל שחולף הזמן נשמעים קולות שחמאס שגה כי לא צפה את תוצאות התקיפה בישראל, עד כדי סכנה קיומית עבורו. אם בישראל קובעים שחמאס תעתע ושיקר כל השנים, בזירה הפלסטינית והערבית הוא עדיין נחשב גוף דתי שהתבסס כארגון התנגדות לגיטימי, למרות הסתייגויות בעולם ממעשיו ומאופיו.
הסברה הרווחת ברצועה היא שחמאס קיווה לחזור עם כמה חיילים ואזרחים ושלאחר עוד סבב לחימה יתקיים מו"מ שיוביל לשחרור אסירים, שמאזן ההרתעה יישמר בחסות חיזבאללה ואיראן ועל הדיפלומטיה ינצחו מצרים וקטר, עניין של שבועיים-שלושה. יענו כרגיל. אלא שתוצאות 7 באוקטובר שיבשו הכל: ישראל המפולגת התאחדה בעקבות הזוועה וגם דעת הקהל בעולם נטתה לטובתה, בחסות תמיכה אמריקאית מסיבית ומסרים עבים שהעבירה וושינגטון לכל השחקנים האזוריים (ג'קי חורי, הארץ)

חיילות
ריאיון עם מאיה התצפיתנית, שנלחמה מ-6:30 בבוקר 7.10, חברות תצפיתניות נהרגו, חבריה לבסיס נהרגו. היא בבסיס מאז כי יש עוצר יציאות, אבל זה מובן מאליו מבחינתה. הריאיון טוב ומרגש אך לא מסביר איך הגענו עד הלום. היא מדברת על כך שזה משהו הרבה יותר גדול ממנה ומחברותיה, אבל לא יותר מזה. תסכול רב.

חיילת, 7.10, כותבת לאבא שלה:
"נתנו לי לשמור על המחבל בש.ג. בעוטף, עד שיגיעו כוחות לפנות אותו. היה לו כדור ברגל שירינו בו והוא נכנע מיד. ילד בן 17 אולי, שכב שם ובכה. כל הבוטקה של הש.ג. הייתה מלאה בכתמי דם. אני לא יודעת של מי. הוא כל הזמן הסתכל ימינה ושמאלה למרות שהראש שלו היה עטוף בפלנלית. מבוהל. אבא, נורא רציתי להרגיע אותו, לומר לו שאנחנו לא חיות. אני לא מדברת ערבית, אבל רק לשים יד על הכתף שלו, ילד בגיל של אחי. רציתי נורא להרגיע אותו, למרות שניסה להרוג אותנו כמה דקות לפני. לא יכולה להסביר את זה אבא. אז ביקשתי ממישהו אחר לשמור עליו. לא יכולתי להמשיך".

צוותי "בשורה מרה"
כ-60 רופאים ורופאות מתנדבים ברחבי הארץ, צוותי בשורה מרה, עוקבים בדריכות אחר קבוצת הוואטסאפ שלהם, שתדירות ועומס ההודעות בה מזכירים תחנת מוניות, כן, ממש בדומה ל"מי פנוי בדיזנגוף". למשרד הפנים יש נוהל חבצלת פיגועים לקראת קבורת אזרחים שנהרגו בפיגוע. ההודעה למשפחה מגיעה עם משלחת מהרשות המקומית: נציג הרשות, איש דת, קצין משטרה, רופאה, חובש/אח ועו"ס. כבר באסון מירון הבינו שהנוהל לא מיועד למאסות. מי שהבינה זאת בתחילת מתקפת 7.10 היא ד"ר שגית ארבל-אלון, הרופאה הראשית של מ' הרווחה, שמיד אספה סביבה עמיתים וחברים והם אלו שמהווים עכשיו את צוותי "בשורה מרה". אלו הם קציני הנפגעים של האזרחות (עידו אפרתי, הארץ).

מה ברשת
סרטון הסברה נוסף לחברים בחו"ל, באנגלית, שעונה על השאלה מהו חמאס ומה עולל פה.

נועם לניר, יזם, תורם ופעיל חברתי, ממובילי המחאה, הפך למשוקץ בקרב שטופי שנאה מתלהמים בגלל סרטון שהעלה לפני מספר שבועות, שעניינו ציון 50 שנה למלחמת יום כיפור. האוגדות מהצד ההוזה החליטו שידע מראש על פרוץ חרבות ברזל ויצאו בזעקות שיש לחקור אותו (למה לא לתלות?). בסרטון אמר לניר: "היה ערב בלתי נשכח, ערב יחיד ומיוחד במינו עם לוחמי כיפור בשרונה על הדשא. … מחר… ב-11, ה-6 באוקטובר, רגע לפני שפורצת המלחמה, תגיעו, יהיה מרתק ומרגש, ממתין לכם". כאמור, הוא התכוון, להיום (נכון ל-6.10) לפני 50 שנה. תודה.
אפילו אראל סגל אומר: "זה פייק, נועם לניר מדבר על מלחמת יום כיפור. אל תלכו לקונספירציות. עכשיו הזמן ליחד. שמעתם את ראש הממשלה. יחד ננצח".

