לכל ישראלי יש את 7 באוקטובר שלו. עמד אדם בישראל על דעתו? יודע הוא איך ועם מי התעורר ב-06:29 אם הוא בעוטף, או ב-06:34 אם הוא בשעון ת"א, ומה עשה ואיפה היה לאורך 7 באוק. ומתי התחילו ליפול לו האסימונים: תק תק תק, שואה. גם אני, כמובן, אבל בכל השנה הזו סופחו לחיי, נצרבו בנפשי, אנשים רבים שנגעתי באסונם. שסיפרו לי את מה שעבר עליהם.

אם להתחיל ביום עצמו, הרי שבין היתר הייתי עסוקה בו בנסיונות חילוץ, פאתטיים בדיעבד, של טל בהיר גוטהילף, חברה, מהממ"ד בבארי. בחודש שלאחר מכן, בנובמבר, ראיינתי את טל, איריס גנור שהייתה בממ"ד בנחל עוז ואת אפק לבני, שהיה במסיבת הנובה, ל"עדות 710".

דקות אח"כ התחלתי לעבוד בהפקות שונות של "קסטינה" הקשורות בזוועות היום ההוא. ערכתי תחקיר ל"זעקות ואז שתיקה" (Screams Before Silence), על הפגיעות המיניות של חמאס, צפיתי בחומרים שהרשתית של האדם הסביר, אסור שתעביר לו תמונות כאלו למוח.

אחר כך התחלתי בתחקיר זיקים, שבסופו של דבר התכנס לתוככי תחקיר הענק ל"היום שלא נגמר".
(קישור לכל פרקי הסדרה).

וכך שמעתי את אריאל עין גל, סטודנט שהיה עם חברים, כולם עובדים יחד בפאב מילבה בב"ש, במסיבה בחוף כשעלו עליו המחבלים, וכולם ברחו לבסיס הקרוב, כשהש.ג מסרבת לתת להם להיכנס, ובסוף הסתתרו במיגונית שם (פרק 1).
שמעתי את הסיפור הלא ייאמן של כבוד הרב עמרי אלון ורעייתו מיכל, שהגיעו לבסיס טירונים עם שמונה מעשרה ילדיהם, כדי לשמח את החיילים בערב חג ונקלעו לאש התופת. מיכל נורתה ע"י מחבל ונפצעה קשה מאוד. החלימה. מופלאוּת הזוג אלון נראתה בפרק 2 (ושניים מילדיהם בפרק 1).
דיברתי עם חבר כיתת הכוננות של זיקים, קובי פודה, שנלחם במחבלים (סיפורו לא נכנס לסדרה), ועם אביתר עמר ורבנר, רבש"ץ הקיבוץ (כנ"ל), שניהם וחבריהם הצילו את הקיבוץ מפלישת הנוח'בה. הצבעתי על מאיה אטלס, תצפיתנית מחמ"ל זיקים (פרק 1).

דיברתי ארוכות עם אל"ם במיל. אלכס מלייב, שבנו, קצין הקשר סגן יואב מלייב, גדוד 77, נפל על משמרתו. בפתק שכתב לפני מותו אמר "20 הדקות הטובות בחיי, עלינו לפה בזחילה, נפצעתי ויש מטח עכשיו, חושב עלייך ואחשוב כל המסע, אני אוהב אותך" (לחברתו עינב)".
"אנו מבינים", סיפר לי האב השכול, "שבדקות האחרונות הרגיש משמעותי ובעל יכולת והיה לו חשוב שנדע שמת בתחושת שליחות והקרבה". מלייב לא צולם בסוף, מאחר שהוחלט שאנשים ידברו רק בגוף ראשון, כלומר רק מי שחוו את התופת.

ואז יצרתי שבעה סרטוני הנצחה לנרצחי כפר עזה. למדתי להכיר את האנשים – סיירת כפר עזה – אחד-אחד. 
–יובל סלומון ז"ל, 29, פרח הבר של כפר עזה, ילד פרא ופלא יפה התואר.
–אבי הנדי ז"ל המושלם שהשאיר את רעייתו שחר ושלושת ילדיהם לבד. לאבי עוד שבעה אחים והורים.
–נדב עמיקם ז"ל האנתרופוסוף הקוסם שהותיר את ג'סיקה בת הזוג שלו ושני ילדיהם, ועוד שני אחים ואימא.
–דוד קציר (קצ'קו) ז"ל הגאון, אישתו איילת וילדיהם.
–מודי אמיר ז"ל, כן, עוד גאון (זה לא ייאמן, מצבור המוחות הענקיים בכפר עזה), שלו ארבעה ילדים ורעיה. חברת ההייטק שבה עבד התייתמה מכישוריו.
–נירה רונן ז"ל בת ה-86 – פעילה ויפה ובריאה כבת 40 – שנרצחה עם המטפלת שלה אנג'י פרלטה אגוויר, הותירה ארבעה ילדים (אותם כיניתי צוות ננצ"ח: ניצן, ניב, צליל וחן), נכדים, אח ואחות.
–עומר חרמש ז"ל, האנרכיסט, הפרח המיוחד, שהותיר את הוריו חוה ושי חרמש (לשעבר ראש מועצת שער הנגב, ח"כ בקדימה, פעיל בעבודה, שכפה על המדינה לבנות ממ"דים בעוטף באמצעות בג"ץ ועדיין מאמין בדו קיום), ועוד שלושה אחים ואחות והמון ילדים שאותם הדריך המתגעגעים אליו, ואת הפועל ת"א בלי האוהד מספר אחת, שהכלב שלו, צבי, מת משברון לב בעקבות הירצחו.

ועוד שמעתי את סיפורי האימה של לישי מירן והדס דגן ואבידע בכר ודן ססלר (בן ה-12) ויוכקה ליפשיץ ועדינה משה ועוד עשרות שעברתי על הריאיונות איתם וצפיתי בהם לאורך השנה. איך יכולת להכיל? איך יכולת? שואלים אותי. ואני עונה תמיד, אם כל האנשים הללו עברו את מה שעברו, אני חייבת להם לפחות את זה. להשתתף בתיעוד. זה מה שאני יודעת לעשות.

וגם, חזרתי לכתוב את הבלוג הזה במשך כמה חודשים.

ואז הגיע הפיגוע ברכבת הקלה ביפו ב-1.10.24, ויכולתי, ב-13 הדקות שנמשך האירוע משנה החיים הזה, להרגיש על בשרי על קצה השערה מה שעברו האנשים האהובים האלו.

אני עוד מעכלת את השנה הזו. כמו כל אחד ואחד.
אני מקווה שאצור את הסרט שלי עליה.