בשבע השנים האלו הייתי יכולה ללמוד רפואה (כובע על הספרה 7). הייתי יכולה ללדת ילד. הייתי יכולה להתחתן ולהתגרש (סתם. אני?). הייתי יכולה לכתוב שני ספרים. או לצלם שני סרטים לפחות (יש לי תוכניות לחמישה). חלק מהדברים ניסיתי. חלק בעבודה. לא קל, בהחלט לא קל, ואני לא יכולה עדיין להרחיב בנושאים אלו, אבל ברגע שאוכל, לא אסתום.
הקטע המעניין בציון הזמן הזה, שבע שנים, הוא שבכל חיי המקצועיים לא עשיתי אותה עבודה יותר משבע שנים. בתפקידי הקודם והאחרון בעיתונות הייתי מבקרת קולנוע במשך שבע שנים. תפקידים קודמים עשיתי הרבה פחות זמן. כך שהבלוג הזה, נכון לעכשיו, עומד לשבור שיא. שנה שמינית? מממ. מעניין איך היא תיראה.
זה צריך להיות יום חג בו אני מבסוטה ממעשי ידיי, מרוצה מהדרך שסללתי לעצמי. אני צריכה להיות מרוצה מכך שהמצאתי את עצמי מחדש. מכך שיש לי אופקים חדשים ודברים אחרים שאני רוצה לעשות, מכך שבדרך מקרה, לא מתוך גאונות יתרה אלא מתוך התגלגלות האירועים, ידעתי לרדת מעגלת העיתונות חלודת הגלגלים בדיוק בזמן. בדיוק בזמן בשבילי, אני מתכוונת. זוהי לא המלצה למישהו לעשות כך, וכמובן שזה לא זלזול במי שעושים במלאכה.
שש שנים וחצי מתוך שבע שנות הבלוג הוא מספק לי פרנסה. לעתים יותר, לעתים פחות. אבל אני מרוצה. אני מרוצה, כי אף אחד לא יכול להגיד לי שאני לא מוצאת חן בעיניו. זאת אומרת יכול, כמובן, וזה קורה, אבל יש רבים אחרים שכן נמצאים פה בשבילי ימים, חודשים ושנים. אני חייבת לזכור את הדברים האלו מדי יום ולהודות לקהילה המאוד יוצאת דופן שמקיפה אותי, קהילה שלא בטוח שיש משהו דומה לה בבלוגוספירה הישראלית. קהילה שבזכותה ולמענה אני יכולה להמשיך לכתוב.
בערוץ דו"ח מיוחד אפשר למצוא את כל הפוסטים הייחודיים בשנה האחרונה.
ולווט אנדרגראונד 