תומר פריאל מרביבים כותב לחברי בארי:
חברי בארי,
מצאנו את עצמנו משמשים כמעין 'פועלי במה' במחזה נורא, שגם בחלומותינו הגרועים ביותר לא חלמנו שנשתתף בו. כולנו, צוות ההלוויות של קיבוץ רביבים, נרתמנו למשימה של הבאת אנשי בארי שנרצחו, לקבורה זמנית ברביבים…
יום אחרי יום, לוויה אחר לוויה, אנו נושאים את הארונות בשתיקה, מניחים אותם בכבוד ובזהירות במקומם, וממתינים לסימן לטמון את הארון באדמה ולכסותו באדמת הנגב שלנו. לוויה אחרי לוויה אנחנו מזיעים, מתמלאים באבק, מזילים דמעה סוררת וממשיכים במלאכת הקודש. לוויה אחרי לוויה אנחנו עומדים בצד, ומאזינים בדממה להספדים. הספדים לאנשים שלא הכרנו, אך דומה כאילו הכרנו אותם תמיד. מקשיבים לסיפורי החיים של אנשי בארי. סיפורים על משפחה, על עבודה, על תחביבים. סיפורים על חיים שנגדעו באכזריות נוראה. אנחנו מקשיבים בדממה, והמחשבות נודדות מבלי משים אלינו, לחיינו האישיים. הסיפורים הרי כל כך דומים. לכל קיבוץ יש את הסבתא הזאת והנער הזה והמשפחה הזאת. ועל אף שכל אחד הוא יחיד ומיוחד, יש חוט של חוויות ודרך חיים שמחבר את כולנו. רקמה אנושית אחת… כשהכל ייגמר נשמח לעמוד שוב לצידכם ולסייע לכם בבניית ביתכם מחדש.
בשם צוות הלוויות קיבוץ רביבים.

שלדג בבארי
אנשי שלדג (יחידת קומנדו של ח"א, מתמחה במשימות קומנדו ומודיעין עומק. אחת מארבע יחידות העילית של צה"ל [עם סיירת מטכ"ל, שייטת 13 ויחידה 669]) הגיעו לבקר את ניצולי בארי במלונם בים המלח.
נילי בר-סיני (מצוות ארכיון הקיבוץ), שבעלה, יורם בר-סיני ז״ל, נרצח כשהגן על בתם וילדיה, כתבה להם מכתב תודה:
אנשי שלדג היקרים,
אתמול חלקנו התרגשות משותפת. הקיבוץ כולו – מה שנשאר ממנו – קם לכבודכם, מצדיע לגבורתכם, שמח להיווכח שיש במדינה שלנו אנשים כמוכם. כל כך שמחנו בכם.
ואז, שניים מכם דיברו. נדהמתי לשמוע אתכם מתנצלים שלא הגעתם בזמן ושלא הגעתם לכולם. אתם, בחורים צעירים שכל החיים לפניהם, נכנסים למקום שאתם לא מכירים כדי להציל אנשים שאתם לא מכירים, ואתם כבר מבינים היטב במה מדובר. לא כמונו, שישבנו איש איש בממ"ד ולא הייתה לנו תמונה של מה שקורה בחוץ. אתם ידעתם, ונכנסתם לאש. אתם – שסיכנתם את עצמכם בכל דרך אפשרית ולא אפשרית, נלחמתם על כל בית ותחת כל עץ – אתם מתנצלים?
אנחנו מוקירים כל צעד שעשיתם, כל היסוס שהתגברתם עליו וגם כאלו שלא. עשיתם את הבלתי אפשרי, הבלתי מובן. הוצאתם אותנו מזירת הקרב שנקלענו אליה בעל כורחנו בגבורה של אנשים טובים, חברים, בתחפושת של חיילים.
אתם גיבורים אנושיים, לא סופרמנים. אף קבוצת חיילים קטנה לא יכולה לעשות את מה שהמדינה הייתה צריכה לעשות. עשיתם את שלכם באומץ ובתבונה. אין לכם על מה להתנצל. יש לכם במה להתגאות.
תודה מעומק הלב.

אל תהיו
אסטרטגים – "יאללה כנסו לעזה" אני לא יודעת מתי הזמן הכי טוב לפעילות קרקעית ואיך צריך להתכונן. וגם שאר עשרה מיליון הישראלים לא יודעים. אלוף (מיל.) יצחק בריק אומר שדרושה חצי שנה של הכנות. ישראל לא לבד בהחלטה, למעשה יש לביידן סיי למרות שאמר אין כופין, רק מייעצים. וול סטריט ג'ורנל דיווח ב-25.10 שישראל הסכימה לדחות את הכניסה הקרקעית. הסיבה לבקשה האמריקאית נובעת מהצורך לפרוס באזור עוד השבוע 12 מערכות הגנה אווירית כדי להגן על החיילים האמריקאים מפני טילים, רקטות ומל"טים. מדובר במערכות שמיועדות להגן על הכוחות האמריקאיים בעיראק, בסוריה, בכווית, בירדן, בסעודיה ובאמירויות, על רקע ההתקפות עליהם בימים האחרונים. ישראל מתחשבת גם ברצון להעביר סיוע הומניטרי לאזרחים ברצועה ובמאמצים הדיפלומטיים לשחרור חטופים נוספים. בארה"ב חוששים שחיילים אמריקאים ייהפכו למטרות של ארגונים הנתמכים בידי איראן ברגע שהכניסה הקרקעית תחל.

מתווכים – "המדינה לא עושה כלום למען שחרור החטופים", שמעתי בכל מיני פורומים. ארה"ב ועוד מדינות מעורבות. ישראל לא סוליסטית. את גלעד שליט לקח לשחרר חמש שנים בעסקה שטנית שעוררה מחלוקת גדולה (למי ששכח או עוד לא נולד אז). מדובר בעבודה עדינה ומורכבת. ר' הריאיון עם דוד מידן, באחד הפוסטים הקודמים פה. ע"פ העובדה ששוחררו כבר ארבע נשים, אני חושבת ומקווה ורוצה להאמין שהכל יהיה מהיר יותר עכשיו.

מורשת אפרים קישון (והגששים)
אם עוד לא קיבלתם בווטסאפ, ישיבת ועדת הכספים:

וזה ממש לא מצחיק
למרות הצהרות שר החינוך, יואב קיש, ושר האוצר, בצלאל סמוטריץ', על הקפאת הכספים הקואליציוניים ומניעת העברתם בזמן המלחמה, משרדיהם פועלים כדי להפשיר את הכספים שיועדו להגדלת תקציבי בתיה"ס החרדיים ולהעבירם בהקדם… סגן השר אבי מעוז הודיע שהוא מוותר על תקציב הרשות לחיזוק הזהות היהודית, שאמורה לקום לדרישתו, לצורכי הלחימה אף שלא הודיע על סגירת הרשות באופן שישחרר את התקציב לטווח הארוך. לעומתו, חברים אחרים בממשלה מסרבים להיפרד מהכספים הקואליציוניים שהובטחו להם לפני המלחמה, ושרי האוצר והחינוך ורה"מ מסרבים לשנות את ייעודם לצורכי המשק.
…בשבועיים וחצי האחרונים מ' החינוך לא הצליח לגייס עובדי הוראה או למצוא תקציב למתן מענה חינוכי לרוב ילדי המפונים מיישובי עוטף עזה ומשאר היישובים… משרדי החינוך והאוצר הודיעו אמש כי נמצאה תוספת תקציב, אבל הצרכים האלה עדיין לא תוקצבו בפועל (ויש עוד פה: ליאור דטל, הארץ).

דסק החוץ
ארה״ב
ממשל ביידן נערך לפינוי אפשרי של מאות אלפי אזרחים אמריקאים מהמזרח התיכון, בהם 600 אלף בישראל (600 אלף? מי היה מאמין, ד"ש), במידה והיקף המלחמה יתרחב (וושינגטון פוסט). ״הממשל מאוד מאוד מאוד מודאג (כך במקור) מהאפשרות שהעניינים ייצאו מכלל שליטה״, אמר בכיר עלום שם.

לבנון
מדינה בפאניקה, אלפים בורחים מבתיהם ואין ממשלה מתפקדת. ״אם בישראל עוד קיימת ממשלה כלשהי (…) בלבנון המונח ׳ממשלה׳ הוא תיאורטי בלבד״, כותב צבי בראל בהארץ. ״מקלטים ציבוריים הם מושג לא מוכר, סידורי תחבורה לעקורים תלויים ביכולתו של כל אזרח ורק מוסדות הציבור הממשלתיים, כמו בתי ספר, גנים וגנים ציבוריים, יעמדו לרשות הציבור במקרה של מלחמה״.
לבנון, הוא מסביר, אינה אותה מדינה מהסיבוב הקודם ב-2006, אלא שבר כלי, ללא נשיא וכמעט ללא ממשלה, אחרי עשור של מיתון עמוק ומשבר פוליטי מתמשך, נשלטת ע"י חיזבאללה.
״השאלה האסטרטגית היא באיזו מידה יכולים איומים כאלה להשפיע על חיזבאללה ועל איראן. ההנחה היא ש…אינם רוצים לאבד את המדינה שמעניקה לטהראן את האחיזה החשובה ביותר שלה במזה"ת ולחיזבאללה, חרף היותו מיעוט בממשלה, את הכוח לקבוע את מדיניות לבנון עבור איראן… זה מבחן קשה למאזן ההרתעה הדו־צדדי, אך… ההרתעה עדיין מתקיימת והיא זו שתוחמת, בינתיים, את עוצמת העימות״.

דטרויט, שיקגו
רצח הרבה בדטרויט: כעת המשטרה מאמינה כי ״המניע שונה מאוד מפשע שנאה״. סיפור מוזר.
מה כן מוגדר פשע שנאה? דקירתו למוות הילד בן השש ממוצא פלסטיני, וודיע אל-פיומי ופציעתה הקשה של אימו, לפני שבוע וחצי בפרבר של שיקגו, בידי בעל הבית שלהם, שעשה זאת כי "כעס על החמאס". האם, ששוחררה מביה"ח, קוראת ״להתפלל למען השלום״.

ערבים זה לזה

דרום יד ביד – היד שמחברת בין בעלי מקצוע שנאלצו להתפנות מבתיהם, לתושבים שמחפשים בעל מקצוע באזור מגוריהם ורוצים לחזק את המפונים במהירות, במומחיות ובאיכותיות. מיזם חברתי שהקים עמית מילר.

ועוד אפליקציה: חבר אותי.

קטיף רימונים ואפרסמונים במשק משעול, כפר מרדכי, בהתנדבות.
ווטסאפ צ'ט, קובץ דוקס לרשום את עצמכם.

נועה מונדשיין, בעלת חנות חזיות ביפו, החלה לשלוח לנשות העוטף שפונו תרומות של חזיות: יומיים אחרי שהחלה המלחמה כתבה פוסט בפייסבוק לעוקבות שלה שיחברו אותה לרכזות, למתנדבות או למפונות עצמן. התחילו לזרום אליה שמות וטלפונים וכך, החזיות מגיעות ישירות לנשים ספציפיות. מונדשיין מעריכה שתרמה כ-600 חזיות. ספקים ישראלים, קטנים בעיקר, החלו לשלוח קרטונים. הגדולים סירבו. הספקים מחו"ל התעניינו ורצו לעזור: מנהל המכירות של ספק גדול מאנגליה נתן מוצרים בעלות של 500 ליש"ט (כ-2,500 שקל) בלי למצמץ. חברה בארה"ב תעביר בקרוב 1,400 חזיות במידות גדולות. "האבסורד הוא שאני צריכה לשלם את המע"מ על כל מה שהוצאתי מהחנות, להצהיר מה הוצאתי ולהתקזז על כל תרומה", אומרת נועה, וזה, עוד טרם התאוששה מימי הקורונה (אסנת ניר, הארץ). 

תקשורת לוחמת
ניסיתי להקריב את עצמי למען המלחמה ולהאזין לפודקאסט של ערוץ מסוים, לשיחה עם איש שב"כ לשעבר.
אז ככה. הלשעבר דיבר מקו טלפון כושל והמראיינת ישבה באולפן. אותו היה קשה לשמוע ולא כיף. מתחילת השיחה הבנתי שאין לו כ"כ מה לחדש כי הוא לא יודע, או: יודע פחות ממני. כמו כן, ראשית הדברים סתרה את מה שידענו על הפגישות הלילות בלילה שבין שישי לשבת השחורה. אחרי דקות ספורות פרשתי. לא יודעת איך אתם שורדים פודקאסטים. זה הגיהנום התקשורתי הכי גדול שיש. כל כך מיושן, כל כך רע, כל כך לא מפורמט, עד שהבלוג הזה שלי, הכתוב, על הפלטפורמה העתיקה הזו, הוא פאר הטכנולוגיה לעומת כל פודקאסט.

לפני פיזור
ביקשו ממני ליצור גרסת מובייל לבלוג. צר לי, העלות גבוהה. לא אוכל לעשות זאת.
חזרתי לבלוג בגלל המלחמה ואני מקווה שהיא תיגמר מהר ושאוכל לחזור לעיסוקי המרכזי בחיים.
התדהמה וההלם טלטלו אותי כמו את כולם, וזה הדבר שאני יודעת לעשות הכי טוב, למעט קולנוע, שדורש משאבים כלכליים שאין לי כרגע. ולכן זה השירות הטוב ביותר שאני יכולה להעניק לציבור כרגע.
תגובות והרשמות, בנוהל. גם הצעות. מכירים כולם את המייל שלי ואת מס' הסל' (אם לא מכירים, עיינו ב"צרו קשר").